יהודים בצרפת: "אנחנו מפחדים, אבל בישראל אומרים שאנחנו מעלים את מחירי הדיור" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

יהודים בצרפת: "אנחנו מפחדים, אבל בישראל אומרים שאנחנו מעלים את מחירי הדיור"

(פורסם לראשונה בדצמבר 2013) חיים טובים בנו לעצמם יוצאי המגרב בפאריז ■ בעשור האחרון הם רכשו דירות בישראל, אבל עכשיו, כשהאנטישמיות בצרפת מאיצה, חלקם חוששים להגיע לפה

386תגובות

פאריז, דצמבר 2013. שלושת המהגרים העטופים בדגל אלג'יריה, שעלו בסערה בחצות על קרון המטרו, לא ניסו להסתיר את רגשותיהם. להפך: בצעקות בערבית הם חגגו את עלייתן במקביל של נבחרות הכדורגל של צרפת ושל אלג'יריה למונדיאל שייערך בקיץ בברזיל. ניצחונה של צרפת היה מתוק במיוחד עבורם, שכן קרים בנזמה, שחקנה ממוצא אלג'יראי של ריאל מדריד, כבש את אחד השערים בניצחון 0:3 על אוקראינה.

הצעירים על הקרון לא שיתפו פעולה עם המהגרים העניים. רק כמה דקות קודם לכן הצליחה הנבחרת שלהם לעלות למונדיאל על חודו של שער וכנגד כל הסיכויים, אך הם לא הראו כל סוג של רגש מלבד פחד, והסתגרו עוד יותר בתוך עצמם. העיקר לחזור הביתה בשלום. בחוץ הטמפרטורות יורדות אל מתחת לאפס ובתוך הרכבת האווירה מתחממת, מאיימת, כמעט אלימה.

לכתבות נוספות על המצב בצרפת ובאירופה

בעקבות הטבח בפריז: האם אירופה תשנה את יחסה למוסלמים?

ממשלת צרפת תדון בצעדים חדשים נגד הטרור

אי-אף-פי

גם ברחובות פאריז היפה והקפואה אין שמחה. בשאנז אליזה צופרות כמה מכוניות ומנופפות בדגלי הטריקולור, כמקובל אחרי ניצחונות גדולים, אבל האווירה הכללית עצורה. נאמנותם של השחקנים עצמם - שחלקם מתקשים או נמנעים בכוונה מלשיר את ההמנון הצרפתי, המרסייז - היא רק קצה הדיון שמתפתח כאן בעקבות תזוזת האוכלוסיות הגדולה בין אפריקה, אסיה ואירופה, והשינויים שהיא כופה על סגנון חייהם של הצרפתים. בדיון הזה מעורבים מושגים כמו כספי ציבור, זכויות אזרח, מלחמת תרבות, דמוקרטיה, דת, נאמנות גזענות, אפליה, הדרה - והמון חששות.

בנזמה אמר להם את האמת שלו ישר בפנים: הוא לא מתכוון לשיר את ההמנון, אבל אין זה אומר שהוא אינו צרפתי או שהוא לא אוהב את צרפת. אותה שאיפה, להשתייך אבל לא להשתנות לגמרי, קיבלה ביטוי קצת פחות מנומס על אחד הקירות בעיר (בערבית): "צרפת, אני אזיין אותך עד שתאהבי אותי". זה מעצבן את הצרפתים, בעיקר את הלבנים־הוותיקים־השמרנים מביניהם, שלא רוצים לאהוב אף אחד שאינו דומה להם ובטח לא מחפשים שמישהו מהזרים יזיין אותם. אבל לא תהיה להם ברירה: הם ייאלצו להתמודד עם השינוי. בנזמה כבר בחר דרך משלו - כשקיבל מהתאחדות הכדורגל האלג'יראית הצעה לשחק תחת הדגל שלה, הוא אמר: "אף שאלג'יריה בלב שלי, צרפת מקדמת את הקריירה הספורטיבית שלי".

לב מול קריירה, זהות מול כסף, היא גם הדילמה של לא מעט יהודים צרפתים, שהתגברות כוחם של המוסלמים היא עבורם רק שאלת בונוס לשאלות שעמן הם חיים כבר שנים. בצרפת מתגוררת לא רק הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה (אחרי רוסיה), שמונה כ–500–700 אלף איש, אלא גם הקהילה המוסלמית הגדולה ביותר (5–7 מיליון איש, כולל יוצאי אפריקה). בסופו של דבר, שלושת הצעירים יורדים מהמטרו עם הדגלים שלהם, והנוסעים נושמים לרווחה.

שעה קודם לכן, בדירתם החמימה של ואלרי ופיליפ אלוש, הטלוויזיה משדרת אמנם את המשחק, אבל ממש כמו ברכבת, הנוכחים אדישים למדי. שלושת הילדים, בעלי שמות ישראליים, מעודדים בתמימותם את הנבחרת, אבל אצל ההורים מהולה האהדה המתבקשת לצרפת בהמון רגשות אחרים. כשבנזמה כובש אומר אלוש לעצמו: "נו, עכשיו עוד צרפתים יתאסלמו". אלה לא דיבורים באוויר: קפטן הנבחרת, פרנק ריברי, שחקנה של באיירן מינכן, התאסלם לפני שנים אחדות, בין השאר בגלל מוצאה האלג'יראי של אשתו. גם מבקיע השער הראשון והשלישי לצרפת, הבלם מאמדו סאקו, לא אהוד במיוחד על הקהילה היהודית כאן. הסיבה: הוא הצטלם בתנוחה שיכולה להיחשב אנטישמית עם דיידונה, קומיקאי שחור שנהפך בשנים האחרונות לראש חץ באנטישמיות החדשה - מה שעורר סערה.

אביו של אלוש נולד באלג'יריה, אך לאחר שסיים לימודי הנדסה אזרחית בפאריז עבר לעבוד במרוקו - שם פגש את רעייתו לעתיד, ויחד הם באו לכאן בסוף שנות ה–70. בניגוד לרוב היהודים, שהיגרו לפאריז בשנות ה–50 וה–60 ללא נכסים או עבודה, הנחיתה של משפחת אלוש היתה מאוחרת ונוחה יחסית. הם הצליחו כאן יפה, אבל לאחר 34 שנה פאריזאיות הם חשים כמעט כמו בגטו, או לפחות כמו בכלוב של זהב. כששואלים את אלוש לזהותו - אלג'יראי? מרוקאי? יהודי? ישראלי? צרפתי? - הוא עונה: "אני יהודי ממרוקו שגר בצרפת". אשתו, כלכלנית בחברת הסעות גדולה, מסויגת גם היא - והיא עוד נולדה כאן: "פאריז היא כבר לא מרכז העולם בשבילי. האנטישמיות והיחס של הערבים כלפינו מרחיקים אותנו. אנחנו לא מרגישים כאן בבית. כל החברים שלנו יהודים והילדים לומדים בבית ספר יהודי. לי הערבים לא מפריעים, אבל נראה שאנחנו מפריעים להם, וזה מפחיד". אלוש אומר שזה לא תמיד היה כך: "כשהיינו במרוקו האידיאל היה צרפת, אבל בעשור האחרון, אולי מאז האינתיפאדה השנייה, משהו קרה והרבה מהיהודים התקרבו ליהדות ולישראל. צרפת גם נהפכה להרבה יותר מוסלמית. פתאום אנחנו מרגישים שמצביעים עלינו ברחוב".

אלוש היא בתו של ריימונד בונן, נשיא הסניף הצרפתי של הקרן הקיימת לישראל, שברח מאלג'יריה ב–1964 ("אמרו לנו: או מזוודה או קבר"), והשאיר מאחוריו שטחים חקלאיים גדולים שהיו בבעלות משפחתו. בקרוב הוא יציין 50 שנה בצרפת, אבל כחלק מהאופנה של יהודים רבים לעלות לישראל אחרי היציאה לפנסיה - ריימונד כבר בן 71 - גם הוא סופר את הימים לאחור. את חנות הנעליים שלו במרכז פאריז מכר לאחר שילדיו, כמו רבים מבני הדור השני, בחרו במקצוע חופשי.

פייר תורג'מן

"כשאנחנו באים לישראל פעם או פעמיים בשנה אנחנו מאושרים. אנחנו אוהבים את המנטליות הישראלית ורוצים לעלות", אומרת אלוש, "אבל הרבה פעמים אני מרגישה שעובדים עלי בישראל. למשל במונית - הנהג לוחץ על כל מיני כפתורים ובסוף אני משלמת כפול. גם במסעדה גובים ממני יותר ממה שמשלמים הישראלים, ובגלל הנדל"ן שאנחנו קונים לא אוהבים אותנו אצלכם". אלא שהבעיה שמטרידה אותם יותר מכל היא פרנסה - כיצד יתמודדו עם קשיי ההגירה ואיך זה ישפיע על הילדים. "הישראלים לא מחכים לנו, הם קשוחים ומהירים. יש לנו בני דודים שהצליחו בישראל, אבל חלק מהם מזהירים אותנו שיהיה קשה".

אלוש, שעובד כקרדיולוג בבית חולים פרטי בפרבר יוקרתי, כבר ניסה לבדוק אפשרויות תעסוקה בישראל עם אחד ממנהלי בתי החולים הישראליים, שהיה נחמד אליו והבטיח לעזור, אך הוא לא בטוח שייצא מזה משהו. "הוא היה אשכנזי, דיבר עברית מהר ולא התאמץ במיוחד שאבין", הוא אומר. כששואלים אותו מה היה קורה אם הוריו היו עולים לישראל במקום לעבור לפאריז, הוא עונה: "אני יודע שהסטטיסטיקה לרעתי, אבל אני מאמין שהייתי מצליח. זה לא כמו בשנות ב–50".

"היו זורקים אותנו בנגב"

נראה שבמבחן הדלתות המסתובבות שלנו - איפה היה טוב יותר להתחיל, בפאריז או בישראל - התשובה ברורה למדי, לפחות מבחינה פיננסית. ״הפער עצום", אומר ישראלי שהוריו עלו מתוניסיה. "מי שהיגר לישראל הפסיד בענק. לכל אחד מבני הדודים הצרפתים שלי יש שלוש־ארבע דירות, כולל בתל אביב, ואני לא יכול להרשות לעצמי אפילו דירה אחת. הם עשו טונות של כסף. רובם גם משכילים. הלימודים בצרפת בחינם, ולכן בני הדור השני היו יכולים ללמוד בקלות רפואה ומשפטים. בישראל המשמעות של להיות רופא היא להתחייב לשכר לימוד ולהוצאות מחיה לשבע־עשר שנים, וזה הימור שהרבה משפחות לא יכולות לעמוד בו".

מעבר לכסף, האם היהודים בפאריז גם יותר שבעי רצון ומאושרים? כאן התשובה מורכבת יותר. המצב הכלכלי משמעותי מאוד, אבל לא תמיד מפצה, בעיקר בעידן הנוכחי - כשישראל פתוחה יותר מבחינתם, פחות פורמלית ואין בה גינוני מעמד. יהודי צרפת חיים בדואליות גם בגלל התקריות עם המהגרים הערבים והעלייה באנטישמיות המסורתית, זו שמישהו כאן הגדיר "האנטישמיות הישנה והטובה של הימין האירופי". אבל זה לא רק זה. בישראל הם בבית, בצרפת הם עדיין קצת מהגרים עם שם זר. לכן יש סימנים של בעיות זהות, לצד תופעה של חזרה בתשובה.

למעשה, לא כולם כאן מוטרדים באותה מידה מהאיום שנשקף מצד ההגירה המוסלמית. החלוקה די ברורה - שומרי המצוות והמבקרים הקבועים בבתי הכנסת מודאגים יותר ובדרך כלל גם מביעים עמדות ימניות יותר, ואילו החילונים מחוברים יותר לתרבות הצרפתית וחוששים פחות מהשינויים הדמוגרפיים. עם זאת, ההגדרות של מידת הדתיות בקהילה המקומית לא לגמרי משקפות את מה שמקובל בישראל. השאלות ששואלים הצעירים כאן זה את זה נוגעות גם למיקום "קו היהדות" אצלם - נסיעה בשבת, בר מצווה, אכילת חזיר, צום ביום הכיפורים או ברית מילה. כל אחד והגבול שלו. אבל גם החילונים מנסים לשמור משהו מהמסורת הערבית שעמה באו מבית ההורים - מוזיקה, ביטויים, מאכלים ומנהגים.

בונן, המתגורר בדירה יפה בסמוך לכיכר מקסיקו, אחד האזורים היוקרתיים של פאריז, עסוק בימים אלה בארגון מפגן תמיכה בישראל, שיתקיים באולם יוקרתי בעיר. על השולחן הוא מניח כיבוד רב־תרבותי - וודקה, ויסקי, עראק, פיצוחים וגם ביסלי. כשאנחנו מרימים כוסית הוא מספר בגאווה ששבעה משרי ממשלת ישראל הבטיחו את בואם לאירוע. אבל כששואלים אותו אם היה זוכה בכבוד כל כך גדול מצד ממשלת ישראל לו היה מהגר לישראל במקום לפאריז - הוא מתפוצץ מצחוק. "היו זורקים אותי באשקלון או איפשהו בנגב. מה, לא ראית את הסרט 'טיפת מזל'? את כל המרוקאים שהגיעו שמו בבאר שבע".

אולי למי שהיגר לצרפת היה קל יותר בגלל ידיעת השפה?

"היגרו לכאן גם יהודים שלא ידעו מלה בצרפתית, ובכל זאת הם הצליחו. לא קיבלנו כאן שום הקלה. לחלק מאתנו היו רחובות שלמים באלג'יריה, וזו מכה גדולה לבוא בלי כלום. כשהגענו היה אפשר או להשתגע, כמו חמי, שמת מצער, או להפשיל שרוולים ולהתחיל לעבוד. יהודי אלג'יריה היו אנשי עבודה. בהתחלה התנאים היו קשים, עבודה בחקלאות ומגורים ללא מים וחשמל. משפחות שלמות הצטופפו בחדרונים קטנים ובעליות גג".

ואיך אתם מרגישים כשאתם מבקרים בישראל?

פייר תורג'מן

"אני ציוני ומאוד אוהב את ישראל, אבל גם כיום יש דעות קדומות כלפי הצרפתים. עדיין מתייחסים אלינו כאל ערבים שבאים לאכול לישראלים את הלחם, ואומרים שבגללנו מחירי הדירות עולים. מתוך 120 ח"כים אין אפילו אחד צרפתי. אני אוהב את צרפת ועוזב אותה בכאב".

אין ספק: החיים של ריימונד, פיליפ וואלרי, וגם של עשרות יוצאי צפון־אפריקה האחרים שפגשנו במשך שבוע בפאריז, נראים טובים בהרבה מבחינה כלכלית מאשר היו יכולים להיות להם בישראל. אבל האם הם הצליחו מכיוון שצרפת היתה טובה אליהם במיוחד? נראה שלא. כמו שהיא לא מחבקת כיום את המהגרים הערבים והאפריקאים, צרפת לא חיבקה גם את היהודים ממרוקו, מתוניסיה ומאלג'יריה (לפי הערכות, יותר מ–80% מיהודי צרפת כיום הם צפון־אפריקאים וצאצאיהם). אבל אולי בניגוד לישראל, צרפת קיבלה אותם ואיפשרה להם להתקדם ולהצליח. היתה עבודה בשפע ואנשים מצאו לאט לאט את מקומם, רכשו נכסים והתקבלו לעבודות טובות. הצרפתים לא משתגעים על זרים, אבל יש בצרפת תחושה של פתיחות ותפישה אזרחית שמקבלת את מי שמקבל את התרבות הצרפתית.

"מלבד ארה"ב, קשה לי לחשוב על מקום שהיהודים הצליחו בו יותר מאשר בצרפת", אומר ד"ר ספי הנדלר, ששימש כעיתונאי בפאריז במשך עשור. "חוץ מהצבא הצרפתי, שמסורתית היה אנטישמי, אין נקודה באליטות הצרפתיות שהיהודים לא הגיעו אליה - ממש לטופ של הטופ, הן במקצועות המסורתיים כמו משפטים, רפואה ואקדמיה, והן בפוליטיקה, בעיתונות ובתעשיית הבידור".

בין היהודים המזרחים יש אינטלקטואלים, סופרים ואנשי עסקים רבים. מוריס לוי הוא יו"ר חברת הפרסום הענקית פובליסיס, סידני טולדנו הוא מנכ"ל בית האופנה דיור ורישאר מלכה הוא עורך דינו של דומיניק שטראוס־קאהן היהודי גם כן, שהיה יו"ר קרן המטבע הבינלאומית. גד אלמלה (אלמליח) הוא הבדרן הכי מצליח בצרפת כיום, פטריק ברואל (בן גיגי) הוא זמר מצליח ואריק אלמוזלינו הוא שחקן ידוע. תעשיית הקולנוע הצרפתית מזכירה את הוליווד מבחינת השליטה היהודית בה: יוצרי הסרט המצליח "מחוברים לחיים", שעוסק בגזענות בצרפת באמצעות סיפור חברות בין אריסטוקרט נכה למהגר שחור, הם אריק טולדנו ואוליבייה נקש.

"אין ספק שהצלחת היהודים בצרפת היא פנומנלית", אומר הנדלר. "למה זה קרה? לצרפת היה תסביך עם היהודים. כבר מסוף המאה ה–18 יש בה אמנציפציה, ולמעשה זו המדינה המודרנית הראשונה שהעניקה אזרחות ליהודי הבודד. אחרי מלחמת העולם השנייה והשמדת יהודי צרפת תחת משטר וישי הדלתות נפתחו עוד יותר, גם ליהודי המגרב".

נראה שבניגוד לישראל, היהודים כאן לא נדרשו למחוק את המסורת ואת החיים הקודמים שלהם, אלא פשוט להשתלב במרקם החיים הצרפתי. ההשכלה שאתה באו זיכתה אותם בהון תרבותי וסימבולי, שנהפך בהמשך להון כלכלי. בישראל, לעומת זאת, רובם נתפשו ככושלים שמביאים אתם מסורות פולקלוריסטיות שאינן מתאימות למדינה מודרנית. וכך, בעוד רבים בצרפת הסתדרו בעבודות צווארון לבן, בוודאי הדור השני, בישראל הם נותבו לעבודות צווארון כחול ולערי הפריפריה מוכות האבטלה. לכן אנחנו יכולים לראות כאן בטלוויזיה את פרופ' בוזגלו מתראיין בכתבה על ניתוחי מוח מבלי שזה ייראה מוזר - בצרפתית זה אפילו נשמע סקסי. לכן אתה לא מופתע לראות על אינטרקום בכניסה לבית דירות יוקרתי שמות כמו עזרן, דנון, סבח, סממה וסדון (סעדון), ועל שלטים ברחוב מודעות של "מסיקה תכשיטים". הזמר קובי אפללו מדבר בהופעות שלו על הקשיים להיקרא "אפללו" בישראל, ואומר ש"קשה להוציא את הפלילי מהאפללו". אבל בפאריז רשת האופטיקה המובילה היא "אפללו" (שלפי השמועות, הבעלים שלה, יהודי ממוצא אלג'יראי, עבר ללונדון משיקולי מס).

כשמדברים על פערי ההצלחה בין העולים לישראל למהגרים לאירופה עולה בדרך כלל הטענה שהיו פערים סוציו־אקונומיים בין שתי האוכלוסיות. זו תשובה שיש בה אמת חלקית בלבד. ובכל זאת, יש לשאול, מה לגבי הדור השני והשלישי? ומה לגבי משפחות חצויות - שבהן אח אחד הגיע לישראל והשני לפאריז? במשך השנים היתה תנועה מישראל לצרפת ולהפך: ניסו כאן וניסו שם, לאורך 60 שנה, ובכל זאת התוצאה לא השתנתה בהרבה.

גם היום המוביליות בין המדינות עצומה. הקו פאריז־תל אביב עמוס ורווחי ביותר: לאל על ולאייר פראנס יש שלוש טיסות ביום לכל כיוון, ובנוסף יש טיסות יומיות של סאן דור, ישראייר, ארקיע וחברות צ'רטר. אלה לא רק טיסות לחופשות ועסקים. יחסי האהבה־שנאה עם צרפת ויחסי המשיכה־דחייה עם ישראל מביאים את הדור השלישי של היהודים הצרפתים להתלבט אם לעלות לישראל - בסך הכל הם אקדמאים עם כסף ונכסים, וזה מאפשר נחיתה רכה יחסית. אך גם להפך: הדור השלישי של הישראלים המזרחים שואל את עצמו אם לנסות את מזלו בצרפת.

עבורם זה פשוט יחסית: למרוקאים אמנם אין אזרחות צרפתית, אבל לחלק מהאלג'יראים ומהתוניסאים יש. ההיפסטרים האשכנזים משקיעים שנים רבות בהשגת דרכון פולני, וגם אז הם אזרחי אירופה סוג ב', אבל להיפסטרים המזרחים יש דרכונים צרפתיים והם אזרחי אירופה סוג א'. מספר לנו ישראלי יוצא תוניסיה: "חשבתי לעבור לצרפת, בין היתר בגלל יוקר המחיה. הרבה יותר קל שם. כל דבר בסופר עולה חצי. אני זוכר שבני הדודים שלי היו מגיעים בחופש הגדול לתל אביב והיו המומים מהמחירים הנמוכים של הירקות והפירות בישראל. אבל בינתיים אירופה עברה למשטר של שוק משותף והמחירים של הירקות והפירות ירדו - וכל השאר הרבה יותר זול".

"צרפת מחזירה לי את מה שלא היה לי מעולם"

רויטרס

את מאיר בר מימון, 36, אנחנו פוגשים בצהרי שבת קפואה על מרפסת מחוממת של בראסרי הומה. אנחנו לוגמים מרק בצל ומקשיבים למונולוג כואב. בר מימון, שעושה בפאריז דוקטורט בפילוסופיה של המקרא, נולד בלוד להורים שעלו מתוניסיה. ברגע שהיה יכול לברוח מעיר מולדתו הוא עשה זאת - בתחילה לתל אביב ואחר כך לניו יורק. עכשיו הוא בפאריז. "כשהנחיתו אותם בלוד סבתא שלי ממש בכתה. והיא צדקה. האחים של סבא שלי מצליחים בלונדון, אז איך זה שסבא שלי לא הצליח בישראל? כי לא היתה לו אפשרות. כאן הרבה יותר נוח. רמת ההכנסה דומה, אבל עובדים פחות וחיים הרבה יותר טוב, ושכר הדירה שפוי. אני לא מרגיש כאן שום תחושת מצור, להפך. יש לי ביטחון שיש מדינה שמחויבת אלי ושאכפת לה ממני. אני מקבל עזרה בשכר הדירה, ואני אפילו לא צרפתי.

"גם כיום ישראל מאפשרת לאשכנזים הרבה יותר מאשר למזרחים. המורים פחות טובים, כי מי רוצה ללמד בלוד, ולמשפחות אין כסף לשיעורים פרטיים, ואז הילדים לא יכולים להתקבל לאוניברסיטאות, הולכים למכללות ומשלמים פי שלושה. יש לי חברים מזרחים מצליחים בתל אביב, אבל הם לא למדו ואין להם מקצועות נחשבים - הם עובדים בעבודות של מזרחים.

"מכר יהודי מרוקאי, שבא לישראל למצוא כלה, עזב אחרי שנה וחצי כי היה לו מבטא מרוקאי ואוטומטית הוא נמחק בכל מקום. נכון, זו לא הגזענות של לפני 50 שנה, אבל התשתיות בפריפריה עדיין נוראיות ובית ספר בתל אביב שונה מבית ספר בשדרות. האידיאל הצרפתי הוא מעמד בינוני - דירה, עבודה טובה וחופשה פעם בשנה. לא מושלם כאן, יש אפליה וגזענות, גם כאן המנקה תהיה בדרך כלל ראשידה, אבל יש שוויון בחינוך וניידות חברתית שלא קיימת בישראל. הווטרינר של הכלב שלי הוא תוניסאי, ופתאום שמתי לב שבישראל מעולם לא ראיתי וטרינר תוניסאי.

"הייתי עכשיו באמסטרדם והיתה לי שיחה מעניינת עם בחור מצרי שגר בגרמניה. הוא מאוהב בשרית חדד, והיה בטוח שהיא המלכה של כל מדינת ישראל. 'רק של חלק', עניתי לו. הוא הניח שאני דובר ערבית כי הורי נולדו במדינה ערבית. אמרתי לו שהערבית שלי מסתכמת בלדעת איך להזמין במסעדה. 'מה ישראל עשתה שהיא הצליחה לגרום להורים שלך להפסיק לדבר את שפת אמם ולמחוק את כל מה שהם זוכרים?', הוא שאל. 'הרבה דברים', עניתי לו. להורים שלי לא היתה שפה - היתה להם עברית קלוקלת, ערבית הם ניסו לשכוח כי זה נחשב נמוך, ובצרפתית שלהם הם התביישו. בצרפת הגזענות הרבה יותר מינורית, ויש סולידריות עם המהגרים. לדוגמה, התרחשה כאן מהומה אדירה כשניסו לגרש צוענייה בת 15.

"כאן יש שרים, רופאים ופרופסורים מבין המהגרים. ראיתם פסיכולוגים מזרחים בישראל? כאן כל הסוויסה והבוזגלו והתורג'מן מצליחים. אני רשום בחנות של נספרסו ברובע ה–16 היוקרתי, וראיתי שיש להם הרבה לקוחות עם שמות כמו מימון ובוסקילה. גם כשקניתי כרטיסים לקונצרט פתאום ראיתי שברשימה יש הרבה מזרחים. תתפלאו, אבל גם מזרחים יודעים מה זה נספרסו וגם הם אוהבים מוזיקה קלאסית, למרות שחוה אלברשטיין חושבת אחרת. זה משמח אותי ומכעיס אותי ואני גם מקנא. אני לא רוצה להגן על הרב עובדיה יוסף, אבל ראיתי מה אשכנזים כתבו בפייסבוק על ההלוויה שלו. הטרגדיה הגדולה היא שאשכנזים לא מבינים את מה שעובר עלינו.

"המחאה החברתית בישראל פרצה כי האשכנזים הצעירים הבינו שהמדינה לא יכולה לתת להם את מה שהיא נתנה להורים שלהם. Welcome to my life. ככה התייחסו להורים שלי במשך שנים. תסבלו גם אתם קצת. לי לא היה כסף לאוטובוס מלוד לתל אביב, מרחק 16 ק"מ. צרפת מחזירה לי את מה שלא היה לי מעולם.

"גם כאן יש גזענות של יהודים אשכנזים כלפי יהודים מזרחים: אומרים שהצרפתית שלהם לא יפה, שהיא של משרתות, קוראים להם נובורישים ואומרים שהם לא צרפתים אמיתיים. מעניין יהיה לראות מה יהיה עם העולים של היום מצרפת ואיך יתייגו אותם בישראל. כבר שמעתי שקוראים להם צרפוקאים".

"לא הבחינו באינדיווידואלים"

קפיצה קטנה לישראל. את ד"ר נטלי מסיקה, שבינתיים נשארה כאן למרות דרכונה הצרפתי, אנחנו פוגשים בקפה שבצומת הרחובות דיזנגוף־ירמיהו בתל אביב, אולי מרכז האליטה החילונית הישראלית. היא מתגוררת בצפון העיר, יש לה דוקטורט בארכיאולוגיה ובגיאוגרפיה, היא עוסקת בתיעוד מבנים ואתרים לשימור ונשואה לקיבוצניק לשעבר. הסממנים החיצוניים מצביעים על קליטה מצוינת, אלא שהדימוי משתנה קצת כשמתחילים לדבר.

גם במקרה של מסיקה קל לנחש מה היה קורה אילו היא היתה נשארת בצרפת. בשנות ה–50 היגרה משפחתה מתוניסיה לעיר ניס, שם נולדה, אבל ב–1969 הם עלו לנצרת עילית. "אבא, שביקר כאן קודם, הבטיח לאמא שישראל היא משהו בין תוניסיה לצרפת, ושנצרת ממוקמת בין הים של חיפה לים של טבריה. אז היא חשבה שמחלון אחד היא תראה את הכנרת ומהשני את הים התיכון. לא היה לה קל. אמא, שתמיד היתה לבושה לפי מיטב האופנה הצרפתית, עברה מהטיילת השוקקת של ניס שלחופי הריביירה הישר להרים השוממים מוכי הרוחות". ההורים, האחים והאחיות של אמה ואביה נשארו בצרפת, מלבד אח אחד שהיגר לשווייץ. "ברור שאם היינו נשארים כמוהם בצרפת היינו חיים הרבה יותר טוב", היא אומרת. "שם לא צריך להתמודד עם סטיגמות על המוצא שלך".

אייל טואג

מסיקה הרגישה בראשונה את האפליה דווקא כשהגיעה לאוניברסיטה - מקום שמתאפיין בהשכלה רחבה ובתודעה חברתית מפותחת. "האקדמיה נשלטת בידי אליטה אשכנזית, וזה הופך את ההתקדמות ליותר פשוטה עבורם. היה לי חבר אשכנזי שלהוריו היתה רשת חברתית מפותחת. אבא שלו מרצה בכיר באחת האוניברסיטאות הטובות בארץ, ובזכות המלצות שקיבל מכמה בכירים זכה ללמוד לתואר שני ושלישי בחו"ל על בסיס מלגה מלאה. כשחזר לישראל כבר חיכתה לו כאן משרה מובטחת של מרצה מן המניין באוניברסיטה. דברים כאלה פשוט לא קורים למי שאינו מחובר לאנשים הנכונים".

אבל גם את הגעת לאן שרצית מבחינה אקדמית.

"נכון, אבל לקח לי הרבה יותר שנים, הייתי צריכה להתאמץ יותר ומעולם לא קיבלתי הנחות או מלגות. הוא נסע במכונית חדשה ומשוכללת בכביש המהיר, ואני הזעתי על אופניים ישנים בכביש צדדי. נכון שזה גם יוצר מוטיווציה. יש מקומות בישראל שבהם אומרים לי שמסיקה זה שם של ספרית. בחברת היהלומים של הדודים שלי בצרפת השם הזה מתנוסס על שלטים, ושם אין לו שום משמעות עדתית. בני הדודים הצרפתים שלי אומרים לי, 'אנחנו לא מאמינים שעדיין יש אצלכם את הסיפור הזה של פער עדתי'.

"בעבודה שלי אני פוגשת את המייפלאוור של החברה הישראלית, הצאצאים של בני העלייה הראשונה והשנייה במושבות ובקיבוצים. לא מזמן פגשתי ארכיונאית באחד הקיבוצים שסיפרה לי, אמנם בכאב, שאנשים בקיבוץ חששו שהבנים שלהם יתחתנו עם בנות זוג מעיירות הפיתוח הסמוכות והעדיפו את המתנדבות הבלונדיניות מאירופה. כתוצאה מכך חלקם עזבו את הארץ ועברו לגור שם. בישראל היו אומרים לי שאני מדרום־צרפת, מה שהיה נכון כי ניס שוכנת בדרום־צרפת, אבל רק אחר כך הבנתי שזה מעין שם קוד למדינות צפון־אפריקה. זה פספוס כל כך גדול שאוכלוסיה שלמה נאלצה לעסוק בהישרדות במקום בלקדם אם עצמה. לא הצליחו להבחין באינדיווידואלים, רק במסות ובסטיגמות".

באחרונה מתעמקת מסיקה בשורשי משפחתה, והעלתה לבלוג שלה תמונות מחתונת הסבים שלה בשנות ה–30 בתוניסיה. "הם התחתנו בחתונה אזרחית מול פקיד צרפתי ורק אחר כך בבית הכנסת של הקהילה. הם היו לבושים לפי קודים מערביים, מה שמעורר את השאלה למה הרוח המערבית היא משהו שמנוכס אוטומטית לאשכנזים".

מסיקה כתבה רומן היסטורי שעוסק בתקופת בית שני ("אדמה שחורה", הוצאת דופן, 2008). את ספרה השני היא מתכננת להקדיש לסיפורה של קהילת היהודים בצפון־אפריקה ולתמורות שהתחוללו בה עם הגעתם של הקולוניאליסטים הצרפתים בסוף המאה ה–19. כשסיפרה על כך לבלוגר שכותב על ענייני ספרות, הוא אמר לה "מה כבר יכול להיות מעניין בצפון־אפריקה במאה ה–19? קרה שם משהו בכלל?".

"בצרפת היה שומן, בארץ 
היו רק חול ואבנים"

בחזרה לפאריז. דניאל סבח ואחותו, שאותם אנחנו פוגשים בדירה גדולה על גדת הסיין, הצופה אל מגדל אייפל, פחות מוטרדים מענייני יהודים־מוסלמים. הם חילונים ומחוברים יותר לפאריז הצרפתית מאשר לקהילה היהודית. סבח לא מקבל את הגישה שהמאבקים בין יהודים לערבים בצרפת הם על רקע אתני, וטוען שהם חלק מתהליך גלובלי שבו מיליארד איש חיים בעוני ומחפשים עבודה ("חוסר הביטחון" היה השער של השבועון "ל'אקספרס" בשבוע שבו בילינו בפאריז). "בעיית הביטחון קיימת, אבל היא לא מכוונת כלפי יהודים. יש לי עובדים ממוצא מוסלמי והכל בסדר, אין לי בעיה עם המהגרים. הילדים שלי שלומדים באוניברסיטה מרגישים קרובים יותר לערבים מאשר לצרפתים".

פערים כלכליים לא זרים למשפחת סבח. הם הגיעו עם הוריהם מתוניסיה לאחר מלחמת ששת הימים בלי כלום. תחילה ישנו על הרצפה אצל קרובי משפחה בפרבר עני של פאריז, אבל בשני העשורים האחרונים הם עשו כסף בבורסה ובהשקעות טובות בנדל״ן. הוריהם, שהיו מורים בתוניסיה - אבא באליאנס היהודי ואמא בבית ספר צרפתי - שקלו לעלות לישראל, אך היגרו לפאריז מכיוון שחלק מהמשפחה כבר היה שם ומכיוון שלאם היתה עבודה מובטחת ואזרחות צרפתית. אלה למעשה הסיבות שהובילו יהודים רבים לפאריז במקום לישראל - נציגות קודמת של המשפחה, אזרחות ועבודה.

"היינו עניים, לא אכלנו במסעדות, לא היתה לנו דירה, לא היו לנו אפילו בגדי חורף, ובנעליים היו חורים - אבל היינו מאושרים", מספר דניאל סבח. "חיינו בהתחלה מהשכר של אמא, ואחר כך אבא התחיל לעבוד כמוכר בחנות אלקטרוניקה. באופן יחסי לא היתה לנו בעיית קליטה, כי דיברנו צרפתית". משפחת סבח הצליחה לקנות דירה זולה בפרברי פאריז, בין השאר בזכות הסיוע הממשלתי, ואחר כך דירה יקרה יותר. "היינו רעבים להצליח", הם מספרים. "היה ברור שנעשה בייביסיטר בחג המולד, כי התשלום היה כפול. כילדי מהגרים היה לנו רצון חזק ללמוד משהו שיעזור לנו להסתדר, ולכן אמא דחפה אותנו ללמוד רפואה".

פייר תורג'מן

"יש לנו כמעט רק חברים לא יהודים", אומרת האחות. "אישית אין לי בעיה להיות יהודייה בצרפת, אבל אני חיה עם הרבה מאוד פריווילגיות, ולכן גם אם יש הרבה בלגן סביבי אני יכולה להימנע מזה. הקהילתיות כאן חונקת אותי ואני מעדיפה שיהיה יותר חמצן, אבל בלי להתבולל. דווקא בישראל התחושה פחות קהילתית. אני מרגישה אזרחית העולם, ורק לפעמים אני מכינה משהו מספר בישול תוניסאי בגלל הקטע הרגשי כלפי אמא".

איפה היא היתה היום אם הוריה היו מחליטים לעלות לישראל? "הייתי בוודאי פחות עשירה, אבל ייתכן שהייתי משיגה את הדבר השני שמעניין אותי - ומתקדמת במסלול האקדמי. קשה להשוות את ישראל לצרפת, כי בצרפת כל אחד היה צריך לפתח את עצמו. בצרפת היה שומן ובארץ היו רק חול ואבנים, והאשכנזים הורו לספרדים איך לסדר את החול והאבנים. ייתכן שהצרפתים פחות קשים מהאשכנזים. נכון שאת בני הדור של אבא שלי שבא לישראל שמו בצד, אבל הילדים שלהם הצליחו לצאת מזה ועכשיו הם בסדר".

איך דניאל מסביר את מגמת רכישת הדירות בישראל על ידי הצרפתים? "ישראל הצליחה להעניק ליהודים בעולם תחושת ביטחון. היא שידרה שיש לה צבא חזק וכלכלה מתפקדת, ואלה הפירות של התדמית הזאת. לפני עשר שנים התרחש גל של רכישת דירות בישראל מסיבות ציוניות, אבל כיום ההשקעות נעשות יותר מסיבות עסקיות. אם הכלכלה תידרדר מחר, אנשים שעלו באחרונה לישראל יעברו למקום אחר. החיבור הציוני־יהודי של הצרפתים שמשקיעים בישראל מצומצם מבעבר. הם חיים בסך הכל בשלושה רחובות סמוכים לים בתל אביב".

גם יהודים פחות עשירים ממשפחת סבח מסודרים בפאריז. כך אדון אזולאי, הבעלים של חנות נעליים קטנה בסמוך לכיכר רפובליק שמהווה מוקד להפגנות, וכך מר סרוסי, הבעלים של עסק קטן למכירת מודעות פרסומת. סרוסי ניסה את מזלו בישראל בעשר השנים בין מלחמת יום הכיפורים למלחמת לבנון - אבל נשבר. בכלל, מלחמות היו הזרז הגדול ביותר של העליות מישראל לצרפת. "לאט לאט שרפתי את כל הכסף שלי והחלטתי לחזור לפאריז. כאן חיים טוב יותר", הוא אומר.

פייר תורג'מן

כך קרה גם לאלי פרץ, בעל עסק בתחום הנדל"ן שהיגר מתוניסיה לצרפת באמצע שנות ה–60 ובסוף שנות ה–70 עלה לישראל. פרץ ניסה לעשות עסקים בארץ, והיו לו גם הצלחות, אך הוא הרגיש שחוסמים אותו - וב–1987 החליט לוותר ולחזור לצרפת. "דוד שלי עבד בבנייה וכל כמה זמן העבירו אותם מבחנים, וסיכמו שהוא אנאלפבית. אחת הדודות, שלא שמרה על הפה שלה, שאלה: 'אם אנחנו דוברי צרפתית אז אנחנו אנאלפביתים?'. אבל אני מבין למה האשכנזים לא רצו לוותר על המקום ועל הנכסים שהיו להם, ואין לי טענות. בגיל 48 הבנתי שאם אשאר בישראל לא יהיה לי מספיק כסף לפנסיה, וחזרתי לצרפת. אחרי כמה חודשים נהייתי מנכ"ל, והיו לי 60–80 פועלים". בנו של אלי, דניאל, עובד כיום בבנק השקעות אמריקאי שפעיל בצרפת.

לז'קלין (לאה) עמרם, 67, ילידת מרוקו, היה קשה בהתחלה בפאריז. "לא היתה לנו דירה, בחוץ היה מינוס 15 מעלות, ולא היינו רגילים לזה. אבל היתה עבודה, ובזכות האחות שהגיעה לכאן לפנינו והתחתנה קיבלנו אזרחות. השכר היה גבוה יותר מאשר בישראל, ולכן הצלחנו להתקדם. היתה אפליה מסוימת - בעיקר בגלל היחס לאלג'יראים, הצרפתים החשיבו גם את המרוקאים כנחותים. אבל בכל זאת נתנו לנו לעבוד, כי היו צריכים ידיים עובדות. ייתכן שלו הייתי עולה לישראל גם אני הייתי נשארת עם עבודה קטנה ובלי שאיפות".

כמו רבים כאן גם ליאו, בן להורים יוצאי מרוקו והבעלים של מינימרקט הממוקם בסביבה עשירה, היה רוצה לעלות לישראל. הוא עומד מאחורי הקופה כשלראשו כיפה שחורה, ומנחה את הפועל ההודי לנקות את שטיח הכניסה שעליו נכתב "מזון כשר". ליאו מעדיף את תל אביב, אבל חושש מתחרות מול ענקי הקמעונות. "עבודה תהיה לי בוודאי", הוא מעריך, "אבל החיים שלי יהיו הרבה יותר קשים". תשובה דומה אנחנו מקבלים מאוזן, הבעלים של חנות ספרים יהודית ברחוב רישר, שבו פועלת גם מסעדה יהודית תוניסאית בשם "אצל בוב" שמגישה את הסנדוויץ' התוניסאי המסורתי, הפריקסה, ונראית כאילו לא השתנתה בפסיק מאז הוקמה על ידי בוב אטל לפני 60 שנה. אוזן, תוניסאי במוצאו, למד לתואר ראשון בישראל, פגש את אשתו וחזר עמה לפאריז. "הילדים בחרו לחיות בישראל וגם אני רוצה, אבל הפרנסה מחייבת", הוא אומר.

בנה של ז'קלין, סטפן, 40, הקים בפאריז משרד רואי חשבון מצליח שרוב לקוחותיו הם יהודים. סטפן היה בישראל לא מעט וגם התחיל ללמוד באוניברסיטת בר אילן בסוף שנות ה–80, אבל חזר לפאריז, "כי אמא לחצה". באחרונה הוא התקרב ליהדות והתחיל לחשוב ברצינות על עלייה לישראל, ולשם כך הוא לומד עברית. כאן הוא גר בשכירות, "כי זה זמני", ובירושלים יש לו דירה. אלא שהשיטה החשבונאית השונה תקשה על המעבר. הילדים קטנים, והוא יודע שלא תהיה להם בעיה להסתגל, אבל "הם עדיין זקוקים להורים והם יפסידו משהו כשההורים שלהם ייהפכו למהגרים". סטפן מגדיר את עצמו יהודי צרפתי, ומעיד שאינו מרגיש מרוקאי, "אף על פי שהאוכל אצל ההורים שלי 100% מרוקאי. אם ההורים שלי יסעדו במקום אחר וישאלו אותם איך היה, הם יגידו - 'אה, זה לא אוכל מרוקאי'".

פייר תורג'מן

ז'נט כנפו, 76, אחותה של ז'קלין, עלתה לישראל ב–1955, כשהיתה בת 18, אבל שלוש שנים לאחר שהתחתנה חזרה למרוקו. "לא היתה עבודה ולא אופק בישראל", היא מסבירה. "מכרנו את כל מה שהיה לנו כדי לאכול. אולי בקיבוצים שבהם שמרו על התינוקות הנשים היו יכולות לעבוד, אבל לא בעיר. בכינו כל הזמן". מאוחר יותר היגרה כנפו לפאריז, אחר כך למונטריאול, ולבסוף חזרה לפאריז.

מרוקו, קנדה, צרפת, ישראל - מה הכי טוב?

"בשבילי פאריז, אבל אל תשכח שגם בקנדה מצליחים יפה. אני לא אוהבת את המנטליות הישראלית, וגם הם לא אוהבים צרפתים. בני הדודים שלי באשקלון, בראשון לציון, באשדוד ובנצרת דווקא מרוצים, ויש להם בתים גדולים".

איך את מסבירה את היחסים הלא טובים שלכם עם הערבים?

פייר תורג'מן

"מקנאים בנו. יש לנו בתים יפים ומכוניות יפות. חייתי במרוקו עם ערבים והיה בסדר גמור, אבל היום זה דור אחר".

מרוקאי? מוסכניק

ל', בת ליוצאי תוניסיה, עלתה עם הוריה מפאריז לישראל בגיל 12. זה היה הסיבוב השני שלהם בישראל אחרי שהסיבוב הראשון, לאחר מלחמת ששת הימים, הסתיים כשהשכר של אביה - רופא במחלקת הרנטגן של בית החולים הלל יפה בחדרה - התברר כנמוך מדי. בפאריז פיתח האב עסק גדול של מכוני רנטגן, וכשפרש ב–1995 מכר הכל והמשפחה חזרה לישראל. בישראל היא השלימה תואר במשפטים, ובאחרונה, בגיל 30, החליטה לעבור שוב לפאריז.

היא נזכרת שבילדותה הרגישה תמיד שבני משפחתה לא מספיק חילונים בשביל החילונים ולא מספיק דתיים בשביל הדתיים. "בנוסף, היינו מזרחים עם כסף, ולכן גרנו בשכונה של אשכנזים", היא מספרת. אבל הדואליות הזאת עזרה לה להיות עם רגל אחת כאן ורגל שנייה שם: "להורים של החברות האשכנזיות שלי היו מקצועות מכובדים - רופאים, עורכי דין, יהלומנים ובעלי עסקים. לעומת זאת, ההורים של החברות המזרחיות שלי עסקו במקצועות פשוטים יותר, כמו מוסכניקים. או שלא ידענו מה הם עושים. נכון, גם מוסכניקים יכולים להרוויח הרבה, אבל הדיכוי היה מנטלי ורגשי, ואנשים לא הצליחו להתפתח".

מוניק סידייה, 63, עושה הבחנה בין מי שעלה לישראל לבין אלה שהיגרו לאירופה - אפילו מאותה המשפחה. סידייה נולדה בקזבלנקה לאב גרמני שהסתתר מהנאצים במשפחה של אמה המרוקאית - ושם הכירו. "אני העלמה ברנשטיין מקזבלנקה", היא אומרת. "במרוקו לא גירשו אותנו, היו לנו חיים רגועים, אבל היינו יהודים במדינה ערבית, וכשהיתה אופציה כולם עזבו".

חלק מתשעת אחיה של אמה עלו לישראל בעידוד הסוכנות בגל העלייה של 1956–1960. היא זוכרת שמי שעלה לישראל היה או דתי יותר או עני יותר, בניגוד למי שהיגר לפאריז - שדיבר צרפתית והיה "בעל מוטיווציה גדולה יותר להצליח".

לדברי סידייה, "אבא שלי מת, ואמא שלי מצאה את עצמה עם שלושה ילדים ובלי בעל, אבל העדיפה להגר לצרפת. אחת הסיבות שבגללן לא באנו לישראל היתה השמועות שהתרוצצו במרוקו שלספרדים שעולים לישראל קוראים 'מרוקו סכין'". היא מספרת על קצין מהצבא שהגיע לבית הספר בישראל שבו למד חבר שלה ממרוקו, וניסה לנבא מה יעשו הילדים כשיהיו גדולים: לאחד הילדים האשכנזים הוא אמר שיהיה עורך דין, לשני רופא ולשלישי בנקאי, ולחבר המרוקאי שלה הוא אמר "אתה תהיה אינסטלטור".

פייר תורג'מן

לדבריה, בני הדור הראשון במשפחתה שעלו לישראל התמקמו כולם במקצועות קטנים שלא דורשים השכלה, אך בני הדור השני למדו והסתדרו. "מה שברור הוא שנקודת הפתיחה שלהם היתה סיוטית. הם היו שולחים אלינו מכתבים מהמעברות. זה היה רחוק מאוד ממה שהבטיחו להם ורחוק ממה שהם ציפו. הם חשבו על ארץ זבת חלב ודבש והגיעו למציאות אחרת לגמרי. מי שהיגר לצרפת הצליח בסופו של דבר הרבה יותר מאשר בישראל".

סידייה התחתנה בז'נווה עם מישל סידייה, בנקאי יהודי ממוצא טורקי שמשמש כיום מנכ"ל בנק אוף ניו יורק בפאריז. במשך השנים היא נדדה בין אוסטרליה, שווייץ, דרום אפריקה ולונדון, בהתאם לעבודתו של בעלה. "עד לפני עשר שנים עוד הרגשתי בבית בישראל, אבל עכשיו היא כבר זרה לי. לא מזמן, כשבאתי לביקור, לקחתי אוטובוס לבאר שבע והנהג דיבר רוסית או עברית. אני, עם הצרפתית והאנגלית שלי, לא הצלחתי לתקשר אתו".

דווקא לארנו איינוז, שצעיר ממוניק בכמעט 30 שנה, עמדה הפוכה לגמרי. גם הוא תוצר של נישואי תערובת ציוניים - אמא פולנייה ואבא אלג'יראי שנפגשו בקלאב מד באכזיב בשנות ה–70. לפני שנתיים, לאחר שאביו סגר את מכון הפיזיותרפיה שלו בפאריז, עלו הוריו לישראל, בדיוק כמו שעשו הסבים שלו שנים קודם לכן. ארנו, שפתח מסעדת סושי כשרה ברובע ה–16, הוא גם הבעלים של עסק לטיפול בדימוי של סלבריטאים ברשתות החברתיות.

פייר תורג'מן

גם הוא נמצא על הקו תל אביב־פאריז, ובכל חודש הוא מגיע לבקר את הוריו ואחותו. עכשיו הוא מחפש דירה ברמת אביב. "אם לא היתה לי כאן מסעדה הייתי מזמן שם, פשוט כאן אני מתפרנס. אני ציוני ואני לא סובל את צרפת, כי יש כאן המון גזענות - באופן כללי ולא רק כלפי יהודים, כלכלה במשבר, ומזג אוויר קר, אפור ולא נעים. תמיד ידעתי שאני רוצה לגור בישראל, אבל עכשיו כשאני מדבר עם אחותי, שגרה כבר שלוש שנים בישראל, ברור לי למה רציתי. אני מודע לכך שזה יהיה מאוד לא פשוט, אבל מעדיף את האנרגיה שיש בישראל. ישראל היא מדינת סטארט־אפ ויש בה הרבה מרכזי פיתוח טכנולוגיים. אחותי עובדת בטבע ויש לה הרבה קשרים בגוגל ובמיקרוסופט, ואני מקווה שהיא תעזור לי".

איש עסקים תוניסאי שכבר היגר מפאריז לישראל לפני 20 שנה דווקא הצליח בעסקים, אבל לדבריו הסיבה לכך היא שהוא בא עם השכלה וכסף. "בישראל אני צרפתי ולא תוניסאי, כי זה יותר קל. יש אפליה כלפי מזרחים ואני מבין למה הם לא הצליחו. אחד הקבלנים המוכרים בישראל, אשכנזי, אמר לי פעם: 'אל תקנה נדל"ן בשכונות של מזרחים, כי המחירים לא עולים שם אף פעם'. מייקל בוקובזה (ממוצא תוניסאי) הגיע מצרפת כשמאחוריו טייקון גדול, קסבייה ניאל, ועשרות מיליוני דולרים, ולכן שתקו אפילו שקראו לו בוקובזה. ובכל זאת הוא הבין שיותר נוח להיקרא מיכאל גולן והחליף את השם.

"לאבא שלי היו ארבע אחיות - אחת מהן הגיעה לישראל ושלוש לצרפת. אלה שבצרפת מסודרות והילדים שלהם מסודרים, לכל אחד יש לפחות שתי דירות, אחת מהן בתל אביב. האחות שעלתה לישראל היא ציונית ואוהבת את ישראל, אבל זרקו אותה לקיבוץ בצפון שאמרו לה שהוא 'הקיבוץ של התוניסאים'. בניגוד לאחיותיה, היא לא יכולה לעזור לילדים שלה. אין לה כלום".

בניגוד אליו פייר, שמגדיר את עצמו כצלם מלחמות, החליט לעזוב את ישראל לפאריז אחרי עשר שנים שכללו שירות בצה"ל (הנדסה קרבית). הוריו, יוצאי אלג'יריה, עלו מפאריז לירושלים רק כשיצאו לפנסיה. "בישראל צילמתי את כולם - אתיופים, ערבים, מזרחים, עשירים ועניים, ואי אפשר היה שלא לראות את האפליה והגזענות, בעיקר כלפי האתיופים, הרוסים והערבים", הוא אומר. "גם אני, כעולה חדש, הרגשתי שיותר קשה לי להתקדם". עם זאת, לדבריו, גם צרפת גזענית כלפי הערבים והשחורים. "גזענות זה עניין אירופי. וגם האנטישמיות מטרידה, אבל להגיד לך שזה מסכן את החיים שלנו? לא".

בלומברג

מי יאחד את צרפת הפעם

בשבוע שעבר ייצג כוכב העבר זינאדין זידאן את צרפת בהגרלת הבתים למונדיאל שנערכה בבאהיה. זידאן נהפך לגיבור לאומי במונדיאל 1998, כשהוביל את צרפת בראשונה בתולדותיה לזכייה בגביע העולמי. הוא אף כבש צמד שערים במשחק הגמר - 0:3 מול ברזיל. הנבחרת של אותה התקופה, שהתבססה על מהגרים - זידאן הוא ממוצא אלג'יראי־ברברי - איחדה באופן נדיר את העם הצרפתי כולו סביב הטריקולור, "לבן, שחור וערבי", ונתנה לרבים תקווה חדשה.

גם צרפת של 1998 היתה מפולגת וגזענית לפרקים אבל הניצחון איפשר להחליק לפחות לזמן מה את הבעיות. צרפת מודל 2014, שתתיישב בעוד שבעה חודשים לצפות בריברי וחבריו במשחק הראשון נגד נבחרת הונדורס, תחפש גם היא למצוא בכדורגל אחדות ולו לרגע. נדמה שהפעם זה יהיה קשה יותר מאשר בגמר הגביע ההוא ב–1998.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#