3 תכונות שאתם צריכים בשביל להצליח בארה"ב - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
אמא נמרה

3 תכונות שאתם צריכים בשביל להצליח בארה"ב

בספר שהוציאה איימי צ'ואה לפני שלוש שנים היא שיתפה את הקוראים בדרך החינוך הנוקשה שלה והצליחה לעורר לא מעט מתנגדים זועמים, שאף איימו על חייה ■ עכשיו היא חוזרת עם תיאוריה חדשה שמסבירה, לדעתה, למה יהודים וסינים מצליחים יותר מאפרו־אמריקאים בארה"ב

29תגובות

יהודי, אפרו־אמריקאי וטורקי נרשמים ללימודי משפטים. מי יסיים בהצטיינות? זה אולי נשמע כמו התחלה של בדיחה לא מוצלחת, אבל לאיימי צ'ואה יש תשובה מאוד ברורה לכך.

צ'ואה, פרופסור למשפטים בייל ממוצא סיני־פיליפיני, עשתה הרבה רעש לפני שלוש שנים כשפירסמה את הספר "Battle Hymn of the Tiger Mother" ("המנון הקרב של האם הנמרה"), שבו כתבה על "הדרך הסינית" שבה היא מחנכת את שתי בנותיה - שיטת חינוך נוקשה ותובענית שאוסרת צפייה בטלוויזיה ומשחקי מחשב ומחייבת אותן בשקידה ארוכה על שיעורי בית ואימון יומי של שש שעות בנגינה. עכשיו, לאחר שצ'ואה השיגה את המטרה האישית שלה - בנותיה התקבלו ללימודים בהרווארד ובייל - היא חוזרת בספר שמעורר לא פחות סערה.

בספר החדש, "The Triple Package: How Three Unlikely Traits Explain the Rise and Fall of Cultural Groups in America" (החבילה המשולשת: איך שלוש תכונות מפתיעות מסבירות את עלייתן ונפילתן של קבוצות תרבותיות בארה"ב), מנסה צ'ואה, שכתבה את הספר עם בעלה היהודי ג'ד רובנפלד, להסביר מה גורם לאנשים מסוימים להצליח יותר מאחרים מבחינת עושר, מעמד ואומדני הצלחה קונבנציונליים אחרים.

AP
עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

התשובה, לדבריהם, פשוטה ביותר: אותם אנשים מצליחים משתייכים לאחת משמונה קבוצות אתניות בולטות. בני הקבוצות האלה - קובנים, מזרח־אסיאתים, הודים, יהודים, לבנונים, מורמונים, ניגרים ואירנים - חולקים ביניהם שלושה מאפיינים תרבותיים שגורמים להם להגיע להצלחה, ואלה מכונים בספר "החבילה המשולשת".

המאפיין הראשון הוא תחושת עליונות. לכל קבוצה שמאמינה כי כקבוצה היא טובה מכל קבוצה אחרת יש יתרון, לפי הספר. השני הוא חוסר ביטחון, והתחושה ש"אני לא טוב מספיק". הם מודים כי יש סתירה מסוימת בין חוסר הביטחון לתסביך העליונות: "מוזר לחשוב על אנשים חסרי ביטחון שבה בעת משוכנעים לגבי העליונות שלהם", כותבים צ'ואה ורובנפלד.

המאפיין השלישי הוא שליטה בדחפים ומשמעת עצמית, והכוונה היא פחות לשליטה בדחף לאכול עוגה, למשל, אלא יותר "ליכולת לעמוד בפני פיתוי, במיוחד הפיתוי לוותר מול קשיים במקום להתמודד עם משימה קשה". לדברי השניים, שלושת האלמנטים האלה חסרים בארה"ב העכשווית, "והיות שהם כל כך מנוגדים לתרבות האמריקאית, הגיוני שכל הקבוצות המצליחות האלה היו בשלב זה או אחר יוצאות דופן".

"קשה לדבר על העובדה שקבוצות מסוימות מצליחות הרבה יותר מאחרות בארה"ב - לפי מדדים כמו הכנסה, סטטוס תעסוקתי, ציונים במבחנים וכו'", נכתב בספר, "בעיקר כי לנושא יש תחושה מאוד טעונה מבחינה גזעית". אך צ'ואה ורובנפלד טוענים כי הם מבססים את טענותיהם על מחקרים מדעיים, כמו מחקר של מכון פיו מ–2007, שהראה כי הקיפאון במוביליות החברתית בארה"ב אינו כולל מהגרים וילדיהם.

