"ילד חולה סרטן צריך להחליט אם לפנות מיטה לילד חולה יותר" - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"ילד חולה סרטן צריך להחליט אם לפנות מיטה לילד חולה יותר"

באחת המחלקות הטובות בישראל לטיפול בילדים חולי סרטן יש רק 18 מיטות ■ למרות זאת היא משרתת גם ילדים פלסטינים שעוברים דרך ייסורים עד שהם מגיעים אליה ותיירים רפואיים שמוכנים לשלם ■ התוצאה: מאבקי הורים, דילמות של רופאים וילדים חסרי אונים

86תגובות

כשבנו בן ה–14 של יעקב נשיא אובחן לפני כמה חודשים כחולה סרטן, הוא הבין שחייו וחיי משפחתו השתנו. "במשך שנים מתרימים של האגודה למלחמה בסרטן הגיעו לפתח דלתנו במבצעי הקש בדלת וכמובן שתרמנו, ופתאום הסרטן נכנס לתוך הבית והמשפחה", הוא אומר. "החלטנו שנסדר את 'התקלה' הזו ונמשיך. אנחנו בוכים וכואבים, אבל נעבור את זה".

בחודשים האחרונים מקבל בנו של יעקב טיפולים כימותרפיים קשים במחלקה להמטו־אונקולוגיה בבית החולים לילדים ספרא בשיבא, אחת המחלקות הנחשבות והמבוקשות לטיפול בילדים חולי סרטן בישראל וגם מחוץ לגבולותיה של ישראל. אבל יעקב ומשפחתו, כמו הורים רבים אחרים שעמם שוחחנו בשבועות האחרונים שילדיהם מאושפזים במחלקה שנמצאת בסיוטים הגרועים של כל הורה, נאלצים להתמודד לא רק עם המחלה, הטיפולים הקשים וחיים שהתהפכו ברגע - אלא גם עם מה שהם מגדירים כעומס בלתי נסבל ובלתי סביר על המערך לטיפול בילדים חולי סרטן בשיבא.

העומס נובע לדעתם מקליטה בלתי מרוסנת של ילדים חולי סרטן שאינם ישראלים: בעיקר פלסטינים אך גם חולים ממדינות אחרות. ככל שהצטברו העדויות התברר כי המחלקה מנקזת לתוכה כמעט את כל העצבים החשופים של החברה הישראלית: ילדים חולי סרטן, כסף, הסכסוך הישראלי־פלסטיני, מצוקת הרפואה הציבורית, מאבק לחיים ולמוות על משאבים מוגבלים, ואפילו הכיבוש ותוצאותיו.

במחלקה להמטו־אונקולוגיה (הכוללת גם את היחידה להשתלות מח עצם) בבית החולים לילדים ספרא בשיבא יש 18 מיטות, מהן שש להשתלות מח עצם ו–12 מיטות המטו־אונקולוגיות, והן מלאות באופן קבוע בילדים חולים שעוברים טיפולים קשים כמו כימותרפיה והשתלת מח עצם. כל כך מלאות, עד שצריך להיות בר מזל כדי להשיג מיטה כזו.

אלון רון

עשרות ילדים שזקוקים למיטה במחלקה נאלצים להסתפק בתחליף: לעתים הם מאושפזים במחלקה אחרת שאינה מיועדת לחולי סרטן, ולעיתים הטיפול שלהם פשוט נדחה עד שתתפנה מיטה. לצד המחלקה פועל המכון ההמטו־אונקולוגי, שהוא למעשה אשפוז היום של המערך, שבו ניתנים טיפולים שאינם דורשים אשפוז, מתנהלת המרפאה ונערכים מעקבים ובדיקות.

"יש מלחמה על המחלקה", אומרת לנו אם שבנה מטופל במחלקה. "זה מגיע לאבסורד, כמו מצב שבו הבן שלי, שמקבל כימותרפיה, צריך לפנות מיטה לילדה שחולה יותר ממנו. הוא אמנם עשה את זה ביוזמתו, אבל למה שילד יעמוד בדילמה כזו במקום פשוט לקבל טיפול?"

זהו יותר ממאבק רגיל על משאבים מצומצמים במערכת הבריאות: מי שמתחרים על מעט המיטות במחלקה הם ילדים ישראלים ופלסטינים, ובנוסף להם מעט תיירים רפואיים ממדינות אחרות. אם במציאות אידילית של מחלקה מלאה במיטות, ברופאים ובאחיות הם היו יכולים לחיות זה לצד זה בשלווה ובפרגון, הרי שעל רקע המחסור הקשה במשאבים במחלקה צפה ועולה השאלה מי, אם בכלל, זכאי לקדימות בסדר העדיפויות של מערכת הבריאות הישראלית.

בתקופה האחרונה פנו אלינו כמה הורים ישראלים שילדיהם מאושפזים במחלקה, וסיפרו בכאב על מה שהם מגדירים מציאות בלתי נסבלת של עומס על המחלקה, שמגיע עד כדי פגיעה בטיפול שילדיהם מקבלים. כולם, ללא יוצא מן הכלל, הדגישו שוב ושוב כי אנשי הצוות במחלקה, המנוהלת על ידי פרופ' עמוס תורן, הם "מלאכים בלבן" המטפלים בילדיהם במסירות אין קץ, וכי אין להם כל טענה כלפיהם. רובם גם הדגישו כי הם תומכים בתיירות רפואית באופן כללי, ככלי ל"השלמת הכנסה" לבית החולים ומקור גאווה למדינה, ובטיפול בילדים פלסטינים בבתי חולים ישראלים כחובה מוסרית ואנושית של מדינת ישראל ומערכת הבריאות - אך חזרו על הטענה המרכזית כי מספר הילדים שאינם תושבי ישראל שנקלטים במחלקה גדול מכדי לאפשר טיפול הולם ותקין בילדיהם.

