"המדינה ביזבזה הרבה מהמוחות של התימנים, המרוקאים והלובים" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"המדינה ביזבזה הרבה מהמוחות של התימנים, המרוקאים והלובים"

עם מעט כסף, דרכון בריטי והיכרות עם השפה והתרבות הגיעו יהודי עדן שבתימן ללונדון, המשיכו לסחור כמו בבית והצליחו לא רע ■ והאחים שלהם בישראל? "התאיידו" ■ פרויקט מיוחד - המוסף השנתי של Markerweek

תגובות

לונדון. הדרך למשרדו של משה ניסים, השוכן מעל Sharon Bakery, המאפייה הגדולה בסטמפורד היל, עוברת דרך שתי קומות של מדרגות טחובות שנוקו ברישול. המשרד קטן ודחוס ובו שני שולחנות ישנים המצופים פורמייקה וכמה כסאות מרופטים, לוח גדול שעליו צרורות רבים של מפתחות, תשמישי קדושה עתיקים ותמונה גדולה של הרב עובדיה יוסף. שום דבר שמעיד על הדרך שעבר הבעלים מאז הגיע ללונדון כמעט חסר כל לפני 51 שנה, וודאי שלא על הנכסים שצבר מאז.

"שמי הוא משה בן ציון ניסים", הוא פותח במונולוג שקט ואטי בעברית. "עזבתי את עדן ב–18 במארס 1961, בן 19, ונסעתי לישראל. התחתנתי באותו השבוע וטסתי ללונדון לירח דבש. הורי היו פה, והיתה זאת הזדמנות טובה לבקרם. בתום הביקור הקצר התכוונתי לחזור לישראל, כי נרשמתי לעבודה כנהג אוטובוס, אבל בסופו של דבר לא חזרתי. לאורך השנים אמנם נסעתי מדי פעם לביקורים לתקופות של חודש ורכשתי נדל"ן בארץ, בין היתר רכשתי וילה בסביון, אבל מעולם לא התגוררתי בישראל".

המפגש עם ניסים לא היה בתוכנית. הפגישה שתוכננה לאותו בוקר שמשי וקריר היתה עם שוקי מוזס, מנהל המאפייה, יהודי ממוצא עדני. אלא שבשעות הללו המאפייה גדושה בחלות ולחמניות חמות ומתוקות, מלאה בקונים ורועשת מאוד. חרדים וחילונים, מזרחים ואשכנזים באים להצטייד בחלה לשבת. בכי של תינוקת בעגלה מקדם את פניהם של הנכנסים, אבל נראה כי לאף אחד, למעט המוכרות הבריטיות החביבות שמנסות להשתלט על ההמולה, זה לא ממש מפריע.

מוזס מציע את המשרדים של ניסים כמקום שקט שאפשר לדבר בו ללא הפרעה. ניסים הוא בעל הבניין שבו שוכנת המאפייה ואביו של בעל המאפייה, והוא בדיוק נמצא שם. על אף שהפתענו אותו, ניסים מתמסר בקלות ופורש בבהירות את מסלול חייו מהרגע שהגיע ללונדון ועד היום. סביבו מתקבצת חבורה של עדנים שמכירים את סיפור חייו, מתבלים בהערות משלהם ומרחיבים בסיפורים אודותיו ועל הקהילה הקטנה מעיר הנמל, הממוקמת אמנם בשטחה של תימן, אבל ילידיה מתעקשים שהיא הכי רחוקה שאפשר מכל מה שקשור לתרבות ולמורשת של תימן.

בסטמפורד היל שבצפון־מזרח לונדון, שכונה ותיקה שמאוכלסת בחלקה הגדול על ידי יהודים חרדים ונראית כמו העתק כמעט מדויק של השכונות החרדיות בירושלים, למעט הנוף והקור הבריטי, מתגוררים יותר מ–1,000 יהודים עדנים. עדנים נוספים מתגוררים בהנדון ובשכונות יהודיות נוספות בעיר. הראשונים היגרו אליה בשנות ה–50, לאחר שנאלצו - בעקבות מתקפות של השכנים המוסלמים - להשאיר מאחור את העבר והרכוש שצברו. חמושים במעט כסף שהצליחו להבריח, בדרכון בריטי ובשליטה בשפה ובמנהגים הבריטיים, הם עשו את דרכם לממלכה בתקווה להמשיך ולעסוק במה שהתמחו בו לאורך השנים: מסחר.

חלקם ניסו להשתלב תחילה בישראל, אך באותם ימים לא היה בה ביקוש לסוחרים מצפון־אפריקה, והם נאלצו למצוא עיסוקים חלופיים. העדנים היו אנשים שקטים עם השכלה בסיסית והתקשו להשתלב בארץ. "הדור האבוד", מכנים אותם כיום בניהם. קצת יותר מחצי יובל לאחר מכן הם מרגישים בנוח בלונדון, או ליתר דיוק בסטמפורד היל, שעליה השתלטו עם יהודים חרדים אשכנזים וספרדים. הם מרגישים קרובים מאוד ליהדות ורחוקים מאוד מישראל.

גם העשירים נשארו בשכונה

במבט ראשון, השכונה המוקפת עצים נראית צנועה ושמרנית. שורות־שורות של מבנים נמוכים, אדמדמים, כמעט אחידים בצורתם, עוטפים אותה. בעונה הזאת של השנה המדרכות נצבעות בצהוב של העלים הנושרים מצמרות העצים והמראה יפה וסתווי. אך הפשטות הזאת מטעה: מתגוררים כאן לא מעט יהודים עשירים מאוד - בעיקר חסידים אשכנזים - שלמרות העושר שצברו נשארו בה, אולי כדי להרגיש קרובים למשפחה, לקהילה ולדת, שנשמרת במקום באדיקות.

ניסים, שבשכונה יודעים להצביע על הנכסים שבבעלותו, לא נחשב, על פי כמה עדנים מקומיים, לאחר העשירים שבהם. "הוא איש אמיד", הם אומרים, "אבל יש פה עשירים מופלגים. למעשה, כמה מהיהודים העשירים בעולם גרים בשכונה הזאת. תשאלו על ברגר, מולטי־מיליונר שרק אחרי מותו נחשפה משפחתו לעושר הרב שצבר".

גם ניסים עצמו, בעל המראה הבהיר, שמתנהל בכבדות ומדבר עברית במבטא תימני כבד, נראה יותר כמו בעלים של חנות קטנה או שמש בבית הכנסת מאשר איש עסקים. עם זאת, סיפור חייו מצביע על סוחר ממולח ופיקח שלא נתן לשום הזדמנות עסקית לחמוק ממנו - וכאלה היו לא מעט לאורך הדרך. לוח המפתחות, כך מתגלה בהמשך, הוא עדות לנדל"ן הרב שהוא מחזיק, והוא אפילו לא מכיל את המפתחות לכל הנכסים. שקית גדולה, מלאה במפתחות נוספים, נשלפת מהמגירה מול מבטינו המשתאים. האם יכול היה להצליח באותה מידה אם היה נשאר בישראל? אם תשאלו אותו התשובה כנראה שלילית, אבל לתהייה הזאת, שתחזור בשיחות נוספות, נקבל יותר מתשובה אחת.

"כשבאתי ללונדון דיברתי אנגלית והחזקתי באזרחות בריטית, אבל הייתי חסר כל, למעט כמה חסכונות שהבאתי מעדן", ממשיך ניסים. "שכרתי חדר ב–25 פני לשבוע וחיפשתי עבודה. לאחר חודשיים קיבלתי את העבודה הראשונה שלי - להרכיב טרנזיסטורים". ניסים ממשיך ומגולל את הדרך שעבר ממרכיב טרנזיסטורים למעמיס נקניקים, נהג בוס ומנהל חשבונות, הכל בעבור משכורות צנועות שהספיקו בקושי לשכר דירה ומזון. עד שהגיעה ההזדמנות הראשונה.

"ב–1963, שנתיים לאחר שהגעתי לפה, שמעתי על חנות מכולת בשכונה שמוצעת למכירה בדמי מפתח תמורת 2,000 ליש"ט. היה לי קצת כסף וביקשתי עזרה ממשפחתי. אבל אז המוכר, שהיה עדני, העלה פתאום את המחיר ל–2,500 ליש"ט. זה כבר היה לחוץ יותר, אבל הצלחתי לגייס את הכסף. שילמתי ויצאתי לדרך כבעלים של המכולת".

ההתחלה, לדברי ניסים, לא היתה קלה. "בשנה הראשונה עבדתי כמו חמור עד ארבע בבוקר, אבל זה לא הוביל להצלחה. מולי פעלה חנות מתחרה שהעסיקה פועלים יהודים לא־דתיים. הם היו באים לקנות אצלי, קונים משהו קטן וגונבים משהו גדול. הייתי תמים - בעדן מעולם לא שמענו על תופעת הלקחנות, היינו ישנים עם דלת פתוחה, ולא ידעתי לשמור על הסחורה שלי. אחרי שנה לא היה לי כלום בחנות וגם לא היה לי כסף. פשטתי רגל".

בשלב זה השיחה עם ניסים מופרעת בשיחת טלפון. הוא עונה בבהילות ונשמע מוטרד. הוא מחליף כמה מלים עם מישהו בצדו השני של הקו, ומיד חוזר לספר את סיפורו בדיוק מהנקודה שבה הפסיק.

השיחה ממשיכה, כשמדי פעם היא מוטרדת על ידי צלצול הטלפון. כעבור זמן קצר מתברר כי בתו של ניסים, שנסעה לביקור בישראל, נפגעה בתאונת דרכים ומאושפזת בירושלים. אלא שבית החולים מסרב לטפל בה ללא התחייבות מחברת הביטוח או בתשלום מראש. "יש ביטוח ויש לי גם כסף בישראל", אומר ניסים, "אבל בביטוח לא עונים ובתי לא יכולה למשוך את הכסף מהבנק, כי היא פצועה. רכב שנסע במהירות פגע בה כשחצתה את הכביש". לאחר עוד כמה צלצולים ניסים מתייאש, מבקש בנימוס לעצור את השיחה ומתחייב להמשיך אותה ביום ראשון.

"בלונדון זה לא היה קורה", מצטרף מוזס לשיחה, "קודם היו מטפלים ואז מתעסקים בביורוקרטיה". ההערה של מוזס לגבי ישראל לא נאמרת סתם: הוא מכיר אותה מקרוב. הוא נולד בישראל והתגורר בה לסירוגין במשך כמה שנים. סבא של מוזס עלה מעדן לישראל לבדו בשנות ה–30 והקים בה מפעל לצינורות. אבא שלו גדל בישראל, התחתן בה, וב–1973 נולד שוקי. כשהיה בן שנתיים עברה המשפחה ללונדון.

כמו עדנים רבים אחרים, גם למוזס יש קרובי משפחה רבים שעברו ישירות לעדן והסתדרו בה לא רע. ובכל זאת, כשהיה בן 16 חזרה משפחתו הקרובה לישראל. כיום המשפחה מחולקת: אח ואחות שלו חיים בלונדון, ואח ואחות אחרים מתגוררים בישראל. מוזס מעדיף את לונדון, כי "פה הרבה יותר קל מבחינה כלכלית".

איך זה בא לידי ביטוי?

"בישראל היה לי עסק לתשמישי קדושה בבני ברק. כל הזמן עבדו עלי. לא יכולתי לשאת את זה, ואחרי שבע־שמונה שנים חזרתי ללונדון".

ופה אתה מצליח יותר?

"אני מנהל את המאפייה ומתעסק בנדל"ן. פה נותנים לך לחיות. כל אחד חי עם הקהילה שלו, אבל כולנו עובדים וחיים בשלום האחד עם השני. יש פה אשכנזים, ספרדים ותימנים שהחסידים הסאטמרים הביאו לפה מתימן".

גם אתם תימנים.

"אנחנו עדנים. זה שונה לגמרי. המנהגים שונים לגמרי. חוץ מהאוכל, האוכל דומה".

מקהילה של 250 איש 
לאלפי יהודים משכילים

הקשר עם יהדות תימן רגיש מאוד מבחינת העדנים, ועלה כבר בשיחות המקדימות עמם לקראת הנסיעה. עדן אמנם ממוקמת בתימן, הם מדגישים בכל הזדמנות, אך בעת החדשה היא לא היתה חלק ממנה. לדבריהם יש הבדל גדול בתרבות ובמנהגים בין הקהילות. תימנים שעמם שוחחנו, לעומת זאת, טענו שאין שום הבדל. "העדנים הם תימנים", אמר לנו אחד מהם, "או ליתר דיוק האשכנזים של התימנים". האבחנה הזאת מתבררת כקריטית בדיון על האופן שבו נקלטו יוצאי עדן בישראל.

אבל קודם, קצת היסטוריה. עדן היא עיר נמל בדרום חצי האי ערב, כיום דרום תימן. בראשית המאה ה–19, עם עלייתה לשלטון של המלכה ויקטוריה, חיפשה האימפריה הבריטית תחנות טעינה לפחם בדרך מהודו למזרח הקרוב, למצרים ואחר כך לאירופה בימים שלפני תעלת סואץ - ועדן התאימה להם.

כבר במאות ה–12 וה–13 היתה עדן עיר נמל משגשגת. המרכזיות שלה פחתה מהמאה ה–15, אך הבריטים החליטו להשתמש במיקום המצוין שלה ולחדש ימים כקדם. ב–1839 השתלטו הבריטים על עדן, שהיתה אז לא יותר מכפר דייגים קטן, וכבשו אותה מידי השלטון התימני. הם מצאו בה 550 תושבים, מתוכם 250 מוסלמים, 250 יהודים ו–50 הודים. בעקבות הכיבוש הבריטי, היהודים, שחיו במקום מאות שנים ועסקו בעיקר במסחר, נהנו משוויון זכויות ומאפשרויות כלכליות רחבות יותר. עתה כבר לא היו תלויים בחסדיו של השלטון המוסלמי.

בשנים אלה גדלה הקהילה היהודית והתפתחה. ב–1869 כבר היו 1,200 יהודים בעדן, ועד לסוף המאה ה–19 טיפס מספרם לכ–3,000 - חלקם בני הקהילה היהודית המקורית וחלקם יהודים מתימן שהתקבצו לעיר.

באותה התקופה, על פי תמונות ומסמכים שנשמרו, הקהילה היהודית העדנית התנתקה מזו של תימן בזהות ובתרבות. "למעשה", מסביר דני גולדשמיד, היסטוריון החוקר את הקהילה העדנית ויזם, "הם נהפכו לקהילה ספרדית ממוצא תימני". לדבריו, ההתנתקות הזאת נבעה בעיקר מהזהות הדתית המסורתית שלהם. "לתימנים קל להגיד שכולם תימנים, אבל הזהות התרבותית היתה שונה. רואים את זה בספרי התפילה, שכולם בנוסח עדן. לגבי המאכלים, יש ויכוח אם המלאווח הוא בעצם עדני או תימני", הוא מוסיף.

באותן שנים חלה גם התפתחות כלכלית, בעיקר של משפחת בנין, שהובילה את הקהילה וסיפקה תעסוקה למרביתה. הקהילה היהודית אמנם היתה ענייה ברובה, אבל הצליחה להתקיים ולא חשה מחסור.

תחת חסות הבריטים, היהודים העדנים רכשו השכלה בסיסית ולמדו אנגלית ועברית. מורות מהישוב היהודי בארץ ישראל באו ללמד בבתי הספר והתפתחה במקום קהילה עם זהות ציונית מובהקת. משנות ה–20 של המאה ה–20 התחילה תנועה של צעירים מעדן לארץ ישראל.

היחסים עם השכנים המוסלמים התנהלו גם הם על מי מנוחות. בשנות ה–30 אמנם התרחשה תקרית אחת של פגיעה ברכוש של יהודים על בסיס אנטישמי, אבל עד דצמבר 1947 לא נרשמו פגיעות בנפש. בזמן הזה כבר היו 4,500 יהודים עדנים ועוד 3,000 יהודים תימנים מעדן בדרך לישראל. חלקם נשארו בעיר במשך שנים בציפייה לעלייה, בגלל המחסור ברישיונות.

בדצמבר 1947 השתנה הכל. שלושה ימים לאחר הכרזת החלוקה באו"ם בכ"ט בנובמבר, המוסלמים החלו לבצע פרעות ביהודים, כשהם זוכים לשיתוף פעולה של החיילים המוסלמים בחיל המשמר בעדן. אלה נקראו על ידי הבריטים לסייע ליהודים, אבל הפנו את הרובים נגדם. בפרעות נרצחו 87 יהודים וכמעט כל בתי המסחר היהודיים נבזזו.

מועד הפרעות לא היה מקרי. ברחבי העולם הערבי הוכרז אחרי כ"ט בנובמבר יום שביתה, ולדברי גולדשמיד, בעדן השביתה לוותה במהומות. "הבריטים נתנו לערבים להשתולל", הוא אומר, "אנשי המשטרה והצבא של הבריטים הם אלה שנאלצו לצאת מישראל בעקבות ההכרזה, והם נתנו למוסלמים יד חופשית".

"בלונדון אף אחד לא 
מתערב לך בחיים"

אחרי הפרעות הבינו רוב היהודים שאין להם מה לחפש בעדן, ובתחילת שנות ה–50 מרביתם עלו לישראל. ב–1953–1952 נשארו בעדן כ–1,250 יהודים עדנים מתוך 5,000 שהתגוררו בה בשיאה. התימנים נעלמו לגמרי מהעיר ועלו כולם לישראל.

עם זאת, אומר גולדשמיד, חלק מהיהודים נותרו בעדן כדי לשמור על נכסיהם, והם עברו ברובם לבריטניה רק כעבור קצת יותר מעשור. חלקם נסע ישר לבריטניה, ואחרים עברו לתקופה קצרה בישראל והעדיפו להמשיך לממלכה הבריטית. אחרים הגיעו לישראל וחזרו לעדן.

ניסים הוא אחד מאלה שיצאו מהעיר בתחילת שנות ה–60 לכיוון ישראל ולבסוף בחרו להשתקע בלונדון. בשיחות אתו הוא מקפיד לציין שהגיע ללונדון לגמרי במקרה, אבל כמעט כל עדני בעיר מספר סיפור דומה.

בלונדון חיים כ–200 אלף יהודים. הם מפוזרים ברחבי העיר, אך מקובצים בכמה שכונות עיקריות - סטמפורד היל, גולדרס גרין, פינצ'לי והנדון. במשך השנים הגיעו אליה יהודים ממדינות שונות ומסיבות שונות ומגוונות. חלקם, כמו העדנים, החזיקו באזרחות בריטית, תוצאה של שליטה אימפריאלית במדינות רבות, והחליטו לנצל אותה. אחרים, יהודים ממזרח־אירופה ומגרמניה, החליטו לנצל את ההזדמנויות שהיא מעניקה והצליחו להתבסס בה. בשנים האחרונות באו אליה אנשי עסקים ובעלי הון רבים מרוסיה שרכשו נדל"ן, וגם מישראל.

כמו בתחומים רבים אחרים, לונדון מגוונת גם מהבחינה הדתית־יהודית. יהודים מסורתיים מתגוררים בה לצד חסידי לובביץ' וסאטמר, והחלוקה הזאת ניכרת בבתי הכנסת, מקום המפגש הקהילתי. "אף אחד לא מתערב לך פה בחיים ועוצר אותך", מסביר לנו ישראלי לשעבר. "זו לא עיר זולה, אבל יש שפע של אפשרויות ואפשר להצליח פה".

בית הכנסת השכונתי בסטמפורד היל, אחד ממקומות המפגש העיקריים של הקהילה העדנית, שוכן במבנה דו־קומתי גבוה במרכז השכונה במרחק של כ–100 מטר מהמאפייה. הוא מטופח, אם כי צנוע, ומזכיר מאוד בתי כנסת שכונתיים בישראל. באוקטובר היכתה בלונדון סופה עזה ובית הכנסת נפגע קשות בגגו. סיימון טובי, ראש הקהילה היהודית, טרוד מאז בשיפוצים. "היו כמה בעיות עם חברת הביטוח הסינית שעיכבה את תחילת השיפוצים", הוא אומר, "אבל עכשיו הכל הסתדר".

טובי בא ללונדון ישירות מעדן ב–1961. אביו, שהיה סוחר טקסטיל, נשאר בעדן אחרי שהמשפחה עזבה כדי לחסל את עסקיו, והצטרף מאוחר יותר. עם הכסף שהביאו מעדן הם רכשו דירה בשכונה. בניגוד להורים שהמשיכו לעסוק במסחר, סיימון אומר שהדור השני כבר העדיף ללמוד ולא להמשיך את העסק.

דודו של סיימון, יעקב טובי, עבר דרך ישראל לפני שהגיע ללונדון. זה היה ב–1953. הוא עלה לישראל, למד בבית הספר ושירת בצבא, שם הכיר את רעייתו לעתיד. עם השחרור נסע ללונדון לחופשה והחליט להישאר. בשנה הראשונה התגורר אצל אחיו, אביו של סיימון, אבל לאט לאט, בזכות תושייה וזיהוי הזדמנויות, הצליח לסלול את דרכו ולהצליח בעסקים. הוא החל כמוכר בחנות ספרים, המשיך כמנהל מפעל בבית חרושת לייצור פרוות, ולאחר עשור הקים, בסיוע המנהל הקודם שלו, מפעל פרוות משל עצמו. לאחר התגברות התנועה נגד שימוש בפרוות אמיתיות סגר את המפעל והחל לסחור ביהלומים ובזהב. בתחום הזה הצליח, לדבריו, להרוויח לא מעט כסף, ולפני כחמש שנים, לקראת גיל 70, יצא לפנסיה. יעקב טובי אומר כי לא זנח את הרצון להתגורר בישראל.

למרות השהות הממושכת בלונדון, גם סיימון וגם יעקב מדברים עברית טובה. שניהם מקפידים לדבר על המסורת העדנית שהשתמרה. ורדי יהודה, אשה מרשימה עם קלסר גדול בידה, מחזקת את דבריהם. היא מרצה בנושאי צילום ותקשורת ותיעדה במשך השנים - בפרויקט שהחל כמסע אישי - בתים של עדנים בעדן, בבריטניה ובישראל, וחקרה את המאפיינים הייחודיים של הקהילה. היא גילתה, לדבריה, עד כמה דומים המאפיינים של יוצאי עדן בכל מקום שבו הם מתגוררים. בתמונות שהיא מציגה לנו בולט המתח בין ההשפעה הבריטית על הקהילה היהודית העדנית, שבאה לידי ביטוי בלבוש ובסממנים אחרים, לבין הניסיון לשמור ככל הניתן על התרבות והמורשת העדנית.

ורדי הגיעה ללונדון ב–1962 עם אמה לאחר גל האנטישמיות ששטף את עדן. אחיה היגר קודם לכן ואביה נשאר בעדן כדי לשמור על החנות הגדולה שהיתה בבעלותם. כמו יהודים עדנים אחרים, הוא קיווה שהגל יעבור והם יוכלו לחזור לחיים הטובים שהיו להם בעדן לפני 1947. "למרות זאת", אומרת ורדי, "לנו היה ברור שכבר לא נחזור לשם. הייתי בת עשר כשהגענו, ושנות ילדותי בעדן היו נוחות מהבחינה הכלכלית וטובות מאוד חברתית. התחנכתי במנזר, דיברתי אנגלית טובה ולמדתי גם עברית".

לאחר שעברו ללונדון, היא מספרת, "עם הכסף שאבא שלח רכשנו דירה קטנה בסטמפורד היל וחיינו בסדר. אבא היה בא באניה מדי פעם ותמך בנו כלכלית. אף שהוא לא היה אתנו כל הזמן, הרגשנו מוגנים. בלונדון, בשונה מישראל, הקהילה העדנית נותרה קרובה ומאוחדת, ולא התפזרה. בית הכנסת היה מקום מפגש שאיפשר לנו לשמור על התרבות והמורשת שלנו וגם להיות בקשר תמידי".

ב–1967 התחוללו פרעות קשות ביהודי עדן, ואביה של ורדי, כמו יהודים אחרים, נאלץ לעזוב. חלק מהיהודים שצברו הון גדול הצליחו להבריח חלק מהנכסים ללונדון, ואחרים, כמו אביה, נותרו חסרי כל. "לא היה לו קל להשתלב. מאדם שהעסיק עובדים הוא נהפך לשכיר. אמא יצאה לעבוד כתופרת שמלות ואיכשהו הם הצליחו להסתדר פה. בשנות העשרה לחיי התחלתי ללמוד אמנות. זה לא היה מקובל אז, נהוג היה שהבנות יושבות בבית עד החתונה, אבל זה הרגיש לי נכון ואיפשר לי להתפתח. עם השנים רכשתי השכלה גבוהה בתחום והתחלתי לעבוד על הפרויקט לחקר תרבות עדן לאורך השנים. כיום אני מרצה בתחום".

היהודים שהגיעו מעדן ללונדון הצליחו להסתדר בסופו של דבר?

"חלק גדול מהם בנו מחדש את חייהם, ויש כאלה שהצליחו יותר וכאלה שפחות. בריטניה העניקה לנו בית והזדמנות לשקם את חיינו. הם היו מאוד תומכים ואיפשרו לנו לחיות על פי דתנו ומנהגינו".

"קשה לי בישראל. חם לי שם"

הפגישה השנייה עם ניסים נינוחה יותר. בתו מקבלת טיפול בבית החולים לאחר שהבעיה עם הביטוח הוסדרה, וניסים נראה רגוע יותר. "איפה היינו?", הוא שואל.

פשטת רגל אחרי שגנבו לך את החנות.

"באותה התקופה גיסי בא לפה מעדן והציע להשתתף אתי בבעלות על המכולת. סירבתי לעשות עסקים עם המשפחה, אבל בסוף אמא שלי עזרה לי ופתחתי מחדש את החנות כשגיסי עובד אצלי. בסוף אותה שנה לא הצלחנו להרוויח, אבל גם לא הפסדתי. הגניבות, בכל מקרה, פחתו משמעותית. אחר כך אמא שלי הוסיפה עוד 1,500 ליש"ט, שבעזרתם הגדלתי במידה רבה את החנות, ומרווח חודשי של 30 ליש"ט עלינו לרווח של 250 ליש"ט. מאז אני מרוויח. לאט־לאט התרחבתי, תחילה קניתי את הקומה שמעל המכולת ואחר כך את כל הבניין. במשך 43 שנה הפעלתי את חנות המכולת. עם השנים רכשתי עוד נדל"ן, עד שבסופו של דבר סגרתי את המכולת. מאז 1968 אני חי ברווחה כלכלית. בחלק מהעסק ממשיכים הבנים (לניסים שני בנים ושתי בנות, ע"ג)".

יש לך משפחה בישראל?

"יש לי אחות שגרה תקופה בקיבוץ שלומות ועברה לבת ים לאחר שאמא שלי רכשה עבורה דירה. אנחנו תמכנו בהם כל הזמן. כיום הנכדה שלי מתגוררת בישראל".

חשבת פעם לעלות לישראל? אולי יכולת להצליח באותה מידה גם שם?

"לא חשבתי לעלות לישראל. פה היה לי קל. יש בארץ אנשים רעים. הייתי מאחר לאוטובוס והיו מורידים אותי כי צריך לעלות מקדימה. מי שלא רגיל למנטליות הישראלית - זה קשה לו. גם בתור תייר קשה לי בישראל, חם לי שם".

בלומברג

יש גם עדנים שהצליחו בישראל?

"כן", עונה אחד מאנשי ניסים, "משה ליאון. הוא כמעט היה ראש העיר של ירושלים".

למרות התמונה הוורודה, גם בלונדון לא כולם הצליחו להגשים את חלומם. בסטמפורד היל מתגורר זמר מקומי, יהודי עדני שהתגורר במשך שנים בישראל ולא הצליח לפרוץ בה. הוא מספר על גזענות שחווה בישראל ועל ההחלטה להשתקע בלונדון. בחנות הקטנה שלו, הממוקמת בשוק מקומי, הוא משמיע לנו שירים מתוך דיסק שהוציא בעברית בסגנון ים־תיכוני, ואומר שהוא עובד כרגע על דיסק חדש. אף שכבר אינו צעיר, הוא מאמין שהפריצה הגדולה עוד תבוא.

בגולדרס גרין, שכונה שבה מתגוררים ישראלים חילונים יותר, מסעדות רבות מציעות אוכל ישראלי ויש אפילו חנות של סטימצקי, יש לא מעט ישראלים לשעבר שמתהלכים עם תחושת חמיצות ואכזבה מישראל. שניים מהם חיים בלונדון לא מעט שנים, אחד רב גדול והשני חילוני לחלוטין, שניהם יוצאי עדות המזרח. הם מדברים על ישראל באכזבה וגעגוע ומרחיבים בסיפורים על הגזענות שחוו כישראלים ממוצא מזרחי.

הסיפורים הרבים של היהודים בלונדון מתגבשים לתמונה מעורבת. לא כל היהודים הצליחו בעיר, ואלה שעשו זאת עבדו קשה מאוד בדרך. עם זאת, מהסיפורים עולה בבירור כי בשנות ה–60 וה–70 העניקו הבריטים למהגרים הזדמנויות שוות ואיפשרו למי שרצה להצליח בתחומים שבהם התמחה. היהודים שבאו מעדן התמחו במסחר והצליחו, חלקם לפחות, לתרגם את ניסיונם להצלחה כלכלית. סייעו לזה האזרחות הבריטית שהוענקה ליהודי עדן, הכסף שחלקם הביאו אתם ודמי הפיצויים שהעניקו להם חברות ביטוח בריטיות בתמורה לבתים שנהרסו ונבזזו בעדן. האם הם יכלו להצליח באותה המידה בישראל? רוב המרואיינים שלנו נטו להאמין שלא.

"סבא שלי עלה לישראל ב–1924 עם הון בסיסי קטן", מחדד גולדשמיד בשיחה שמתקיימת במוזיאון לתרבות העדנית בתל אביב את ההבדלים בהזדמנויות באותה העת. "סבתא שלי, בת למשפחת מנחם משה, הגיעה מעדן עם הון גדול. הם בנו פה שני בתים למגורים והשכירו את הדירות.סבא בנה את קולנוע אסתר על שמה של רעייתו, נטע פרדס של 100 דונם ליד צריפין, הקים מפעל סריגים בשם אנגורה, נכנס לשותפות בבית חרושת לטריקו, קנה ומכר קרקעות והצליח מאוד.

"ואז, בשנות ה–50, הוא כמעט ירד מנכסיו. הוא אמנם החזיק בבניינים שלו, אבל לא היה לו ממה לחיות. חוק הגנת הצרכן הרג אותו לחלוטין ובאמצע שנות ה–50 הוא עבר ללונדון. הבת שלו הלכה לצבא, והוא הלך להמשיך במסחר - בית המסחר שלו המשיך להתקיים בעדן - מלונדון. זה סוחר שהגיע לארץ עם כסף ולא היה לו מה לעשות פה. בארץ לא היתה לו אפשרות להתפתח, אפילו שהוא נחשב לאדם עשיר בתקופת הקמת המדינה".

היתה גזענות כלפי היהודים שבאו מעדן?

"החברה השלטת בשנות ה–50 לא עשתה את האבחנה בין תימנים לעדנים. כל העולים נשלחו למעברות בעתלית ובעין שמר. העדנים ברובם יצאו משם מהר מאוד לגוש דן, לשכונת מחנה יוסף, לימים נווה צדק. העולים הבאים מעדן כבר עברו לבת ים, לשכונת בורוכוב ברמת גן, לנתניה ולשכונת ביצרון בתל אביב, שם יש מרכז קהילתי גדול של עדנים. הם התפזרו בישראל ולמעשה התאיידו, נהפכו לשקופים. לא חסר להם כלום בעדן, אבל הם באו לפה בחוסר כל, כי החנויות שלהם נשרפו. בעדן הם חיו בכבוד ויכלו אפילו לתמוך בתימנים שהתגוררו אתם.היתה להם השכלה, בסיסית מאוד אמנם, אבל משמעותית לעומת התימנים או המרוקאים.

"פה הם נתקלו בתרבות שלטת אשכנזית שלא קיבלה אותם. החברה הקולטת התייחסה אליהם כאל 'עוד מזרחים'. בניגוד לתימנים או למרוקאים, לעדנים לא היו מרפקים. הם שקטים, חבויים. דור העולים הוא למעשה דור המדבר. הם ניסו להקים פה את הישוב אליקים, שנכשל. חלקם נהפכו לפקידים במס הכנסה. לעומתם, הצעירים בני הדור השני אחרים לגמרי. ההורים לא העבירו את תחושות הקיפוח לדור הבא, אלא דחפו אותם קדימה".

למה הם הצליחו יותר בלונדון?

"ראשית, מדובר בעדנים שהיו מלכתחילה עשירים יותר. אלה שעלו לישראל הגיעו בתחילת שנות ה–50 והיו חסרי כל. אלה שהמשיכו לחיות בעדן שיקמו את חיי המסחר שלהם. עדן התפתחה מאוד בשנות ה–50 ואתה היהודים שהתגוררו בה. היהודים שיצאו משם ללונדון היו מבוססים הרבה יותר".

אבל גם מי שהיו מבוססים לא הצליחו בישראל.

"הם באו למדינה סוציאליסטית שאין בה אפשרות להתפתח. אדם שבא עם כסף ורצה להיות סוחר באותה תקופה, לא היה לו מה לעשות עם זה. אנחנו מדברים על תקופת הצנע. העדנים היו סוחרים והם לא יכלו להביא את זה לידי ביטוי בישראל. אז הם באו לפה, שרפו את הכסף שהביאו, חזרו לעסקים שלהם בעדן ובסוף היגרו לבריטניה.

"רוב אלה שבאו לישראל המשיכו לנהל את עסקיהם בעדן, ובודדים הצליחו להתפתח פה מבחינה כלכלית. בישראל של אז היה אמנם צורך במסחר, אבל המדינה לא עודדה אותו. המדינה ביזבזה הרבה מהמוחות של העדנים, המרוקאים והלובים שהגיעו אליה. זאת היתה אז חברה שלא נתנה לבעלי הון מזרחים את האפשרות להתפתח בתחום ההתמחות שלהם".

סייע בהכנת הכתבה: יונתן אילן

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#