חופש הביטוי ניצח - האם המאפיה במשק תתפורר - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

חופש הביטוי ניצח - האם המאפיה במשק תתפורר

המקצוענות הוזנחה - הכל היה מבוסס על נאמנות, הפחדה ואינטרסים

47תגובות

קהל המוזמנים לערב העיון לא האמין למשמע אוזניו. הדובר, רואה חשבון, מרצה לחשבונאות, סגן דקאן הפקולטה, מהאנשים המוערכים ביותר בענף החשבונאות, אמור היה לספק את הסחורה הרגילה המקובלת בימי עיון, כנסים ומפגשים בנושאי כלכלה ומשפט: מלמולים על עוד רגולציה, פחות רגולציה, על תפקיד הדירקטור, חובת המנהל וכדומה. במקום זה הוא בחר, בהפתעה גמורה, לקלקל את המסיבה ולהגיד בפרצוף לכל האנשים מה הוא חושב על המקצוע שלו, על החברים שלו, על הענף שלו - ובעקיפין על כל כלבי השמירה של שוק ההון והמגזר העסקי.

וכך הוא אמר, בין השאר: ״נראה לי שבשנה האחרונה נשברו כל השיאים של ׳תוצאה מוזמנת׳, כמו המקרה של השווי של אי.די.בי פיתוח, שבו נוצר פער של מיליארדים ומאות אחוזים בין הערכות השווי לאותו נכס ולאותו מועד, בהתאם לאינטרס של המזמין, לרבות סתירות בדיווחים של אותה הנהלה במסגרות שונות לאותה נקודת זמן, בהתאם לאינטרס הספציפי… הבעיה היא בנו, באנשים - שהפכנו את החשבונאות למוטת אינטרס. זו הבעיה. קצת שכחנו שבחשבונאות המטרה היא לתת את המידע הטוב ביותר למשקיעים על ידי ההנהלה, לפי המצב הכלכלי לאשורו, ולא לנסות לחפש פרצות…

"אני חושב שהמדינה צריכה לבדוק את הכשל המערכתי החמור באי.די.בי: איך החשבונאות סבבה שם סביב הלחץ לחלק דיווידנדים (כמו הניסיון להסטת הפסדי ההשקעה בקרדיט סוויס), ואיך הדירקטורים נהפכו לחותמת גומי של המנגנון. אותה חשבונאות שלא רשמה ירידת ערך על הקרקע בלאס וגאס, בעוד שכולם ידעו שיש ירידה. תאמינו לי, לא צריך בשביל זה מתודולוגיה... ברור שאילו היה נרשם ההפסד בזמן, פחות דיווידנדים היו עולים למעלה - והיינו נמצאים כיום במצב הרבה יותר טוב עם אי.די.בי פיתוח. אם תוסיפו לזה את הטריקים החשבונאיים שנעשו בשופרסל ובקיורטק בעקבות פעולות טכניות, זה ביחד מגיע לכ–600–700 מיליון שקל, שהיו עכשיו באי.די.בי. אולי זה היה חוסך את הקרקס שאנו רואים בשנה האחרונה, ובטוח שהרבה מאוד פנסיונרים היו מודים על כך.

"אגב, מתברר שבינתיים אף אחד לא הפיק לקחים. גם הקרקס הנוכחי בהצעות הרכישה של אי.די.בי אחזקות מותח מאוד את גבולות הערכת השווי: כולם מדברים על שווי של 1–1.2 מיליארד שקל לפיתוח שנגזר מההצעות שהוגשו, אבל אני לא יודע אם מישהו מכם ניסה להבין מה השווי שחלק מהמציעים מייחסים לאי.די.בי פיתוח, לאור המתנות שהם נותנים לכל מיני אנשים במעלה השרשרת, על חשבון כסף שהוא לא שלהם... מה שקורה בקרקס שאנו רואים, שכל מיני גורמים מנסים לרכוש כרטיס כניסה למרכז שוק ההון הישראלי. מישהו ניסה לחשוב על דו"חות אמבלייז לאחר הרכישה, אם היא תהיה הרוכשת?

"חשוב להבין: המידע לשוק ההון על הערכות שווי הוא חורץ גורלות. אני חושב שהסיפור של פשיטת הרגל של חברת חבס, שדי עבר פה מתחת לרדאר בשנה האחרונה, הוא חלום בלהות במונחי שוק ההון. מדובר בחברה שהגישה דו"חות כספיים נקיים לרבעון השלישי של 2012, בסוף נובמבר 2012, עם הערכת שווי ל–NSI, שזהו הנכס העיקרי שלה, בערך כפול משווי השוק, שכללה לטעמי בעיה מתודולוגית קשה (פרמיית פורטפוליו). על בסיס ההון החיובי שנבע מהערכת השווי, היתה גם שרשרת של כשלים: הדו"חות גם לא כללו הערת עסק חי, וגם לא הפניית תשומת לב לחשיפה למרג'ין קול. יתרה מכך, הדירקטוריון, למרות קיומם של סימני אזהרה, לא הציג דו"ח תזרים חזוי, בטענה שאין ספק סביר לבעיה תזרימית. בפועל, בתוך שלושה חודשים, בתחילת מארס 2013, הודיעה חבס שהיא לא מסוגלת לפרוע את האג"ח בחודשים הקרובים. זה סיפור שמלמד על כך שהמקצוע שלנו נכשל״.

דניאל בר און

ועכשיו בתרגום לעברית: רו"ח שלומי שוב, 17 שנים במקצוע, מרצה לחשבונאות, סגן דקאן הפקולטה למינהל עסקים במרכז הבינתחומי, שנבחר לא מכבר על ידי 50 רואי חשבון למומחה מספר אחת בישראל בתחום ה-IFRS, עומד מול קהל של רואי חשבון, דירקטורים ומנהלים, ואומר להם: הכל חנטריש. אנחנו אמורים להיות כלב השמירה של שוק ההון ושל המגזר העסקי, אבל אנחנו משרתים את בעלי האינטרס, הכוח והכסף. הקריסה של אי.די.בי התרחשה בין השאר כתוצאה מהנהלה שסובבה את הכללים, רואי חשבון ששתקו, ודירקטורים שאישרו.

יאמר לזכותו של שוב, שהוא היה קול בודד מקרב חבריו למקצוע שהזהיר כבר לפני שנה ושנתיים מהחשבונאות המפוקפקת של הפירמידה הגדולה בשוק ההון. אלא שרק השבוע הוא נתן את הקונטקסט הרחב: מדובר בשיטה שבה מנהלים, רואי חשבון ודירקטורים משמשים חותם גומי לבעלי אינטרס - במקרה זה, בעל השליטה.

שאלתי השבוע את רו"ח שוב אם היה מעז להגיד את הדברים האלה לפני שנה או שנתיים, בתקופה שבה קומץ בעלי שליטה בפירמידות יחד עם קומץ בנקאים שלטו ברוב המשק. הוא לא היסס וענה מייד: ״לא. אי אפשר היה להגיד את הדברים האלה בעבר. גם עכשיו לא היה פשוט להגיד את הדברים האלה״.

מאות אלפי מלים נשפכו בעיתון הזה בחמש השנים האחרונות על נזקי הריכוזיות במשק לשוק ההון, לתחרות, לפנסיות, לתחרותיות של המשק מול העולם, לדמוקרטיה, ליוקר המחיה - אבל הסיפור של רו"ח שוב מתמצת את רובם: חשיפת שיטת הריכוזיות, העברת חוק הריכוזיות בכנסת ותהליך סילוקן של הפירמידות, הם לפני הכל ומעל לכל יום החג של חופש הביטוי בישראל.

שוב לא יכול היה לדבר בצורה ברורה וגלויה לפני שנה, שנתיים ושלוש, כמו שדיבר השבוע - כי הוא חשש, בצדק, משלטון הפירמידות, הבנקאים וכלבי הציד שלהם. כולם חששו. חלק שיתפו פעולה עם השיטה ונהנו ממנה, חלק הביטו ושתקו, והרוב היו אדישים.

מיליארדים נבזזו, קרטלים אורגנו, עסקות בעלי עניין עברו, הלוואות למקורבים חולקו, עיתונאים ועיתונים נקנו, הבטחות ניתנו, רגולטורים שומנו, עורכי דין הופחדו, משקיעים נגזלו, צרכנים שופדו - וכל כלבי השמירה שתקו.

לפני שלוש שנים, בשיא ימי שליטת המועדון, נפגשתי עם רואה חשבון ידוע. שאלתי אותו על החשבונאות היצירתית המפוקפקת באחד הקונצרנים הגדולים בישראל. שאלתי אותו היכן עצמאות רואה החשבון והביקורת. ״במשק ריכוזי כמו ישראל, אין עצמאות של רואי חשבון״, הוא השיב. ״כל אחד מהבנקים הגדולים והפירמידות הגדולות בישראל הוא גדול מדי מכדי שאפשר יהיה לבקר אותו באמת. אתה תנסה לבקר אותם, אתה גמור״.

תהליך הרפורמות במשטר התאגידי, במונופולים ובקרטלים, במוסדות הפיננסיים, רק מתחיל - ולמעשה, הוא לא מסתיים אף פעם: המונופוליסטים הם תמיד צעד אחד לפני הרגולציה.

אבל את המומנטום שנוצר אחרי המחאה החברתית, פרסום המבוא של ועדת טרכטנברג, שהודה בראשונה בסרטן הריכוזיות הישראלי, אישור חוק הריכוזיות בכנסת ונפילתן של חלק מהפירמידות והטייקונים, צריך לנצל רק בשביל הדבר החשוב ביותר: חופש הביטוי. להחזיר לאנשים מסוגו של רו"ח שוב את החופש לחוות את דעתם המקצועית בגלוי, בבירור - מבלי לחשוש שידו הארוכה של המועדון תגיע אליהם ותגדע את הקריירה שלהם.

חופש הביטוי בישראל נלקח מידי אנשי המקצוע. נוצרה קאסטה חדשה בישראל, של אנשים שאסור לגעת בהם: הבנקאים, הפירמידות והצבא של המאכערים, עורכי הדין ואנשי התקשורת שהם העסיקו. שליטה על מאות מיליארדי שקלים מעניקה שליטה באלפי ג׳ובים עם משכורות עתק, ריטיינירים, שכר טרחה, שליטה בעיתונות - ושליטה בדמוקרטיה. זאת לא דמוקרטיה, זאת אפילו לא פלוטוקרטיה (שלטון העשירים) - כי רבים מהשליטים שואבים את כוחם מכסף של אנשים אחרים, ולא כסף שלהם. זאת היתה מאפיה. הכל היה מבוסס על נאמנות, הפחדה, מקלות, גזרים, אינטרסים, וכסף של אנשים אחרים - פנסיונרים בשוק ההון, הצרכנים של המונופולים ומשלמי המסים המממנים את התקציב. המקצוענות נדחקה בהדרגה. השוק החופשי נעלם. המאפיה מתחילה להתפורר לנגד עינינו - אבל כל אלה שנהנו ממנה, התרגלו אליה, התעשרו ממנה - יעשו הכל כדי להחזיר אותה.

אייל טואג

אלה ימים חשובים. זאת הזדמנות להיווצרותה של אליטה חדשה בישראל, של מקצוענות ויושרה - ולא התקדמות מקצועית וכלכלית רק דרך השתייכות לחונטות, מאפיות וקליקות של כסף, ג׳ובים, כבוד וחיבור לבנקים ולשלטון.

פרופ' לואיג׳י זינגלס, איש אוניברסיטת שיקגו והשוק החופשי, שאת ספרו מצטט ראש הממשלה בנימין נתניהו, מסביר בספרו האחרון כיצד האקדמיה, המומחים והכלכלנים משועבדים לחברות הענק. בין השאר, זינגלס מודה בספר שהוא טעה בגישתו לרגולציה במערכת הבנקאות: הוא לא הבין שיש דבר יותר חשוב מיעילות כלכלית - והוא מניעת היווצרות גופים גדולים שפועלים בכמה ענפים, משום שזה יוצר מפלצות עם כוח פוליטי אדיר, שאי אפשר להתמודד אתו. זינגלס מסביר יפה שהמלחמה נגד הבנקים והמונופולים האלה היא לא מאבק נגד עסקים, אלא בעד השוק.

ההישג של נתניהו

פוליטיקאים רבים קפצו בשבועות ובחודשים האחרונים על עגלת המאבק בריכוזיות. רובם רק ״מדברים את הדיבור״, ואין להם הרצון או היכולת להתעמק, להתעקש, ללמוד, לספוג השמצות מקבוצות האינטרסים ולהקדיש את השנים הדרושות כדי להוביל שינויים אמיתיים. רובם לצערנו גם עדיין לא מבדילים בין מדיניות בעד עסקים למדיניות בעד שוק חופשי; בין מדיניות בעד מגזרים לבין מדיניות בעד משלמי מסים וצרכנים; או בין מדיניות הגנה על עובדים לבין מדיניות הגנה על מקומות עבודה מסוימים. אחד הפוליטיקאים הבודדים שהבין היטב את בעיית הריכוזיות וכיצד היא מכרסמת את השוק החופשי הוא נתניהו. הוא, יחד עם שר האוצר הקודם, יובל שטייניץ, ונגיד בנק ישראל הקודם, פרופ' סטנלי פישר, הם שהרימו ראשונים את הכפפה והקימו את ועדת הריכוזיות. נתניהו היה זה שהוביל את הוצאת קופות הגמל וקרנות הנאמנות מהבנקים בכפייה אחרי מאבק קשה.

בשנים האחרונות ביקרנו כאן שוב ושוב את נתניהו על המדיניות הכלכלית שלו. הביטוי הבולט האחרון היה בהרכבת הממשלה: את יאיר לפיד הוא דחף למשרד האוצר, לא כדי לדחוף את הכלכלה ולהוביל רפורמות - אלא משיקול פוליטי קצר טווח. לאורך שלוש השנים האחרונות ביקרנו כאן את נתניהו שוב ושוב על כך שלא היה מעורב בוועדת הריכוזיות, ומדי פעם ניסה להפיס את דעתם של הטייקונים ושלוחיהם - למשל, כשנשא נאומים נגד ״הפופוליזם״, במקום להסביר לציבור שפירוק הריכוזיות הוא טוב לשוק ורע רק לעסקים גדולים, פירמידות ומונופולים.

אמיל סלמן

אבל בסוף היום, שתי הרפורמות הכי חשובות לפירוק הריכוזיות במשק הישראלי - ועדת הריכוזיות וועדת בכר - היו בתקופתו של נתניהו. ועדת בכר מנעה ממערכת הבנקאות הישראלית לקרוס במשבר הפיננסי הגדול. אלמלא הוצאת הבנקים משוק ההון, המערכת הפיננסית והעסקית בישראל היתה פי כמה יותר ריכוזית, ממונפת ונגועה בניגודי אינטרסים, ואף גורם לא היה יכול לחשוב אפילו על פירוקה.

אף ששוק האשראי החוץ־בנקאי בישראל הוא צעיר, כשלי המימון בשוק הבנקאי לא נופלים בהרבה ממנו. ההלוואות הפרטיות במיליארדים שהעמידו הבנקאים לטייקונים ממחישות זאת היטב. ועדת בכר פתחה את שוק האשראי החוץ־בנקאי והגדילה את התחרות בשוק קרנות הנאמנות. תופעת הלוואי של עליית דמי הניהול בקופות הגמל נשחקת בהדרגה - ומדובר בשוק תחרותי ופתוח, עם יכולת בחירה של החוסכים.

נתניהו מותג בתקשורת ובשיח הציבורי הישראלי כ״ידיד הטייקונים״, בין השאר כתוצאה מחוסר הבנה של הסוגיות הכלכליות והנזקים שגרם לטייקונים, שהפכו אותם לעוינים במיוחד. ראשי הבנקים תיעבו את נתניהו על שכפה עליהם להיפרד מקופות הגמל ומקרנות הנאמנות. כך למשל, שווק הרעיון שוועדת בכר הכניסה את הציבור לשוק ההון - אף שאין לוועדה שום קשר לכך: יציאת הממשלה משוק ההון החלה לפני 25 שנה, ונמשכה מאז בעקביות תחת כל הממשלות.

שאלתי השבוע את פרופ' אבי בן בסט, שעוסק ברפורמות במשק יותר מ–30 שנה, כיצד הוא רואה את שתי הרפורמות הגדולות של בכר והריכוזיות. בן בסט משוכנע שהן היו צעדים חשובים בכיוון, אך שתיהן דורשות שיפורים: ״ההישג העיקרי של בכר הוא יצירת תחרות רבה יותר באשראי", הוא אומר. "עד לרפורמה, כל האשראי סופק על ידי מערכת הבנקאות, שכן הם ניהלו גם את קופות הגמל וקרנות הנאמנות, שסיפקו אשראי באמצעות רכישת אג"ח. כיום, האשראי החוץ־הבנקאי הוא קצת יותר מ–50%, והוא מסופק על ידי שחקנים אחרים בשוק ההון. נכון שלא נוספו הרבה שחקנים (וחבל מאוד: לא היה צריך להתיר לבנק למכור את כל הקופות שהוא ניהל לשחקן אחד), אבל יש יותר שחקנים בשוק האשראי מכפי שהיו.

"הכישלון העיקרי הוא בתחום עמלות הניהול. אלה התייקרו מאוד בקופות הגמל, במקום לרדת", מוסיף בן בסט. "להערכתי, זה קשור בעמלת ההפצה שאושרה לבנקים, המשולמת על המלאי של הנכסים ולא על הזרם, וכן מהריכוזיות שקיימת בענף קופות הגמל – זו לא השתנתה, רק שינתה מקום. להערכתי, ללא התערבות המפקח, העמלות לא יירדו מספיק. אני חושב שהסיבה העיקרית שהציבור חושב שהרפורמה נכשלה, קשורה בפאן שהוא רואה – העמלות. את התחרות באשראי הוא לא רואה במישרין. אני לא יודע אם אכן הציבור חושב שרפורמת בכר הכניסה את קופות הפנסיה לשוק ההון. אבל בהנחה שכן, זה נובע משתי סיבות: ראשית, יש עיתונאים שמפמפמים את המשפט הזה כל הזמן; ושנית, נראה שסמיכות הרפורמות של 2003 ו–2005, ששתיהן בוצעו על ידי נתניהו, קיבעה את המחשבה הזו גם אצל עיתונאים. הרפורמה בפנסיה התרחשה ב–2003 והורידה את משקל האג"ח המיועדות ל–30% בכל הקופות, לרבות הוותיקות; והשנייה - רפורמת בכר.

אמיל סלמן

"יש אגב דעה נוספת שרווחת בציבור: שהבעלים הנוכחיים של הקופות – קרי חברות הביטוח - נוטלים סיכונים גדולים יותר מהבנקים, והראיה - 'עליית משקל האג"ח הקונצרניות בתיק הקופות לאחר שינוי הבעלות'. גם את הטענה הזו היה מי שדאג לפמפם. אני בדקתי אותה ברמת הקופה הבודדת ועבור כל בנק בנפרד, והראיתי שהגידול בהשקעה באג"ח קונצרניות התרחש בתקופה שהן היו בבעלות הבנקים. הצגתי את זה בכנסים, זה גם סוקר במאמר ב'הארץ' - אבל דבר אל הקיר.

"חייבים לטפל בעמלות, ונראה לי שאין לנו כלים מלבד התערבות מינהלית של המפקח, על ידי קביעת תקרות או איום בהן. את מספר השחקנים מאוחר לשנות. חוק הריכוזיות יוצר מצב עדיף בהרבה על הקיים, אך הוא בוודאי אינו מושלם. התרת שתי שכבות ציבוריות היא בעיה. עדיף היה בעיני פתרון אחר, שגם נשקל בוועדה, אבל לא היה לו רוב: כל אחד יצביע על פי השקעתו בפועל, ולא על פי אחזקותיו המשורשרות (ההצעה מופיעה בדו"ח הוועדה). בעיה נוספת, שמתבררת יותר בימים אלה: הטיפול בחברות ציבוריות זרות בשרשרת לא מוצה, ויש בו פוטנציאל לנזקים. גם מידת ההפרדה בין ריאלי לפיננסי לא מושלמת. אני לא חושב שכדאי לנסות ולשפר עכשיו. חייבים להעניק זמן למערכת, להפיק לקחים - ורק אחר כך לנסות לתקן את הטעון תיקון״.

דבר אל הקיר, אמר בן בסט. הניסיון לעשות דה־לגיטימציה לרפורמות לפירוק הריכוזיות במשק הריאלי, בשוק ההון ובבנקים, לא ייגמר כנראה השבוע. יש לקוות שבסיבובים הבאים יהיו יותר קולות מהאקדמיה, מהפוליטיקה ומהציבור, שיהיו מוכנים לצאת נגד קבוצות הכסף והכוח הגדולות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#