"לא ברור במה יש 
לישראלים עדיפות"

"אנחנו עדיין בהלם ממה שקורה במחלקה", אומרת גלית (שם בדוי), אם לילד המאושפז בה. "מכלול הטענות שלנו הוא לא כלפי הצוות המטפל וגם לא כלפי התיירים והפלסטינים. כל הורה שבא לפה רוצה את הטיפול הכי טוב לילד שלו וזה מובן. אבל יש לא מעט ימים שבהם אנחנו (משפחות ישראליות - רל"ג) במיעוט מובהק במחלקה. לא ברור במה יש לנו עדיפות, וזה מאוד מטריד".

"זה נושא שיחה מרכזי בין ההורים", אומרת גלית. "מהצד המכוער של זה, זה מוציא מאנשים גזענות ופילוג. מצד שני, לבי נכמר עליהם ואני יכולה לדמיין את עצמי במצב אחר כמי שהיתה מתנדבת להסיע ילדים חולי סרטן מהמחסומים לבית החולים. אפשר לסכם את התחושה כתסכול וחוסר אונים - לכל המעורבים".

עופר וקנין

"בגלל ריבוי החולים הלא ישראלים יש פגיעה באיכות הטיפול בכולם", אומר דורון (שם בדוי), אב לילדה חולה במחלקה. "הילדים שאינם תושבי ישראל לא מקבלים יחס יותר טוב מאתנו, אלא פשוט כולם מקבלים טיפול פחות טוב, כי יש תפוסת יתר". לדבריו, "אנחנו נמצאים במחלקה כשנה ואני בפירוש רואה מגמה של החמרה במצב. עד לפני חצי שנה זה לא היה משמעותי ולא הטריד אותנו בכלל. מאז התחלתי לבדוק את המספרים - לעבור בין החדרים ולבדוק כמה מהמיטות מאוכלסות על ידי ישראלים, לשאול את האחיות. בפעם האחרונה שבדקתי, לפחות חצי מהמיטות במחלקה היו מאוישות על ידי ילדים לא ישראלים, כמו מיטות רבות במחלקות הילדים הרגילות. אחת הסיבות לכך היא שילדים ישראלים מפנים את המיטה וחוזרים הביתה ברגע שאפשר, ולעומת זאת הפלסטינים והתיירים לא יכולים ללכת ולחזור".

"אין אפליה", הוא מבקש לחדד. "זה לא שהחולים הלא ישראלים מקבלים יחס מועדף. היחס שווה לכולם, והשיקולים שמפעילים הרופאים הם רפואיים בלבד. אבל עדיין, הייתי מצפה שמנהל המחלקה יהיה מסוגל להגיד שבשבועיים הקרובים לא נקבל תיירות רפואית כי יש לנו ארבעה־חמישה ילדים בהשתלה. לצערנו אין להם את החופש הזה ואת היכולת לווסת את הקצב".

ההערכה כי לפחות 50% מהילדים המאושפזים במחלקה אינם ישראלים חוזרת שוב ושוב בשיחות שקיימנו עם ההורים. "במחלקה האונקולוגית 50% הם תיירים או פלסטינים, ולעתים זה מגיע אפילו ל–75%", אומר לנו דניאל (שם בדוי), שבנו מאושפז במחלקה. "והאבסורד הוא שגם אם לא היתה תיירות רפואית - המחלקה האונקולוגית לא היתה יכולה להכיל את מספר הילדים הישראלים החולים. בכל שנה נוספים למחלקה 100 ילדים חדשים - ילד חולה חדש בכל שלושה ימים".

החולים הזרים והפלסטינים משתלמים יותר

קשה לחשוב על כסף כשמדובר בילדים חולים, אבל אין ספק שהעניין הכספי הוא חלק לא מבוטל מתמונת המצב במחלקה בשיבא. בעוד תייר רפואי משלם עבור טיפולים בישראל סכומים גבוהים בהרבה מהמחירון לאזרח ישראלי, כדי להבטיח שההשקעה בו תשתלם למדינה ולתשתית הציבורית, במקרה של החולים הפלסטינים התשלום הוא כביכול זהה - לפי המחירון הישראלי - דבר שיש לו משמעות כספית אך גם משמעות סמלית, שכן החולים הפלסטינים לא נחשבים בעיני מדינת ישראל "תיירים" אלא מטופלים רגילים.

עם זאת, בפועל התשלום ברוב המקרים מעט גבוה יותר - שכן בתי החולים מקבלים עבור הישראלים מחירים הנמוכים ממחיר המחירון, בשל הנחות שהם נותנים לקופות החולים ותקרת האשפוז שמעליה הקופות משלמות פחות. לפיכך, החולה הפלסטיני הוא בהחלט חולה "משתלם" מבחינת בית החולים. הילדים הפלסטינים גם נשארים בבית החולים תקופות ממושכות בהרבה מהילדים הישראלים, שכן הרבה יותר מסובך לשלוח אותם הביתה בין טיפול לטיפול - הן מבחינה ביורוקרטית והן מבחינה רפואית. בית החולים מקבל מהרשות הפלסטינית תמורה עבור כל יום נוסף של אשפוז במחלקה.

בהנהלת שיבא חוזרים וטוענים (ראו מסגרת) כי שני כללים מדריכים אותם בהחלטה כמה תיירים רפואיים ופלסטינים לקבל למחלקה: המשאבים שהחולים מחו"ל מכניסים לבית החולים, שאינו נתמך מספיק על ידי המדינה, ולגבי החולים הפלסטינים - שיקולים הומניטריים.

תומר אפלבאום

בצד השני של הסבל האנושי והתסכול במחלקה בשיבא נמצאות המשפחות הפלסטיניות. עבורן האשפוז הוא מסע שמתחיל במערכת בריאות פלסטינית קורסת, נמשך בהליך ביורוקרטי ארוך לקבלת אישור כניסה לישראל ומימון לאשפוז, ומסתיים באשפוז שנמשך לעתים חודשים.

"מערכת הבריאות הפלסטינית במצב רע, במיוחד בעזה", מספרת מור אפרת מעמותת רופאים לזכויות אדם, שיחד עם עובדים אחרים בעמותה מטפלת בתהליך כניסתם של חולים פלסטינים לבתי החולים בישראל. "ברשות יש מחסור רציני בציוד, בתרופות וברופאים מומחים. המשבר הכלכלי שם גורם לאי־תשלום משכורות לעובדי הרפואה, ולכן יש בשנה האחרונה שביתות רבות ופגיעה בשירות הרפואי. בנוסף יש רשימה קבועה של תרופות שחסרות, ביניהן תרופות יקרות ואונקולוגיות - אבל לעתים זה יכול להיות אפילו כפפות סטריליות לניתוח, שרופא ששוחחתי אתו נאלץ לרכוש בכספו. מצב הבריאות בעזה עוד הרבה יותר קשה, במיוחד בתחום של אונקולוגיה ילדים שפשוט לא קיים ברצועה".

הדרך לבית החולים הישראלי רצופה ייסורים וביורוקרטיה. "לקבל התחייבות כספית מהרשות הפלסטינית לטיפול בישראל זה תהליך שיכול להימשך חודשים, שבמהלכם החולה צריך להוכיח לרשות שאין לו כל סיכוי לקבל את הטיפול בשטחי הרשות או בעזה". אך בזאת לא תם מסע הייסורים: "אחרי שהחולה קיבל את האישור הכספי הוא צריך להגיש בקשה לישראל לקבלת אישור כניסה לשטחה, לפחות שבועיים מראש, בצירוף דו"ח רפואי עדכני", אומרת אפרת.

לפי נתוני עמותת רופאים לזכויות אדם, בכל שנה מגישים לצה"ל כ–200 אלף פלסטינים בקשות למעבר בין רצועת עזה, הגדה המערבית, ירושלים המזרחית וישראל מסיבות רפואיות. רק 80% מהבקשות מאושרות. ב–2010, השנה האחרונה שלגביה יש נתונים רשמיים של ארגון הבריאות העולמי, טופלו בישראל 1,086 חולים מהגדה המערבית (בעלות של 21.7 מיליון שקל) ו–2,784 חולים מרצועת עזה (בעלות של 27.3 מיליון שקל).

היעד העיקרי של חולי הסרטן מעזה הוא ישראל: מבין חולי הסרטן שקיבלו הפניה כחצי מופנים לישראל, כשליש לירושלים המזרחית (בעיקר לבית החולים אוגוסטה ויקטוריה שמתמחה בטיפול בסרטן), והשאר למצרים, לגדה ולירדן. מאז הקיץ פתיחתו של מעבר רפיח מוגבלת ביותר, מה שמעלה את מספר החולים שמופנים לטיפול רפואי בתוך ישראל. רוב החולים מופנים לאיכילוב, לשיבא ולבילינסון. חלק קטן מופנה לרמב"ם ולשניידר.

הורים ישראלים רבים שעמם שוחחנו ציינו כי הילדים הפלסטינים מגיעים לבית החולים במצב רע יותר מזה של הילדים הישראלים, כלומר עם מחלה מתקדמת ומפושטת. כאשר שומעים מהו מסלול הייסורים שעובר ילד פלסטיני מרגע האבחון ועד להגעתו לבית חולים ישראלי הסיבה מתבהרת: "ילד פלסטיני שחולה בסרטן יטופל קודם כל בבית חולים באזור מגוריו, אם יש כזה, אבל הרבה חולי סרטן מגיעים לבסוף לישראל כי אונקולוגיה הוא אחד התחומים שאין בהם טיפול מספיק ראוי", אומרת אפרת. "בעזה, למשל, אין בכלל טיפול בסרטן של ילדים, לכן ילדים מעזה יקבלו מיד הפניה לישראל".

התהליך הביורוקרטי ממושך. "לבד מהביורוקרטיה הרגילה, ילד תמיד ייכנס עם מלווה. לעתים ישראל דוחה בקשות של מלווים בזו אחר זו, וכל דחייה כזו משמעותה עיכוב של שבועיים נוספים בכניסה לישראל", אומרת אפרת. היא מציינת כי "הרבה פעמים הרופאים הישראלים יודעים שכל כך מסובך לצאת מעזה, ולכן ישאירו את הילד הפלסטיני באשפוז גם במצב שבו היו משחררים ילד ישראלי. זו אחת הסיבות שילדים פלסטינים מאושפזים הרבה זמן".

טלי מאייר

לטענת ההורים הישראלים, הצפיפות הבלתי נסבלת הזו והמאבק הלעתים סמוי ולעתים גלוי על משאבים מצומצמים מסכנים את ילדיהם. התלונה הנפוצה ביותר היא על כך שהילדים, שמערכת החיסון שלהם חלשה ביותר במהלך הטיפולים הכימותרפיים, נאלצים להתאשפז לעתים קרובות במחלקות הרגילות (פנימית או כירורגית ילדים) בשל מחסור במקום במחלקה האונקולוגית, דבר שחושף אותם לזיהומים מסוכנים. הורים אחרים מספרים על טיפולים כימותרפיים לילדים שאמורים להינתן באשפוז אך נדחים, לעתים אחרי שהילדים המתינו להם ובדיקות הדם הראו שהם מוכנים לקבל אותם, רק מפני שאין מיטה פנויה במחלקה.

"באחת הפעמים הגענו עם חום ואישפזו את בני במחלקה ההמטו־אונקולוגי", מספרת אחת האמהות, "חשנו בני מזל, אך לאחר יום וחצי אמרו לנו שמעבירים אותנו למחלקת ילדים כי אין מספיק מקומות וילדים אחרים צריכים לקבל טיפול". לדבריה, "אנחנו מאוד חרדים שילד בלי מערכת חיסונית יעבור למחלקה רגילה, על אף שמנסים להרגיע אותנו. אחר כך הבנתי מהעובדת הסוציאלית שכמעט כולם עוברים את המסכת הזו: אומרים למשפחה 'לא נפנה אתכם בכוח, אבל תדעו שבגללכם ילד אחר לא יקבל טיפול, וכשהילד שלכם יצטרך טיפול אולי לא יהיה לו מקום'. זו סחיטה רגשית".

"ברוב המקרים, כשמגיע ילד עם חום או ספירה נמוכה של תאי דם לבנים של מערכת החיסון, לא מאשפזים אותו במחלקת האם אלא במחלקה פנימית או כירורגית, שבהן אין מספיק אנשי צוות, ואנשי הצוות שישנם לא תמיד מוכשרים לעבוד עם ילדים חולי סרטן", אומר גיא, אב לילדה חולת סרטן שמטופלת בשיבא. "למשל, אם מגיע ילד עם חום, רופא שאינו מכיר את המחלה עלול לתת לו אנטיביוטיקה בלי לדעת שזה עלול לדחות את הטיפול הכימי הבא. אין לי בעיה עם הרופאים - הצוות הרפואי בכל המחלקות נהדר ומאוד נחמד ואכפתי, אבל ברור שרופא כירורג לא יודע לטפל בחולה סרטן, ואחות במחלקת ילדים רגילה לא עוברת אותה הכשרה כמו אחות אונקולוגית. זה פשוט לא מתאים, וילדים נפגעים מזה".

גיא מספר כי טעות כזו, שלדעתו נבעה מחוסר ניסיון, קרתה לבתו כשאושפזה עם חום גבוה במחלקת ילדים רגילה לאחר שבמחלקה ההמטו־אונקולוגית לא היה מקום. "לבת שלי היה פורט (התקן תת־עורי שדרכו נותנים תרופות ולוקחים דם, רל"ג), ובמחלקה הפנימית חיברו את ההתקן לא טוב לשקית האינפוזיה. היא קמה בבוקר וגילינו שנסתם לה הפורט. כתוצאה מכך היה צריך לנתח אותה ולהוציא את הפורט, טיפול הכימותרפיה שלה נדחה בארבעה ימים, וכמעט נתנו לה טיפול ממושך ומיותר בחומר נוגד קרישה".

לדבריו, "האשפוז במחלקות אחרות זה הדבר שהכי מטריד את ההורים. לקחת ילד בלי מערכת חיסונית ולשים אותו במחלקה אחרת - זה מסוכן. האחיות לא מיומנות, אין להם מסנני אוויר, בפנימית יש ילדים עם מחלות מדבקות, ואפילו אם ילד נמצא שם בבידוד - האחות עוברת בחדרים אחרים עם מחלות מדבקות".

בנוסף, הם תוהים לאן בדיוק מנותבות ההכנסות מהחולים הלא ישראלים: "אם בית החולים מרוויח מהחולים האלה כסף נוסף, אז לפחות שייעדו את חלקו למחלקה עצמה, או שיגדילו את המחלקה", אומרת שרה, אחת האמהות. "אם היינו רואים משהו בתמורה, הייתי אומרת - אני מוכנה לזה כי יש תמורה חשובה. אבל זה לא ככה, רק עוד ועוד תורים ועומס".

"לעבוד בנפחים האלה לאורך זמן זה פתח ליותר טעויות וליותר תסכול, הן מצד ההורים והן מצד הצוות", מוסיפה גלית. "אפילו צוות המזכירות אומר לנו לפעמים: 'תגידו שדרושים פה עוד תקנים'. אז אם גובים כל כך הרבה כסף, למה אין תקנים ליותר מזכירות? הן קורסות".

דודו בכר

"אין קריטריונים בכמה ילדים אפשר לטפל"

מי שנמצאים במצב כמעט בלתי אפשרי הם אנשי הצוות הרפואי של המערך - רופאים, אחיות, פסיכולוגיות ועוד - שמתמודדים עם עומס עצום, טענות של הורים ואווירה מתוחה במחלקה. לדברי ההורים שעמם שוחחנו, אנשי הצוות לא מרבים לדבר בגלוי על המצב, אך מתקשים להסתיר את מצוקתם: "הרופאים והאחיות לא יכולים לדבר, כי זה מקום העבודה שלהם", אומר נשיא. "בשבוע שעבר רופאה בכתה כי היתה צריכה לפנות ילד מהמיטה שלו ולשחרר אותו הביתה לא מתוך שיקול רפואי, אלא מתוך שיקול 'מיטתי' - כדי לפנות מיטה. כששאלו אותה למה היא עושה את זה היא התחילה לבכות ובסוף לא שיחררה אותו".

גם רותי, שבתה מטופלת במחלקה, סיפרה כי אחת האחיות נשברה מולה: "בפעם השנייה שבתי אושפזה במחלקה הלא נכונה (מחוץ למחלקה ההמטו־אונקולוגית, רל"ג) כי לא היה מקום במחלקה, עליתי למחלקה לבקש שלא ישכחו אותנו ושלא ידחו את הטיפול הכימותרפי שתוכנן לה למחרת. כשנכנסתי למחלקה ראיתי פתאום את אבא של אחד הילדים שהגיע אחרינו, וגם הוא סובל מאותה בעיה שדורשת אשפוז: חום ונויטרופניה (הסיבוך השכיח ביותר שנגרם בטיפולים כימותרפיים, שבמהלכו יש ירידה חדה במספר תאי הדם הלבנים, שחושפת את הילד לזיהומים ומחייבת אשפוז ומתן אנטיביוטיקה, רל"ג). שאלתי איך ייתכן שהילד שלו מתאשפז במחלקה ההמטו־אונקולוגית והבת שלי לא, והוא ענה 'כי אתי לא מתעסקים - איימתי על מנהל בית החולים'".

לדברי רותי, "האחות נשברה ובכתה מהסיפור הזה. היא אמרה לנו: 'הורים, אתם חייבים להתעורר! מתוך 18 חדרים רק בשלושה יש ישראלים, ואנחנו לא יכולים לעשות כלום'". ואז הבנתי שגם הרופאים והאחיות מתלוננים על זה".

"הרופאים והאחיות אומרים פה אחד שהם קורסים", אומר דניאל. "וכשמישהו מתוך המערכת אומר את זה - זה לא טוב. זה אומר שהתוצר פחות טוב, זה גורם להם להיות פחות מרוכזים. זה לא הטיפול שהיית רוצה לתת לבן שלך. כשלרופא אחד יש 
15–20 ילדים מטופלים ביום - זו כמות לא סבירה".

גיא מוסיף: "שמעתי רופא שאומר: 'אני רוצה לטפל בילדים האלה ואני לא מצליח'. רופא הוא גם בן אדם, ואחרי יום שבו ראה המון ילדים הוא כבר מטושטש לגמרי. ברור שככל שרופא יותר עמוס הוא מקדיש פחות זמן לחולה, וזה משפיע על שיקול הדעת שלו. זו מתמטיקה פשוטה. זה ההבדל בין יעוץ מעמיק לפס ייצור. אז נכון שקשה להוכיח שיש טעויות בטיפול בגלל עומס יתר, כי אין קבוצת ביקורת, אבל אפשר לראות את העומס. ההחלטה כמה ואילו ילדים לקלוט היא לא של המחלקה אלא של מנהל בית החולים. אני לא שמעתי בשום מקום בכמה חולים המחלקה מסוגלת לטפל. אם מחר יבואו שלושה אוטובוסים עם חולים ועם צ'קים - יקבלו אותם".

השהייה הארוכה של הילדים הפלסטינים במחלקות בישראל מגדילה את החיכוך בינם לבין הישראלים: ילד ששוכב במיטה אונקולוגית מבוקשת במשך שבועות רצופים מתחיל להיות מעין "סדין אדום" בעיני הורים ישראלים, שמשוועים למיטה כזו עבור ילדיהם. וכך, מעגל הקסמים של המציאות הישראלית מגיע לנקודת רתיחה דווקא במקום הרגיש הזה.

ניר קידר

בעמותת רופאים לזכויות אדם וגם במשרד הבריאות הישראלי סבורים כי אין כל שאלה אם להגביל כניסת חולים פלסטינים לישראל: "לישראל יש אחריות לחולים האלה, כי המדיניות הישראלית היא בין הגורמים המרכזיים למצבה העגום של מערכת הבריאות הפלסטינית", אומרת אפרת. "למשל, ישראל היא זו שמקשה על יציאה של רופאים מאוניברסיטת אל־קודס שבה לומדים רפואה בגדה לבית החולים אל־מקאסד במזרח ירושלים, שבו יש התמחויות רבות שלא קיימות בגדה. כל יציאה כזו להתמחות כרוכה בביורוקרטיה שעלולה לגרום לעיכובים של שנים בסיום ההתמחות".

לדברי רן כהן, מנכ"ל רופאים לזכויות אדם, "לכל אדם הנמצא תחת שליטת מדינת ישראל הזכות לקבל טיפול רפואי - הן לישראלים והן לפלסטינים. כל עוד ישראל אינה מאפשרת את התפתחותה וביסוסה של מערכת בריאות פלסטינית, וממשיכה לשלוט בתנועת החולים והרופאים הפלסטינים ובכניסה של ציוד רפואי, תרופות, יציאה ללימודים והכשרות רפואיות, הרי שחלה עליה אחריות מלאה על בריאותם".

כהן מוסיף כי "בתי החולים לא צריכים לעמוד במצב שבו עליהם להחליט אם לאפשר טיפול רפואי לילד פלסטיני או לילד ישראלי החולה בסרטן. על ישראל לדאוג לטיפול הרפואי של אלה ושל אלה. אם יש מצוקת מקום, על מערכת הבריאות להבטיח טיפול לכל האנשים החיים תחת שליטת ישראל ולדאוג להגדלת המחלקות בהתאם".

וויסאם (שם בדוי), קרוב משפחה שליווה נער חולה סרטן מהגדה המערבית שאושפז במחלקה ההמטו־אונקולוגית בשיבא למשך כמה חודשים, מספר כי "מבחינה מקצועית היחס בבית החולים היה מצוין, ולא הרגשנו שום אפליה בטיפול בין חולה פלסטיני ללא פלסטיני. גם מרבית המשפחות הישראליות התייחסו אלינו באופן שווה". עם זאת, לדבריו, "מדי פעם משפחות החולים היהודים נתנו לנו הרגשה כאילו באנו לבית החולים 'שלהם', כלומר החולה הפלסטיני הוא מעין מבקר, פולש שאינו נמצא במקומו. אך אלה היו מקרים בודדים בלבד".

לאחר שחרורו משיבא אושפז הנער בבית חולים פלסטיני להמשך טיפול. לדברי וויסאם, "הם לא טיפלו בו באופן מקצועי כמו שמטפלים בשיבא. לבתי החולים בגדה אין איכות רפואית כמו זו שיש בשיבא". לדבריו, תקופת האשפוז בשיבא היתה קשה מאוד עבור בני המשפחה, בשל המרחק מהבית. "שני הורי הנער מבוגרים וקשה להם לעבור את הבירוקרטיה של האישורים של הצבא ואת הנסיעות למרכז הארץ. הם היו מעדיפים לא לעבור את כל הטרטור הזה, ואת ההשפלה וחוסר האונים שכרוכים בקבלת אישור כניסה ושהייה בישראל, ולקבל את הטיפול ליד הבית, אבל טיפול באיכות כמו שיש בשיבא אין בגדה, ולכן אין לנו ברירה".

ניסיונות נוספים לראיין משפחות פלסטיניות נתקלו בקשיים רבים בשל חשש המשפחות, למרות התחייבותנו לחיסיון. שלא לציטוט או לייחוס, אמרו רבות מהמשפחות כי היו מוותרות בשמחה על תחושת הזרות בבית החולים ועל ההליך הביורוקרטי הסיזיפי, שגם כשהוא מצליח הוא משפיל, ארוך ולא ודאי. משפחה אחת דיברה על הקושי והמתח שבאי הידיעה אם יקבלו אישור או לא, ואחרות דיברו על הקושי כאשר המלווה היא אם המשפחה שיש לה עוד ילדים קטנים בבית, ונאלצת להתנתק מהם לתקופה ארוכה. עם זאת, כולם רואים באיכות הטיפול הרפואי בישראל את הדבר החשוב ביותר, שבשבילו שווה לשלם את המחיר ולהגיע לישראל.

"לא מוצא חן בעיניכם? 
תעברו בית חולים"

חלק מההורים מדווחים כי כאשר פנו בתלונות למנהל בית החולים, פרופ' זאב רוטשטיין, הוא העניק להם בזלזול תשובות בסגנון: "אם זה לא מוצא חן בעיניכם, קחו את הילד ותעברו לבית חולים אחר" - תשובה שמרתיחה את ההורים. "ברור שזה עבר לנו בראש", אומרת גלית, "אבל זה צעד מאוד לא פשוט. כשאתה נאחז בצוות האדיר שיש פה שנותן ביטחון לילד ולמשפחה - לא פשוט לקום ולעזוב". גם גיא מציין את הצוות כסיבה המרכזית להישארות במחלקה: "הקשר בין רופא לחולה חשוב מאוד. אונקולוג טוב הוא הרבה פעמים יותר אמן מרופא, וההחלטות שלו תלויות גם בהיכרות האישית והממושכת עם הילד".

"אם הייתי מאבד אמון במחלקה וברופאים, לא הייתי משאיר את הילד שלי דקה נוספת פה", מסביר רוטשטיין, שאינו מכחיש כי כך השיב להורים. "אף אחד לא מכריח אותם להיות פה. כל אחד שמגיע אלינו עבר שבעת מדורי גיהינום כדי להגיע אלינו".

"בכנות, אם אני הייתי במקום שלו ומנהל את בית החולים - אולי הייתי עושה אותו דבר, כי אני מבין את האינטרסים", אומר דניאל. "אבל בתור הורה שהילד שלו מאושפז פה זה לא מקובל עלי. הילד שלי צריך להיות במקום הראשון, ואם הוא לא מקבל את מלוא התנאים כי מישהו אחר משלם יותר - זה לא הומני. אני אזרח המדינה, שירתתי חמש שנים בצבא, אני משלם ביטוח לאומי, ביטוח בריאות ומס הכנסה. הילד שלי לא צריך לסבול".

טלי מאייר

"כל ילד בעולם הוא מלך בעיני", מסכם נשיא. "אין הבדל בין הילד שלי לילד פלסטיני או אוקראיני, וכל אחד ראוי לקבל את הטיפול הטוב ביותר. אבל אם זה בא על חשבון הילדים שלנו ומקבלים עבור זה תשלום - הייתי מצפה שלפחות יפתחו עוד מיטות ועוד מחלקות".

מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' רוני גמזו, מסר בתגובה: "שיעור מאושפזים שאינם אזרחי ישראל כמו זה המוצג בכתבה הוא מופרז בעיניי ומחייב אותנו להוציא הנחיות מסודרות, במיוחד כשברקע ייתכן שיש תמריצים כלכליים לא בריאים. זה חלק ממטרות הדיון בושא התיירות הרפואית במסגרת ועדת גרמן".

בבית החולים שניידר בחרו אחרת 
- והגבילו את המכסות לזרים

לא כל בתי החולים בחרו, כמו שיבא, לקבל מספר גדול של ילדים פלסטינים לאשפוז. במרכז שניידר לרפואת ילדים של שירותי בריאות כללית בפתח תקוה החליטו לקבוע מכסות - הן לתיירות הרפואית מחו"ל והן לילדים הפלסטינים שמבקשים להגיע לבית החולים.

"בכל שנה מגיעות אלינו כ–3,000 פניות מחו"ל ומהשטחים, מהן כ–25% בתחום האונקולוגיה", אומר מנהל המרכז פרופ' יוסף פרס. "מתוכן אנחנו מצליחים לענות רק על חלק מהפניות בכתב, ובסופו של דבר מגיעים לטיפול כ–10% מהבקשות, כלומר כ–300 חולים - מהם כ–30 ילדים חולי סרטן. חלק מהפניות אינו לצורך אשפוז אלא למערך מרפאות החוץ ואשפוזי היום של בית החולים".

לא תמיד זה היה כך: גיל (שם בדוי), שמתוקף תפקידו מכיר מקרוב את המחלקה בשניידר, מספר כי בעבר גם מחלקה זו היתה מלאה עד אפס מקום בחולים לא ישראלים. בשנה האחרונה חל שינוי חד במדיניות: "אחרי שההורים התלוננו, דפקו על השולחן ומחו, הנהלת שניידר עשתה שינוי יסודי וקבעה מכסות שלא חורגים מהן", הוא מספר. "גם כיום יש תיירות רפואית, אבל הכמות קטנה מאוד, ואתה רמת המרמור של ההורים הישראלים".

כיום, מספר פרס, "ההחלטה מי יתקבל לטיפול היא בידיו של מנהל המחלקה, והיא ברורה: הוא עובד לפי שיקול דעת רפואי ובמסגרת ההנחיות שלנו ושל שירותי בריאות כללית (הבעלים של שניידר, רל"ג) שמספר המטופלים הלא ישראלים לא יעבור את ה–10% מהמטופלים בבית החולים. אנחנו עושים את כל המאמצים ובדיקות חוזרות כדי לאכוף זאת".

ואולם אי אפשר להתעלם מכך שמצדה השני של ההחלטה, שמיטיבה מאוד עם החולה הישראלי, יש עשרות רבות של משפחות - מהשטחים ומחו"ל - שמקבלות תשובה שלילית מבית החולים. פרס מודה כי הסירוב הזה הוא החלטה קשה, ולא רק מבחינה כלכלית: "קשה מאוד לומר לאמהות ולחולים שאנחנו לא מקבלים אותם לטיפול. לפעמים אנחנו ממש מתפרקים נפשית מהסיפור הזה, כי יש מקרים שבהם אנחנו יודעים שיש לנו אפשרות לעזור להם מאוד ואולי אפילו להבריא את חלקם לגמרי, אבל אנחנו נאלצים לדחות אותם. זו החלטה הומניטרית לא פשוטה, ואנחנו עושים כל המאמצים שלא להזיק. מצד הפלסטינים יש לנו ביקוש אדיר ואנחנו נאלצים לדחות עשרות מקרים בשבוע".

כמובן שבהחלטה טמון גם ויתור כלכלי משמעותי מצד בית החולים. "אנחנו מוותרים על יותר מ–90% מהכסף שיכולנו להרוויח אם היינו מקבלים כל בקשה", אומר אילן שמש, המנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים. "בתחילת 2013, למשל, לא קיבלנו אף תייר למחלקה האונקולוגית במשך כארבעה חודשים, כי היה עומס גדול במחלקה. אחר כך המחלקה מעט התפנתה, ומנהל המחלקה אישר לקבל חולים לא ישראלים".

בשניידר, הוא מספר, יש כללים ברורים מאוד בכל הקשור לקבלת חולים שאינם אזרחי ישראל לבית החולים. "אנחנו מקבלים תיירים או פלסטינים כשמתמלאים שלושה תנאים: שיש זמינות למטופל וזה לא בא על חשבון החולה הישראלי, שמבחינה רפואית יש לנו מה להציע לחולה, ושהכסף משולם מראש".

דן קינן

לדבריו, בית החולים מנסה לעשות את האיזון העדין והנכון בין הכדאיות של התיירות הרפואית לבין זכות הראשונים של תושבי ישראל. "בכסף שאנחנו מקבלים מתיירות רפואית ומחולים פלסטינים הצלחנו לפתוח חדר צנתורים חדיש נוסף", הוא אומר. "הכסף הזה לפיתוח ורכישת ציוד חדיש לא מגיע משום מקור אחר מאז 2012, כי קופות החולים נכנסו לגירעונות קשים והמדינה עצרה הקצאת כספים לבינוי ופיתוח של בתי חולים. המקורות החיצוניים שעומדים לרשותנו הם תרומות ותיירות רפואית".

איך עומדים בפיתוי לא להגדיל את היקף התיירות הרפואית?

שמש: "הפיתוי אכן גדול מאוד, על אחת כמה וכמה בתקופה של משבר כלכלי במערכת הבריאות. אם היינו רוצים היינו יכולים לאכלס 60%–70% מהמיטות בתיירים רפואיים. וזו בדיוק הסיבה לכך שאנחנו בשניידר חושבים שהרגולטור צריך לעשות הסדרה קשיחה של הנושא ולהסדיר את הפעילות כך שתיירים ותושבי חוץ יהיו עד 10% מהחולים במחלקה. בפרופורציה כזו התועלת שצומחת לאזרח הישראלי גוברת על הפגיעה בו, אם בכלל".

שיבא: "נמשיך לעשות שמיניות ולהציל כל ילד"

פרופ' זאב רוטשטיין, מנהל המרכז הרפואי שיבא, מסר בתגובה: "בשיבא יש לנו נבחרת חלומות של רופאים, אחיות ואנשי צוות שרואים בעבודתם שליחות ונטלו על עצמם כמשימת חיים להציל את הילדים האלה, או לפחות את רובם המכריע.

"שש מיטות השתלות מח עצם ו–12 מיטות להמטו־אונקולוגיה הוקצו לבית החולים על ידי משרד הבריאות. גם אלה בתיקנון חסר. בפועל מטופלים כיום 46 ילדים במסגרת האשפוזית, בין שמונה לעשרה מושתלים והשאר בטיפולים כימותרפיים קשים ובטיפולים תומכים מכל הסוגים.

"ברור לכל שמדובר במשימה בלתי אפשרית, אבל אצלנו עושים שמיניות באוויר ומקבלים לטיפול את כל מי שפונה אלינו. מעולם לא סירבנו לקלוט ילד לטיפול מציל חיים ולעולם לא נסרב. ה'שמיניות באוויר' כוללות גיוס צוותים מכספים המגיעים אלינו מתיירות מרפא ומתרומות שאנו מלקטים. את כל מה שהמדינה אינה נותנת ולא מקצה - אנו מנסים להשיג ממקורות אחרים.

טלי מאייר

"41 עובדים מתוך 87 מועסקים במערך ההמטו־אונקולוגי ילדים ממומנים על ידי תאגיד הבריאות של שיבא מכספי התיירים והתרומות וממכירת שירותים אחרים. זה מאפשר לנו להעלות את מספר ההשתלות ל–10–8 ואת מספר המאושפזים במחלקה ל–21 ילדים, במקום 12 בתקן - עדיין מעט מכדי לתת מענה ל–46 ילדים.

"חשוב להדגיש את העובדות הבאות: ראשית, כמות התיירים במחלקה היא לדאבוננו אפסית. מתוך 46 ילדים יש כיום שלושה תיירים בלבד, ובשבועות הקודמים שהו במחלקה ארבעה תיירים. שנית, בין שאר הילדים יש לא מעט ילדים ערבים, חלקם אזרחי המדינה וחלקם פלסטינים מהשטחים. שיהיה ברור: בשיבא, בלי צדקנות ובלי פופוליזם, מטפלים בכולם. לא יהיה מצב שנשלח ילד אל מותו בלי שנעשה הכל להצילו.

"מטופלינו הפלסטינים, בניגוד לתיירים, אינם מסוגלים לכסות את עלות טיפוליהם. חלקם מופנה מהרשות בהתחייבות מוגבלת וחלקם ממומנים חלקית על ידי מרכז פרס לשלום, או מנדבנים, אך אנחנו הישראלים מסבסדים את הטיפולים לאוכלוסיה זאת. המניע היחיד שלנו בטיפול בהם הוא המניע האנושי, מה שהפך אותנו לרופאים שמצילים חיים לכולם ואת בית החולים שלנו לכזה המושתת על מחויבות לחולים. את מה שיש נחלק על פי הצרכים הרפואיים ללא כל אפליה. נשמח כמובן אם הממשלה תחליט להכפיל את מספר המיטות שלנו ולתקנן אותן באופן מלא. עד אז נמשיך לטפל במה שאנחנו מצליחים להשיג.

"המשפחות הישראליות היקרות שנמצאות בטיפול אצלנו בחרו להיות כאן בבחירה חופשית. הם סומכים עלינו שנעשה הכל עבור יקיריהם, ואם יש ביניהם כאלה החוששים מאופן הטיפול או האשפוז, הכולל אשפוז גם במחלקות הילדים, יש תחליפים מעולים בבתי חולים אחרים באזור. לא נכעס על אף משפחה שתחפש תנאים טובים יותר או טיפול טוב יותר בבתי חולים אחרים.

"ובנימה אופטימית: אולי מעז - כתבה שבאה לפגוע בבית החולים ובצוותיו - ייצא מתוק בצורת החלטה של שרי הבריאות והאוצר להכפיל את מספר המיטות לנושא כה כואב זה. אולי אז נוכל לתת מזור גם לילדים הזקוקים להשתלת מח עצם מסיבות אחרות. זה המון כסף, וחסר כסף, אבל להציל ילד זה שווה הכל".

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם