העניים בארה"ב מתחילים להרים ראש - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

העניים בארה"ב מתחילים להרים ראש

לאחר שנים של שחיקה בשכר, קיצוצים, מיקור חוץ ואיומים, עובדי הצווארון הכחול בארה"ב מתקוממים ודורשים העלאה של שכר המינימום ל-15 דולר בשעה ■ למרבה הפלא, נראה שהמאבק שלהם מצליח

50תגובות

בעוד כמה שנים, ייתכן שתושבי ארה״ב - לפחות אלה מביניהם המשתכרים שכר מינימום - יוכלו לומר שהמהפכה התחילה בסי־טק (SeaTac), וושינגטון. רובם לא יידעו לומר איפה בדיוק סי־טק נמצאת: זה לא שקודם לכן היתה להם סיבה להתעניין בה. עד לאחרונה היא היתה סתם עיר קטנטנה במדינת וושינגטון שבנויה סביב נמל התעופה הבינלאומי סיאטל־טאקומה, בגודל של 26 קמ״ר ועם אוכלוסיה של 27 אלף איש, רובם מהגרים ובני מיעוטים. היא נוסדה רק ב–1990, ועד השנה, לרוב האמריקאים שגרים מחוץ לצפון־מערב המדינה לא היתה סיבה לדעת על קיומה. סתם עיירת צווארון כחול באזור אפרורי וקר, שבה כל אדם שישי וכל ילד שלישי נמצאים מתחת לקו העוני.

אבל כעת יש לסי־טק עוד יתרון שהיא יכולה להתגאות בו חוץ משדה התעופה שלה: היא העיר עם שכר המינימום הגבוה בארה״ב. בחודש שעבר, בסיומו של מאבק ארוך שנים שהובל על ידי האיגודים המקצועיים המקומיים וצבר תאוצה - ולא מעט תשומת לב תקשורתית - בחודשים האחרונים, הצביעו תושבי סי־טק במשאל עם בעד חוק מקומי שכונה ״הצעה 1״, שמשמעותו העלאה של שכר המינימום בעיר ל–15 דולר לשעה - יותר מפי שניים משכר המינימום הפדרלי.

מדובר בהישג היסטורי, ואם שואלים את בעלי העסקים בעיר, בקטסטרופה אפוקליפטית. שכר המינימום הפדרלי בארה״ב הוא כיום 7.25 דולרים לשעה, ושכר המינימום הקודם בסי־טק היה נמוך ב–63% משיעורו החדש. לאחר שנים של קיצוצים ומיקור חוץ, הענשת מצטרפים לאיגודים ושחיקה כואבת בשכר, הצליחו העובדים בסי־טק לעשות משהו יוצא דופן: במסגרת ״הצעה 1״, שתיכנס לתוקף בינואר, שכר המינימום של 6,500 עובדים בעיר - עובדים בשדה התעופה, במלונות, בשירותי הסעות, בחברות להשכרת רכב ובתחום המזון, מלבד בעסקים הקטנים שקיבלו פטור - יועלה ל–15 דולר לשעה. חבריהם בשאר מדינת וושינגטון צריכים להסתפק כרגע בשכר מינימום של 9.19 דולרים בלבד, שיעלה בינואר ל–9.32 דולרים.

אבל לא מדובר רק בשכר, אלא בחבילה שלמה של תנאי עבודה משופרים שהעובדים בסי־טק הצליחו להשיג לעצמם: למשל, 6.5 ימי מחלה בשנה, והבטחה שעובדים במסעדות ובשירותים אחרים יוכלו לשמור על הטיפים שהרוויחו ולא יצטרכו לחלוק אותם עם המעסיק. ההצעה עברה ברוב של 51.6% לעומת 48.4% שהתנגדו. ההצבעה היתה צמודה במיוחד, כל כך צמודה שהמתנגדים דרשו ספירה חוזרת של הקולות ועירערו על התוצאות בבית משפט. אבל גם הם יודעים שמשהו יוצא דופן קרה בסי־טק. במשך שנים נאלצו התושבים לראות ערים אחרות, בסמוך אליהם או במדינות אחרות, פורחות, ולחלום על יום שבו גם הם יוכלו להגשים את החלום האמריקאי. ואז הם עקפו את כולם בסיבוב וזכו להגשים חלום אמריקאי משלהם.

ולא שזה קרה בקלות. בעיר שבה יש רק 12 אלף בוחרים רשומים, דפקו חברי האיגודים ועשרות מתנדבים על 40 אלף דלתות בימים שלפני המשאל הגורלי - כלומר, הם דפקו על אותן דלתות יותר משלוש פעמים. לא היתה להם הרבה ברירה: ליריבים שלהם היה כסף, והרבה כסף. העסקים בעיר התנגדו כמובן להעלאה הדרסטית של שכר המינימום, והזהירו כי יצטרכו לפטר עובדים בעקבות זאת. הודות למאמצים האלה, שיעור ההצבעה במשאל על העלאת שכר המינימום היה גבוה משיעור ההצבעה בסי־טק בבחירות לנשיאות.

רויטרס

זה לא היה רק מאבק מקומי: סי־טק מייצגת סיפור גדול בהרבה. הימין האמריקאי, והשמאל האמריקאי אתו, זיהו בעיר הקטנה זירה חשובה במאבק להעלאת שכר המינימום בארה״ב, שצבר בשנה האחרונה שורה ארוכה של ניצחונות. יותר מ–2 מיליון דולר הוצאו על הקמפיינים המתחרים בעד ונגד הצעה 1, ורובו הגדול של הכסף הגיע מחוץ לעיר. האחים צ׳רלס ודיוויד קוך, צמד התעשיינים המיליארדרים שעומדים, בין היתר, מאחורי תנועת מסיבת התה, השתתפו בעצמם במאבק דרך ארגונים ומכוני מחקר שבהם הם מעורבים. איגוד המסעדנים האמריקאי תרם 50 אלף דולר למתנגדי ההצעה, ואפילו איגוד הרובאים הלאומי (NRA) התערב.

סי־טק הקטנטנה נהפכה לפתע למקום שמוזכר לעתים תכופות בעיתונים, בטלוויזיה ובאתרי החדשות, ולזירה מרכזית במה שנראה כמו מלחמת מעמדות שקורמת עור וגידים. ההצבעה בסי־טק התניעה בצורה משמעותית את המאבק להעלאת שכר המינימום בסיאטל ל–15 דולר לשעה: ראש עיריית סיאטל, מייק מקגין, כבר תומך, וכך גם יריבו הפוליטי המרכזי. כשהקונגרס שוקל בימים אלה להעלות את שכר המינימום, בתמיכת הנשיא ברק אובמה, כבר ברור שמה שקרה בסי־טק עשוי לשכפל את עצמו בערים ובמדינות אחרות.

אבל סי־טק היא רק קרב אחד קטן במלחמה גדולה בהרבה שמנהלים איגודי העובדים ועובדי הצווארון הכחול, בראשות עובדי תעשיית המזון המהיר, להעלאת שכר המינימום בכל ארה״ב. 2013 היתה, באופן כללי, שנה מצוינת לתומכי העלאת שכר המינימום. לצד שביתות, הפגנות מרובות משתתפים וסיקור תקשורתי משמעותי, היו המוחים יכולים להתהדר גם בניצחונות פוליטיים. בקליפורניה, בניו יורק, בניו ג׳רזי וברוד איילנד הועברו השנה הצעות להעלאת שכר המינימום. בוושינגטון הבירה הצביעה מועצת העיר פה אחד על העלאת שכר המינימום ל–11.5 דולר לשעה. במרילנד הסמוכה הצביעו שני מחוזות על העלאת שכר המינימום ל–11.5 דולר לשעה גם הם. מדינות נוספות צפויות ללכת באותה הדרך ב–2014.

בינתיים גוברת החשיבות הפוליטית של הסוגיה. הדמוקרטים מתכוונים להשתמש בהעלאת שכר המינימום כמנוף לקידום מועמדיהם בבחירות לקונגרס ב–2014: הנשיא אובמה כבר הכריז על תמיכה בהצעת חוק שנידונה בימים אלה בסנאט שתעלה את שכר המינימום הפדרלי ב–40% ל–10.10 דולר - בעוד שהרפובליקאים, במיוחד האגף השמרני הקיצוני של המפלגה, רואים במאבק להעלאת שכר המינימום עוד הוכחה שהסוציאליזם משתלט על ארה״ב והוכחה נוספת לקיומה של מלחמת מעמדות. מה שמפתיע הוא שבמלחמה הזאת, בינתיים אלה העניים שמנצחים.

האינפלציה עלתה, השכר לא

רויטרס

שכר המינימום הפדרלי בארה״ב הוא כיום 7.25 דולרים לשעה. הפעם האחרונה שבה הוא הועלה היתה ביולי 2009, והוא משתנה ממדינה למדינה: יש מדינות 
(19, ליתר דיוק) שבהן הוא גבוה יותר - אך אסור לו להיות נמוך מ–7.25 דולרים לשעה. רק ב–11 מדינות הוא מוצמד למדד יוקר המחיה. המדינה עם שכר המינימום הגבוה ביותר כיום היא וושינגטון, עם שכר מינימום של 9.19 דולרים לשעה.

מה שקרה לשכר המינימום בארה״ב משקף את מה שקרה לכלכלה האמריקאית כולה ב–30 השנים האחרונות: העניים נהפכו לעניים יותר, והעשירים התעשרו בפראות. השכר החציוני בארה״ב, באופן כללי, עלה ב–10.7% בלבד בין 1973 ל–2011. שכר המינימום הגיע לשיא ב–1968, כשהועלה מ–1.4 דולרים לשעה ל–1.6 דולרים לשעה. בהתאמה לאינפלציה, מדובר בכ–10.5 דולרים כיום. במלים אחרות, שכר המינימום בארה״ב ב–1968 היה גבוה ביותר מ–30% משכר המינימום כיום. אלא ששכר המינימום אינו צמוד לאינפלציה.

למעשה, שכר המינימום בארה״ב נמוך כל כך, שמי שמרוויח שכר מינימום נמצא הרבה מתחת להגדרה של ״עני״: קו העוני בארה״ב למשפחה של ארבע נפשות מוגדר כשכר של 23,283 דולר בשנה, ואדם שעובד תמורת שכר מינימום מרוויח בשנה פחות מ–15 אלף דולר. האמונה הרווחת, לפחות בקרב שמרנים, היא שרוב העובדים האלה הם תלמידי תיכון, אבל בפועל רק 31% מהעובדים שמשתכרים שכר מינימום הם בני 16–19. ב–2012 השתכרו 2.7 מיליון אמריקאים בני 20 ומעלה שכר מינימום או פחות.

במשך השנים תרמה השחיקה ההדרגתית של שכר המינימום להחמרה באי־שוויון. שכר המינימום משפיע לא רק על אלה שמקבלים אותו, אלא גם על שכבה רחבה של עובדים שמשתכרים יותר, אך שכרם נקבע בהתאם לשכר המינימום הקבוע בחוק: אם התחתית יורדת למטה, גם מעמד הביניים יורד. ב–1980, ציין באחרונה פול ולדמן במגזין ״אמריקן פרוספקט״, השכר החציוני השנתי של עובד בארה״ב היה כ–8,000 דולר, או 27 אלף דולר במונחים של היום. עובד בשכר מינימום באותה התקופה השתכר 6,200 דולר בשנה, כ–75% מהשכר החציוני. במונחים של היום, מדובר בשכר שנתי של קרוב ל–21 אלף דולר. כיום השכר השנתי של עובד בשכר מינימום לא מגיע ל–15 אלף דולר, ומסתכם בקצת יותר מחצי מהשכר החציוני. במציאות שבה 42% מהגברים האמריקאים שנולדים למשקי בית בחמישון התחתון נותרים בהם גם בבגרותם (לפי מחקר שערכה אוניברסיטת שוודיה ב–2011), גם המוביליות שפעם איפשרה לעובדי שכר מינימום להתקדם כבר רחוקה מלהיות מה שהיתה.

לפני שנה נפתח באופן רשמי המרד להעלאת שכר המינימום, שעה ש–200 עובדים ב–20 מסעדות מזון מהיר בניו יורק עזבו את העבודה במחאה על השכר הנמוך. מאז אותה פעולת מחאה המאבק גדל, התפשט לערים אחרות והסלים: עובדים בוולמארט, במקדונלד׳ס ובחברות אחרות ערכו בשנה האחרונה הפגנות, שביתות ופעולות מחאה אחרות בדרישה לשכר גבוה יותר, תנאי עבודה משופרים והזכות להצטרף לאיגודים מבלי לחשוש מענישה.

באוגוסט השנה שבתו והפגינו עובדים של מקדונלד׳ס, בורגר קינג ורשתות מזון מהיר אחרות ב–60 ערים ברחבי ארה״ב. בחודש שעבר נעצרו עשרה מפגינים בהפגנה מול סניף וולמארט בשיקגו במהלך יום שישי השחור. החודש נערך גל נוסף של שביתות והפגנות: בוושינגטון צעדו העובדים מסי־טק לסיאטל, ואפילו בדרום הלא ידידותי לרוב כלפי התאגדויות עובדים נרשמו שביתות והפגנות. השכר החציוני של עובדי מזון מהיר בארה״ב, לפי הארגון הליברלי NELP, הוא 8.9 דולרים לשעה, ועובדי המזון המהיר דורשים ששכר המינימום יועלה ל–15 דולר. ״נראה שאפשר לקוות, הודות להצבעה על שכר המינימום בסי־טק וההתחייבות של ראש עיריית סיאטל הנבחר להתחיל במשא ומתן על העלאת שכר המינימום ל–15 דולר לשעה״, אמר דיוויד רולף, מנהיג איגוד עובדים מקומי של עובדי תעשיית השירותים בסיאטל, בראיון ל״סיאטל פוסט אינטליג׳נסר״.

לפחות במלים, נראה שהממשל תומך בעובדי המזון המהיר. ״עובדי המזון המהיר עובדים כמו חמורים ועדיין חיים בעוני, או נמצאים על סף עוני״, אמר אובמה בנאום שנשא בתחילת החודש. בנאומו האחרון לאומה האמריקאית במארס, הציע אובמה להעלות את שכר המינימום הפדרלי ל–9 דולרים לשעה, ואמר כי ״במדינה העשירה ביותר עלי אדמות, אף אדם שעובד במשרה מלאה לא צריך לחיות בעוני״. כיום אובמה כבר תומך בהעלאת שכר המינימום ל–10.10 דולר לשעה, ולא לחינם: לפי סקר שערכו "וושינגטון פוסט" ורשת איי.בי.סי, 57% מהאמריקאים תומכים בהעלאת שכר המינימום. קרוב לשני־שלישים מהמשיבים אמרו שהמדיניות הממשלתית בארה"ב מוטה לטובת העשירים.

"העלאת שכר המינימום 
תעלה לעובדים במשרותיהם"

פיטר שיף הוא איש עשיר. המנכ״ל של יורו פסיפיק קפיטל, חברת ברוקראז׳ מקונטיקט, הוא גם אושיית מדיה - פרשן, סופר, שדרן רדיו, מתמודד כושל לסנאט - בעל דעות ליברטריאניות וחיבה לגימיקים פרסומיים. ב–2011, למשל, הוא ניסה ליזום מחאת נגד ל–Occupy Wall Street. בחודש שעבר החליט שיף להשמיע את דעתו בנוגע להעלאת שכר המינימום שדורשים עובדי וולמארט בצורה יצירתית: הוא נעמד מחוץ לסניף וולמארט לא ידוע, כשהוא מצולם בווידאו, והעמיד פנים שהוא מפגין מטעם עובדי וולמארט הדורשים שכר מינימום של 15 דולר לשעה. כשהוא פונה לעוברים ושבים ניסה שיף להסביר להם - לכאורה בשם העובדים - שהעלאת שכר המינימום תוביל לעלייה דרסטית במחירים שהם משלמים. מחקר שנערך באוניברסיטת CUNY ב–2011 דווקא מצא שהעלאת שכר המינימום בוולמארט ל–12 דולר לשעה תעלה ללקוח הממוצע רק 46 סנט, אבל זה לא מנע משיף להמשיך ללגלג.

התעלול של שיף רחוק מלהיות התגובה הכי חסרת טעם לגל המחאה. התואר הזה שייך למקדונלד׳ס, שהסתבכה בחודשים האחרונים בשורה של פרשיות מביכות שסבבו כולן סביב הניסיון המשונה של ענקית המזון המהיר לחלק עצות פיננסיות לעובדים. זה התחיל ביולי, כשמקדונלד׳ס חברה לוויזה ובנתה אתר שנועד לסייע לעובדיה בניהול הפיננסי שלהם. התקציב לדוגמה שהכינה החברה לעובדים קבע, באופן חד־משמעי, שהם יזדקקו לעבודה נוספת כדי לשרוד. בנובמבר החברה הובכה שוב, לאחר שאתר משאבי האנוש שלה McResources פירסם המלצות לעובדים שמתקשים להתמודד עם ההוצאות בעונת החגים. בין ההמלצות: להחזיר מתנות, לשיר כדי להוריד את לחץ הדם, לפנות לסיוע משירותי הרווחה ו״להפסיק להתלונן״.

החודש החברה הובכה פעם נוספת: בשעה שב–100 ערים ברחבי ארה״ב עובדים שלה ושל רשתות מזון מהיר אחרות הפגינו ושבתו בדרישה להעלאות שכר, פירסם McResources מדריך נימוסים והליכות לעובדים שהעניק טיפים שיועילו להם בחייהם האישיים: למשל, גודל הטיפ שעליהם להשאיר למנקה הבריכות שלהם, למאמן האישי, לאו־פר ולמסז׳יסטית הצמודה. המדריך הורד מהאתר זמן קצר לאחר שהתקשורת הבחינה בו, והחברה טענה להגנתה שמדובר ביוזמה פרטית של עובד, אבל הטעם הרע נשאר.

היו גם לא מעט תגובות הגיוניות יותר. ״העלאת שכר המינימום כמוה כהריגת זבובים עם רובה. כ–60% מהעניים בארה״ב לא עובדים, כך שהדבר היחיד שהעלאת שכר המינימום עושה עבורם היא שהיא תקשה עליהם לקבל עבודה אם הם יחליטו שהם רוצים אחת״, כתב בתחילת השנה ויליאם דנקלברג ב״פורבס״. “העלאת שכר המינימום משפיעה באופן שלילי על התעסוקה, כך מראים 85% מהמחקרים בנושא. שכר המינימום הראשון שהוטל בארה״ב ב–1938, בגובה של 25 סנט, הוביל לאובדן של 30–50 אלף משרות, או 10%–13% מ–300 אלף העובדים שהושפעו על ידי המהלך הזה״, כתב מייקל טאנר, עמית בכיר במכון קאטו הליברטריאני, באתר האינטרנט של המכון.

הטענה המרכזית נגד העלאת שכר המינימום פשוטה למדי: שכר גבוה יותר הופך העסקת עובדים ליקרה יותר, ולכן חברות מעסיקות פחות או מפטרות עובדים. לכן התוצאה הפוכה לכוונתם של התומכים בהעלאה: במקום לסייע לעניים, העלאת השכר תעלה להם במשרתם ותקשה עליהם למצוא עבודה חדשה. תומכי ההעלאה טוענים שכבר יש עשרות ערים ומדינות שבהן שכר המינימום גבוה מהשכר הפדרלי, ונראה שהן מצליחות להסתדר. ב–100 השנים האחרונות נערכו אינספור מחקרים בעניין, אבל אין תשובה חד־משמעית בוויכוח הזה. מאחר שקונצנזוס לא צפוי להיות מושג בקרוב, אפשר להתרכז בנתון הבא: לפי מחקר שערכו ב–2010 הכלכלנים ג׳וזף סאביה וריצ׳רד בורקהאוזר, לו היה שכר המינימום בארה״ב מועלה ל–9.5 דולרים לשעה, רק 11.3% מהאנשים שהיו נהנים מכך היו עניים. גם את הנתון הזה אפשר לראות בשתי דרכים: האחת, שהעלאת שכר המינימום כושלת בסיוע לאנשים שלהם היא מתכוונת לסייע; השנייה, שהעלאת שכר המינימום מסייעת דווקא למעמד הביניים ולמעמד הבינוני־נמוך. גם זה לא נשמע כל כך רע.

לא נראה שהוויכוח בקרב הכלכלנים יוכרע לצד זה או אחר בקרוב (אם כי כל צד בטוח שהוא ניצח מזמן). במאמר שפירסמה במארס ב״ניו יורק טיימס״, הכירה כריסטינה רומר מאוניברסיטת ברקלי - לשעבר היועצת הכלכלית הבכירה של אובמה - במתח הזה בין חוסר ההסכמה בקרב כלכלנים לבין האווירה בציבור: ״העלאת שכר המינימום נוטה להיות פופולרית יותר בקרב הציבור הכללי מאשר בקרב כלכלנים״, כתבה רומר. לאחר ששטחה את הטיעונים בעד ונגד תוכניתו של אובמה להעלות את שכר המינימום, היא הוסיפה כי ״ההיבטים הכלכליים של סוגיית שכר המינימום הם מסובכים, ורחוק מלהיות ברור מה בדיוק העלאה בשכר תשיג״. רומר טענה שהקלות במסים יהיו צעד יעיל בהרבה. בינתיים, עיניהם של תומכי העלאת שכר המינימום בארה״ב נשואות לסי־טק, שנהפכה מעיר אלמונית עם אוכלוסיה קשת־יום למעבדת הניסויים שבה תוכרע, אולי, השאלה הכי מעניינת שארה״ב יכולה לשאול את עצמה: האם עדיין יש תקווה לחלום האמריקאי. או כפי שאמר פעם הנרי פורד: מה הטעם לייצר מכוניות, אם אנשים לא יכולים להרשות לעצמם לרכוש אותן?

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#