"וושינגטון זה כמו המאפיה - אתה לא עוזב לעולם" - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
על גבעת הקפיטול

"וושינגטון זה כמו המאפיה - אתה לא עוזב לעולם"

כולם יודעים שוושינגטון מושחתת, אבל איש לא ידע עד כמה ■ מארק לייבוביץ', מחבר הספר המדובר של הקיץ בארה"ב, מסביר כיצד נהפכה התקשורת למקף שמחבר בין ההון לשלטון בארה”ב ומדוע המעמד הפוליטי נהפך למעמד פיאודלי

18תגובות

טים ראסרט מת ביוני 2008. אלה שלא עוקבים באדיקות אחרי התקשורת האמריקאית כנראה לא התרגשו ממותו המפתיע של המגיש הוותיק של “פגוש את העיתונות” ‏(“Meet the Press”‏) ברשת NBC, אבל בוושינגטון, בקרב עמיתיו של ראסרט למקצוע והפוליטיקאים שאירח מדי שבוע בתוכניתו, עורר מותו לא פחות מרעידת אדמה. בטקס האשכבה שנערך לכבודו נכחו ברק אובמה וג’ון מקיין (שניהם היו אז בעיצומו של מסע בחירות), ביל והילרי קלינטון, יו”ר הבנק הפדרלי לשעבר אלן גרינספאן ואשתו העיתונאית אנדראה מיטשל, לצד עשרות חברי קונגרס, לוביסטים ועיתונאים בכירים נוספים, בהם ברברה וולטרס.

בעיר שנהפכה לאובססיבית לגבי הופעות טלוויזיוניות ואזכורים בתקשורת, לא היתה במה חשובה יותר מ”פגוש את העיתונות” בכיכובו של ראסרט. בזכות התוכנית, שאותה הגיש במשך 17 שנה, הוא זכה למעמד מיתי: בשנותיו בצמרת הוא היה המקף האולטימטיבי המחבר בין התקשורת לפוליטיקה, ולכן גם בין הפוליטיקה לכסף. הוא היה ראש העירייה הלא רשמי של וושינגטון הרשמית.

כתבות נוספות באתר TheMarker:

שוכרים סוררים: מה אפשר לעשות עם הבעיה הגדולה של בעלי הדירות?

השבוע שהיה // את בנק ישראל מעניינת איתנות הבנקים - לא איתנות הציבור

הלווייתו של ראסרט, כמה חודשים לפני בחירתו של אובמה לנשיא, היא האירוע המחולל שבו נפתח ספרו החדש של העיתונאי האמריקאי מארק לייבוביץ’, This Town: Two Parties and a Funeral - plus plenty of valet parking - in America's Gilded Capital

‏(“העיר הזאת: שתי מסיבות ולוויה - פלוס שירותי חנייה - בבירה המוזהבת של אמריקה”‏), שיצא לאור ביולי וזינק מיד לראש טבלת רבי המכר בארה”ב. הסיבה לכך שלייבוביץ’ בחר דווקא באירוע הזה, הוא מסביר בראיון ל–Markerweek, היא שזו היתה הדרך המושלמת לחשוף את הקוראים למה שהוא מכנה “המועדון”: האליטה המורכבת מפוליטיקאים, לוביסטים, עיתונאים, יועצים ועוזרים, שמהרגע שכף רגלם דרכה בוושינגטון לעולם לא יצטרכו לחפש עבודה שוב. נכשלת בתפקידך כנבחר ציבור, לוביסט, עוזר או עיתונאי? לא נורא. אם כבר הצלחת להכניס את הרגל בדלת, לא תלך לשום מקום. נעצרת, הואשמת והורשעת בפלילים, או סתם הושפלת? לא נורא. כמה חודשים בגלות ואתה תחזור בגדול. “מעמד פיאודלי חדש”, קורא לזה לייבוביץ’ בספר. בעמוד אחר הוא מצטט את עיתונאי ה”וושינגטון פוסט” לשעבר, הנרי אלן, שאומר: “וושינגטון היא כמו קונספירציה שכולנו שותפים לה ביחד ואף אחד בארה”ב לא מבין, אף שהם אלה שמשלמים עליה”.

גטי

“מהרגע שהגעת לוושינגטון, אתה לא עוזב לעולם”, אומר לייבוביץ’, כיום הכתב הארצי הראשי של “ניו יורק טיימס מגזין”. “אתה תמיד תאכל שוב ארוחת צהריים בעיר הזאת”, הוא מסביר את העיקרון המתווה של התרבות הפוליטית בבירת ארה”ב, משחק מלים על הביטוי שנשמע באינספור סרטים בעבר (וכותרת האוטוביוגרפיה הארסית של ג'וליה פיליפס על קהילה אחרת - הוליווד): “לעולם לא תאכל ארוחת צהריים בעיר הזאת שוב”. בוושינגטון המעמד קבוע: לא משנה כיצד סרחת, החברות במועדון הכוח והכסף היא קבועה, כמעט בלתי אפשרית לביטול ומבטיחה פחות או יותר פרנסה נאה לכל החיים.

“יש מין מיתוס כזה שוושינגטון היא עיר קשוחה, שקשה להסתדר בה”, אומר לייבוביץ’. “האמת היא שההפך הוא הנכון: כישרון מאוד בינוני יכול לזכות להצלחה נאה מאוד פה”. רבים מאותם כישרונות בינוניים מגלים שהחיים טובים אחרי הפוליטיקה: 50% מהסנאטורים ו-42% מחברי הקונגרס נהפכים אחרי כהונותיהם ללוביסטים. והדלת מסתובבת ומסתובבת, אין עצור. "וושינגטון היא המקום שבו נמצא הכסף", מסביר הסנאטור לשעבר טרנט לוט באחד מעמודי הספר. "זאת בדרך כלל הסיבה שאנשים נשארים".

הבוחרים הם לא פקטור

לייבוביץ’, שמתגורר בוושינגטון, מסקר כבר שנים רבות את המעמד הפוליטי האמריקאי. הוא מכיר היטב את מועדון המחוברים הוושינגטוני. הוא נמצא בכל המסיבות, הוא משוחח עם כל השחקנים. ספרו חושף באופן חסר תקדים כיצד נהפכה בירת ארה”ב ל”הוליווד לאנשים מכוערים”, חגיגה שלה שותפים פוליטיקאים, עיתונאים ולוביסטים שדואגים להופיע במסיבות הכי נחשבות, לקבל את המחיר הכי טוב שיוכלו לקבל בעבור ספריהם, לחזק את המותג שלהם באמצעות הופעות תדירות בטלוויזיה - לא משנה לאיזו מטרה - מבלי לחשוב על האזרחים שהם אמורים לשרת.

מי שחשב שוושינגטון רקובה לפני שקרא את ספרו של לייבוביץ’, יסיים אותו כשהוא חש בחילה פיסית. ג’ון אוליבר מה”דיילי שואו” כינה את הספר “מייאש” ואמר שהוא מורכב מ-"370 עמודים מגעילים". הסופר כריסטופר באקלי כתב ב”ניו יורק טיימס” ש”אם אתם כבר שונאים את וושינגטון, אתם הולכים לשנוא אותה הרבה יותר אחרי שתקראו את המתקפה של מארק לייבוביץ’ על היצורים שפושים בבירת האומה שלנו ושולטים בגורלנו”. מה שנאמר קצת פחות הוא שזהו אחד מהספרים הכי מצחיקים, שנונים ומבדרים שיצאו לאור בשנים האחרונות בארה”ב.

לייבוביץ’ חושף את הקוראים לשורת הדמויות הססגוניות, המקושרות, החזקות ביותר ‏(והקצת פתטיות, חייבים להודות‏), שמרכיבות את האליטה הוושינגטונית: בוב בארנט, עורך הדין הסופר־מקושר שמסדר לכולם את חוזי הספרים, את ההרצאות בתשלום ואת עסקות המדיה הגדולות, משום שאין טוב ממנו בלהשיג להם מיליונים; תמי חדד,

“The Tamster” כפי שהיא מכונה בספר, מפיקת טלוויזיה לשעבר שנהפכה למארגנת האירועים בה”א הידיעה של העיר; אלן גרינספאן, יו”ר הבנק הפדרלי לשעבר, שנהפך בערוב ימיו לבליין שמקפיד להיות נוכח כמעט בכל מסיבה שהיא ‏(“זה אולי הפרט הכי מדכא בספר”, צוחק לייבוביץ’‏); וקן דוברסטין, שעליו נהוג לומר ש”בילה שישה חודשים וחצי כראש הסגל של רונלד רייגן, ו–24 שנה הוא מקבל ארוחות חינם בגלל זה”.

מתחתם, מעליהם ומסביבם נמצאים הקלינטונים, הבושים, חברי הקונגרס בהווה ובעבר, הלוביסטים והעוזרים הפרלמנטריים השאפתניים שראו יותר מדי פרקים של “הבית הלבן”. לא ברור מה כולם עושים - במקרה של חדד, לייבוביץ’ מציין ש”היא מהאנשים האלה שעליהם נהוג לשאול: מה בדיוק הם עושים?” - אבל הם שחקנים פוליטיים מקושרים, חזקים, עשירים. דמוקרטים? רפובליקאים? להגדרות פוליטיות ולאידיאולוגיה אין שום משמעות בוושינגטון של היום. "אין רפובליקאים ודמוקרטים, רק מיליונרים", אמר לייבוביץ' בראיון ל"דיילי שואו". כל מה שחשוב הוא כמה גדולה היתה המקדמה שקיבלת על הספר האחרון שלך, אם יום ההולדת שלך מצוין בניוזלטר של מייק אלן מפוליטיקו, ואם תמי חדד ערכה השקה חגיגית לכבודך כשהספר האחרון שלך יצא. זה מה שקורה כשתרבות הסלבריטי של הוליווד חודרת למסדרונות השלטון.

הייתם מצפים שעם ספר שכזה, שמעמיד מראה לא מחמיאה במיוחד מול פניה הרקובים של וושינגטון, לייבוביץ’ יהיה בצרות. אחרי הכל, זהו דיוקן עגום של אנשים חזקים במיוחד, מקושרים ביותר, וחשוב יותר: אנשים שהוא אמור לסקר בעבודתו, ושעכשיו אולי לא ייפתחו בפניו. אז ציפיתם. אלה שנכללו בספר דווקא ממש שמחו שהם שם, ואלה שלא, אומר לייבוביץ’, “התלוננו שהשארתי אותם מחוץ לספר. אין פרסום רע. זאת אחת הפואנטות של הספר”.

הוושינגטון שמתאר לייבוביץ’, עיר שנעה על הציר כסף־כוח־תקשורת, שונה מאוד מהבירה האמריקאית המצוחצחת וטהורת הכוונות שתוארה בסרטים ובסדרות כמו “הבית הלבן”, וקרובה יותר ברוחה לוושינגטון הצינית והרקובה של “בית הקלפים” בכיכובו של קווין ספייסי. היא עשירה להחריד - וושינגטון והאזורים הסמוכים לה הם בית לשבעה מתוך עשרת המחוזות העשירים בארה”ב - ומנותקת לחלוטין מהציבור, בועה קטנה של חנופה עצמית מתמשכת שבה החיים מורכבים ממסיבות, מהופעות בתקשורת ומעוד מסיבות. מדי בוקר קוראים מובילי הדעה והוונאביז בוושינגטון בשקיקה את ה–Playbook של מייק אלן מפוליטיקו, הניוזלטר המקוון שמשמש כסוג של יומן אירועים של הקיבוץ שהוא בירת ארה”ב: למי יש יום הולדת, למי יש ספר חדש, למי נולד ילד ואחרי מי שווה לעקוב.

“רמת הניתוק בין וושינגטון לשאר המדינה מדהימה בעיניי. אני מסקר את העולם הזה שנים, והופתעתי בעצמי מכמה רע זה נעשה. האינטרנט הפך את העולם הזה לכל כך יותר טעון, סופר טעון. יהירות ואינטרסים עצמיים תמיד היו בוושינגטון, אבל עכשיו המצב כל כך הרבה יותר חמור. פעם אנשים לא היו מגיעים לוושינגטון כדי להתעשר ועכשיו זאת אחת הסיבות להגיע לפה: יש ממשלה גדולה ושוקי נגזרים סביבה - ייעוץ, לוביזם. יש כאן מכונה חזקה במיוחד של פוליטיקה וכסף, ואנשים נשאבים לתוכה. זאת ארץ ההזדמנויות.

"המעמד הפיאודלי כל כך חזק, שהחברות שלך בו נהפכת לזהות שלך, לערך הכי גדול שאתה מביא אתך. השאלה החשובה אינה אם אתה דמוקרט או רפובליקאי, אלא אם אתה חבר במועדון או לא. ואם אתה חבר במעמד הפיאודלי, אתה יכול לעשות לעצמך קריירה נהדרת. להופיע בטלוויזיה, להרצות בתשלום. זה קיום מאוד נוח. כמו המאפיה, אתה לא עוזב לעולם”.

אחד מאותם אנשים שמעולם לא עזבו הוא דווקא אדם שלכאורה גורש מוושינגטון: הארכי־לוביסט לשעבר ג’ק אברמוף, האיש ש”ניהל את ארה”ב” ועשה מיליונים לפני שהתרסק, הורשע בהונאה ונשלח לכלא. אברמוף, שנידון ב–2006 לחמש שנים ועשרה חודשי מאסר ושוחרר לאחר שלוש שנים וחצי בשל התנהגות טובה, חזר מאז בתשובה וניסה לעבור מהפך תדמיתי כשהוא ממצב את עצמו כלוחם בשחיתות הוושינגטונית. הוא התקבל לבסוף בחזרה, עם הספר שכתב לאחר שחרורו מהכלא, Capitol Punishment: The Hard Truth about Corruption from America's Most Notorious Lobbyist, שבו תיאר בפרוטרוט את כל מעשי השחיתות - החוקיים והלא חוקיים - שביצע בזמן עבודתו כלוביסט הבכיר בארה”ב. “אתה לא נעלם בוושינגטון. תמיד יש לך מערכה שנייה”, אומר לייבוביץ’. “אז אברמוף נעלם לכמה שנים, ואז חזר. כתב ספר, לספר היתה השקה חגיגית. אתה תמיד תאכל בעיר הזאת שוב. תמיד יש מערכה שנייה וזה די מדכא”.

האמירה שוושינגטון מושחתת אינה חדשה: לורנס לסיג כתב על הקשר בין הכסף לפוליטיקה בוושינגטון, ועל האופן שבו גורמים עשירים, מושחתים ובעלי אינטרסים השתלטו על מוקדי הכוח של ארה”ב והובילו אותה לדעיכה כלכלית ותרבותית בספרו Republic, Lost מ–2011. הייחוד בספרו של לייבוביץ’ הוא שהוא מתאר את וושינגטון מבפנים. הוא נוכח במסיבות, הוא מתארח בבתיהם של חברי הקונגרס, הוא מתבדח עם הלוביסטים. “חלק ממה שרציתי לעשות היה לחשוף את העולם הזה, לספר את כל הסיפור, על כל ההדר הנרטיבי שלו. אנשים מבחוץ יודעים שוושינגטון אינה מקום מתפקד, אבל רציתי להפשיט את בגדי המלך. בסך הכל זאת עיר פרובינציאלית מאוד. אנשים כאן לא מדברים זה עם זה כמו שהם מדברים במקומות אחרים. יש שפה משותפת. רציתי לדעת מה יהיה האפקט של החשיפה”.

האזרחים, אומר ליבוביץ’, או בשמם הרשמי יותר “הבוחרים”, לא מהווים פקטור בוושינגטון. “האזרחים הם שוק: הם ישלמו על דברים, הם יכולים להצביע, אבל הם דבר מאוד מופשט כאן. הם דברים שמופיעים בקהל בטלוויזיה, או בקהל כשמישהו רץ לנשיאות והוא צריך לנאום מול 20 אלף איש באוהיו. הם לא נוכחים”.

"התקשורת היא חלק מהמשחק"

את העובדה שהספר שלו הוא אחד הספרים הכי מדוברים בארה”ב בחודשיים האחרונים חב לייבוביץ’ לקורט בארדלה. מי הוא אותו קורט בארדלה? גם לייבוביץ’ לא ידע כששמע עליו לראשונה, אי שם ב–2010. לכאורה הוא היה סתם יחצ”ן פשוט, Flack בעגה הוושינגטונית. אז מה היה כל כך מיוחד בו, שאנשים הרגישו צורך מיוחד לדבר עליו כל כך הרבה?

בארדלה הוא הוא אחד מהסיפורים שלפי לייבוביץ’ יכולים לקרות רק בוושינגטון. הוא נולד בקוריאה הדרומית וננטש בעריסה מול כנסייה בסיאול, ובגיל שלושה חודשים הוא אומץ על ידי זוג חשוך ילדים מרוצ’סטר, ניו יורק. הוריו המאמצים התגרשו כשהיה בן 3, והוא עבר לגור עם אמו. בארדלה סבל מנחת ידם של ביריונים בבית הספר, אבל לא סבל ממחסור בביטחון עצמי. כשאמו התחתנה מחדש ונולדו לו שני אחים חדשים, הוא היה נוהג לומר להם: “אתם נוצרתם, אני נבחרתי”.

לאחר שסיים תיכון ב–2001, הוא החל להתמחות אצל מחוקק בסן דייגו, התמחות שהובילה לעבודה במשרה מלאה. בארדלה, שפיתח אובססיה לסדרה “הבית הלבן”, דחה את ההרשמה לאוניברסיטה כדי להמשיך לעבוד - ומעולם לא נרשם מחדש. במשך כמה שנים הוא עבד עבור פוליטיקאים מקומיים וכלי תקשורת בסן דייגו, עד שלכד את תשומת לבו של יועץ תקשורת שהביא אותו לוושינגטון, שם הוא נהפך לקצין העיתונות של חבר קונגרס רפובליקאי. הוא היה אז בן 20 וקצת. זה היה כרטיס הכניסה שלו למועדון.

בניגוד לצעירים שאפתניים אחרים שהגיעו לוושינגטון בתקווה להיכנס לחיים הפוליטיים, בארדלה לא העריץ בילדותו אנשים כמו ג’ימי קרטר או רונלד רייגן. האליל שלו היה דווקא ג’ורג’ סטפנופולוס, אחד מיועציו הבכירים של ביל קלינטון בתקופת נשיאותו, שאת ספר הזכרונות שלו קרא באדיקות בנעוריו. “אני לא רפובליקאי ואני לא דמוקרט, אני אופורטוניסט”, מצטט אותו לייבוביץ’ בספרו. מהר מאוד הבין בארדלה הבין את חוקי המשחק הוושינגטוניים: הוא התחנף, הוא שוחח עם עיתונאים, וניצל כל הזדמנות לנטוורקינג.

לבסוף הוא הגיע למשרדו של חבר הקונגרס הרפובליקאי דארל איסה, אז האיש העשיר בקונגרס הודות לקריירה ענפה במגזר העסקי, אבל חבר קונגרס אלמוני למדי. הרצון של איסה ליהפך לידוע יותר והרצון של בארדלה ליהפך למפורסם יותר בתוך המועדון השתלבו היטב והפכו את שניהם לכוכבים. בארדלה הביא את איסה לכל תוכנית אפשרית - איסה נהפך, הודות לפרופיל התקשורתי המוגבר שלו, ליו”ר ועדת הפיקוח והרפורמה החזקה של בית הנבחרים - והוא בתמורה נהפך לאושייה בפני עצמו. הוא טיפח את המותג שלו ברצון, כשהוא לוטש עיניים למשרות בכירות בתעשיית היח”צ, הלובי או בתוך הממסד הפוליטי: הוא פירסם עדכונים תדירים בפייסבוק על סדר היום שלו ושל איסה, כשהוא טורח להדגיש את נוכחותו לצד חבר הקונגרס. בנובמבר 2010 הוא אפילו זכה להתראיין בתור איסה - במהלך שיחת טלפון עם עיתונאי ה”דיילי ביסט” הווארד קורץ, חשב קורץ שהוא מראיין את איסה ‏(לטענתו הוא קרא לבן שיחו “חבר הקונגרס” כמה פעמים מבלי שבארדלה תיקן אותו, טענה שבארדלה הכחיש‏). הוא פירסם את השיחה כראיון עם איסה, וכמובן הושפל בפומבי כשהתברר שהוא דיבר עם אחד מעוזריו. בארדלה נהפך למפורסם אפילו יותר. עיתונאים ומפיקי טלוויזיה החלו להתחנף אליו, כשהם מתחננים שישלח את איסה לתוכנית שלהם.

מערכת היחסים המקצועית בין לייבוביץ’ לבארדלה החלה באביב 2010, אז שלח בארדלה ללייבוביץ’ מכתב מעריצים. זה לא היה דבר חריג: בארדלה עשה זאת עם עיתונאים רבים. חודשים לאחר מכן, כשלייבוביץ’ שקל לכתוב פרופיל של איסה, הוא הבין בהדרגה שבארדלה הוא הסיפור המעניין יותר: צעיר מוכשר ואופורטוניסט שהצליח למנף את עצמו לעמדת השפעה יוצאת דופן בתוך העיר, רק משום שידע לספק לחבר הקונגרס שייצג את ההופעות התקשורתיות הכי טובות.

בארדלה מאוד רצה להתראיין לספרו של לייבוביץ’. אחרי שקיבל אישור מאיסה, הוא החל לכתב אותו בחשאי על מיילים שחשב שיוכלו להראות כיצד הוא מבלה את ימיו. שליחת תכתובות מיילים פרטיות, חלקן של חברי קונגרס, היא כמובן לא דבר מתקבל על הדעת בוושינגטון, ולכן כאשר הסיפור נחשף - בארדלה, שלא היה דיסקרטי במיוחד בנוגע להסדר בינו לבין לייבוביץ’, סיפר ללא מעט אנשים - הוא נהפך למיני שערורייה בתוך הבועה הוושינגטונית. פתאום כולם ידעו שלייבוביץ’ כותב ספר על וושינגטון, ושאיש היח”צ של איסה שלח לו התכתבויות סודיות. בארדלה, כמובן, פוטר. אל דאגה, הוא לא היה מובטל לזמן רב: לאחר פחות מחצי שנה הוא חזר למשרדו של איסה, הפעם בתפקיד חדש שמנע ממנו לתקשר עם עיתונאים.

העובדה שלייבוביץ’ נהפך לאחת הדמויות בספר על התרבות הפוליטית של וושינגטון רק מאירה את הבעייתיות שבכך שלייבוביץ’ הוא חלק מהמועדון. האם זה לא צבוע לבקר תרבות שאתה חלק ממנה? האם צריך להתייחס לביקורת של לייבוביץ’ ברצינות?

“גם אני אינסיידר”, הוא אומר. “אני מודה בזה. אני כותב על העיר הזאת כאינסיידר. לא יהיה כן לטעון אחרת. אבל יש הבדל בין להיות חלק מהתרבות לבין להיות חלק מהבעיה. אני משתדל להיות קצת שונה, קצת יותר מסוכן, לא להרגיש נוח מדי בסביבה שאני עובד בה”.

התקשורת, והוא בתוכה, היא אולי הגיבורה הראשית בספרו של לייבוביץ’, שיותר משהוא ספר על פוליטיקאים הוא ספר על טשטוש הגבולות שבין פוליטיקאים לאנשי תקשורת ובין עיתונאים לבין מאכערים פוליטיים. לפעמים הפוליטיקאים, המאכערים ואנשי התקשורת מתחתנים ביניהם, או פותחים חברת ייעוץ יחד, ואז הגבולות מיטשטשים אפילו יותר. העיתונות בוושינגטון, כפי שהוא מתאר אותה, היא כבר לא העיתונות שחשפה את מסמכי הפנטגון או את ווטרגייט, אלא עיתונות ברנז’אית, שרוב עיסוקה הוא התחככות בשלטון ובהון.

“אחד הדברים שעולים מהספר הוא שאין אאוטסיידרים בוושינגטון, או שיש מעט מאוד”, אומר לייבוביץ’, “וכעיתונאי, אתה די חייב להיות אאוטסיידר. קח את בוב וודוורד למשל. היום הוא יותר מפורסם מרוב האנשים שהוא כותב עליהם, אבל כשהוא חשף את ווטרגייט הוא היה אאוטסיידר מוחלט, כתב עירוני שאיש לא הכיר, כלומניק בסטנדרטים וושינגטוניים. התקשורת פה לא מסקרת, התקשורת פה היא חלק מהמשחק. העיתונאים פה נוטים להיות הרבה יותר רוק־סטארים מאשר בערים אחרות. כולם רוצים להיות פרשנים, כי ככה אתה מגיע לטלוויזיה. היום המניע הוא להיות אינסיידר, ואף אחד לא רוצה להיות בחוץ”.

אובמה והתקווה שנגוזה

ההבטחה לנקות את וושינגטון פירנסה לא מעט קמפיינים לנשיאות ארה”ב ב–200 השנים האחרונות ולא מעט פוליטיקאים שהבטיחו להגיע לבירה ולנקות את האורוות. כולם, בסופו של דבר, נבלעו במערכת. האחרון שבהם היה אדם שבאמת ובתמים, כך לפחות קיוו תומכיו הרבים, התכוון לשנות את וושינגטון. לאיש הזה קראו ברק אובמה. ב–2008 הוא סחף אחריו תנועה עממית שהונעה על ידי הרצון בשינוי והפכה אותו לנשיא השחור הראשון בתולדות ארה”ב. אובמה הביא לוושינגטון את הצוות שלו: חבורה שאפתנית, מהפכנית כמעט, של צעירים מבריקים שסלדו מוושינגטון ומכל מה שייצגה תרבות האינסיידרים של הפוליטיקה הוושינגטונית. כשבוב בארנט, אותו עורך דין־מאכער־אשף מדיה שקשור לכל גורם בעיר כמעט התחנן להיות חלק מהקמפיין של אובמה ב–2008, הם סירבו. בארנט סימל בעיניהם את כל מה שרע בוושינגטון. הם כינו אותה Suck Up City, “עיר החנפנות”.

חמש שנים לאחר מכן, השינוי שאובמה הבטיח סיים את חייו באותו פח אשפה היסטורי שבו סיימו הבטחות השינוי של פוליטיקאים רבים אחרים. חלק מאותם אנשים מקצועיים, ישרים, צעירים ושאפתניים שאובמה הביא אתו לבית הלבן כבר עזבו, לא לפני שכתבו ספרים על הניצחון ההיסטורי שלהם. ומי סידר להם את החוזים? בארנט, כמובן.

“הסיפור של אובמה מרכזי בספר, והחוויה של אובמה מרכזית באופן שבו אנשים חווים את וושינגטון ואת הפוליטיקה”, אומר לייבוביץ’, שמתחיל את הספר בחודשיו האחרונים של הקמפיין ההיסטורי של אובמה לנשיאות ומסיים אותו זמן קצר לאחר בחירתו של אובמה מחדש ב–2012. “המכונה הוושינגטונית חזקה במיוחד, ואנשים נשאבים לתוכה. האידיאליזם והתקווה שאובמה התבסס עליהם ב–2008 מושכים כמסר פוליטי, אבל ברגע שאתה מגיע לפה אתה מגלה שוושינגטון היא כוח בפני עצמה”.

האכזבה מאובמה, גם אם אינה מובעת במפורש בספר, מופיעה כחוט שני שקושר בין חלקיו השונים. אנשיו של אובמה מגיעים לוושינגטון כשהם צעירים, יהירים ונטולי ניסיון פוליטי, ומסיימים אותו כשהם בשר מבשרו של הממסד שתיעבו בתחילה. “חשבתי שזה יכול לעבוד”, אומר לייבוביץ’. “אובמה עשה דבר יוצא דופן: גבר שחור שנבחר לנשיאות, אף אחד לא חשב שהמדינה מוכנה לזה. והוא עשה את זה עם קמפיין פופוליסטי, עממי. אבל ברגע שהוא הגיע לפה? אני לא יודע, אולי הוא לא העריך את כוחות הקואופטציה של וושינגטון, אולי הוא לא ניסה מספיק, אולי הוא החליט שכל מה שחשוב עכשיו זה להיבחר מחדש. אני לא יודע אם הוא קרא את הספר, אבל אני מניח שאם הוא קרא אותו הוא היה אומר ‘עשינו כמיטב יכולתנו’. אני לא בטוח שזה מה שהוא עשה”.

כמו אובמה, פוליטיקאים רבים בארה”ב הגיעו לוושינגטון כשהם מבטיחים לשנות אותה, או לפחות להגן על בוחריהם מנחת ידה של הציניות הפוליטית הידועה לשמצה של הבירה. אחד מהם הוא מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט הארי ריד, שגדל בעוני מחריד בעיירה נידחת בנוואדה למכבסת וכורה שמאוחר יותר שם קץ לחייו. כיום ריד הוא ה־ממסד הוושינגטוני, אחד הפוליטיקאים הכי חזקים ומבוססים בעיר. הוא לא חבר מוערך במועדון, הוא המועדון.

“חלק מהאנשים בעיר הזאת הגיעו מהתחתית. אבל בהדרגה, המקום שממנו הם הגיעו נהפך למופשט. ברגע שהזהות שלך בוושינגטון נהפכת לזהות שלך, היא נהפכת לבת־שיווק, למשהו שצריך לטפח כל הזמן, כדי שתוכל לשכנע את התאגידים שמשלמים לך, את רשתות הכבלים. ככה וושינגטון עובדת. בית הקלפים”.

כשהוא נשאל על מידת האמינות של הסדרה המפורסמת בכיכובו של קווין ספייסי, שמציגה חבר קונגרס חסר מעצורים שאינו בוחל בדבר בדרכו לפסגה, אומר לייבוביץ’ ש”רוח הדברים מאוד נכונה, אבל הסדרה נעה הרבה יותר מהר מהפוליטיקה. בסדרה הקונגרס מצליח להעביר רפורמת חינוך. כאן לא העבירו רפורמה בחינוך כבר מיליון שנה”.

עננת הציניות והנהנתנות שאופפת את הפוליטיקה האמריקאית כיום, מודה לייבוביץ’, יכולה גם להיות מסוכנת. “זה לא בר קיימא. יש פה כל כך הרבה כסף, וכל כך הרבה חוסר בושה, ומצד שני יש רמה עמוקה כל כך של ייאוש, של זעם. זאת המאה הנכונה לאאוטסיידר, שיגיע לוושינגטון ובאמת יחולל שינוי”.

הוא, באופן אישי, לא בדיוק חושש לעתידו. “מרגע שהספר נהפך לרב מכר ונהיה מדובר, כולם רוצים להיות מקושרים לדבר הזה. לא היו לי בעיות עד כה”, הוא אומר. זה לא אומר שלא נמאס לו, באופן אישי, מתרבות המסיבות הבלתי פוסקות של וושינגטון. “או, בהחלט נמאס לי”, הוא אומר. “בגלל זה כתבתי את הספר. קיוויתי שיפסיקו להזמין אותי. זה לא עבד”.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם