אם טוני סופרנו היה אמיתי, כמה הוא היה מרוויח בחודש? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אם טוני סופרנו היה אמיתי, כמה הוא היה מרוויח בחודש?

האם ננסי בוטווין יכולה להיות קיימת במציאות? מה אפשר ללמוד משושלת לאניסטר על מושג העושר, ולמה שביתות המתמחים תמיד נכשלות בסוף? ■ הלקחים הכלכליים שמאחורי הסדרות המצליחות בעולם

8תגובות

הסופרנוס: בדידותו של המנהל בצמרת // ענבל אורפז

מדו: אתה במאפיה?

טוני: אני במה?!

מדו: איך שאתה קורא לזה. פשע מאורגן.

טוני: איזה שטויות. מי אמר לך את זה? אני בעסקי ניהול האשפה. כולם מניחים מיד שאתה קשור למאפיה. זה סטריאוטיפ וזה מעליב, את האדם האחרון שהייתי רוצה שינציח את זה. אין מאפיה.

טוני סופרנו, המאפיונר הפיקטיבי הכי מפורסם בעשורים האחרונים, באמת עוסק בניהול אשפה במדינת ניו ג'רזי. הוא אינו משקר לבתו המתבגרת מדו, שרגע לפני הקולג' מחליטה לעמת אותו עם חוויות מילדותה - שכללו מציאת חבילות דולרים ורובי 45 מילימטר בזמן שחיפשה בבית ביצי פסחא. התפקיד מאפשר לטוני לשלוט בקווי תובלה מרכזיים להעברת סחורות גנובות, להשתתף במכרזים וגם לסדר ג'ובים למקורבים. לא שהם יעבדו חס וחלילה, אלא יישבו כמה שעות ביום באתר בנייה וינהלו את עסקיהם במאפיה דרך הטלפון - כך שהם יוכלו להציג, לאף.בי.איי לפחות, חזות של עיסוק לגיטימי.

אי–פי

כתבות נוספות באתר TheMarker:

17 נתונים על השכר שלכם - ועל מה אתם מוציאים כסף

אחרי הפועלים, הטכנולוגיה מחסלת את מעמד הביניים

ניהול אשפה הוא רק עסק אחד שעליו חולשת משפחת סופרנו. כבוס העומד בראש משפחת פשע טוני מגלה כישורי ניהול נדירים, המאפשרים לו לנהל ביד רמה ארגון פירמידלי מורכב שחולש על מגוון תחומים. בכל בוקר, כשהדיכאון לא מקשה עליו מדי, טוני פושט את החלוק, מתלבש, נושק לאשתו הצדקת כרמלה ויוצא לעבודה. המשרד שלו ממוקם בחדר האחורי של מועדון החשפנות "באדה בינג", ומשם הוא שולט באימפריית הפשע שירש. תחת התאגיד פועלות חברת בנייה (שמספקת בעיקר ג'ובים על הנייר לטוני ולמקורביו), חברת ניהול אשפה, איטליז בשר חזיר וכמובן מועדון החשפנות. כמו כן, הפעילות השוטפת נסמכת על עסקים לא חוקיים כמו הלוואות בריבית, ארגון משחקי הימורים, גניבת סחורות וגביית תשלומי פרוטקשן מבתי עסק ‏(מי שלא יעביר את התשלום - יחוסל. אין משחקים‏).

טוני רואה לנגד עיניו מטרה מרכזית אחת: להגדיל את כמויות הכסף שזורמות לארגון. כל האמצעים להשיג את המטרה הזו כשרים. פיזור העסקים במגוון ענפים מפחית את הסיכון שאליו חשוף הארגון - גם אם אחד מהם יקרוס לא תהיה סכנה ליציבות המשפחה כולה. המבנה הפירמידלי, שבנוי על שרשרת פיקודית של מקורבים, מבטיח תזרים מזומנים שמטפס באופן קבוע לראש הפירמידה. ככל שעולים בדרגות נהנים יותר מההון שזורם במערכת והתמריצים גדלים, אך יחד אתם גם הסיכון והאחריות.

מבחינת גורמי סיכון חשוף הארגון לחקירות בלתי פוסקות של האף.בי.איי, וקודקודיו מסתירים באופן קבוע בבית תיק עם כמויות גדולות של מזומן ונשק לשעת ההימלטות. גם ג'וני סאק, המתחרה מניו יורק, מחפש שעת כושר להשתלטות על עסקי המשפחה. אם לא די בכך, טוני מתמודד גם עם דודו הזקן, ג'וניור, שרוצה להיות שוב המנהיג ולנטרל את טוני, ועם זכר המנהל המיתולוגי: אבא שלו. גורם סיכון נוסף הוא רגישות הארגון לשינויים בביקושים למוצרים שעליהם הוא נסמך: הימורים, זנות, מוצרי אלקטרוניקה גנובים.

טוני השאיר אחריו מורשת של ספרי ניהול ומדריכי שיווק והשקעות, גם אם הוא בעצמו לא למד ניהול באוניברסיטה. כאיש עסקים הוא מזהה הזדמנויות עסקיות, מפשר כשצריך, מגלה חשיבה חריפה, מוביל מהלכים אסטרטגיים מתוחכמים ומפתיעים, ועומד על עקרונותיו. טוני נדרש להתמודד עם מצבים מאתגרים בניהול עסק משפחתי שבו בנות הזוג מבלות כל היום ביחד, ובו לעתים הסגן שלך הוא בעלה של אחותך. הוא לומד בדרך הקשה כמה שיעורים בעולם ההשקעות: הגורל הפכפך, השליטה במשפחת פשע אינה מובטחת וכדאי להשקיע בנדל"ן. כמנהל הוא מגלה עד כמה הבדידות היא חלק אינטגרלי מהתפקיד וכמה קשה להתמודד עם אתגרי הניהול. וכיאה לאיש ששלט במדינת ניו ג'רזי, לאחר מותו של השחקן שגילם את טוני, ג'יימס גנדולפיני, הורדו הדגלים במדינה לחצי התורן.

העשב של השכן: אמריקה התאגידית בולעת הכל // אשר שכטר

ג'ורדין אלתאוס

"העשב של השכן" מעולם לא היתה באמת סדרה על מריחואנה. כסדרה שהגיבורה הראשית שלה היא אם יחידנית שנהפכת לסוחרת סמים כדי לפרנס את ילדיה, היא עסקה מעט מאוד בצריכה של הסם. ננסי בוטווין, הדמות הראשית בגילומה של מארי לואיז פארקר, עישנה ג'וינט אולי פעם אחת בכל שמונה עונותיה של הסדרה המצליחה שיצרה ג'נג'י קוהאן. בשאר הזמן היא ניסתה, כשהיא פיכחת יותר מרוב הסובבים אותה, ליהפך לאשת עסקים מצליחה.

יותר משהיא סדרה על סמים, "העשב של השכן" היא סאטירה על מעמד הביניים האמריקאי. יותר משהיא סדרת פשע, אפשר לראות אותה כסאטירה על עולם העסקים, כפי שהוא משתקף דווקא מנקודת המבט של תעשייה לא חוקית בהחלט. במהלך שמונה עונותיה של הסדרה, ננסי מנסה כל סוג אפשרי של מודל עסקי שיגרום לעסק הקטן שלה להתפתח: מספקית שמוכרת את הסחורה שאחרים מגדלים ועד למגדלת/מוכרת ששולטת בכל שרשרת האספקה. היא ניסתה שותפויות שונות ותמיד בחרה לחבור לשותף גדול יותר, מתוך הנחה שזה מה שהיא צריכה לעשות כדי לזכות בדריסת רגל בשוק. בכל פעם היא נכוותה מחדש, ויש לכך סיבה פשוטה: ננסי בוטווין - לבנה, עשירה ולבושה תמיד במיני ועקבים גבוהים - לא בנויה לעולם הפשע, שבו גברים כוחניים ואלימים יורים לפעמים בשותפים רווחיים רק בגלל כבוד. היא לא יודעת לירות ואין לה בריונים שנענים לפקודותיה. כדי לקדם את העסק שלה היא צריכה להשתמש בערמומיות, בפיקחות ובאינטליגנציה רגשית. בקיצור, היא אולי לא נולדה לפשע - אבל היא מושלמת עבור העולם התאגידי. הבעיה היתה רק שהיא לא רצתה להיות בו.

כאם יחידנית ורקדנית לשעבר ללא השכלה מרשימה או ניסיון מקצועי, העולם התאגידי לא הציע לננסי יותר מדי אפשרויות, ובעיקר שיעמם אותה. אז היא עשתה את מה שאף אחד אחר מסביבה לא חשב לעשות: היא לקחה את חוקיו של העולם התאגידי ויישמה אותם על תעשיית הסמים. אף שהיא נפלה וקמה, נפלה וקמה שוב ושוב, בוטווין תמיד יצאה מכל תסבוכת כשידה על העליונה. שותפים שהסתכסכו אתה הלכו לעולמם בטרם עת, יריבים עסקיים מרים נעלמו ונשכחו כאילו בלעה אותם האדמה. הסיבה היתה שננסי לא פעלה בעולם הפשע כמו גנגסטרית, אלא כמו אשת עסקים שמנצלת את הגנגסטרים למטרותיה שלה.

בסוף, אחרי הרבה ניסוי וטעייה, זה גם הצליח לה. בזמן שכל יריביה היו עסוקים בלירות אחד בשני, ננסי - כמו מנהלת נבונה - הבינה שיותר משחשוב להסתכל על המתחרים, חשוב להסתכל על הרגולטורים. בגלל זה היא הצליחה לצפות את הפיכתה של המריחואנה לחוקית הרבה לפני כולם - ולהתכונן בהתאם. שמונה שנים לתוך העתיד, היא הבעלים של רשת קופי־שופס שעושה לגראס את מה שסטארבקס עשתה לקפה.

אם יש עיקרון אחד שאפשר לגזור מהעמדה של "העשב של השכן" על עסקים, הרי שהוא זה: אל תנסו לעשות עסקים לא חוקיים - הפשע לא משתלם. אבל הנה הטוויסט: לאורך זמן, הכל, כולל הכל, נהפך לחוקי. וכאשר זה קורה, האיש עם ספרי החשבונות והמודל העסקי ינצח. אמריקה התאגידית בולעת הכל, וזאת הסיבה שננסי מצליחה לעשות את מה שכל ברוני הסמים שבהם נתקלה לא הצליחו לעשות: היא חושבת קדימה. בזמן שכל הגברים סביבה חושבים מאפיה, היא חושבת סטארבקס. וסטארבקס, לא יעזור כלום, הוא עסק משתלם יותר.

משחקי הכס: הכוח נמצא אצל מי שמשדר עושר // דפנה מאור

מה אין בה, בסדרה "משחקי הכס", כדי להביא את הדם בעורקים לרתיחה? עריפות ראשים, כריתות איברים? בשפע. סקס ואלימות מינית, איברים חשופים? בכל הינד עפעף. תככים פוליטיים, בגידות וסכינים בגב? קשה כבר לספור. אולם בנוסף לפרובוקציות הטלוויזיוניות של שחקנים ושחקניות שמתערטלים ונלחמים או שניהם גם יחד, הסדרה המצליחה המבוססת על הסאגה הענקית של ג'ורג' מרטין מציעה כמה תובנות כלכליות ועסקיות חשובות.

בעונה השנייה, המבוססת על הספר השני בסדרת "שיר של קרח ואש", שואל ואריס, הסריס התככן מחצר המלוכה: "בחדר יושבים שלושה אנשים גדולים, מלך, כהן דת ועשיר עם זהבו. ביניהם עומד שכיר חרב, ממוצא פשוט וללא הרבה חוכמה. מי ימות ומי יחיה?". התשובה, מציע טיריון לאניסטר, גמד בן אצולה חכם ותככן, היא בידי שכיר החרב. התשובה הנכונה, מתקן אותו ואריס, שמתגלה בחמשת חלקיו של הספר כשורד האולטימטיבי, היא ש"כוח נמצא במקום שבו חושבים שהוא נמצא".

אי–פי

וב"משחקי הכס" הכוח האמיתי טמון בערך הכלכלי. טיריון דווקא היה צריך לדעת את התשובה, גם מניסיונו האישי וגם ממורשת משפחתו. משפחת לאניסטר, אחת מבתי האצולה הנאבקים על הכס שבשם הסדרה, נושאת דגל שעליו מתנוסס אריה, וסיסמתה היא "לאניסטרים תמיד משלמים את חובם". הסיסמה הזו - והזהב שנמצא באדמותיהם - הופכים אותם לבית האצולה החזק ביותר בממלכה. הסיסמה הזו מצילה את טיריון שוב ושוב במהלך הרפתקאותיו ותלאותיו בסיפור: בכל נקודה שבה זרועותיו קצרות מכדי להניף חרב, רגליו דוויות מכדי לברוח ואויביו קמים עליו, הוא מנופף בזהב משפחתו ומבטיח לשלם את חובו - בריבית דריבית. בהבטחה הזו לזהב הוא מעביר לצדו סוהר רפה מוחין שמתעלל בו, שבטים פראיים שעומדים לשבות אותו ושכיר חרב בעל חרב מהירה ומחשבה מהירה לא פחות.

הלאניסטרים מחזיקים בכוח עצום על בתי אצולה אחרים מכיוון שהם מלווים להם כסף. רוברט באראתיאון, המלך שמותו בתחילת הסיפור פותח את המאבק על כס הברזל, לווה כסף מבית לאניסטר והכניס את ממלכתו לחובות, כמו מדינות הפריפריה באירופה. מה הפתרון לחובות האלה, שוברים את ראשם אנשי חצרו לאחר מותו, ובדיוק כמו בשיטת האשראי של העשור האחרון בעולם, התשובה שלהם היא ללוות עוד כסף. המקום היחיד שבו חצר המלוכה אינה משקיעה כסף הוא החומה הגדולה שעומדת בצפון בין הממלכה לבין שבטים של פראים ומתים מהלכים. מהלך הצנע הזה, רומזת העלילה ‏(מרטין לא גמר לכתוב את הסדרה - עוד שני ספרים חסרים כדי לסגור את הסאגה, לפי התוכנית‏), עלול לעלות לממלכה בביטחונה, כמו שהצנע באירופה מאיים לפגוע בתשתית לדור הבא.

למתמודד אחר על כס המלכות, סטניס באראתיאון, יש מכשפה רבת עוצמה לצדו ואבירים רבים, אולם אין לו כסף לקנות די ספינות, והוא מפסיד במערכה חשובה מול בית לאניסטר מאחר שהלאניסטרים יכולים לממן ייצור חומרי בערה שמשמידים את הצי של באראתיאון. כסף לרכישת צי הוא גם המכשלה העיקרית העומדת בפני הטוענת לכס הברזל לפי חוקי הירושה, דאינריס טארגריין. בידי דאינריס נמצאת הסחורה הנדירה ביותר בעולם - שלושה דרקונים חיים, לאחר שנחשבו למין שנכחד לחלוטין. נדירותה של סחורה זו מאפשרת לה לקבל אשראי עצום מסוחרים ומקברניטים, אולם כשהסוחרים בארצות המדבר שבהן היא נודדת מגלים שדאינריס מתנגדת לעבדות, מקור ההכנסה העיקרי שלהם, הם מכריזים עליה מלחמה.

"משחקי הכס" לא מדברים במפורש על עוצמתו של הכסף, ובנפתולי העלילה יש לקחים רבים על כוחה של הפיקחות האנושית, על חשיבותם של נדיבות וצדק - "משחקי הכס" הם גם סיפור של מלחמת מעמדות - אולם הם לבדם לא מספיקים. מורשת דם, זכות מלידה, מורש מלכים ואפילו כוחה של חרב פלדה ולריאנית תמיד יוצאים נשכרים כשתווית מחיר בצדם.

מד מן: העבודה היא מפלטו של הנרקיסיסט // אפרת נחושתאי

הוא אמנם מבריק, שרמנטי ובלתי מושג, אבל הכוכב האמיתי של "מד מן" אינו דון דרייפר - וגם לא תרבות הצריכה, אופנת שנות ה–60 או מוסד הנישואים. ברובד העמוק ביותר בודקת הסדרה מה זה אומר להיות אדם עובד, והאם הקיום הכלכלי יכול להשתלב עם הקיום האישי, או שהוא נידון להיות נפרד ממנו במקרה הטוב ולפגוע בו במקרה הרע. רק בדקה האחרונה של פרק הפיילוט רואים את דון, שליווינו לאורך היום, חוזר הביתה לאשתו. תחיבתם של בטי, הבית והילדים לרגע שלפני הכתוביות מסמנת לנו: הסדרה לא עוסקת בדון כאדם, אלא כאדם עובד. אלה הם החיים האמיתיים, והעבודה היא אשתו האמיתית.

כל מה שמעניין ב"מד מן" קורה במשרדים ובפגישות מקצועיות, והסדרה מקפידה להראות לנו שאלה הם הרגעים המסעירים באמת בחייהן של הדמויות. האהבות הכי לוהטות הן במשרד, וכשהן יוצאות ממנו החוצה הן תמיד מתקררות; הסיפוק האמיתי נמצא רק בקידום, ובני זוג שעובדים בענפים שונים ממצים מהר מאוד את העניין זה בזה; הדרינקים הכי כיפיים הם עם הקולגות במשרד, לא בברים; והיריבויות הכי עזות הן בין יריבים עסקיים או משרדיים, ולמי שפגע בחיים האישיים אפשר כמעט תמיד לסלוח. רוב הדמויות נראות הכי טוב כשהן בעבודה, שם הן שנונות ומלאות חיות וביטחון. בחיים הפרטיים הן עייפות, קצרות רוח ולבושות בפיג'מה.

"מד מן" מקדישה מידה שווה של תשומת לב לשתי הרמות של עולם העסקים: רמת בעלי השליטה והמנהלים הבכירים ורמת השכירים הזוטרים. בעולם הבכירים, הכוח המניע הוא התאווה להתרחבות: מיזוגים, רכישות, פתיחת סניפים נוספים. אבל הקונפליקט בין הרצון להגדיל פעילות ורווחים לבין הרצון להישאר עצמאיים, ספונטניים, בוטיקיים - או בשם הפחות יפה שלו, אגו - מכשיל כל ניסיון למיזוג, ולאורך העונות מוצגים כמה כאלה. טכנית המיזוגים מושלמים בהצלחה, אבל הנשמה תמיד חומקת מהחברה הממוזגת. כל מה שנשאר הוא חברה גדולה מדי, שאיבדה את מה שגרם לקונים לרצות לקנות אותה מלכתחילה.

מה עוד מניע את הבכירים והשותפים? דון רוצה גאונות יצירתית, ויש לו את זה: הרעיונות שלו חדשניים ביותר לזמנם. אבל הם נתקלים שוב ושוב בשמרנות של אנשי עסקים, חלקם אפילו שותפים שלו, שמה שחשוב להם הוא רק השורה התחתונה. הלקוחות, כמובן, חושבים נמוך אפילו יותר. בארוחת ערב פיט, התקציבאי הכוכב של המשרד, מפטם את בן שיחו במחמאות עד שזה שואל בחיוך זוהר: "ומה אתה עושה בעבודתך?" פיט עונה בסיפוק: "זה מה שאני עושה".

דווקא הטיפול בשכירים הוא הצד המעניין יותר. מול ההרפתקאות והתככים של השותפים, לא הרבה סדרות עוקבות בהתמדה דומה אחר חיי המשרד של אנשים רגילים ומראות אותם ביובש כזה: התסכול, המקריות, ההומור, המבוכה. אנחנו רואים מקרוב איך המזכירה השחורה צוברת ביטחון, איך מנהלת המשרד מנסה ליהפך ליותר מסתם מזכירה, איך המנהל הזוטר מתוסכל מהזלזול בו ובהישגיו ואיך נער הזהב של החברה חולם בעצם על חיים אחרים, אבל כנראה לעולם לא יעזוב את מה שכבר השיג. לא מעט דמויות מסרסרות בעצמן או בקרובים להן כדי להתקדם, נושא שחוזר ב"מד מן" באינספור גרסאות. כולן היו יכולות לבחור אחרת, אבל לא עשו זאת ‏(חוץ מאחת, סאל, שסירב ושילם על כך במשרתו ובהמשך קיומו בסדרה‏). אחרי הכל, זה העולם היחיד שנותן להן הזדמנות להיות מי שהן באמת, או אפילו טוב מזה: מי שהן רוצות להיות.

ולכן, לפי "מד מן", יש רק גורל אחד גרוע יותר מלהיות שכיר: לא לעבוד כלל. חיי המשרד קשים וקטנוניים, והמרוץ בגלגל העכברים רק נעשה מהיר יותר, אבל הסדרה מתאמצת מאוד להראות לנו שכשאנשים יוצאים מהמרוץ הזה הם נעשים רקובים ומנותקים. כשבטי דיגמנה היא היתה עצמאית וקורנת, אבל משנהפכה לעקרת בית נעשתה ילדותית ואכזרית; מייגן היתה פרסומאית מוכשרת, אבל כשעזבה את המשרד שקעה בדיכאון ונהפכה לאחת הדמויות המרגיזות שנראו בסדרה - ורק כשחזרה לעבוד כשחקנית באופרות סבון הצליח דון לסבול אותה שוב; וכשמידג' האמנית, שהיתה מאיירת ביום וציירת בלילה, עזבה את הדיי ג'וב, היא נהפכה לג'אנקית חסרת עתיד - גורל לא רחוק מזה של קינזי, הקופירייטר שעזב את המשרד והפך לחסיד אומלל ומבולבל של הרי קרישנה.

העונה השישית, שבה דון הגיע לתהומות של הרס עצמי ואיבד את עבודתו, היתה היחידה שהתחילה דווקא בחופשה שלו. זה לבדו בישר על הרע שיגיע, כי כמו שיודע גם התייר שהשאיר את נעליו על החוף ונעלם באוקיינוס, העובדה הפשוטה, החותכת, היא שאין לנו בעצם לאן ללכת. כל הדמויות ב"מד מן" הן אינדיווידואליסטיות עם שריטה אחת לפחות, והעבודה היא המקום שבו הן נאלצות לצאת מתוך הראש שלהן, להיפגש ולתקשר. בלי המכנה המשותף הזה, רומזת "מד מן", אין מה שיציל את האדם מעצמו.

30 רוק: איך לעשות כסף מטלוויזיה // אשר שכטר

Art Streiber/NBC

"30 רוק", הסיטקום של טינה פיי שהגיע השנה לסיומו, עוסק לכאורה בניסיונותיה של תסריטאית מצליחה במנהטן לעשות את הבלתי אפשרי ולשלב בין קריירה משגשגת לחיים אישיים מספקים ‏(ליז למון, הגיבורה הראשית, קוראת לגביע הקדוש הזה "להשיג את הכל"‏). אבל ל"30 רוק" היתה גם גיבורה אחרת, לא פחות משמעותית, והכוונה היא לא לג'ק דונגי, איש העסקים קר הרוח והחמדן ששיחק אלק בולדווין, אלא דווקא לרשת המדשדשת NBC, שבה משודרת הן 30 רוק והן TGS, תוכנית המערכונים הפיקטיבית שלמון עומדת בראשה.

בשבע עונותיה, בין פאנץ' ליין לפאנץ' ליין, עסקה "30 רוק" בנושאים מגוונים: חברות אפלטונית, אהבה, גיל העמידה, האיזון בין שאפתנות חסרת מעצורים לרצון להיות מאושר. היא עסקה גם במודל העסקי של תעשיית הטלוויזיה. היא היתה הסיטקום היחיד בעולם שסמך על צופיו להבין פאנץ' ליין שעוסק בבארי דילר. למעשה, אפשר לומר שהסדרה יכולה לשמש כמדריך לאיך לעשות טלוויזיה - ובעיקר, איך לא לעשות אותה בכלל.

בפרק הראשון של הסדרה אנחנו נחשפים לדונגי: זכר אלפא, "כריש" כפי שהוא אוהב לכנות את עצמו, קפיטליסט חסר מעצורים בדרכו לג'וב הטוב בעולם הקפיטליסטי - מנכ"לות ג'נרל אלקטריק ‏(GE‏), חברת התעשייה הגדולה בעולם, שכאשר החלה הסדרה היתה הבעלים של NBC. כשהוא נסמך על ערכי "שש סיגמא", שיטת הניהול הסודית של ג'נרל אלקטריק שעבורה "שרד 50 שעות של כנסים בשרתון", מגיע דונגי לתחנת ביניים בתעשיית הטלוויזיה כדי לנסות להציל את החברה הכושלת ביותר של ג'נרל אלקטריק בדרכו לפסגה.

30 רוק לא עסקה בעסק משגשג, אלא ברשת טלוויזיה שמשמשת כבדיחת קרש של העולם התאגידי ובסדרה שמהפיילוט ואילך נמצאת בסכנת ביטול. כמות הבדיחות על כישלונותיה של NBC משתווה לכמות הבדיחות על פלוצים בסדרות אחרות. שם החטיבה שבראשה עומד דונגי, חטיבת המיקרוגלים והטלוויזיה, אומרת הכל: הטלוויזיה היא החטוטרת, העסק הצדדי, התעשייה המתה שרק נס יכול להציל. מיומו הראשון בתפקיד ועד האחרון, כשהוא שורד גם את מהלך רכישתה של NBC על ידי קייבלטאון ‏(הגרסה הפיקטיבית של קומקאסט, שרכשה את NBC מג'נרל אלקטריק בעולם האמיתי‏), דונגי ניסה הכל כדי להציל את הרשת החולה, שבשנות ה–90 מלכה בתעשיית הטלוויזיה עם תוכניות כמו "סיינפלד" ו"חברים": הוא הגה תוכניות ריאליטי זולות במיוחד, הוא ניסה להחדיר בעריכה ממוחשבת את ג'רי סיינפלד לכל תוכנית, הוא אפילו ניסה "לעשות רק תוכניות שעובדות", כלומר לוודא שכל פרויקט מכניס כסף, גם אם פירוש הדבר להפוך אותו לעיסה מגוחכת של תוכן שיווקי.

אבל דונגי הפר מהרגע הראשון את החוק הראשון של טלוויזיה מוצלחת: הוא חשב על זה יותר מדי. הוא ניסה לחדש. ליצור. למצוא מודל חדש שישרת את הרשת הזקנה שראתה ימים טובים יותר. בקיצור, הוא חשב על טלוויזיה כמוצר, ולכן בסופו של דבר הוא נכשל. כדי לעשות טלוויזיה מוצלחת, כפי שמבין דונגי לקראת סוף הסדרה, לא דרוש כישרון, לא דרושה חדשנות, לא דרושה תבונה עסקית - כל מה שדרוש הוא לאהוב טלוויזיה. לכן קנת' המתמחה, לא העיפרון הכי מחודד בקלמר, נהפך למנהל המוצלח ביותר שראתה NBC מעולם.

אף שהיתה רחוקה מהיומרות של סדרות כבדות כמו "הסופרנוס" או "הסמויה", אפשר לראות את "30 רוק" גם כמשל להצלחה בארה"ב של ימינו: דונגי, שגדל בג'נרל אלקטריק, מאמין בכלכלה הישנה, הריאלית, כלכלת הייצור ש"עושה דברים" - מנועים ומיקרוגלים ומכונות כביסה. הוא שריד של כלכלה אמריקאית ישנה בתוך עולם של פיננסיירים ורודפי רנטות שמשחקים באוויר. כשהוא מגיע לקייבלטאון, הוא נחרד לגלות שלאיש בחברה אין רצון לעשות משהו חדש: המודל העסקי שלהם, שנסמך על סחיטת כספם של המנויים, היה מבחינתם "מושלם". "החדשנות האמריקאית מתה", הוא מקונן. אבל דונגי, האיש שעל קיר משרדו תלה תמונה של המיקרוגל שבפיתוחו הוא היה הכי גאה, לא היה מוכן לשבת בשקט והתעקש להוכיח שגם את המודל העסקי "המושלם" של חברות הכבלים אפשר לשפר. הוא גם הצליח. מתברר שאפילו בטלוויזיה אפשר לעשות משהו חדש אם רק מנסים.

האנטומיה של גריי: להציל חיים? רק אם זה כלכלי // אפרת נוימן

ABC / Bob D'Amico

כשמדובר בסדרות שמתרחשות במסדרונות בתי חולים, ברור מאליו שחלק מקווי העלילה יעסקו באיזון בין הקריירה התובענית לחיים האישיים. גם בסדרת הדרמה "האנטומיה של גריי", שמתרחשת בבית החולים הפיקטיבי סיאטל גרייס, הנושאים האלה צפים ועולים בכל עשר העונות.

באופן כללי המסר הוא שלרופאים אין חיים מעבר לחדרי המיון והניתוח. ד"ר כריסטינה יאנג לוקחת את זה לקיצוניות ומחליטה לעשות הפלה כדי שלא לפגוע בקריירה המבטיחה שלה כקרדיולוגית. גם אמה של ד"ר מרדית' גריי, המנתחת הידועה אליס גריי, לא היתה בדיוק אם השנה כששמה את הקריירה לפני גידולה של מרדית'. מרדית' בעצמה, כמה שעות בלבד אחרי שילדה ובעיצומה של סופה שמותירה את בית החולים ללא חשמל, רוצה כבר לחזור ולעזור לקולגות שלה. היא כמובן נראית חיונית וזוהרת - יותר כמו מישהי שעשתה אפצ'י מאשר מישהי שעברה לפני כמה שעות ניתוח קיסרי בעקבות דימום פנימי.

אבל מה שיותר מעניין בסדרה הוא המעבר שנעשה לאורך העונות מהתרכזות בסיפורי בית חולים ביזאריים וסיפורים אישיים של הגיבורים - התאהבויות, בגידות, קשרים לסביים, טרגדיות, מחלות, פליטות וגמילה מחיתולים - לנושאים שקשורים לאחריות כלכלית ולקשיים הפיננסיים של בית החולים.

בעונה התשיעית קיבלו כמה מהגיבורים הראשיים פיצויי עתק של 15 מיליון דולר לאחר שמטוס שבו טסו לאירוע רפואי התרסק, ושני רופאים אף נהרגו. הבעיה היתה שבית החולים הוא זה שחויב לשלם את הפיצוי, וכתוצאה מכך פיתח גירעון עצום ועמד בפני סכנת סגירה. ההנהלה החלה לבצע מהלכי התייעלות, ובניגוד לעבר המלה "רווחיות" נהפכה לחזות הכל, וכל הפעולות והיחידות של בית החולים נמדדו לפיה - עד שהוחלט לסגור את חדר המיון. רגע לפני שבית החולים קרס, החליטו הרופאים שקיבלו את הפיצוי, יחד עם משקיעה נוספת - קרן שמנוהלת על ידי אמו של אחד מרופאי בית החולים - לקנות אותו. כך מתחילה עלילה חדשה, שעוסקת בדילמות של רופאים שהם עכשיו גם בעלים וביחסים ביניהם לבין המשקיעה הנוספת.

ההיבט הכלכלי ומושגים של התייעלות ורווחיות תופסים בעונות האחרונות חלק הולך וגדל על חשבון הסיפורים האישיים, וזה נראה די טבעי. גם הרופאים הפנימו שהצלת חיים היא עיסוק הירואי, אבל בבית חולים פרטי בארה"ב - אם העסק לא יצדיק את עצמו כלכלית, לא יהיה חדר מיון ולא יתאפשרו ניתוחים יקרים. המסר ברור: גם עזרה רפואית צריכה היתכנות כלכלית.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#