אם סבא שלך היה עני, גם אתה, ילדיך ונכדיך לא תגמרו את החודש - Markerweek - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
תקועים במעמד

אם סבא שלך היה עני, גם אתה, ילדיך ונכדיך לא תגמרו את החודש

חשבתם שעבודה קשה ואמביציה מטורפת יצילו אתכם מהגורל של ההורים של ההורים שלכם? כנראה שלא, וגם לא את הילדים של הילדים שלכם ■ לא משנה איפה אתם חיים, גם בשוודיה גורלכם נגזר ■ הכל אבוד? זהו, שלא

191תגובות

״זה הולך להיות ספר שערורייתי״. במלים האלה פותח ההיסטוריון הכלכלי גרגורי קלארק את ספרו החדש ומנתץ המוסכמות ״The Son Also Rises״ (״וזרח הבן״, משחק מלים על ספרו המפורסם של ארנסט המינגוויי ״וזרח השמש״).

קלארק, פרופסור באוניברסיטת קליפורניה בדיוויס, כבר מנוסה מספיק כדי לדעת שהספר שלו, שייצא לאור רק בשבוע הבא אבל כבר מעורר באזז לא קטן בארה״ב, יגרום לחתיכת מהומה. אחרי הכל, הוא טוען בו שניידות חברתית כפי שאנו מכירים אותה לא קיימת, שהחלום האמריקאי הוא מיתוס, שהמעמד החברתי של סבינו וסבי סבינו עדיין יכולים לשמש כאינדיקטור טוב למדי לחיזוי ההכנסות שלנו בעתיד, או בקיצור: שכל הדמוקרטיה, רשתות הביטחון החברתיות, ההשכלה והעלייה ברמת החיים לא הגדילו בהרבה את היכולת שלנו להתקדם במעלה בסולם החברתי. למעשה, הוא טוען, ההצלחה שלנו עדיין קשורה במידה רבה לשושלת המשפחתית, לעבר שאנחנו לא מכירים אבל עדיין לא יכולים להשתחרר ממנו. קלארק יודע שהספר שלו יהיה שערורייתי - אבל לא לגמרי מבין למה אנשים חושבים שהוא מדכא.

״המסר של הספר הוא שדווקא נראה שיש ניידות חברתית מוחלטת ברוב החברות. זה פשוט תהליך מאוד, מאוד אטי״, אומר קלארק בראיון 
ל–Markerweek. ״אחת המסקנות הברורות מהמידע שגיליתי הוא שסיפור העלייה מעוני לעושר 
(Rags to riches) שכל כך פופולרי במיתולוגיה האמריקאית, למשל, הוא אירוע נדיר ביותר. העניים נעשים קצת פחות עניים לאורך זמן, אבל בקצב אטי מאוד. למעשה, כבר מלידה אנחנו יכולים לחזות פחות או יותר היכן תסיים, במונחי הסטטוס המעמדי שלך. רוב הדברים האלה נקבעים מראש״.

מתוך הבלוג rich kids of instagram

ספרו של קלארק לא רק מתפרץ לדלת פתוחה - ההרגשה הרווחת במדינות המערב שהיכולת לעלות בסולם החברתי ולממש את הפוטנציאל שלך ללא קשר לנסיבות הכלכליות שאליהן נולדת נשחקה באופן דרמטי בעשורים האחרונים - אלא שובר את הקיר לחלוטין: הניידות החברתית במדינות העולם כיום, טוען קלארק, אינה גדולה יותר מאשר באנגליה הפיאודלית. המהפכה התעשייתית, הולדתה של מדינת הרווחה, החינוך הציבורי ורשתות הביטחון החברתיות האחרות שקיימות בכל מדינה מערבית כיום, הדמוקרטיה הליברלית והעלייה ברמת החיים שנלווית אליה - כל אלה לא הצליחו לשפר את קצב הניידות החברתית מעבר למה שהיה מקובל לפני 200 ו–300 שנה.

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

מוביליות חברתית, הוא מסביר, תמיד היתה נמוכה ותמיד תהיה נמוכה, ואין שום דבר שאפשר לעשות בעניין. משפחות, טוען קלארק, בהחלט יכולות לעבור ממעמד נמוך למעמד גבוה ולהפך: פשוט לוקח להן מאות שנים, או יותר מעשרה דורות בממוצע, לעשות את זה.

״בכלכלה שלנו אין שום כוח לנבא התפתחויות מקרו־כלכליות, לגבי צמיחה, לגבי תקופות מיתון. אנחנו נוראיים בזה. אבל מה שמדהים במידע הזה הוא כמה גדול כוח החיזוי שלנו בנושא המוביליות. אני יכול לקחת אנשים מהמאה ה–18 באנגליה ולחזות די טוב איפה יהיו צאצאיהם 200 שנה אחר כך, בממוצע. אנחנו לא יכולים לנבא כמובן מה יקרה לאינדיווידואלים, אבל ברמת הקבוצות היכולות שלנו די מדויקות״, אומר קלארק, שכדי לעקוב אחר הניידות החברתית בתקופות שבהן סטטיסטיקות כלכליות לא היו זמינות השתמש בשיטה ייחודית, שמתבססת על שמות משפחה והצמידות שלהם לרמות הכנסה מסוימות לאורך השנים.

את הספר החל קלארק לכתוב בניסיון לענות על שאלה פשוטה: עד כמה, אם בכלל, מעמד חברתי הוא דבר שמועבר בתורשה. אבל תורשה מאב לבן (בספר מתייחס קלארק בעיקר לאבות ובנים, משום שברוב התרבויות לאורך ההיסטוריה שמות משפחה עברו מאב לבן) פחות עניינה אותו. המדדים הקונבנציונליים שבהם אנחנו מודדים ניידות חברתית כוללים בדרך כלל נתונים מסביבות 1950 ואילך, ולכן מקיפים דורות בודדים. לשיטתו של קלארק, זהו מדגם מקרי מדי: ילדים להורים עשירים יכולים הרי גם לבחור להיות פנטומימאים, או לעסוק במקצועות אחרים שלא יעניקו להם הכנסה גבוהה כמו של הוריהם. אבל התחושה שלו היתה שבטווח הארוך יותר, המשפחה שלתוכה נולדנו יכולה לשמש ככלי טוב למדי לניבוי ההצלחה שלנו בחיים.

התוצאות הדהימו אותו. לפי הדעה המקובלת, הרקע המשפחתי מהווה כ–25% מסך הגורמים שמשפיעים על סיכויי ההצלחה שלנו. לאחר שאירגן את המידע שלו, נדהם קלארק לגלות שהרקע המשפחתי מאפשר לחזות 50%–70% מרמת החינוך או ההכנסה של הילד. במלים אחרות, באמצעות ההיסטוריה המשפחתית שלכם, שאותה אפשר לגזור משם המשפחה, אפשר לחזות בסבירות של יותר מ–50% את עתידכם.

ספרו של קלארק מתפרסם בתקופה שבה רבים בארה״ב תוהים מה קרה לחלום האמריקאי, זה שהוגדר ב–1931 על ידי ההיסטוריון ג׳יימס טראסלו אדמס כ״חיים טובים יותר, עשירים יותר ומלאים יותר לכל אדם, שבהם כל אדם זוכה להזדמנות לפי יכולותיו והישגיו״. בשעה שהכלכלה מדשדשת, האי־שוויון מרקיע שחקים ו־וול סטריט חוגגת — החלום האמריקאי, האתוס המכונן שהפך את ארה״ב לאימפריה וגרם למיליונים להגר אליה מאירופה הנוקשה והדועכת כדי לנסות את מזלם, נראה מת לגמרי. הוויכוח כבר לא נסוב סביב השאלה אם החלום האמריקאי מת — התשובה ברורה: לפי מחקר שנערך ב–2012 באוניברסיטת שוודיה, 42% מהגברים האמריקאים שנולדו למשקי בית בחמישון התחתון יישארו בחמישון התחתון גם בבגרותם —אלא מתי בדיוק זה קרה ואם הוא בכלל התקיים אי פעם.

לפי מחקר שנערך לאחרונה על ידי כלכלנים בהרווארד ובברקלי, ייתכן שהחלום האמריקאי מת כבר בשנות ה–70 של המאה הקודמת. לפי המחקר, הניידות החברתית בארה״ב — כלומר, היכולת לעבור ממעמד חברתי אחד למשנהו — לא נמוכה יותר כיום מכפי שהיתה לפני 40 שנה. הסיבה לכך פשוטה: גם בתחילת שנות ה–70 של המאה ה–20, הניידות החברתית בארה״ב היתה נמוכה להחריד, וגם אז לילד מהחמישון התחתון היה סיכוי של 9% לטפס לחמישון העליון — הרבה פחות מסיכוייו של אותו ילד לטפס בסולם במדינות אירופיות כמו שוודיה.

תוצאות המחקר סותרות את התחושה הציבורית לפיה החלום האמריקאי מת רק בעשור־שניים האחרונים, אבל מאשרות את התפישה המקובלת שפעם החלום האמריקאי היה חי ובועט. בנאומו האחרון לאומה האמריקאית בחודש שעבר חזר נשיא ארה״ב ברק אובמה על האמונה הזאת, כשאמר כי הצלחה ״לא צריכה להיות תלויה במזל מלידה, אלא במוסר העבודה שלנו והיקף חלומותינו״. אלא שלדברי קלארק, הניידות החברתית בארה״ב לא נמוכה רק ב–40 השנים האחרונות - היא תמיד היתה נמוכה. ״החלום האמריקאי״ שעליו מדבר אובמה (ושאותו, בעיני רבים, הוא מסמל), הוא אומר, הוא לא יותר ממיתוס. הדבר החשוב מכל הוא להיוולד למשפחה הנכונה.

למעשה, המסקנות המטלטלות שאליהן הגיע קלארק חותרות לא רק תחת האתוס המכונן של ארה״ב, אלא של הקפיטליזם המערבי כולו: הרי יכולתם של בני אדם לנוע למעלה או למטה בסולם המעמדי היא שמבדילה בין העולם המפותח לעולם השלישי, שבו המציאות החברתית הקשיחה, לעתים קרובות תוצר של דיכוי פוליטי ושמרנות, מכתיבה את חייהם של בני אדם וכובלת אותם מראש למעמדות שלתוכם נולדו. היכולת שלנו כאנשים לחצוב את גורלנו במו ידינו ולעלות במעלה הסולם החברתי הודות לכישורינו ולעבודה הקשה שלנו היא שאמורה להפריד בין העולם החדש, זה שארה״ב ייצגה לפני 100 ו–200 שנה, לבין העולם הישן של אירופה הפיאודלית או הודו הכיתתית. ואז בא קלארק ומתעקש לקלקל את המסיבה.

״אפילו העושר של סבי־סבך עדיין יעיל כדי לחזות את רמת העושר שלך כיום״, אומר קלארק. ״אתה קשור לשורה שלמה אנשים בעבר, שהביצועים שלהם בחיים יכולים לסייע לנו לנבא מה יקרה לך עכשיו. אנשים שכמובן לא הכרת ואפילו לא שמעת עליהם. זה מה שמטלטל בגילוי הזה, כמה אנחנו קשורים לשושלת הארוכה הזאת. כמה מהעתיד שלנו מועבר בתורשה. לא היה לי מושג שאגלה את הדברים האלה, לא ציפיתי למצוא משהו ששונה מהתפישות המקובלות. אבל כעת ברור לי שסוג הניידות החברתית שאנשים במערב כתבו ופינטזו עליה — פשוט לא קיים״.

גם בשוודיה לא ניצחו 
את השיטה

כדי להבין עד כמה הנתונים של קלארק שונים מהרעיונות המקובלים כיום על ניידות חברתית, כדאי לבדוק מה הוא אומר על מדינה כמו שוודיה. לשוודיה, כמו לשאר המדינות הנורדיות, יש לפי המדדים הקונבנציונליים רמת ניידות חברתית מהגבוהות בעולם. החוכמה המקובלת גורסת ששוודיה היא חברה שוויונית באמת, הודות לשירותי הרווחה המפותחים שלה, רמות האי־שוויון הנמוכות ומערכת החינוך המצוינת - חברה שבה הכנסותיהם של ההורים, מבחינה סטטיסטית, לא יכולות לנבא את הצלחתם של צאצאיהם בחיים. אלא שכאשר קלארק בחן את הניידות החברתית בשוודיה לאורך הדורות הוא גילה מציאות אחרת: האליטה השוודית של 1700 היא האליטה השוודית של היום.

קלארק השתמש לצורך המחקר בשיטה ייחודית לבדיקת הניידות החברתית לאורך הדורות. מוביליות, הוא מסביר, נמדדת לרוב לפי מדדים קונבנציונליים שבודקים למשל את רמת ההכנסה, הבריאות, החינוך, העושר ותוחלת החיים של בנים ובנות לעומת הוריהם, או את רמות ההכנסה והשינויים המקצועיים שעובר אדם במהלך חייו. ״אלא שהמדדים הקונבנציונליים תלויים במידע מאוד ספציפי״, הוא מסביר, ״ולכן הנתונים הקיימים הם רק מ–1950 ואילך. אי אפשר למדוד ניידות חברתית לפני כן, ומה שאני רציתי לעשות הוא לבחון את רמת הניידות החברתית בבריטניה המודרנית ובאנגליה הפיאודלית, ולהשוות ביניהן״.

בהיעדר נתונים בחר קלארק דרך מקורית, שאיפשרה לו לבחון את מגמות הניידות החברתית לאורך תקופה ארוכה יותר: הוא החל לבחון את שמות המשפחה בכל מדינה שחקר לצורך הספר — בריטניה, ארה״ב, סין, שוודיה, הודו, יפן, קוריאה, טייוואן וצ׳ילה. שמות משפחה טומנים בחובם המון מידע רלוונטי: ארץ המוצא, המקצוע של האבות, מעמד חברתי. יש שמות משפחה שבעבר היו ייחודיים לאריסטוקרטים, שמות משפחה שהיו ייחודיים לעניים, שמות משפחה שהיו ייחודיים לאינטלקטואלים. לכן הוא הסתייע במסמכים ובמחקרים שהדגימו את ההתפזרות של שמות המשפחה לאורך הדורות: בבריטניה, הוא אומר, הוא מצא הררים של מידע. ההרגל האנגלי לתעד הכל בדקדקנות איפשר לו, למשל, לדעת את שמותיהם של כל מי שלמד באוקספורד ובקיימברידג׳ מהמאה ה–13 ועד היום. מקורות אחרים היו ״ספר יום הדין״ (מפקד האוכלוסין שנערך באנגליה ב–1086) ואפילו שמותיהם של החברים בהתאחדות הרופאים האמריקאית.

הוא החל לעקוב אחר שמות המשפחה והמעמד החברתי של בעליהם לאורך מאות שנים. אם קיימת ניידות חברתית, הניח, הרי שלא צריך להיות מתאם בין שמות המשפחה שיוחסו בעבר למעמד הגבוה לבין שמותיהם של עשירים כיום. אבל קלארק גילה מתאם גבוה להפליא בכל מדינה שחקר. אפילו סין, הוא מסביר, מדינה שעברה לא מעט חילופי שלטון דרמטיים באלפי שנות ההיסטוריה שלה, לא הצליחה להגביר את קצב המוביליות החברתית שלה. למרות המהפכה הקומוניסטית, למרות המהפכה התרבותית, הוא אומר, השמות של בכירי המפלגה הקומוניסטית, הפרופסורים ושאר חברי האליטה הסינית תואמים במידה רבה לשמות שהיו בולטים באליטה הסינית במאה ה–19, ימי הדמדומים של שושלת צ׳ינג.

במחקר מצא קלארק אליטות שנוצרו במשך מאות שנים, ובנקודה מסוימת החלו לדעוך - בתהליך שלקח גם הוא מאות שנים. ״באנגליה, למשל, האליטה המקורית היו הכובשים הנורמנים. עד היום, אם אתה חי בבריטניה ויש לך שם משפחה שמוצאו בכובשים הנורמנים - סינקלייר, למשל - הסיכויים שלך להתקבל לאוקספורד או לקיימברידג׳ גבוהים ב–25%".

בימי הביניים הכנסייה, הממשל והסחר נהפכו לחשובים יותר, ואתם צצו אליטות חדשות. בהרבה מקרים, אומר קלארק, "המשפחות האלה הן פשוט כאלה שהיה להן מזל. משהו קרה, משהו ששיפר את יכולותיהן ודחף אותן במעלה הסולם. זה אקראי לחלוטין. כך משפחות יחידות מגיעות למעלה: ׳תאונות שמחות׳ שדוחפות אותן במעלה הסולם - הרבה ׳תאונות שמחות׳, שמתרחשות במשך מאות שנים. העניין הוא שברגע שהן מגיעות לסטטוס הזה, לוקח להן הרבה זמן לרדת למטה. לוקח להן בממוצע 300 שנים להגיע לפסגה, ואז מתחילה דעיכה שנמשכת גם היא כ–300 שנה״. קלארק מכנה את התהליך הזה ״הפיסיקה של הניידות החברתית״.

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

כדי לבחון את הניידות החברתית בשוודיה לאורך הדורות בחן קלארק שלוש קבוצות שונות של שמות משפחה. האחת היתה קבוצת האצילים. במאה ה–17, הוא מסביר, שוודיה הפסיקה להעניק תארי אצולה חדשים, אבל לפני כן היה נהוג שמשפחה שהוענק לה תואר אצולה אימצה לעצמה שם חדש, שלרוב שילב בתוכו מלים ששיקפו את מעמדה האציל — כמו זהב, כסף או אריה (לרבים מהשמות היו שורשים גרמניים, בשל המספר הגבוה של קציני צבא גרמנים שזכו לתארי אצולה שוודיים). אותה משפחה היתה נרשמת ב"בית האצילים" (Riddarhuset), שב–1668–1865 פעל כסוג של זרוע שלטונית בתוך המדינה, ופועל עד היום כמוסד פרטי ששומר על תיעוד דקדקני של בני אצולה ומגן על האינטרסים של האצילים בשוודיה.

במשך השנים איבדו בני האצולה בשוודיה את מעמדם המיוחד בחברה, עד שלקראת סוף המאה ה–19 הם כבר לא נהנו מהטבות כלכליות ישירות. אבל הם כן נהנו מהשם שלהם: ב–1901 הועבר בשוודיה חוק שאסר על פשוטי העם לאמץ את שמותיהם של בני האצולה. לכן, למעט כאלה שניסו להידמות לבני אצולה לפני תחילת המאה ה–20, אם אתה נושא כיום שם של בן אצולה בשוודיה — לפי קלארק, יש כ–16 אלף כאלה כיום — אתה כמעט בוודאות צאצא של משפחת אצולה.

הקבוצה השנייה שבדק קלארק היתה השכבה האינטלקטואלית השוודית — פקידים, מלומדים, מדענים, סוחרים גדולים — שלפני המהפכה התעשייתית נהגה להעניק לעצמה שמות לטיניים. הקבוצה השלישית היתה פשוטי העם, אלה שזכו לשמות שמסתיימים בהברה ״סון״. שוודים מהמעמד הנמוך שלא החזיקו במקצוע נטו להיקרא בשמות אלה, ולכן אם אתם שוודים ושמכם מסתיים ב״סון״, כנראה שלאבותיכם לא היה דם כחול.

לאחר שבחן את רמת ההכנסות כיום של שוודים בעלי שמות אצולה ושוודים בעלי שמות פשוטים, גילה קלארק שאותם שמות שבהם החזיקה האליטה השוודית במאה ה–17 עדיין מיוצגים במידה לא פרופורציונלית בקרב האליטות השוודיות המודרניות — רופאים, עורכי דין, אקדמאים — ונמצאים בקצה העליון של מפת ההכנסות. המוביליות בשוודיה, הוא פוסק, נמוכה מאוד, ולא גבוהה יותר מאשר בבריטניה או בארה״ב. בכל המקרים, הניידות החברתית קצת יותר מהירה מאשר במאה ה–18 — אך לקיומם של שירותי רווחה מתקדמים, רשתות ביטחון חברתיות, מערכת חינוך שוויונית והעדפה המתקנת לא היתה כמעט השפעה על הקצב הזה.

״שוודיה היתה מקרה מעניין במיוחד, כי לפי כל המדדים הקונבנציונליים היא נחשבת לאחת מהחברות עם שיעור הניידות הגבוה בעולם. שיעור הניידות החברתית שם, לפי המדדים המוסכמים, הוא כזה שאולי 10% מהמעמד הכלכלי של אנשים נקבע לפי ירושה ו–90% ממנו לפי המאמצים שלהם, או מזל, או משהו אחר. זאת אמורה להיות חברה שבה אחרי דור או שניים כמעט אין שאריות של העבר, שבה המעמד נולד מחדש מדור לדור. אבל האם, לפי שמות המשפחה, האליטה השוודית נהפכה לממוצעת? התשובה היא 'לא' מוחץ. למעשה, בשוודיה האליטות יורדות לממוצע והקבוצות העניות עולות מעלה בקצב אטי יותר מכל חברה אחרת בעולם. גם כיום אנחנו יכולים לדעת רק לפי השם שלך איפה אתה גר ליד שטוקהולם, מה רמת החינוך שלך ומה רמת החיים שלך״.

איך קלארק מיישב את ההצלחה הפנומנלית שמשתקפת בשוודיה לפי המדדים הקונבנציונליים עם הניידות החברתית האטית להפליא שמגלים החישובים שלו? גם הוא מתקשה. ״אחד מהדברים שהייתי צריך לעשות בספר הוא לנסות להבין איך ליישב את הנתונים המוכרים עם הנתונים שלי. המדדים הקונבנציונליים לא טועים, הם פשוט מסתכלים על היבט אחד, והיבט שיש בו מידה לא קטנה של רנדומליות. אם אדם נולד לאיש עסקים עשיר אבל בוחר להיות מומחה לתלמוד, למשל, לא תהיה לו הכנסה גבוהה, ולכן במדד הניידות זה ייראה כאילו יש ניידות גבוהה. אבל הכנסה אינה הדבר היחיד שממנו נגזר המעמד שלנו בחיים״.

REUTERS

קלארק אומר כי הוא מנסה להעביר שני מסרים מרכזיים באמצעות הספר. ״האמונה הרווחת היא שבמדינות כמו שוודיה יש ניידות חברתית גבוהה, ושבכל החברות האחרות אנחנו נכשלים באופן דרמטי, ולכן צריך להשקיע הרבה יותר מאמצים ומשאבים בשיפור הניידות החברתית. אחת המסקנות של הספר היא שלעולם לא נשיג את זה. נוכל להיות כמו שוודיה כמה שנרצה, אבל לעולם לא נוכל לשנות את שיעור הניידות החברתית וליהפך לשוודיה - כי אין שוודיה כמו שאנחנו רואים את שוודיה.

״הנקודה השנייה היא שאנחנו יודעים מה כן אפשר לשנות: את רמת האי־שוויון בחברה. אפשר לשנות את גודל המתנות שמקבלים אלה שמסיימים בראש הערימה. זה משהו ששוודיה עשתה בהצלחה, ולכן למרות השיעור הנמוך של ניידות חברתית בשוודיה - לא היתה לכך השפעה על איכות החיים או על טבע החיים כמו שהיתה בארה״ב.

"הספר אומר שיש הרבה מה לעשות. למעשה, הוא טוען בתוקף שאסור לנו לתת לחברה להיות חברה של 'מנצחים לוקחים הכל'. אנחנו לא צריכים תמריצים שישמרו על העשירים בצמרת כדי שהחברה תתפקד — זה יקרה בכל מקרה. אם המרוץ מוכרע מלידה, צריך להגביל את התחרות. לא צריך שהפרסים יהיו כל כך גדולים. הספר אומר באופן מאוד ברור: אם אנחנו רוצים חברה טובה יותר, אנחנו צריכים לדאוג הרבה יותר מאי־השוויון מאשר מהניידות החברתית״.

תלוי בנו, אבל הסיכויים נגדנו

AP

קלארק נולד בסקוטלנד למהגרים אירים קתולים (״באירלנד הפרוטסטנטים היו האליטה והקתולים היו המעמד התחתון - לכן המוצא שלי הוא מהמעמד התחתון״, הוא מסביר בגאווה). הוא לא הגיע מהאליטה, ולמרות זאת הצליח להתקבל לקיימברידג׳, שם השלים את התואר הראשון שלו. לאחר מכן הוא השלים דוקטורט בהרווארד ולימד באוניברסיטת מישיגן, לפני שהשתקע באוניברסיטת קליפורניה בדיוויס.

לכאורה, לא מדובר בסוג החיים שהשושלת המשפחתית שלו היתה אמורה לאפשר לו. ״במאה ה–19 ולפני כן, כשלא היתה תמיכה ציבורית בחינוך בבריטניה, אוקספורד וקיימברידג׳ היו האוניברסיטאות של האליטות. היית צריך לעבור בחינות מיוחדות, לדעת לטינית, להשתתף בטקסים של הכנסייה האנגליקנית. לכן עד היום תופשים אותן כמקומות אליטיסטיים ומבודדים. ב–20 השנים האחרונות נפתחה הגישה לאוקספורד ולקיימברידג׳, והרבה מהמחסומים הוסרו. הקבלה לאוקספורד ולקיימברידג׳ מתבססת על בחינות שנערכות בכל בית ספר בבריטניה. התמיכה הציבורית בחינוך פירושה גם שאנשים יכולים להרשות לעצמם ללכת למקומות האלה — ייתכן שהם יצטרכו לקחת הלוואה, אבל זה עדיין אפשרי. ועדיין, הדבר המעניין הוא שלא היתה התגברות במוביליות החברתית באוניברסיטאות האלה. המשפחות שהיו אליטות ממשיכות להיות בולטות בהן. מדהים עד כמה הדמוקרטיזציה של מערכת החינוך בבריטניה לא מנעה מהאליטות לשרוד״.

ובכל זאת, קלארק כן הצליח להגיע למקומות האלה. האם זאת לא ההוכחה האולטימטיבית שהתזה שלו, שלפיה השושלת המשפחתית שלנו מכתיבה את גורלנו, שגויה? ״אנחנו מדברים פה על ממוצעים, לא על יחידים״, הוא מסביר. ״עדיין יש מקום עצום להישגים אינדיווידואליים. אנשים עדיין משיגים דברים בזכות מאמץ משמעותי, אומץ ונכונות לקחת סיכונים ולהקריב. אפילו עם ההערכות האלה, עדיין יש מקום לתאונות. עדיין אנשים יכולים להצטרף לתעשייה הנכונה, להתחתן נכון. הכל תלוי בנו - אתה לבדך, זה פשוט שהסיכויים נגדך״.

לקלארק אין ספק שהספר שלו יעורר שערורייה לא קטנה. הוא כבר התנסה בזה בעבר: בספרו הראשון,
A Farewell to Alms (“הקץ לנדבות", עוד משחק מלים על חשבון ספר של המינגוויי, הפעם ״הקץ לנשק״), הוא טען שהמהפכה התעשייתית נבעה במידה רבה משינוי בטבע האדם — אולי הביולוגי — שהתרחש בין השאר בשל האצה בקצב הרבייה של העשירים. גם הפעם מפלרטט קלארק עם מה שכונה ב״אקונומיסט״, בביקורת על הספר, ״דטרמיניזם גנטי״ — כלומר המסקנה הבעייתית משהו, והאולי גזענית, שהמפתח לעתידנו טמון בגנים שלנו. אחת המסקנות שהוא גוזר מראייה שכזו היא שקבוצות שהצליחו יותר בחיים — למשל, יהודים ממוצא אשכנזי — עשו זאת משום שמוצאן הוא באליטות של הקבוצות שמהן הגיעו, בעוד שקבוצות אחרות שלא הצליחו כנראה מוצאן בקבוצות עם מיומנויות חברתיות נמוכות יותר. אחת הטענות היותר בעייתיות בספרו, למשל, היא שאם קבוצות אתניות כמו היהודים בארה״ב לא היו מתבוללות, ייתכן שהן לא היו דועכות במעמדן.

קלארק מכחיש בתוקף את הטענות על גזענות, שכמעט בוודאות יועלו נגד ספרו. ״הספר טוען בבירור שאין שום דבר מיוחד בקבוצות אתניות מסוימות, למעט התהליך שבו הן הופרדו מהקבוצה הכללית״, הוא אומר. ״מה שרציתי להדגיש הוא שקבוצות ספציפיות מעוצבות על ידי ההיסטוריה שלהן כך שיסיימו בתחתית או בפסגה. ליהודים, למשל, יש נטייה להצליח בכל חברה שבה הם נמצאים".

הטענה הזאת לא עוזרת להפריך את הטענות נגדך.

״אני לא מנסה לברר מה הסיבות להצלחה של קבוצות אלה או אחרות. הספר רק מנסה להצביע על בעיה ולשאול: מה קורה פה? אם מישהו רוצה לטעון שהביולוגיה אחראית לזה, אין לי מידע שיאמר שזאת טעות. אנחנו כבר יודעים שגנטיקה משחקת תפקיד מסוים במעמד חברתי, השאלה היא רק אם מדובר ב–10% או ב–100%".

אבל אתה מבין למה הרמיזות הביולוגיות שנויות מאוד במחלוקת.

״בהחלט. עם זאת, אני לא טוען בשום פנים ואופן שיש הבדלים ביכולות בין גזעים שונים או בין קבוצות אתניות. בנסיבות הנכונות כל קבוצה יכולה ליהפך לאליטה. אין שום דבר מיוחד במצרים הקופטים או ביהודים, אבל ההיסטוריה שלהם כקבוצה עיצבה אותם כך שהם ממוצבים להצלחה. למעשה, אם תסתכל על קבוצות אתניות שנוטות להיכנס לתחום הרפואה בארה״ב, רובן לא לבנות״.

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

ועדיין, אתה כותב בספר: ״מעמד חברתי עובר בתורשה, כמעט כמו גובה״.

״אסביר את זה ככה: בקיץ שעבר ביקרתי באיסלנד. יש שם חוף שבו אנשים היו מתאספים כדי לקבל עבודה כדייגים. היו שם ארבעה סלעים, וגובה השכר שקיבלת היה תלוי בגודל הסלע שיכולת להרים. אני לא יכולתי להרים אף אחד מהסלעים. בחברה האיסלנדית של פעם, בחברת הדייגים, שבה גובה וחוזק המועברים בגנים היו הכלים שבהם נדרשת להצטיין, ירשת את המעמד החברתי שלך מההורים שלך. מתברר שגם בחיים שלנו כיום, חלק גדול יותר מכפי שחשבנו נשלט באותו אופן שבו הסלעים שלטו בחייהם של אנשים באיסלנד הקדומה. אני לא חושב שזה מדכא במיוחד שאנחנו יכולים לדעת מלידה איזה סלע נוכל להרים״.

אם ללכת לפי ההיגיון של הספר שלך, העתיד שלנו לא שייך לנו. אנחנו כבולים לשארית חיינו לרקע המשפחתי שלנו ולמעמד שנולדנו אליו. אנחנו לא יכולים להשתחרר מהעבר. זאת מסקנה מדכאת מאוד.

״אני לא חושב, באופן אישי, שזה מדכא כמו שהעיתונים עשו מזה. עדיין יש מקום עצום להישגים אינדיווידואליים. יש הרבה ׳תאונות׳. הרבה מהעתיד שלנו קבוע מראש, אבל בסופו של דבר הכל תלוי בנו. חשוב לי להדגיש: השושלת המשפחתית שלך לא עוזרת לך ישירות להתקדם בחיים. היא פשוט מספרת לנו לאן, כנראה, תגיע. זה שירשת משהו מהמשפחה שלך לא אומר שלא תלוי בך לאן תגיע בחיים. וורן באפט לא הצליח בפיננסים בגלל הקשרים שהיו לאבותיו, אלא בגלל היכולות שלו. אני הגעתי לקיימברידג׳ ממשפחה ממעמד הביניים מסקוטלנד. זה לא היה מקובל, והייתי היחיד ממשפחתי שעשה זאת. אבל מהרגע שהגעתי לשם, זה כבר לא שינה מאיפה הגעתי. כל מה ששינה זה כמה עבדתי ואילו ציונים השגתי״.

אבל לפי הספר, הרוב לא יצליחו להשתחרר מהרקע שאליו נולדו.

״ברמת הניידות של הקבוצה, כן, הממצאים די עגומים. ההבדלים שאנחנו רואים בין קבוצות כיום יימשכו עוד תקופה ארוכה. אגב, לפי המחקר, גם הגירה לא משנה מאוד את המעמד: במקרים רבים, אם תמדוד קבוצת מהגרים לפי הכנסה היא תיראה כמו מעמד מאוד מאוד נמוך, אבל אם תבדוק את החברות המקוריות שמהן הם הגיעו תראה ששם אותם מהגרים השתייכו לאליטה. אותן אליטות יכולות לחזור לפוזיציה שלהן בחברה החדשה תוך שניים־שלושה דורות״.

כיחידים, אתה אומר, אולי עוד יש לנו סיכוי, אבל כחברה נראה שאין שום דבר שנוכל לעשות.

״להפך. הספר אומר שיש הרבה שאפשר לעשות: לפעול דרך מערכת המסים, למשל, כדי לצמצם את רמת האי־שוויון; לתמוך יותר באנשים בתחתית הסולם כדי ליצור מערכות חינוך שלא מחזקות את הפערים הקיימים באמצעות אוניברסיטאות שהן רק לאליטות ואוניברסיטאות לכל השאר. הספר מבקש להפוך את האי־שוויון להרבה פחות מובן מאליו. פעמים רבות כשמדברים על עניים מדברים עליהם כעל אנשים שקיבלו החלטות לא נכונות בחיים. הספר מנסה לומר: לא כך. הרבה ממה שקורה הוא תוצר של ההיסטוריה. ובגלל תהליך הניידות החברתית, שהוא אולי אטי יותר מכפי שחשבנו אבל עדיין קיים, גם צאצאיכם יהיו יום אחד בקטגוריה הזאת. העשירים מוגנים מזה רק באופן זמני. בעיניי זאת מסקנה אופטימית: גם העשירים לא נשארים עשירים לנצח".

״אחת המסקנות היא שדרושה חלוקה מחדש של העושר. החברות הנורדיות הן דוגמה בעיניי לחברות שכולנו צריכים לשאוף להיות כמותן. הן הצליחו מאוד בהגבלת האי־שוויון. המסקנה הבולטת של הספר היא שהחברה צריכה לעשות הכל כדי להילחם באי־שוויון, כי ניידות חברתית לא תפתור את הבעיות שיש לנו״.

AP

קצת משונה להוציא ספר ששולל לחלוטין את הניידות החברתית של עשרות השנים האחרונות בתקופה שבה נשיא ארה״ב הוא אדם שחור, שהגיע משורשים צנועים אל הבית הלבן.

״זה מוזר רק מפני שאנשים לא מפרשים נכון את סיפור חייו של ברק אובמה. אובמה הוא לא סיפור של ׳מעוני לעושר׳. הסבים שלו השתייכו למעמד הביניים בקנזס, אמא שלו היתה פרופסורית בקולג׳ ואבא שלו הגיע מהאליטה הקנייתית. הוא תוצר של קבוצה אליטיסטית יחסית בקניה ובחברה האמריקאית. בגלל צבע עורו של אובמה, אנשים נוטים להלביש עליו נרטיב מסוים שלא בדיוק מתאים לו. אם כבר, סיפורו של אובמה מחזק את הרעיון שהצלחה מתרחשת בתוך גבולות מוגבלים למדי. סיפורה של מישל אובמה, לעומת זאת, זה דבר אחר. העובדה שהיא הלכה להרווארד היא הרבה יותר משמעותית״.

חלק מהטענות שלך מאוד שנויות במחלוקת. התגובות בינתיים בהתאם?

״הספר עוד לא יצא, אז התגובות בינתיים היו מוגבלות, אבל התגובות שכן קיבלתי היו היו מאוד סוערות. אנשים מאוד קשורים רגשית לנרטיב שבנו לעצמם. אני, באופן אישי, פשוט רואה את זה כמדען שמנסה להבין איך המין האנושי עובד. אבל אני מבין שזה מאוד שנוי במחלוקת ואני מוכן למתקפות״.

הרבה קוראים זועמים ינסו להפריך את הדברים.

״כל מה שהם צריכים לעשות הוא למצוא קבוצה אליטיסטית שזזה במהירות מהמעמד העליון לממוצע, או קבוצה מהמעמד התחתון שזזה מהר מאוד לצמרת. הספר טוען שזה לא יכול לקרות, ולכן אם זה קורה משהו לא בסדר בתיאוריה. אז אנשים שלא יאהבו את הספר צריכים לסקור את כדור הארץ ולחפש חברה שכזאת״.

ניידות חברתית בישראל: נמוכה משמעותית ממדינות המערב

במקרה של ישראל, בת 66 בסך הכל, קשה למדוד את הניידות החברתית לפי המדדים של קלארק. אך לא צריך להרחיק לכת כמה דורות אחורה כדי להבין את התמונה: גם לפי המדדים הקונבנציונליים, הניידות החברתית בישראל נמוכה משמעותית מזו המקובלת במדינות המערב.

מחקר שנערך ב–2012 במינהל הכנסות המדינה על ידי הכלכלנים גלית בן נאים ואלכסיי בלינסקי - המחקר המקיף ביותר מסוגו שנערך בישראל - שמסקנותיו הובאו בהרחבה במוסף Markerweek, פירט לראשונה את התמונה המלאה של מצב הניידות החברתית בישראל. התמונה היתה עגומה למדי: כ–80% מהישראלים שנולדו להורים עניים (שני החמישונים התחתונים) וכ–90% מהישראלים שנולדו להורים עשירים (שני החמישונים העליונים) יישארו במעמד שלתוכו נולדו. המחקר, שהתבסס על נתוני השכר של יותר ממיליון ישראלים, מצא שבעוד ש–49% מהישראלים שהיו ב–2003 בעשירון התחתון נותרו באותו עשירון ב–2004, השיעור הזה עלה בהתמדה עד ל–56% ב–2009. 86% מאלה שנמנו עם העשירון העליון, לעומת זאת, שמרו על מעמדם באותה תקופה, עם שכר ממוצע של 24 אלף שקל. ב–2009, רק 4.4% הצליחו לעבור מהחמישון התחתון לחמישון העליון.

לניידות החברתית הנמוכה בישראל יש מספר לא קטן של סיבות: רמת האי־שוויון הגבוהה (בחברה שוויונית יותר התחלופה בין המעמדות גבוהה יותר), קריסתה של מדינת הרווחה הישראלית, הפערים בשכר בתוך שוק העבודה, הריחוק בין הפריפריה למרכז, הפערים במערכת החינוך, הפערים העדתיים בין אשכנזים למזרחים, המבנה הריכוזי של שוק ההון הישראלי, המונופולים הציבוריים והפרטיים והיותו של שוק העבודה הישראלי לא גמיש, לא תחרותי ולא שוויוני.

לישראלים שמתחילים נמוך קשה יותר ויותר לפרוץ את מגבלות המעמד והסביבה שאליה נולדו ולממש את הפוטנציאל שלהם. את התוצאות לא קשה לראות במציאות הישראלית: באי־שוויון המעמיק, במאות אלפי הישראלים שמרגישים תקועים ולא מסופקים, במאות האלפים שתמכו במחאה החברתית בין היתר משום שהם חשים שהם לא נהנים משוויון הזדמנויות. זאת אינה בעיה ייחודית לישראל, אך בניגוד למדינות כמו ארה״ב, שבעבר הצטיינו בניידות חברתית גבוהה, ישראל אימצה עד היום רק את שברו של החלום האמריקאי. את החלום עצמו היא עדיין מתעקשת להדחיק.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#