כשמירה עווד פגשה נהג מונית יהודי: "הערבים עושקים את המדינה אבל עושים לך מחיר על התיקון של האוטו" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כשמירה עווד פגשה נהג מונית יהודי: "הערבים עושקים את המדינה אבל עושים לך מחיר על התיקון של האוטו"

היא ישראלית, תל אביבית, ערבייה ומופיעה באחת הסדרות האהובות ביותר בטלוויזיה - אבל לא עוצרת ■ מירה עווד מחכה שבני עמה יתפסו את מקומם הראוי בפריים־טיים, ולא רק באמצעות בדיחות, ומסבירה למה אין לה בעיה ללכת עם הראש בקיר ■ פרויקט מיוחד - המוסף השנתי של Markerweek

93תגובות

לפני כמה חודשים עלתה מירה עווד למונית בתל אביב ונקלעה למצב מוכר: הנהג רצה לסגור מחיר מראש, אבל היא התעקשה להפעיל מונה, מה שיאלץ את הנהג להוציא קבלה ולשלם מס. "אי אפשר להתפרנס במדינה הזאת, אני אומר לך", ניסה הנהג בכל זאת לשכנע, "מס הכנסה, ביטוח לאומי, מע"מ. הערבים האלה שלוקחים ביטוח לאומי ולא משלמים מסים עושקים את המדינה, אני אומר לך".

"אז הערבים אשמים?" ניסתה עווד להבין.

"נו מה?" הוא השיב, "את נכנסת לכפרים שלהם, אני אומר לך, כל אחד יש לו וילה שחבל לך על הזמן. אני מתקן את האוטו בטייבה, אני אומר לך, את לא מבינה מה הולך שם".

עווד: "אתה נוסע עד טייבה בשביל לתקן את האוטו?"

דניאל צ'צ'יק

נהג מונית: "נו מה? את יודעת כמה זה חוסך לי? עושים לי שם מחיר שחבל לך על הזמן. חוץ מזה האירוח אירוח, הקפה קפה, הבקלאוות בקלאוות. חבל על הזמן".

עווד: "נו, נשמע סבבה".

נהג מונית: "כן. אבל הם גנבים, אני אומר לך. מכיר אותם אלה. לא משלמים מסים. אוכלי חינם".

את האפיזודה הזו העלתה עווד לאחר מכן לדף הפייסבוק שלה. הסטטוס זכה לפופולריות רבה ודיון ער, כמו גם סטטוסים אחרים שלה המספרים על חוויות דומות מחיי היום־יום של הזמרת והשחקנית, שדבר במראה שלה, בקריירת השירה והמשחק שלה ובמגוריה בלב תל אביב לא מסגיר את היותה ערבייה. "אני חווה את הגזענות בחברה הישראלית בכל מיני צורות, במיוחד אם לא מזהים שאני ערבייה. ואז אני מקבלת 'אינסייד אינפורמיישן' על המוח של הבן־אדם", היא אומרת. "אומרים לי דברים כי חושבים שאני 'אחת משלנו'".

"בתחילת הדרך, כשעוד לא ידעו מי זאת מירה עווד, הייתי מגיעה לחתימת חוזה שכירות על דירה. נראיתי סבבה, דיברתי סבבה. אבל איך שהייתי אומרת 'מירה עווד' ומוציאה תעודת זהות, אז אמרו 'אה...אה...', ופתאום היו כל מיני עיכובים. גם היום זה לא פשוט. בישראל, לא משנה כמה אתה מצליח - אם אתה ערבי, ברגע שיש מתיחות ביטחונית אתה לא יודע אם תהיה לך עבודה בזמן הקרוב. זה לא רק אני, זה גם חברים שלי. סגרו אתם כל מיני חוזים - על סדרה, על סרט, אבל כשיש מתיחות מוותרים על התפקיד שלהם. זה משפיע על הפרנסה באופן ישיר ומיידי, וזה עוד לפני שאת מתבטאת בנושאים פוליטיים".

רופא - כן, ראש מחלקה - לא

כבר קרוב ל–20 שנה שעווד, 38, עוסקת בתרבות ואמנות: היא שחקנית, זמרת, מנחת טלוויזיה, וגם מלחינה ופזמונאית. היא גדלה בכפר ראמה שבגליל, לא רחוק מפקיעין, במשפחה ערבית־נוצרית. אביה, רופא משפחה במקצועו, הוא יליד הכפר. ב–1948, כשהיה בן 12, גורש עם משפחתו למשך כמה שבועות לבית ג'אן הסמוכה, אך לאחר מכן חזר ("למזלנו, המקסימום שהמשפחה חוותה בנכבה זה הפקעת אדמות", היא אומרת). אמה, ילידת בולגריה, היא מומחית לשפות סלאביות. השניים נפגשו בבולגריה בעת שאביה למד רפואה, וחזרו לישראל, לראמה, שם נולדו שלושת ילדיהם.

עווד החלה לעסוק במוסיקה כבר בנעוריה - בגיל 16 היתה סולנית להקת "סמאנה", ששרה שירי רוק מערבי בערבית. באמצע שנות ה–90 עברה לתל אביב ולמדה בבית הספר היוקרתי למוסיקה רימון. הפריצה הגדולה שלה היתה בגיל 26, כשלוהקה לתפקיד הראשי במחזמר "גבירתי הנאווה" כלייזה דוליטל, לצדו של עודד תאומי כפרופ' היגינס. ברזומה שלה, הכולל שני אלבומי סולו, אפשר למצוא גם השתתפות באלבום "ממעמקים" של עידן רייכל מ–2005, שנה שבה השתתפה בתחרות הקדם־אירוויזיון, אך הגיעה למקום האחרון.

כעבור ארבע שנים נבחרה, ביחד עם אחינועם ניני, לייצג את ישראל באירוויזיון שהתקיים אז במוסקווה, ובכך היתה לערבייה הראשונה שייצגה את ישראל בתחרות זו. בעקבות ההופעה בתחרות ספגה עווד ביקורת חריפה מצד ארגונים פרו־פלסטיניים, ותנועת החרם העולמי נגד ישראל (BDS) אף פירסמה עצומה שקראה להחרים אותה.

אמיל סלמן

לצופי הטלוויזיה מוכרת עווד בעיקר בזכות הסדרה הקומית "עבודה ערבית" שיצר סייד קשוע, המשודרת בערוץ 2. בסדרה היא מגלמת את אמל, עורכת דין ערבייה שעובדת באגודה לזכויות האזרח ונשואה למאיר, חברו היהודי של אמג'ד. עווד גם השתתפה בעונה אחת של תוכנית הריאליטי "רוקדים עם כוכבים". לקריירה שלה יש גם זווית בינלאומית - מלבד ההופעות והתקליטים המשותפים עם ניני בחו"ל, היא חתמה ב–2010 על חוזה עם ענקית המוסיקה העולמית סוני להפקת שלושה אלבומי סולו, שאחד מהם יצא לאור ב–2011.

בתור ילדה, מה רצית להיות כשתגדלי?

"רציתי להיות רופאה, להועיל לאנשים. אבל המוסיקה לקחה אותי למקום אחר והובילה אותי. לא היה איזה ברק שהיכה בי, שאמרתי 'עכשיו זו הולכת להיות הקריירה שלי', אבל זה מה שקרה - למרות שכולם אמרו לי כמה זה יהיה קשה וכמה קשה להתפרנס במקצוע הזה".

כשאומרים לך דבר כזה, זה מתווסף לתחושה שיהיה קשה גם בגלל הפרצופים שיעשו לך בעלי דירות בתל אביב?

"אני לא קורבן, ואף לא התייחסתי לעצמי כקורבן. מאז ומתמיד זה היה הקטע שלי. גם כשהתייחסו אלי כסוג ב' אני לא התייחסתי אל עצמי ככה, וזה גם מה שהשלכתי על החיים שלי. שאפתי למצוינות בכל דבר שעשיתי. אבל מה לעשות, פלסטיני בישראל הוא סוג ב'. אנחנו עדיין מופלים לרעה בכל התחומים".

אז הנה דוגמה לכך שאת לא מפחדת להגיד דברים פוליטיים, אף שזה יכול לפגוע בקריירה שלך?

"ברור שיש לי חששות בנוגע לקריירה, אבל יכול להיות שאני כבר רגילה לזה, וגם הקריירה שלי לא תלויה במצבים כאלה. פתחתי בקריירה בינלאומית, אני יוזמת דברים אחרים חוץ מההופעות שלי. טוויתי את הדרך הזו כי ידעתי שאני עלולה להיות תלויה בסביבה, ולא רציתי. בהקשר הזה, יש לי בעיות של פופולריות גם בחברה הערבית. לא מזמן כתבתי בפייסבוק נגד רצח החייל בעפולה, וישר התנפלו עלי - איך אני לא כותבת על הילדים הפלסטינים בעזה".

והיה גם הסיפור של האירוויזיון.

"זה היה יותר מעצם הייצוג. אל תשכח שהפרסום על זה שאני הולכת לייצג את ישראל היה בזמן מלחמת עזה (עופרת יצוקה, ש"ש), אז דיברו על זה שאני מייצגת את ישראל בזמן שישראל טובחת ילדים פלסטינים בעזה. לי היו הרבה מאוד ספקות אם אני רוצה לייצג את המדינה באותו רגע. אם לא היו מוציאים את העצומה נגדי, יכול להיות שבעצמי הייתי מוותרת על הייצוג - אבל ברגע ששמו אותי בפינה הזו הם הפסידו אותי. היה לי ברור שמישהו צריך להשאיר אותנו על המפה".

אמיל סלמן

מי זה "אותנו?"

"מיליון וחצי הערבים שנמצאים במדינה הזו. כל זה קרה בדיוק בזמן שליברמן מונה לשר החוץ, ואני פתאום הרגשתי שאם אני מוותרת, הוא משיג את שלו ואני בשוליים. לא רציתי להיות בשוליים, רציתי לייצג. אני מתכננת שיהיה לנו חלק בלתי נפרד מהמדינה הזו - אני לא רוצה אוטונומיה, אני רוצה להיות חלק מהמקום הזה. אני רוצה שכולנו נהיה חלק מהמקום הזה. רק שיש הרבה תיקונים לעשות בדרך".

מה אפשר לעשות?

"קודם כל צריך תודעה של קבלת האחר. מיליון וחצי אזרחים ערבים לא קיימים בתודעה הציבורית, עד שהם לא זורקים אבנים. בוא נדבר על תעשיית התקשורת. אתה יודע כמה ניסיתי לייצר תכנים שמביאים את הערבים לתודעה? היתה לי תוכנית לייף־סטייל עם יובל כספין, דוברת שתי השפות. לא רצינו לדבר על פוליטיקה, אלא להראות אנשים משני המגזרים בשיא הפשטות - במסעדה שלהם, בסלון שלהם. רק להראות. זה רץ זמן קצר מאוד, בטלוויזיה החינוכית, ורק מקום כמו החינוכית יכול היה לקחת את זה.

"עד לא מזמן היתה לי תוכנית ברשות השידור, בערוץ 33 שמיועד לכאורה לאוכלוסיה הערבית. היא רצה עשרה פרקים בלבד וירדה. ניסיתי להביא שם את החברה הערבית, בדיוק כמו שמביאים את החברה היהודית - אנשים ממקומות שונים, בעלי מקצועות שונים, פאנלים, דיונים. אבל כמות ההשתקות והפרנויה שנתקלתי בהם במהלך העבודה גרמו לי להקיא את נשמתי. היו שם שלושה אנשים מטעם רשות השידור שפיקחו על כל מה שאמרתי, פשוט עשו שם צנזורה. זה ממש העליב את האינטליגנציה.

"היה, לדוגמה, אייטם על טבעונות במגזר הערבי. גם על זה היה לאנשי רשות השידור מה להגיד - זה עלול להשליך, אם תגידו ככה או אם תגידו אחרת. כלומר, שערבי יתעסק עם הטבעונות שלו, אבל לא יגיד על זה כלום. הרגשתי שם שאני בשנות ה–50, במשטר הצבאי. אתה יודע כמה פעמים זרקתי את האוזנייה ויצאתי בזעם מהאולפן?"

אבל יש גם דוגמאות אחרות, למשל "עבודה ערבית".

"זה הצליח כי הדברים מובאים דרך ההומור. בעונה הראשונה זה לא מצא חן בעיני אף אחד, לא היהודים ולא הערבים. כיום הם התרככו בצורה מסוימת. יש אוכלוסיה שאני פוגשת שאוהבת את הסדרה רק בגלל הנעל שעפה על אמג'ד. זו רמת ההומור, לא יותר עמוק מזה. מנגד, יש כאלה שקולטים את כל הרבדים. הפרק על הנכבה עורר הדים, אבל ביאס את אלה שאוהבים את הנעל. קיבלתי תגובות בסגנון של 'מה ביאסתם עכשיו, היה מצחיק, הפרק הזה לא מצחיק'".

"יש המון צעירים ערבים מוכשרים. בחו"ל"

האם אפשרי שתהיה סדרת דרמה על ערבים־ישראלים, כמו "סרוגים" על המגזר הדתי־לאומי?

"ניסיתי לכתוב סדרה כזו, על צעירים ערבים שחיים בתל אביב. הגעתי עם זה לכל המקומות הרלוונטיים. אתה רואה סדרה כזו? יום אחד, כשיהיה לי ערוץ אינטרנט משלי, שאני מתחילה לבנות אותו כי אני מבינה שאין פה איפה לפרסם, גם הסדרה הזו תעלה. זו סדרה שתדבר על צעירים ערבים שחיים בתל אביב, ואף אחד לא מבין שהם ערבים. היא מתארת את כל התסבוכות והמורכבויות, את האסקפיזם שיש לפעמים, המכות והחבטות. למה זה לא קיים עכשיו? כי זה לא מעניין אף אחד להביא את זה. תצחיק אותי, בסדר. אבל חוץ מזה - עזוב אותי".

אמיל סלמן

מהן הדילמות של צעירים ערבים בתל אביב?

"את הדילמה העיקרית שלי קל לי יותר לנסח באנגלית: Why do I bother? למה אני כל הזמן טורחת להסביר לאלה את אלה, ולאלה את אלה? אני מנסה להראות לשני הצדדים שיש עם מי לדבר, אבל כל הזמן אני מקבלת על זה אבנים, הטחות והאשמות מכל הכיוונים, אז בשביל מה לי? לפעמים אני אומרת לעצמי 'קחי את עצמך מפה, צאי למקומות אחרים'. כל הזמן יש לי הצעות להיות במקומות אחרים. אני בן אדם יצרני מאוד, אני יכולה לעשות הרבה דברים, גם במקומות אחרים, לשכוח מהמורכבות הזו. אם אגור בלונדון זה יהיה אחרת. יהיה לי אכפת, אבל שם הסכינים פחות כואבות".

אז למה את נשארת?

"כי אני רוצה לשנות משהו. אני רוצה, כשאביא ילדים לעולם, שיהיה להם פה אחרת. בעוד 20 שנה הם יסתכלו עלי וישאלו 'למה השארת אותנו פה'. אני לא יודעת אם אדע לענות. אני מקווה מאוד שתהיה לי תשובה טובה לשאלה הזו. גם אני, כשהייתי ילדה, שאלתי את אבא שלי למה לא נשארנו בבולגריה".

מה הוא אמר?

"היתה לו שליחות. הציעו לו להישאר שם - התמחויות בחינם, מה שהוא רוצה. הוא היה יכול להצליח שם מאוד. אבל הוא אמר 'אין רופא בגליל. אני חייב לחזור, כדי להיות רופא של הכפרים', וזה מה שהוא עשה: הוא פתח קליניקה והקים עמותה שמעניקה שירותים רפואיים בחינם לאוכלוסיות נזקקות. הוא עשה הרבה. זה מה שהוא היה עונה לי. אבל באיזשהו שלב הוא היה אומר לי 'את יודעת מה, אני לא יודע. כי תכל'ס, שום דבר לא השתנה בהרבה. כנראה אני שייך לפה, וזה אוטומטי'".

את חושבת שגם בני דורך מרגישים כך? שאולי כמו שאת נדחית עם התסריט, גם הם נדחים במקומות אחרים ולא יכולים להגיע ממש עד הפסגה?

"יש כאלה שמצליחים, אבל זה המיעוט שבמיעוט. זה בגלל העבודה הקשה שלהם. אבל עצם זה שהם מעט מראה כמה הדלתות חסומות לאחרים. תראה, כיום כולם מקבלים את זה שערבים הם רוקחים, מקבלים את זה שערבים הם גם רופאים. אבל ראש מחלקה? זה קצת יותר קשה. ליהודי יהיה קשה לקבל שכירורג ערבי ינתח אותו, יותר מאשר שיהיה רופא רגיל שרק יעשה לו בדיקה".

אבל איך נלחמים בזה? אולי צריך דווקא להתעקש על המצוינות, שכמה שיותר יילכו ללמוד ויהיו הכירורגים הטובים ביותר?

"אבל יש לנו. יש לנו כירורגים מעולים, וחלק מהם יורדים מהארץ, כי הם רוצים להתקדם בחיים. יש לנו מדענים נפלאים. יש בחור מהכפר שלי, אדם מבריק, שקיבל לא מזמן משרה בטכניון. אחרי שהצליח בחו"ל קיבלו אותו בישראל. יש הרבה מאוד צעירים ערבים מוכשרים, וחלק מהם בונים את הקריירה בחו"ל, כי הם מרגישים שיש פה תקרת זכוכית.

אמיל סלמן

"בשנה שעברה אח שלי ירד מהארץ לבולגריה. הוא אמר לי 'יש גבול. אני אף פעם לא אהיה במילואים עם החבר'ה מהעבודה, לא יהיה לי את הדיבור הזה במלתחות על היחידה'. הוא הגיע לאן שאפשר להגיע. עכשיו הוא בחברה אמריקאית בבולגריה, מאושר עד הגג. הוא יודע שהכל תלוי בו וביכולות שלו. כולם שם עובדים ביחד - אחד מטורקיה, אחד מסוריה, אחד מישראל. אף אחד לא מתעניין במוצא של אנשים. הם באו לעשות את העבודה וטוב להם".

איך את מסבירה את המוטיווציה של אלה שמעדיפים להישאר ולהיאבק?

"בכל תחום יש ראשי חץ, אנשים שהולכים עם הראש בקיר ושוברים את הקירות. לא משנה כמה חבטות וחבלות הם יספגו, הם יודעים שהם פותחים דלת לאלה שיבואו אחריהם. והדלת הזו באמת נפתחת. זה לא אומר שהשני ייכנס כמו מלך, אבל השלישי והרביעי, יהיה להם יותר קל. ככה אפשר לבנות את הדברים. ראשי החץ האלה מודעים לזה שהם ראשי חץ - הם מנסים להתחבב, להיטמע, אבל מקבלים הרבה ביקורת מהבית על זה שהם שוכחים את השורשים, את המשפחה, את המאבק. זה קורה בכל מקום, בכל התרבויות. אני סוג של ראש חץ בתחומי. אני לא לבד, יש עוד אחרים, כל אחד בתחומו".

איך זה משתלב עם היותך אשה?

"כיום מצב הנשים מדהים יחסית לזמן שבו אני יצאתי מהבית והתחלתי לשיר, לכתוב, להביע דעה ולהתנהל כמו שאני מתנהלת עכשיו. אבל עדיין יש אתגרים. זה לא רק עניין של הבדלי שכר. בכל החברות יש את העניין של הזלזול כלפי האשה. גם המנכ"לית הכי בכירה תיחשב פחות לעומת מנכ"ל גבר באותו התפקיד. בחברה שמרנית כמו החברה הערבית זה עוד יותר מורכב ומסובך, כי יש השתקה פטריארכלית של נשים. זה אופייני לכל חברה שמרנית, וצריך להתמודד עם זה.

"אשה ערבייה יכולה להגשים את עצמה בקריירה, אבל מצופה ממנה לשמור על הכבוד המשפחתי. אין לה חופש מיני, הגוף שלה הוא בהשאלה, עד שההורים שלה מעבירים את הקושאן לבעל. ברגע שמישהי אומרת 'לא, אני עכשיו מחליטה מה לעשות עם הגוף שלי', זו בעיה. אשה שמביעה דעה זה דבר שמאיים מאוד, ושומט את השטיח מתחת למקבלי ההחלטות שהם בדרך כלל גברים.

"זה לא שאני שופטת נשים שבוחרות להיות בבית. אמא שלי, לדוגמה, היא אקדמאית שבחרה להיות עקרת בית ולגדל את הילדים. אחרי שגדלנו היא הלכה לעבוד כאם בית במקלט לנשים מוכות. זו בחירה ראויה, כמו הרבה בחירות אחרות של נשים. אבל יש הרבה נשים שלא יכולות לבחור בכלל. שכופים עליהן. דרך אלימות, או דרך זה שגורמים להן להרגיש בושה על כך שהן רוצות דברים בשביל עצמן".

מרשות השידור נמסר בתגובה: "הרשות החליטה להוריד את התוכנית מהמסך מסיבות שונות לחלוטין מאלה שציינה עווד. חברי ועדת המדיה בערבית מתחו ביקורת נוקבת על התוכנית, שלא עמדה לדעתם בכללי השידור הציבורי ובציפיות של החברה הערבית בישראל על שלל גווניה. במקרה המדובר בתוכנית על טבעונות, חברת ההפקה הציעה אורח אחד בלבד בתוכנית בת 50 דקות. נציגי הרשות ביקשו להעשיר את התוכנית ולהוסיף מרואיינים נוספים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#