לנהל חברה? מה פתאום - עדיף להקים קרן השקעות

עשרות המיליארדים שזורמים לגופים מוסדיים מחפשים תשואה ■ מנהלי חברות מנוסים מעדיפים לקחת נתח מזה ולנהל אותו - בלי רגולציה, בלי עובדים, בלי לקוחות, בלי ספקים ובלי לחץ

חגי עמית
חגי עמית
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
חגי עמית
חגי עמית

את הכתבה הזו צריך להתחיל ב–2011, השנה שבה אירע מפץ ניהולי בשוק ההון הישראלי. תוך כשנה הוחלפו בזה אחר זה המנהלים של שלושת בתי ההשקעות הגדולים בישראל: בפסגות רועי ורמוס הודח מתפקידו, אקסלנס נמכר והמייסדים רוני בירם וגיל דויטש פרשו, וגם בדש פרש המנכ"ל קובי לוינסון - ויושבי הראש ויקטור שמריך ועידו נויברגר פינו את כיסאם כעבור שנה.

קבוצת המנהלים הזאת חלשה על מאות מיליארדי שקלים של הציבור הישראלי והיתה המנוע לזינוק העצום בשוק ההון ב–2005–2008. כל אחד מהם בדרכו פיצח את השיטה שבה אפשר לשווק מוצרים פיננסיים ולגרום לציבור להפקיד אצלם מיליארדים. שמם היה שם נרדף לבתי ההשקעות שבראשיהם עמדו, ופרצופיהם עיטרו את מדורי הכלכלה תדיר - עד שבוקר אחד בשנות ה–40 וה–50 שלהם, הם מצאו עצמם בחוץ.

גיורא עופר. מבנק דיסקונט לקרן להבצילום: עופר וקנין

אין צורך למחות דמעה על גורלם. לא מדובר בעובדים המוצאים עצמם מחוץ למעגל התעסוקה בעולם השייך לצעירים. ההון האישי שצבר כל אחד מהם, בין אם במניות או בזכות משכורות העתק שקיבל, הסתכם בעשרות עד מאות מיליוני שקלים. עם זאת, הם היו צריכים להחליט על המשך דרכם. הם היו יכולים לבחור לצאת לפנסיה, לעסוק בניהול ההון שצברו או לחפש תפקיד דומה בבית השקעות אחר. ואולם, בשנה האחרונה כמעט כל השמות שהוזכרו התנקזו לאותו תחום - קרנות השקעה פרטיות.

למעשה, האישים האלה הם רק קצה הקרחון. חיים שני, לשעבר מנכ"ל משרד האוצר ומנכ"ל חברת נייס, חבר למשה ליכטמן, יוצא חברת מיקרוסופט העולמית, והשניים השלימו באחרונה גיוס של 250 מיליון שקל לקרן ההון סיכון שהקימו. גיורא עופר, לשעבר מנכ"ל בנק דיסקונט, חבר לבכירה בבנק הפועלים בשם יעל גיט לטובת הקמת קרן מזנין, למימון ביניים. עופר הוא גם יו"ר ועדת ההשקעות בקרן להשקעות בנדל"ן שמקימה מנכ"לית בנק דיסקונט למשכנתאות לשעבר, אתי לנגרמן, עם גילי דקל, לשעבר מנכ"ל אפריקה מגורים.

יעל גיט וגיורא עופר
יעל גיטצילום: עופר וקנין

מנכ"ל מגדל שוקי הון לשעבר, דן ללוז, מנסה בימים אלה לגייס כסף לקרן נדל"ן. מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר, פנחס בוכריס, מגייס כסף לקרן הון סיכון. ויו"ר מגדל ביטוח לשעבר, אהרון פוגל, עשוי להצטרף כשותף לקרן השקעות שמקים בית ההשקעות רוסאריו עם בנק מזרחי טפחות. לצדם ניצבים פעילים רבים אחרים בשוק ההון ששמותיהם מוכרים פחות - איש־איש והקרן שהוא מקים. נדמה כי התחום שואב לקרבו בימים אלה את המנהלים המוכשרים ביותר בשוק ההון - ומשחזר את התהליך שנראה בוול סטריט לפני יותר מעשור, בשנים שבהן תעשיית הקרנות הפרטיות שאבה לקרבה את מיטב המנהלים מבתי ההשקעות הגדולים של וול סטריט.

אם לא די בכך, גם קרנות השקעה ותיקות כמו איפקס, טנא, בראשית, מוסטנג ופלנוס, נמצאות בשלבים שונים של גיוס מאות מיליוני שקלים להמשך פעילותן.

בישראל המשקיעים 
חשדניים יותר

"הרבה זה לא מלה", עונה דייב לובצקי, מנכ"ל 
אי.בי.אי ניהול השקעות, לשאלה אם הוא מקבל הרבה פניות מפעילי שוק הון המעוניינים לגייס כסף לצורך הקמת קרנות פרטיות. "ברבעון האחרון יש מבול של פניות מגורמים בתעשייה. יוצאי שוק ההון פונים אלינו עם המון רעיונות ופגישות גישוש ראשוניות, שחלקם הגדול לא מתהווה לקרן. וזה לפני שאני מדבר על הקרנות המיובאות שמציעים לנו. במקרים כאלה אני בקושי מגיע לפגישות. הכמויות הן בלתי סבירות".

רועי ורמוסצילום: עופר וקנין

נבחן לדוגמה את תחום קרנות הגידור. לפני חמש שנים אפשר היה לספור על כף יד אחת את הקרנות בישראל, וכיום, להערכתו של יצחק ראב (ייץ), מנכ"ל צור השקעות, העוקב אחרי התחום בישראל: "מדובר ב–70 קרנות גידור - מקרנות קטנות של מיליונים בודדים עד גדולות המנהלות מאות מיליוני דולרים. אני מעריך שגודל השוק כיום הוא 2.25 מיליארד דולר. בכל העולם היתה צמיחה של 10% בתחום קרנות הגידור ב–2013, וקצב הצמיחה בישראל גבוה יותר".

התוצאה של ההיצע הגבוה הוא קושי בגיוס כסף, ובמקביל דרישה של הגופים המוסדיים להנחות משמעותית בדמי הניהול שהם משלמים. אפשר להניח כי לשני ולליכטמן, האדם שביל גייטס נהג להתייעץ עמו, יהיה קל יותר לגייס את הכסף. אלא ששני אנשי העסקים הבכירים גייסו כספים לקרן שלהם יותר משנה, ולבסוף נאלצו להעניק הנחה משמעותית בדמי הניהול שגבו ובתגמול ההצלחה כדי להשלים את הגיוס. קרנות השקעה אחרות - כמו הקרן שניסו להקים המשנה למנכ"ל בנק הפועלים לשעבר, יעקב רוזן, מאיר יעקובסון ומיקי בר חיים - נאלצו לסגת.

לדברי ללוז, "אני לא אוהב את שלב הגיוס. זה השלב שכולם שונאים. יש מוסדיים אמיצים ורוב המוסדיים משתמשים במכשירים שהקרנות הפרטיות מציעות רק אם הקרן ותיקה מאוד. תרבות הקרנות הפרטיות בישראל חלשה מאוד, והמפקחת הנוכחית דורית סלינגר אינה חסידה שלה. עם זאת, ענף תמ"א 38, כמו ענפים אחרים שהקרנות מתעניינות בהם, צועק הצילו וצריכים בו הרבה מאוד כסף, והגוף היחיד שרלוונטי עבורו הוא קרנות ההשקעה. אילו יכולתי לא להשתמש במנגנון הזה ולהביא כסף לתחום של תמ"א 38 בדרך אחרת, הייתי עושה את זה. בישראל התהליך של גיוס לקרנות הרבה יותר סיזיפי מאשר במדינות אחרות. המשקיעים יותר חשדניים ופחות מפרגנים".

"לא השקענו באף קרן כזאת", מציג מנהל השקעות ראשי באחד הגופים הפיננסיים הגדולים בשוק את הצד של המוסדיים. "לא לרבים מאלה שפנו אלינו היה ניסיון ראוי או משהו מעניין להציע. אנחנו לא משקיעים בקרנות גידור ללא ניסיון של המון שנים בתחום מסוים. יש הבדל גדול בין להיות מנהל השקעות מוצלח בגוף מוסדי לניהול קרן גידור. מדובר בהתמודדות עם זרם עסקות שונה לגמרי".

התוצאה של החשדנות מצד המוסדיים כלפי הגופים החדשים היא התבססות של קרנות רבות על לקוחות פרטיים. "יש לנו משקיע מוסדי אחד, הכשרה ביטוח, והיתר הם אנשי עסקים וארגוני קניות קיבוציים", אומרת גיט מקרן המזנין להב. "המשקיעים הפרטיים מסתכלים על ההתמחות של הקרן ואם היא מעניינת אותם, אבל בסופו של דבר מחליטים לפי מי שמנהל אותה. למוסדיים קשה לבחור כי יש הרבה שמנסים לגייס מהם כסף. לפעמים זה ברמה של ארבע־חמש פניות בשבוע ועשרות פניות ברבעון. יש בשוק קרנות שלא גייסו ממשקיעים מוסדיים, כי אני חושבת שהם מייחסים חשיבות גדולה לעובדה שזו קרן חדשה שאין לה רקורד כצוות שמנהל קרן ולא רק אנשים שהצליחו בנפרד".

חיים שני. ממשרד האוצר לקרן הון סיכוןצילום: תומר אפלבאום

"סלע הקיום של התופעה 
הוא הריבית האפסית"

הגיאות בתחום הקרנות הפרטיות אינה ייחודית לישראל. גם בארה"ב קרנות כאלה מגייסות ומציגות דומיננטיות גדלה בשווקים. על כן כשמחפשים את ההסבר לתופעה צריך להתחיל בראש וראשונה מנתון אקסוגני שמשותף לשווקים בעולם. כפי שאומר פעיל בתחום העובד עם קרנות השקעה פרטיות זרות: "סלע הקיום של התופעה הוא הריבית האפסית בשוקי ההון. בעולם של ריבית כזו, אין פתרונות". הריביות הממשלתיות שקפאו על רמות מינימליות זה חמש שנים דוחפות את המשקיעים לחפש אלטרנטיבות שיניבו להם תשואה. בנוסף, האג"ח הממשלתיות נסחרות במחירים גבוהים שמרחיקים מהן את הציבור, ובשוק האג"ח הקונצרניות הטראומה של 2008 לא נשכחה.

שוק המניות אמנם חווה שנה של גיאות. עם זאת, בחינה של הבורסה של תל אביב במבט לטווח ארוך מעלה כי שורר בה קיפאון, ובשלוש השנים האחרונות הציגה תשואה אפסית. חשוב מכך, הבורסה המקומית סובלת ממחזורי מסחר דלילים ורמת עניין נמוכה. התוצאה היא שהמשקיעים מחפשים אפיקים אלטרנטיביים ומשליכים את יהבם על מי שמציג עצמו ככישרון שיידע לעשות זאת שלא בדרך המלך.

מנהלי הקרנות משווקים עצמם באמצעות הריבית הזו, כפי שאומר חנן שמש, מייסד קרן הגשמה, הפונה למשקיעים קטנים בניסיון להנגיש אותם להשקעות נדל"ן. "אנחנו האלטרנטיבה לבנקים שכל התוכניות השמרניות שלהם מציעות תשואה על גבול האפסית. בכל יום נכנסים 10–20 לקוחות חדשים וממלאים אצלנו מסמכים. רבע מהם מצטרפים בסופו של דבר לקרן. יכולים לבוא אלינו זוג מורים, או מישהו בקבע עם כמה משכורות שהוא חסך. התנאים של ריביות נמוכות והיעדר אפיקי השקעה סולידיים מביאים לכך".

ערן כהן, מנהל דסק חו"ל לשעבר במגדל שוקי הון, שהקים לפני כשנה את קרן הגידור קאלה, אומר: "זו פשוט הריבית האפסית. אין הסבר אחר. הכסף הולך להרבה מקומות. אז בענף הנדל"ן בישראל מחירי הדירות עלו בגלל ריביות אפסיות. ובאותה מידה הוא הולך לקרנות שהן לא חסרות סיכון מהרבה סוגים".

כשמתייחסים לתופעת הקרנות חשוב לומר כי תחום קרנות ההשקעה הפרטיות הוא עולם שלם וההבדלים בין הקרנות השונות עשויים להיות גדולים מאוד. אין דין קרן הון־סיכון שייעודה להשקיע בסטארט אפים טכנולוגיים, כדין קרן גידור המשקיעה בניירות ערך סחירים בבורסה. אין דין קרן מזנין, המספקת אשראי לחברות הנואשות לחמצן תמורת השתתפות ברווחיהן בהמשך, כדין קרן מסורתית המשקיעה בחברות במצוקה במטרה להשביח אותן ולמכור אותן במחיר גבוה.

ועדיין, לכל הקרנות האלה יש כמה דברים במשותף. ראשית, מדובר בקרנות שבאופן בסיסי הן "קופסה שחורה", ובמלים פשוטות - קרנות שבהן המשקיע שם את כספו ואינו יכול לראות באופן שוטף באמצעות תדפיס בנק או באינטרנט איך בחר מנהל הקרן להשקיע את הכסף. שנית, מדובר בקרנות שכמעט תמיד אינן סחירות ברמה היום־יומית (למעט חלק מקרנות הגידור) והמשקיע יכול לפדות מהן את כספו רק במרווחי זמן ספציפיים. שלישית, אלה קרנות שיכולות להניב למנהליהן סכומים גדולים. באופן מסורתי דמי הניהול בקרנות אלה נעים סביב 2%, ובמקביל המנהל זוכה להשתתף ברווחיהן (אם הוא מציג כאלה) ברמה של 20% מהרווח שיציג הלקוח. כך, אם מנהל קרן כזו גייס 100 מיליון שקל, השקיע אותם נכון והניב תשואה של 15% בשנה - משמע 15 מיליון שקל - הוא ירוויח 2 מיליון שקל בדמי ניהול ועוד 3 מיליון שקל על התשואה.

לבסוף, מדובר בקרנות שכללי המשחק שלהן הרבה יותר חופשיים מאשר כל מוצר פיננסי אחר. בעוד בתחום קרנות הנאמנות, קופות הגמל וניהול התיקים מחויב מנהל ההשקעות להצהיר על מדיניות הקרן ולהיצמד אליה - עולם קרנות ההשקעה הפרטיות בחלק מהמקרים מתנהל בסגנון חופשי. הסגנון החופשי הזה הוא גורם מרכזי נוסף למשיכה של מנהלי השקעות לתחום. מאז המשבר של 2008 התפתחה רגולציה קפדנית על שוק ההון שבו מנוהלים נכסי הפנסיה של כולנו - רגולציה שנועדה להגן על האזרחים מהנטייה של מנהלי השקעות ליטול סיכונים גבוהים. אי לכך, הקרנות הפרטיות נותרו התחום הבודד שכמעט אינו מפוקח. בעוד שבכיר בבנק, בבית השקעות או מנהל של חברה עסקית מצוי תחת לחצים כבדים - אם מצד בעלי מניות, לקוחות, עובדים או ספקים - תפקיד מנהל הקרן הפרטית הוא כמעט גן עדן שבו הוא יכול לעבוד רק מול עצמו והמחשב.

חנן שמשצילום: אייל טואג

כפי שאומר צביקה אבן, מנהל תחום תיקי ההשקעות לשעבר בבית ההשקעות הישיר הראשון (שמוזג לתוך מיטב), שהקים את קרן הגידור זטא: "הגענו לתחום לאחר הרבה שנים שבהן עסקנו בניהול תיקים ובניהול קרנות נאמנות. השוק עבר שינוייים מהותיים בכל התחומים. ההבדל בשוק ההון הוא עצום לעומת התקופה שבה התחלתי לעבוד בו. זה מתבטא בעיקר ביכולת לנהל השקעות ולא להתעסק בנושא הרגולטורי שתופס כיום את מרב הזמן של מנהל ההשקעות: להעביר כל הזמן שאלונים ללקוחות, להקליט כל שיחה עם לקוח ולתמלל אותה, לבצע שיחת תיאום ציפיות פעם בשנה ולהקפיד על מילוי טפסים לאחר כל פגישה. התעסקות בלתי פוסקת עם שמירה על מדיניות התיק כאשר כסף נכנס ויוצא, והכל בבורסה שאין בה מחזורים. ובתיקים אצלנו היו כל יום עשרות משיכות והפקדות. על כל שינוי מדיניות צריך להחתים שלושה אנשים. על כל שטות צריך למצוא עוד שני מורשי חתימה. וכל היום צריך לבדוק חתימות".

אבן מנהל כיום עשרות מיליוני שקלים בקרן שהקים לפני שנתיים עם יגאל ברוש, יוצא בית ההשקעות מילניום. "עברנו תהליך שבו הבנו שהעולם שלנו השתנה מהקצה אל הקצה ואנחנו מחפשים דרך לנהל נכסים בצורה אפקטיבית ויעילה", מסביר אבן. "בקרן כמו שלנו, הלקוח יכול למשוך כסף פעם בחודש או פעם ברבעון. נשאר לנו הרבה זמן פנוי לנהל את הכסף בצורה אפקטיבית יותר. התהליך ממש פשוט וקל ואין את ההתעסקות".

לדברי כהן מקרן קאלה, "זה הרבה יותר כיף. במקום לרצות 90% מהזמן את ועדות ההשקעה ואת הממונים עליך - אתה מתעסק בהשקעות באמת. אם מצאת מניית זהב אתה תשים עליה גם 10% מהתיק, בזמן שבגוף מוסדי אם תשים עליה 6% מהתיק יסתכלו עליך בעין עקומה. לתת למשקיעים ריבית חסרת סיכון זה לא ניהול של כסף. וורן באפט לא מביא תשואות מזה שהוא משקיע ב–1,000 חברות. מהות העבודה זה לבחור 30–40 חברות טובות להשקעה - ומי שלא אוהב את זה, שלא ינהל השקעות. בשבילי אין תחליף ללעשות את מה שאתה אוהב".

צחי אברהם, אנליסט לשעבר בכלל פיננסים שהקים ב–2013 את קרן הגידור רידינג קפיטל ומנהל בה עשרות מיליוני שקלים, מוסיף: "אם אתה רוצה מצוינות, אתה חייב להתמקד ברעיונות הכי טובים שלך ולתת להם משקל גדול בתיק. אני מחזיק 8–20 מניות, כך שהמשקל של הרעיונות הכי טובים שלי הוא המשקל הגדול ביותר בתיק שאני מנהל. קופת גמל או קרן נאמנות ממוצעות מחזיקות עשרות ומאות ניירות ערך. קשה לנהל את זה וכל החלטה שאתה מקבל שואפת למדד הממוצע ונזהרת לא לחרוג ממנו.

"הכסף האישי שלי של המשפחה מושקע בקרן שלי", ממשיך אברהם. "כך שאני אוכל את מה שאני מבשל. בניהול תיקים רגיל כבר אין כיום שאיפה למצוינות. בבתי ההשקעות הרגילים אתה עסוק בלנהל את הלקוח ולא את הכסף שלו. אני מנסה ללכת הפוך: לשאוף לתשואה הכי גבוהה, עם סיכון הרבה יותר נמוך. אני רוצה להרוויח בכל השקעה לפחות 50% תוך שנתיים. הרבה פעמים בשוק דברים זזו כל כך מהר שמצאתי עצמי מגיע למחיר יעד מהר מאוד".

צחי אברהםצילום: אריק סולטן

התוצאה של היעדר הרגולציה בתחום הקרנות הפרטיות היא שמדובר במבנים פיננסיים רזים במיוחד. הקרנות שקמו מורכבות לעתים מאדם אחד - מייסד הקרן עצמו - העובד מהבית. גם במקרים של קרנות מעט יותר גדולות מדובר בעובדים בודדים.

עם זאת, יש סיכון במהלך. כפי שאומר בכיר שהקים קרן פרטית לאחרונה: "זה עסק רזה כשמדובר בארגון גדול שמקים אותו. אבל בשביל מישהו שרגיל לקבל משכורת של שכיר מדובר בפרספקטיבה אחרת. כשמדובר בכסף פרטי עלויות הקמה של כמה מאות אלפי שקלים, העלות של 50–100 אלף שקל בחודש על העסקה של שניים־שלושה אנשים ואחזקה של משרדים היא משמעותית. צריך להוסיף לזה את הסיכון שתישאר כמה שנים בלי משכורת, ושיכול להיות שתיכשל בגיוס הכסף או בביצוע ההשקעות. אתה נמדד על פי השם שלך והיכולות שלך בלי מותג גדול שעומד מאחוריך. מי שעושה את זה חייב להאמין בעצמו".

סיבה נוספת למבול של קרנות ההשקעה היא תופעת המיזוגים בשוק ההון. עלויות הרגולציה והירידה בדמי הניהול בשנים האחרונות הקשתה על בתי ההשקעות הקטנים לשרוד והביאה לתהליך של מיזוגים. התוצאה היתה ירידה במספר המשרות. כפי שאומר פעיל בשוק הפועל מול קרנות השקעה זרות, "כשאתה צומח מניהול של 30 מיליארד שקל ל–40 מיליארד שקל - אתה צריך בסך הכול להוסיף שני עובדים. המון אנשים נפלטו. רואים את זה בכל מיני מקומות. היקף הביקוש של אנשים למשרות של מרצים בתחום הפיננסים למשל נהפך להזוי. כולם רוצים להרצות".

אתי לנגרמןצילום: ראובן קפוצי'נסקי

אלא שלא די בהיקלעות למצב של היעדר משרה כדי להקים קרן. כפי שאומר כהן, "בטוח שהקונסולידציה שפלטה כוח אדם עוזרת בכל העולם לתעשיית הקרנות הפרטיות. אבל זה לא החלק הדומיננטי. מי ששכיר בנפשו יישאר שכיר. לפתוח קרן זה הוצאה כספית, וזה מצריך שינוי מחשבתי. 90% ממי שמתחיל לא ישרוד לאורך זמן - או כי המנהלים לא מספיק טובים או כי הם יתעייפו. זו עבודה תובענית מאוד".

"המוסדיים לא יכולים להתמודד עם עסקות קטנות"

כשמנסים לנתח מה יהיו ההשלכות של מעבר מנהלים רבים לקרנות פרטיות, כדאי להתייחס קודם כל לצד החיובי של המשוואה: הקרנות באות למלא צורך אמיתי של השוק. "לפני שהקמתי את הקרן הייתי בבנק הפועלים ואחר כך בקרן בראשית", מספרת גיט. "אני מטבעי דיל מייקרית, וראיתי שכל הזמן היו עסקות בסכומים קטנים שהעברתי הלאה - כי בקרן בראשית טיפלנו רק בעסקות של 40–50 מיליון שקל. כשחשבתי למי להעביר עסקה ראיתי שאין גוף שיודע לתת פתרון מימוני לגודל כזה, ושיש אוקיאנוס של עסקות שמחפשות מימון. הבנו שיש כאן הזדמנות עסקית.

"גיורא ואני מאמינים בתעשייה, ויש כיום המון מפעלים יפים שמחפשים לצמוח מעבר למה שמערכת הבנקאות מאפשרת להם. למוסדיים יש קושי להלוות להם כי הם צריכים לנהל עשרות מיליארדים ולא יכולים להתמודד עם עסקות קטנות. אנחנו תופרים להם עסקות פרטניות ונהנים מתשואה עודפת. בעוד בעולם הבנקאי יש מדיניות אשראי גורפת המתבססת על עבודה בהיקפים גדולים, אנחנו יכולים לדרוש ביטחונות מופחתים, להתאים את כושר ההחזר לעסק ולתת משקל לנושא הבעלות והניהול - וכך להגיע גם לעולמות שמבחינת הבנקים הם מסוכנים יותר".

אחד התחומים שבהם שוק ההון עשוי להרוויח מכניסת הקרנות הוא תחום הסדרי החוב וגזרות אחרות, שבהן אפשר לחזות במאבקים בין בעלי שליטה לבעלי אג"ח. כך, בקרב על הסדר החוב באי.די.בי היתה קרן ברוש מעורבת מאוד. בימים אלה נמצאת קרן נוקד של ורמוס בעימות עם בעל השליטה במשביר לצרכן סביב מיזוג מיותר לטעמה שהוא מוביל בקבוצה שבשליטתו.

אל מול הטענה של פעילים בתחום כי הענף יכול להועיל לכלכלה הישראלית המשוועים לאשראי ולחוסכים המחפשים תשואה עודפת, ניצבת דורית סלינגר, המפקחת על שוק ההון, שנראית נחושה לא להקל על זרימת הכספים לקרנות הפרטיות. ב–2014 אמורה להיכנס לתוקף תקנה המגבילה את הגופים המנהלים את החסכונות הפנסיוניים בסכומים שהם יכולים לשלם לצדדים שלישיים עבור ניהול הכספים בשבילם ל–0.15% מסך הנכסים המנוהלים. ההיגיון מאחורי התקנה פשוט: אם אנו כחוסכים משלמים לקרן הפנסיה או לקופת הגמל שלנו דמי ניהול, אין סיבה שזו תשלם דמי ניהול נוספים למישהו שיעשה עבורה את העבודה.

בתעשיית קרנות ההשקעה הפרטיות חוששים כי מדובר בגזר דין מוות עבורה. "כרגע כולם עצרו את ההשקעות שלהם בקרנות בגלל החשש מהתקנות של האוצר", אומר הבכיר העובד עם קרנות פרטיות באירופה ובארה"ב. "זה פשוט מהלך שייקח תעשייה מצוינת ויעצור אותה. זו התערבות ביכולת של המוסדיים להשקיע את כספי החוסכים בצורה מיטבית. אין דבר כזה בעולם, בטח בסביבה של ריבית אפסית. זה חוסר מודעות לערך הרב שעולם קרנות ההשקעה הפרטיות נתן לשוק".

"אי אפשר להגביל את זה באופן גורף", אומר לובצקי. "צריך לרדת לרזולוציות עמוקות יותר. בבסיסה, זו תופעה חיובית שבסך הכל עוזרת לנו לטפל בבעית הנזילות. וזה מחזיר חלק מהכסף שהושקע בחו"ל לישראל". המגבלה החדשה חוברת לטענות לאפליה נוספת הנוגעות למס רווחי הון גבוה יותר המושת על המשקיעים בקרנות השקעה פרטיות ולמגבלות הקיימות בישראל על כמות המשקיעים שאפשר לגייס לקרן גידור אחת.

הסיבה לחשש של הרגולטורים מדמי הניהול הזורמים לענף היא שמדובר בתחום שלפחות בארה"ב מנהליו התפרסמו בתאוות הבצע שלהם, ושמנוע מרכזי לצמיחת התעשייה הזו הוא התכווצות המשכורות בשנים האחרונות בממסד הרגיל של בתי ההשקעות. כפי שאומר פעיל בתחום קרנות ההשקעה הפרטיות: "מנהלי קרנות נאמנות מוכשרים בבתי השקעות רגילים מרגישים מוגבלים ולא מתוגמלים על כישוריהם. בענף קרנות הנאמנות בתוך בתי ההשקעות אתה לא מתוגמל לפי ביצועים, אלא לפי שכר שקובע המנכ"ל, אם הוא אוהב אותך או לא, אם הוא מצליח לגייס כסף או לא. אם אתה בינוני, אתה נשאר. בגלל זה בתעשיית הקרנות אנשים נצמדים למדד הממוצע".

דמי הניהול הגבוהים שנגבים בקרנות יכולים לעשוק בסופו של דבר את המשקיעים. כפי שאומר מנהל השקעות מוסדי בכיר, "המודל הקלאסי של גבייה של 2% דמי ניהול ו–20% דמי הצלחה הוא מודל קטלני. אבל אנחנו מצליחים להוריד עלויות במיקוח או בהשתתפות כמשקיע שותף בהשקעות נוספות של הקרנות".

לובצקי מסביר כי "יש פה הרבה כסף כדמי ניהול על השולחן, וזה אישיו רציני בהחלטה על השקעה. זה אף פעם לא נגמר בסכום שמבקשים מאתנו. המיקוח הוא לא תמיד על דמי הניהול. לאנשים עף הראש כשהם שומעים 2%, אבל לצוות של חמישה־שישה אנשים זו העלות. עדיין, חשוב לבדוק שהתשלום לא כולל מנגנון שבו אני משלם סתם גם כשאין ביצועים".

סכנה מרכזית נוספת בתחום הקרנות הפרטיות היא חוסר השקיפות שלהן. נכון להיום לא מעט מהקרנות החדשות גאות להציג תשואות פנומנליות שהשיגו. קרן קאלה דיווחה למשקיעיה השבוע כי מתחילת השנה השיגה תשואה של 27.5%. לדברי אברהם, 2013 הסתיימה בתשואה של יותר מ–30% ברוטו עבור משקיעיו, מה שמותיר להם כ–25% אחרי דמי הניהול. בקרנות הגדולות מציגים למשקיעים יעדים של 14%–17% בשנה. עם זאת, תעשיית הקרנות הפרטיות הישראלית נמצאת כיום בחיתוליה ואין עדיין אפשרות למדוד את ביצועיהן של כל הקרנות שקמו לאחרונה לאורך זמן. אבל בטווח ארוך סגנון המשחק החופשי, היעדר הפיקוח וההסתמכות על גחמותיו של מנהל בודד שעשוי לחשוב שהוא גאון יכולים להביא להפסדים גדולים מאוד לציבור החוסכים.

כפי שאומר אחד הבכירים שהקימו קרנות פרטיות באחרונה, "לתחום קרנות ההשקעה הפרטיות יש פוטנציאל גדול מאוד, אחרת מנוסים ומתוחכמים לא היו מגיעים אליו. מצד שני, הרוב המכריע לא יצליח ליהנות מהפוטנציאל הזה. חלק לא יצליחו להציג ביצועים, חלק לא בנו אופרציה נכונה, וחלק לא מספיק מוכרים כדי ששהמשקיעים ישימו אצלם כסף".

בתעשייה החדשה הנמצאת בחיתוליה מי שיצליח יהיה מי שיציג שתי תכונות שלא בהכרח קשורות זו לזו - יכולת לנהל השקעות ויכולת לגייס כסף. מי שיעבור את המבחנים האלה עשוי להיות גורם מוביל ומשמעותי בשוק ההון בעוד עשור או שניים.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker