שהבן שלך יהיה מכונאי, לא שלי - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

שהבן שלך יהיה מכונאי, לא שלי

הישגיהם של בוגרי החינוך המקצועי פחותים בהרבה משל אלה בעיוני

375תגובות

י שיבת הממשלה שהתקיימה לפני שלושה שבועות, ערב פתיחת שנת הלימודים, היתה אמורה להיות חגיגית ונעימה. שר החינוך שי פירון התיישב נרגש לצדו של ראש הממשלה בנימין נתניהו וסקר את תוכניותיו לשנה החדשה. הוא תיאר בין השאר את כוונתו להרחיב את החינוך המקצועי־טכנולוגי בבתי הספר. נתניהו גילה עניין רב בתוכנית, שאל שאלות, ולא הבחין שלחץ הדם של שלושה משריו מתחיל לעלות במהירות.

השרים המתינו בקוצר רוח כדי להגיד את דברם, וכשהגיע תורם, הם התפוצצו על פירון בזה אחר זה. סילבן שלום היה הראשון שדיבר: “אתם לא תחזירו את החינוך המקצועי לעיירות הפיתוח. אם אתם רוצים חינוך מקצועי אז בבקשה, אבל רק כששרי הממשלה ישלחו את הילדים והנכדים שלהם לחינוך המקצועי נסכים שתחזירו את זה לשאר המקומות. קודם בצפון תל אביב, אחר כך בירוחם”.

פירון הופתע. הוא אמר משהו על הצורך לתת פתרון לנערים שנושרים מבתי הספר, על חשיבות רכישת המקצוע לנערים שמתקשים ללמוד לבגרות. אבל למתקפה עליו הצטרפו גם שר הרווחה מאיר כהן ‏(יש עתיד‏) והשר להגנת הסביבה עמיר פרץ ‏(התנועה‏).

כתבות נוספות באתר TheMarker:

וולמארט בירכא // הכירו את המתחרה החדשה לחווית הקנייה האמריקאית

נלחמים בכסף השחור: הממשלה אישרה הקמת צוות לבחינת צמצום השימוש במזומן

אוליבייה פיטוסי

השיוך המפלגתי השונה של השלושה היה חלש מהרקע המשותף להם: השרים המזרחיים היחידים בממשלת נתניהו הנוכחית. מלבד פירון, למעשה, שהוא חצי מזרחי בעצמו. שלושתם מגיעים מהדרום - שלום מבאר שבע, פרץ משדרות וכהן מדימונה. לכל אחד מהם התיישב הסיפור הזה על איזה פצע. כהן ופרץ כיהנו כראשי עיריות, ויש להם אינספור סיפורים ועדויות על האופן שבו החינוך המקצועי מחליש אוכלוסיות ומקבע אותם בדרגות שכר נמוכות ובמעמד נמוך. שלושתם תיארו את החינוך המקצועי כאחת העוולות הקשות שנעשו כלפי תושבי הפריפריה. לדברי פרץ, “אמרתי להם שאם מישהו משרי הממשלה מוכן שילדיו ילמדו בחינוך מקצועי - שיקום. אף אחד לא קם”.

ראשון להתעשת היה נתניהו. הוא הבין מהר על מה מדברים שריו, וסיכם את הדיון בכך שיש לבחון את סוגיית החינוך המקצועי בהקשרה הרחב ולתת את הדעת על מכלול האספקטים הנוגעים אליה. לפירון לקח יותר זמן להבין באיזה עצב חשוף הוא נגע.

סביר להניח שאם הוא היה מכיר לעומק את המחקרים הרבים שפורסמו על חינוך מקצועי והסללה, הוא היה מבין מהר את הנוסחה שהתקבעה כאן בשנות ה–60, ה–70 וה–80: חינוך מקצועי הוא פתרון למזרחים מהפריפריה שלא יצלחו לימודים עיוניים והשכלה אקדמית, ועל כן בואו נכשיר אותם בהמוניהם להיות מסגרים, מכונאים וחשמלאים, או מטפלות, מזכירות ותופרות. כך גם נוודא שהם נשארים במקצועות הצווארון הכחול, ומשמשים שואבי מים וחוטבי עצים של החברה הישראלית בשכר נמוך ובמעמד חברתי עוד יותר נמוך. זאת על רגל אחת התפישה של ההסללה ששלטה כאן באותן שנים. אמנם כל אחד יודע לדקלם ש”כל עבודה מכבדת את בעליה”, אבל הנרטיב שהתקבע כאן הוא שחינוך מקצועי הוא ללא יוצלחים. זה כמובן עושה עוול גם לתלמידים בני 15, שכבר בגילם הצעיר נכפה עליהם עתידם המקצועי, וגם למקצועות חיוניים ובעלי ערך שבאמת יש לכבדם.

דיוני השד העדתי שחוזרים מעת לעת לסדר היום הציבורי עוסקים רבות בפן התרבותי של הפערים. אבל עם כל הכבוד לרשימות השמעה ברדיו, הפערים האמיתיים נוצרים לא בהעדפות תרבותיות או קולינריות, אלא בשוק העבודה. ומי שסולל את דרכך לשוק העבודה היא מערכת החינוך - שם נפתחים הפערים לראשונה כשהמערכת מסווגת אחד למסלול עיוני ושני למסלול מקצועי. משם דרכו של הראשון סלולה לאוניברסיטה, להשכלה גבוהה ולמקצוע יוקרתי ומתגמל ‏(אולי גם דרך מעבר ביחידות צה”ל האיכותיות‏), ואילו דרכו של השני עוברת דרך תפקידים צבאיים ומקצועות פחותי יוקרה והכנסה.

אבל עוד לפני כשלי החינוך המקצועי כדאי להתעכב על הגורמים האקטואליים שמעלים מחדש את הצורך בו. המשק הישראלי שינה את פניו בשלושת העשורים האחרונים. הרבה מאוד מפעלים מסורתיים נסגרו, הרבה מאוד חברות היי־טק הוקמו, חלקה של התעשייה התכווץ ואילו חלקה של המערכת הפיננסית גדל. בשורה התחתונה זה משאיר אותנו עם משק לא מספיק יצרני, מוטה פיננסים, ובעל מגבלות קשות ביכולתו לצמוח ולהדביק את הפער בתוצר לנפש מול מדינות מפותחות הדומות לנו בגודלן. התעשיין סטף ורטהיימר מדבר על כך כבר שלושה עשורים ומנסה להסיט בכל כוחו את מערכת החינוך וההכשרה המקצועית מעסקי האוויר של לימודי מינהל עסקים ומשפטים לכיוון היצרני יותר - מכניקה, כרסמות, חרטות, הנדסה וכל מה שכרוך בבגדי עבודה כחולים.

היו שנים שבהן נשמע ורטהיימר כמו תקליט שבור ומאוס. אבל בשנים האחרונות מקשיבים לו יותר, אולי בגלל הסיפור האישי המופלא שלו ושל חברת ישקר. יותר מכל ההצהרות של ורטהיימר, מכירת ישקר לוורן באפט ב–6 מיליארד דולר חיזקה את ההכרה בחשיבות החינוך המקצועי־טכנולוגי, והוכיחה לכל מי שפיקפק שאפשר לייצר ערך כלכלי אדיר בתעשיית ייצור. הערך הכלכלי הוא לא רק הסכום ששולם עבור החברה, אלא גם ובעיקר אלפי מקומות העבודה איכותיים שהיא יצרה.

אוליבייה פיטוסי

אבל ישקר היא היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. חלקה של התעשייה בכלכלה הישראלית נחתך כמעט בחצי מאז שנות ה–70. ומי התחזק וגדל באותן שנים? המגזר הפיננסי. ד”ר זאב רותם, הבעלים של חברת הייעוץ האסטרטגי הנושאת את שמו, הכין באחרונה ניתוח של הצמיחה, הפריון והפערים בישראל, וממנו עולה תמונת מצב עגומה למדי של המשק. אחד הממצאים המרתקים והמטרידים בדו”ח שלו הוא הזינוק החד בחלקו של המגזר הפיננסי ‏(כולל נדל”ן‏) בכלכלה, משיעור של 5.6% מהתוצר בשנות ה–60 לשיעור של 24.6% ב–2011. באותן שנים ירד חלקה של התעשייה בתוצר מ–21.2% ל–12.9%.

אמנם גם בעולם המפותח ראינו באותן שנים גידול בחלקו היחסי של ענף השירותים ‏(לרבות הפיננסים‏) על חשבון התעשיות, אבל בישראל זה די מוקצן. למעשה, גם בארה”ב מכים על חטא העברת תעשיות הייצור למזרח אסיה, בעיקר בשנים האחרונות, שבהן שיעור האבטלה זינק ומיליוני אמריקאים איבדו את עבודתם.

רותם סבור שהדרך שבה ישראל יכולה להדביק את הפיגור בתוצר לנפש בהשוואה למדינות המפותחות הדומות לה היא באמצעות חיזוק המגזר היצרני, צמצום המגזר הפיננסי, חיזוק העסקים הקטנים ופירוק הקרטלים והמונופולים. במלים אחרות, פחות בנקאים, אנשי ביטוח, נדל”ניסטים ויועצי השקעות - ויותר מהנדסים, טכנאים והשקעות במפעלים ובמכונות.

רותם לא מגלגל את האחריות על החינוך המקצועי לפתחם של בתי הספר התיכוניים. לא משם תבוא הבשורה. גם ועדת דוברת, שבדקה את סוגיית החינוך המקצועי, קבעה בזמנו שזה לא תפקידה של מערכת החינוך להכשיר בעלי מקצוע לשוק העבודה ולצבא - אלא תפקידה של מערכת ההשכלה הגבוהה. לעומת זאת, הצבא, המועצה הלאומית לכלכלה והתעשיינים תומכים בהחזרת החינוך המקצועי והטכנולוגי לתיכונים. הצבא והתעשיינים רוצים שמערכת החינוך תעשה עבורם את העבודה ותשלח אליהם כוח אדם עם הכשרה מקצועית. זה אמנם חוסך עלויות מסוימות לצבא ולמפעלים, אבל זה עולה הון עתק למערכת החינוך, ובעיקר פוגע בתלמידים שדרכם להשכלה גבוהה נחסמת למעשה, בשעה שרכישת המקצוע שבה השקיעו שלוש שנות לימוד בתיכון יכולה להיעשות בכמה חודשים בלבד בצבא או במפעל.

כשלי החינוך המקצועי בתיכונים נחקרו רבות. לפני שלוש שנים פירסם בנק ישראל מחקר מעמיק שבחן את תרומתו של החינוך המקצועי בהשוואה לחינוך העיוני להשכלה ולהצלחה בשוק העבודה. הממצאים היו חד משמעיים: הישגיהם של בוגרי החינוך המקצועי היו פחותים בהרבה משל אלה שלמדו בחינוך העיוני. הם רכשו פחות השכלה על תיכונית, היוקרה של משלח ידם היתה פחותה, ועל פי רוב שכרם היה נמוך יותר. הממצא החיובי העיקרי של החינוך המקצועי היה שהוא ממלא את ייעודו בצמצום הנשירה מהתיכון.

החוקרים, נועם זוסמן ושי צור, בדקו את מערכת החינוך של שנות ה–60 ותחילת שנות ה–70. באותה תקופה מחצית מתלמידי התיכונים למדו במסלול מקצועי, לעומת שליש כיום. באותן שנים היה די ברור שחינוך מקצועי גורם להסללה ‏(כלומר קובע את מסלול חייו של התלמיד כבר בתיכון‏), גורם לתיוג ולהדרה, מביא להישגים לימודיים פחותים וגם מגדיל את האי שוויון. עם רשימת הישגים כאלה, מה הפלא שהשרים המזרחיים שלמדו וגדלו בפריפריה מתקוממים?

“אין לי שום התנגדות לחינוך מקצועי, אבל אסור לעשות זאת כפי שהיה בשנות ה–60 וה–70. בתיכון ליהמן בדימונה, שבו למדתי ואותו גם ניהלתי בהמשך, היו לוקחים ילדים ומתייגים אותם בעזות מצח. זו היתה מערכת מסלילה ומתייגת שלא נתנה לילדים לממש את היכולות שלהם”, אומר שר הרווחה מאיר כהן. “הפריפריה היתה מלאה בבתי ספר מקצועיים, בנו רזרבות למפעלי הטקסטיל. מתוך תיכון שלם 70% מהכיתות היו מקצועיות.

“אני בעד בתי ספר טכנולוגיים, אבל לא כאלה שבולמים את הילד. לא צריך ליצור שוב מרתפי עבודה בחסות משרד החינוך, כשבכיתה י’ כבר מחליטים מי מסגר ומי שוליית מסגרים. זה הרי ממשיך גם לצבא. למה רק 1% מהחיילים ביחידות התקשוב מגיעים מהפריפריה? איך זה קורה? פשוט לא מכשירים אותם לכך. אם תפתח מרחבי למידה טכנולוגיים ומדעיים בפריפריה יצאו משם יותר רופאים, יותר מדענים ויותר אנשים שישרתו ב–8200”.

שר האנרגיה והתשתיות, סילבן שלום, סבור כי החינוך המקצועי הוא רכיב מרכזי במלחמת המעמדות שמתנהלת בישראל מאז הקמתה. “החינוך המקצועי הרבה יותר משמעותי מסך הצרכים של המשק לחרטים, מסגרים ומכונאים. זו בעצם מלחמת מעמדות. יש כאן סוגיות של השתייכות חברתית, מסלול קריירה. הרי כל קבוצה לא מאפשרת לקבוצות מתחתיה לעבור אותה. זה לא רק שאשכנזים בלמו את המזרחים, זה נכון גם למזרחים עם רוסים או אתיופים. לכן אמרתי שברגע שנראה את שרי הממשלה שולחים את הילדים או הנכדים שלהם לחינוך מקצועי, הטיעון שלי יסתיים”.

השר להגנת הסביבה עמיר פרץ טוען כי הרעיון להחזיר את החינוך המקצועי נובע משיקולים סטטיסטיים. “לדעתי זה ניסיון לפתור בעיה של סטטיסטיקה. אם החינוך המקצועי יחזור לתיכונים אז תהיה פחות נשירה, ובקרב הניגשים לבגרות אולי תהיה יותר הצלחה. אני לא נגד כיתות טכנולוגיות שיעניקו חינוך טכנולוגי־הנדסי במסגרת של 14 שנות לימוד. ראיתי מספיק אנשים שהיו במסלולים כאלה והצליחו כנגד כל הסיכויים לפרוץ מהם להישגים מדהימים, אבל ברגע שהכנסת חינוך מקצועי לתלמיד בכיתה י’ - הנצחת את הדימוי שלו. חסרים בעלי מקצוע? אז שיקימו תיכון אזורי שיכשיר בעלי מקצוע, אבל שלא ייאלצו רק מנהלי תיכונים בעיירות הפיתוח לפתוח כיתות מקצועיות”.

לאחר שהבין את המשמעות של חינוך מקצועי ואת הקונוטציות שהוא מייצר - פתרונות למזרחים לא יוצלחים מהפריפריה - מתכוון שר החינוך פירון לגשת לסוגיה בצורה שונה: לא להפוך את החינוך המקצועי לברירת מחדל לתלמידים חלשים על סף נשירה מבתי הספר, אלא לבנות תוכנית להקניית מקצועות טכנולוגיים נדרשים ובניית יוקרה ומעמד חברתי מכובד לאותם מקצועות. “בגרמניה, מכונאי שעובד במרצדס נהנה מיוקרה רבה. יש שם כבוד לבעלי מקצוע. למה שלא יהיה גם אצלנו?”, אומר פירון.

פירון אימץ די מהר את גישתם של שלושת השרים, והוא לא מתכוון להנחית את החינוך המקצועי על בתי הספר בפריפריה, אלא להתחיל במקומות החזקים יותר. “לחינוך המקצועי יש שלוש סוגיות - תרבותית, חינוכית וכלכלית. מבחינה כלכלית זה ברור: ישראל זקוקה לעובדים מיומנים ולא יכולה להתבסס רק על עובדים מבחוץ. בפן החינוכי, יש ילדים רבים שמתייחדים בחוכמת ידיים, וכשהקריטריונים להישגים לימודיים הם אחרים - זה מביא לתסכול ולנשירה. הנשירה בישראל גדלה בשנה האחרונה. יותר ויותר ילדים לא מצליחים להחזיק מעמד ומסתובבים ברחוב, וזה נזק חינוכי.

“הסוגיה התרבותית חשובה במיוחד. החברה מדברת על מצוינות, אבל אנחנו צריכים לשנות את ההגדרות כך שהחברה תכיר בכך שלמצוינות אין רק הגדרה אחת. זה ייעשה באמצעות חינוך, הסברה וקמפיין ציבורי נרחב. נפתח בתי ספר מקצועיים גם בלב המדינה, לא רק בפריפריה. ככל שאיכות ורמת הלמידה יהיו גבוהות יותר וההכשרה יקרה יותר, זה יבהיר שלא מדובר בפתרון זול אלא בפתרון יקר ויוקרתי - ודאי אם נדע להעניק תואר של מייסטר, רב אומן או אומן במקצועות האלה. דבר נוסף הוא להעניק לתלמידי החינוך המקצועי אופק אקדמי שיאפשר להגיע ללימודים גבוהים. אסור שהכישלון המהדהד של החינוך המקצועי בעבר ימנע מאתנו להביא חדשנות ושינוי. אנחנו צריכים להיות חברה שלומדת מטעויות העבר ולא הופכת אותן למחסום בפני העתיד”.

אני מאמין לכנות כוונותיו. הוא באמת מדבר על חינוך מקצועי בהתלהבות. אבל לפני שהוא מגבש את התוכנית, כדאי לו לקרוא את המחקרים על ההסללה, התיוג ואי השוויון שנוצרו בשנים ההן של חינוך מקצועי שהושתת על צרכים של מפעלים ועל ניסיון למנוע נשירה, ולא על זיהוי ואבחון היכולות של התלמידים ומתן מענה קודם כל לצרכים שלהם. הצעד המשלים הוא כמובן הגדלת ההשקעות בתחומים היצרניים על חשבון הפיננסים, אבל גם בניית שוק עבודה משוכלל. הצבת רף גבוה ויעדים אמביציוזיים בתחומי פריון העבודה, התגמול וההכשרה המקצועית הם תנאים הכרחיים לבניית נרטיב חדש של משק יצרני. בלעדיהם אין משמעות להכשרה של המוני עובדים למקצועות שאין בהם מספיק צורך - כפי שקורה בלימודי משפטים ומינהל עסקים שמייצרים אלפי בוגרים מדי שנה.

נ.ב

את הסיפור הבא כבר סיפרתי אבל הוא רלוונטי לנושא, אז אמחזר אותו. סוגיית החינוך המקצועי אינה זרה לי. בגיל 15 שובצתי למסלול של לימודים עיוניים פלוס לימודי חשמל בתיכון בדימונה. זו היתה אחת משלוש הכיתות החזקות בשכבה, והרעיון היה להעניק לתלמידים גם תעודת בגרות וגם מקצוע - חשמלאי. אלא שלימודי החשמל היו קשים לי ולא היה לי כישרון לתחום. זה התבטא בציונים. לאחר דין ודברים עם המחנך והנהלת בית הספר נמצא פתרון: הוחלט להקל עלי ולחסוך לי את הצורך לעשות תעודת בגרות. תלמד רק חשמל, אמרו לי, והעבירו אותי לכיתה מקצועית.

המהלך נכשל. הידע שלי בחשמל מתמצה עד היום בהחלפת נורות, ואת תעודת הבגרות נאלצתי לעשות בגיל 24. אינני יודע כמה תלמידים מסוגי היו במערכת החינוך באותן שנים, אבל די ברור לי שהמערכת ויתרה אז בקלות על תלמידים וניתבה אותם לחינוך מקצועי כברירת מחדל במצבי קושי. כך נעשה עוול גם לתלמידים שהיו יכולים ללמוד דברים אחרים ומתאימים יותר לכישוריהם, וגם לבעלי מקצוע מעולים, שראו כיצד המערכת מנתבת למקצועם תלמידים מתקשים ובכך מתייגת את המקצוע כנחות ובעייתי. אסור לחזור על הטעות הזו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#