הם מציגים בספר גם שלל דוגמאות לסיפורי הצלחה של בני הקבוצות השונות. אחת משמונה הקבוצות היא בני הכנסייה המורמונית, שמהם יצא מספר גדול של מנכ"לים וסמנכ"לי כספים של חברות גדולות כמו ג'טבלו, אמריקן אקספרס, דלויט ומריוט, וכן הפוליטיקאים מיט רומני והארי ריד. צ'ואה ורובנפלד טוענים כי תחושת העליונות של המורמונים, המהווים פחות מ–2% מהאוכלוסיה, מושרשת באמונה הדתית שלהם.

ביטחון עצמי צריך להרוויח

כמו ספרה הקודם של צ'ואה, גם הספר הזה פורט על נימי החשש האמריקאי מאובדן ההובלה העולמית והתחושה כי משהו עמוק ויסודי השתבש בהוויה האמריקאית. לטענת צ'ואה ורובנפלד, בארה"ב כולה התקיימה פעם "תרבות של חבילה משולשת", אך המדינה נכנעה למה שהם מכנים "תסמונת הסיפוקים המיידיים". המשבר ב–2008, הם כותבים, מעיד על כך שהאמריקאים שכחו את שורשי החבילה המשולשת שלהם, והותירו אותה למהגרים בלבד. "ארה"ב נטשה את נורמות הריסון והאחריות, המשמעת וההשקעה, ותאוות הצרכנים לסיפוק מיידי הובילה למשבר הדיור", הם כותבים.

מיהן הקבוצות האחרות בחברה האמריקאית שנעדרות אותה "חבילה משולשת" של ערכים? צ'ואה ורובנפלד מביאים כדוגמה לקבוצות פחות מצליחות את אנשי קהילת האמיש, שאין להם תחושת עליונות, ואת תושבי אזור האפלצ'ים, אם כי העוני של האחרונים נגרם לטענתם יותר בשל התנאים הגיאוגרפיים וההידרדרות התעשייתית ולא בגלל היעדר החבילה המשולשת.

באשר לאפרו־אמריקאים, צ'ואה ורובנפלד מאמינים שההיסטוריה האמריקאית שללה מהם כל תקווה לנרטיב של עליונות. "ארה"ב עשתה לאורך השנים הכל כדי לגרום לשחורים לחוש נחיתות", הם כותבים, אבל גם הם מכירים בכך שזאת לא הסיבה היחידה לכך שהאפרו־אמריקאים סובלים מעוני באופן חסר פרופורציות, ויש לכך סיבות נוספות - "כמו העבדות, אפליה שיטתית, בתי ספר לא טובים, מעסיקים שלא מקדמים עובדים, הרבה אמהות יחידניות והעובדה ששליש מהצעירים השחורים בארה"ב נמצאים בכלא, ממתינים למשפט או נשפטו למאסר על תנאי".

לטענת צ'ואה ורובנפלד, מהגרים מניגריה, לעומת זאת, מקבלים עידוד מהאמונה שהם טובים יותר ממערב־אפריקאים אחרים, כפי שהלבנונים מאמינים בעליונותם כצאצאי הפיניקים וכפי שהסינים מאמינים בכך שהתרבות העתיקה שלהם הופכת אותם לעליונים. "כמעט כל מהגר חש חוסר ביטחון מעצם היותו מהגר", הסבירה צ'ואה בראיון לאנדרסון קופר ב–CNN, "אבל מה שהרבה אנשים לא יודעים הוא שמהגרים רבים מגיעים עם תחושה שהם יוצאי דופן, עם גאווה ברקע האתני שלהם. תאר לעצמך שהיית דוקטור בניגריה ואז אתה מגיע לכאן ונוהג במונית. זה יוצר תחושה של 'מי אתם שתסתכלו עלי מלמעלה? אני עוד אראה לכולם'".

צ'ואה, שנולדה ב–1962 (שנת הנמר) בשמפיין שבאילינוי, היתה "ילדה שמנה עם מבטא, משקפיים ושיער שמנוני", כפי שסיפרה ל"פייננשל טיימס", ולדבריה "הרגשתי עם זה נהדר". הסיבה לכך שהיא חשה נהדר, היא טוענת, היתה שהוריה הסינים החדירו בה תחושת עליונות. היא אומרת שהוריה חינכו אותה אף פעם לא להתלונן ולא לערער על המערכת: "אם המורה אינו הוגן, עליך לעבוד קשה פי עשרה".

NBCU Photo Bank via Getty Images

מאוחר יותר למדה צ'ואה מתמטיקה בהרווארד כי הוריה דחפו אותה להיות רופאה, אך היות ששנאה את זה, היא עברה ללימודי משפטים. "אני אוהבת את הפיכת האאוטסיידריות למקור כוח", היא אומרת. רובנפלד, לעומת זאת, ניסה בתחילת דרכו ללמוד משחק בג'וליארד, אך פרש כי חשב שאינו טוב מספיק. כיום הוא מלמד משפטים בייל, והספיק לכתוב שני ספרי מתח.

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

את התחושה הזו של המהגר האאוטסיידר אומרת צ'ואה שצריך להחדיר לילדים. "עניין משמעותי בספר הוא ההידרדרות הדורית. ככל שאת מצליחה וחשה יותר בנוח, כך קשה יותר להנחיל את הרעב הזה לילדים שלך", הסבירה צ'ואה בראיון לפוקס ניוז. "זה מה שהתכונות שעליהן דיברנו מייצרות - את הצורך להוכיח את עצמך, ההפך מתחושת 'מגיע לי'".

בדומה ל"אמא נמרה", גם בספר החדש טמונה ביקורת רבה על הגישה ההורית של האמריקאים ובעיקר על "תנועת ההערכה העצמית", שגורסת כי יש לגרום לילדים להרגיש טוב, לא משנה מה יעשו. "אי אפשר גם להגיד לילד כל הזמן 'אתה נהדר, אתה מדהים, כל מה שאתה עושה מדהים' וגם לתת לו דרייב להגיע לאנשהו", היא אומרת. "צריך להרוויח הערכה עצמית כדי שהיא באמת תהיה מוטמעת".

צ'ואה טוענת כי כאשר משבחים את הילד על הישגים בינוניים, הוא יודע בלבו שהוא לא באמת הצליח, ולא מטפח תחושת הישג אמיתית. האלטרנטיבה, לדבריה, היא שילוב של החדרת מוסר עבודה וניסיון בהתגברות על מכשולים. צ'ואה עשתה מאמצים לגדל את שתי בנותיה לפי ערכים אלה. כשבתה הקטנה היתה בת 4 היא נתנה לה כרטיס ברכה לכבוד יום ההולדת: נייר מקופל לשניים, שעליו צויר חיוך ובפנים נכתב "יום הולדת שמח אמא! אוהבת, לולו". צ'ואה הושיטה את הכרטיס בחזרה לבתה ואמרה: "אני עובדת קשה כדי שיהיה לך יום הולדת מוצלח. מגיע לי יותר. אני רוצה כרטיס יותר מוצלח, כרטיס שהשקעת בו מחשבה ומאמץ".

הסיפור הזה הוא אחד הזכורים ביותר מתוך המאמר "מדוע אמהות סיניות הן טובות יותר", שפורסם ב–2011 ב"וול סטריט ג'ורנל". במאמר הסבירה צ'ואה, אז פרופסור אלמונית למשפטים מייל, כיצד היא מגדלת את בנותיה ביד ברזל ומלמדת אותן לשאוף כל הזמן מעלה. כצפוי עוררה צ'ואה מיד תגובות נסערות, ועד היום זהו המאמר בעל מספר התגובות הרב ביותר ב"ג'ורנל" - 8,821. הקוראים נזעמו לשמע סיפוריה של צ'ואה ומהסטריאוטיפים שהיא מציגה, והיו שטענו כי היא מתעללת בילדות המסכנות.

הרעש רק התגבר עם יציאת הספר המלא, "Battle Hymn of the Tiger Mother", שכלל שלל סיפורים מחיי האמהות שלה. הספר היה במשך יותר מחודשיים ברשימת רבי המכר של "ניו יורק טיימס" והיא גם נכנסה לרשימת האנשים המשפיעים ביותר של "טיים" ב–2011. "כשאומה שלמה מגיבה בצורה כל כך חזקה למשהו, ברור שהוא פגע בעצב", כתבה אז סמנכ"לית התפעול של פייסבוק שריל סנדברג ב"טיים". "צריך להריע לאיימי על כך שהעלתה נושאים כאלה בקול אותנטי ומלא מחשבה והומור". עם זאת, צ'ואה גם קיבלה הרבה תגובות שליליות שטענו כי היא אמא רעה, ולדבריה גם איומים על חייה. "הייתי משוכנעת שכל העולם שונא אותי", סיפרה בראיון ל"איבנינג סטנדרד".

"צורה חדשה של גזענות"

שלוש שנים חלפו, וצ'ואה שוב בעין הסערה. "החבילה המשולשת", שיצא לאור בתחילת החודש, מעורר הרבה מחלוקות בארה"ב, במיוחד לאור הנושא הגזעי הרגיש שנמצא בו. מבקרים רבים קטלו את הספרו בטענה כי הבסיס המדעי שלו רעוע ביותר, וטענו כי הוא מנסה לעורר פרובוקציות בעזרת מחקרים ישנים או חלקיים ודוגמאות אנקדוטליות נוחות.

רבים מהעיתונים הגדולים בארה"ב ליגלגו על הספר וכינו אותו "ספר עזרה עצמית". המגזין "טיים" קרא לו "צורה חדשה של גזענות", "ביזנסוויק" כינה אותו "גזענות במסווה של מדעי החברה", "ניו יורק מגזין" טען שהוא "משעמם" ו"ניו יורק פוסט" כתב כי הספר הוא "שורה של טיעונים מזעזעים עטופים בביטויים של עזרה עצמית שנועדו לעשות את מה שטיעונים גזעניים אמורים לעשות: להפחיד אנשים".

ב"פורבס" נכתב כי "מגוחך לומר שעל האפרו־אמריקאים יש עול ולכן הם פחות מצליחים ורואים עצמם כנחותים. נסו לומר את זה לאורסולה ברנס, אופרה וינפרי, ג'יי זי, הנרי לואיס גייטס והנשיא אובמה". מבקר ה"פילדלפיה מגזין" תהה: "האם צ'ואה ורובנפלד באמת מאמינים למה שהם אומרים?" והסופרת איילת ולדמן, שיצאה נגד הספר הראשון של צ'ואה, צייצה בחשבון הטוויטר שלה "איימי צ'ואה הוציאה את החלק השני של 'אני אכתוב משהו מטורף כדי שתקנו את הספר שלי ותהפכו אותי לעשירה'".

צ'ואה כמובן מנצלת את ההזדמנות למסע יחסי ציבור נוסף, הפעם בחברת בעלה־שותפה. בראיון לאנדרסון קופר ב–CNN, משנשאלה על ההיבט הגזעני שבספר, היא היתממה. "אני לא מבינה את זה", אמרה. "לא אמרתי שיש קבוצות טובות יותר מאחרות. הספר עוסק בעלייתן ובנפילתן, מה שאומר שהקבוצות שמצליחות משתנות עם הזמן. הקבוצות שמצליחות כיום לא יהיו המצליחות בעוד עשר שנים, וגם לא היו לפני 20 שנה", ניסתה צ'ואה להגן על עצמה.

בתגובה לביקורות בנוגע לבסיס המדעי של הספר, סיפרה צ'ואה ל"ניו יורק טיימס" כי היא ורובנפלד עשו הכל כדי להוכיח את התזה שלהם. הם הסתמכו על מחקרים רבים, הצליבו נתונים והסתייעו בעוזרי מחקר "מכל תחום שרק אפשר לחשוב עליו". בסיומו של הספר בן 225 העמודים ישנם 80 עמודים המוקדשים להערות שוליים בלבד. "זהו ספר שאם ניגשים אליו בראש פתוח, הוא לא צריך להיות שנוי במחלוקת. הוא צריך להיות מעורר מחשבה", אמרה צ'ואה ל"ניו יורק טיימס".

אחד הדברים הבולטים ב"החבילה המשולשת" הוא שהספר עוסק בהישגים ובהצלחה, ובניגוד לספרים רבים כל כך שיוצאים בארה"ב, לא מדבר על משהו שרבים מאתנו נכספים אליו. "'אנשי החבילה המשולשת' אינם בהכרח טובים כל כך בלהיות מאושרים", הודתה צ'ואה בראיון ל"פייננשל טיימס". מתברר שהתחושה של "אני לא טוב מספיק" רודפת גם את מי שכבר טעם את ההצלחה. אחד הסיפורים הנוגעים ללב בספר הוא של מעצב האופנה פיליפ לים, שהיגר לארה"ב מתאילנד. כשהוא נשאל מדוע מעולם לא הזמין את אמו לתצוגה שלו, הוא השיב "אני לא יודע, זה כנראה חוזר לתרבות האסיאתית שבה אתה אף פעם לא טוב מספיק. A זה אף פעם לא טוב, צריך A פלוס, ומעולם לא הרגשתי שאני מספיק טוב כדי לקבל אישור ממנה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#