"האינטרנט הרס את מעמד הביניים" - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
העתיד שייך לעשירים

"האינטרנט הרס את מעמד הביניים"

ג'רון לנייר היה שם כשהרשת התחילה. גם הוא האמין במידע חופשי, בקוד פתוח ובכך שהאינטרנט יציל את העולם וירומם את מעמד הביניים ■ ואז עברו 20 שנה, ומעמד הביניים התרסק בזמן שענקיות האינטרנט שיגשגו ■ עכשיו הוא אומר: אם לא נעשה דבר, העתיד יהיה שייך לבעלי המחשבים החזקים

91תגובות

" בבעלות מי יהיה העתיד?". על השאלה הזאת מנסה ג'רון לנייר לענות בספרו החדש, שנקרא, בהתאם, ?Who Owns the Future. אבל לנייר - יזם אגדי, ממציא מהפכני, גורו מחשבים, חלוץ רשת, מלחין ופילוסוף, האיש שהגה את המונח "מציאות מדומה" ומאבותיה של התרבות הדיגיטלית - לא באמת צריך 359 עמודים כדי לענות על השאלה הזאת. את התשובה שלו אפשר לסכם במלה אחת - וכיאה למדען שחושב מחוץ לקופסה, גם אותה הוא לא באמת צריך. "בכל פעם שמבקשים ממני לחתום על הספר אני פותח בעמוד השער, מתחת לשאלה 'מי הבעלים של העתיד?', ומצייר חץ לכיוון שמו של האדם שביקש ממני לחתום", אומר לנייר בראיון ל–Markerweek. "כל הפואנטה של העתיד היא שהוא עדיין לא קיים ושיש לנו יכולת לשנות אותו".

על פניו, קשה ליישב את ההצהרה האופטימית הזאת הזה עם ההווה העגום והעתיד הקודר למדי שמצייר לנייר בשנים האחרונות, הן בספרו החדש - כרך עב כרס שאפשר, הוא מסכים, לסכם בהצהרה אחת: "האינטרנט הרס את מעמד הביניים" - והן ברב המכר שלו מ–2010, המניפסט "אתה לא גאדג'ט" ‏(You are not a Gadget‏), שבו יצא נגד הבאר שממנה שתה במשך שנים רבות וביקר בחריפות חלק גדול מחבריו למקצוע, לצד חברות ווב 2.0 כמו פייסבוק, ושבגינו נכלל ב–2010 ברשימת 100 האנשים המשפיעים בעולם של המגזין "טיים".

עקבו אחרי TheMarker בטוויטר

כתבות נוספות באתר TheMarker:

"הצעירים באים לפוליטיקה נקיים - הם לא חייבים כלום לאף אחד"

קווין פ. קייסי

פילנתרופים ויזמים חברתיים, האם אתם רוצים להוביל שינוי בישראל?

העתיד שמצייר לנייר הוא במובן מסוים גרסה קיצונית יותר של המציאות הנוכחית. לא, רגע, הוא מתקן ומדגיש: העתיד יהיה הרבה יותר גרוע, ויהיה שייך כולו לבעלי המחשבים החזקים, שייהפכו לאליטות החדשות. לנייר מכנה את אותם מחשבים Siren Servers ‏("שרתי סירנות"‏), רשתות מתוחכמות שכל מטרתן לאסוף מידע מבלי לשלם עליו. המידע הזה מנותח לאחר מכן על ידי המחשבים החזקים בעולם, שמנוהלים על ידי כמה מהאנשים החכמים בעולם, ובתוצאות, שנשמרות בסוד, נעשה שימוש כדי לבצע מניפולציות במשתמשים. ולמי שייכים אותם מחשבי־על? ל–1% של המאה ה–21: גוגל  פייסבוק  כל החברות שבעיני רבים עדיין מסמלות משום מה קדמה ודמוקרטיזציה. ובזמן שמחשבי העל משתלטים על הכלכלה ובעליהם מתעשרים, שכבה רחבה ביותר של אנשים שמשתייכים כיום למעמד הביניים תידרדר לעוני.

שורשיו של העתיד הקודר הזה, במקרה שלמישהו היה ספק, נטועים עמוק בהווה: הווה שבו האי־שוויון מעמיק, וחברות הטכנולוגיה הגדולות נהפכו לגרסה 2.0 של סוחרי הנגזרים חסרי האחריות בבנקים הגדולים בוול סטריט - רק שבמקום לסחור בניירות ערך הם סוחרים במידע על חייהם הפרטיים של אנשים.

בזמן שיזמי אינטרנט בכל העולם, ממארק צוקרברג ועד לסטארט־אפיסט המצוי, מדברים בשבחי יכולותיה של הטכנולוגיה לפתור את הבעיות המהותיות העומדות בפני העולם, לנייר טוען בתוקף: להפך. לדבריו, תעשיית האינטרנט בצורתה הנוכחית תרמה להחרבתו של מעמד הביניים ולהעמקת האי־שוויון. מעמד הביניים, שפעם היה מרוויח משרות, ביטחון ושיפור באיכות החיים הודות לקדמה טכנולוגית, סובל כיום משחיקה בשכר ובביטחון התעסוקתי, מירידה באיכות החיים ומחרדה גוברת בכלכלה שלא מייצרת מספיק משרות עבורו, והוא מצופה להיות מרוצה מכך שבתמורה לכל אלה הוא קיבל את הזכות לעשות לייק בפייסבוק ולהעלות תמונות לאינסטגרם. "אין אף מדינה מתקדמת מבחינה טכנולוגית שלא חוותה עלייה באי־שוויון במקביל לעלייה ב–Big Data", הוא אומר.

חלק גדול מהכלכלה שלנו, אומר לנייר, משתנה לנגד עינינו מכלכלה פורמלית, שבה יחסי עובד־מעביד מוסדרים בשורה של חוקים והסכמים כתובים, שמבטיחים לנו הגנה מפני פיטורים לא מוצדקים, שכר הוגן והטבות אחרות, לכלכלה לא פורמלית שבה אנחנו משמשים, במקרה הטוב, רק כניצבים. המידע שלנו, כלומר החיים שלנו כפי שהם משתקפים ברשתות חברתיות ובשימוש שלנו בשירותים כמו ג'ימייל או יוטיוב, הוא שמתניע את הערך העצום של חברות כמו פייסבוק, טוויטר וגוגל. הוא זה שמאפשר להן להכניס מיליארדי דולרים. בלי המידע הזה, כלומר ההשתתפות שלנו ברשת, אין להן ערך. ועדיין, בזמן שהן עושות קופה אנחנו לא מקבלים דבר, ומסתפקים בהטבות לא כספיות שלהן אנחנו מייחסים ערך: מוניטין, למשל, או סתם חיבה.

למעבר הזה יש מחיר. כל מי שלא נמצא בצד הנכון שלו, כלומר בצד של עובדי הרשתות או מקימיהן - ומדובר ברוב המוחץ של בני האדם - נמצא מחוץ למשחק, ובעצם מחכה בסבלנות לזמן שבו הטכנולוגיה תהפוך גם את המשרה שלו למיותרת לטובת שירותים אוטומטיים מבוססי מיקור המונים.

בספר החדש ובראיונות אוהב לנייר להשתמש בדוגמה של אינסטגרם וקודאק. בשיאה, כשהיא נהנית מההצלחה ההיסטרית של הקודאכרום, העסיקה קודאק 140 אלף איש והיתה שווה 28 מיליארד דולר. היא ייצרה משרות, פתחה מפעלים והביאה ערך אמיתי לכלכלה האמריקאית. היא אפילו המציאה את המצלמה הדיגיטלית ‏(ואז קברה אותה במרתף‏). כשפשטה רגל ב–2011, אחרי שנים רבות של דעיכה אטית וירידה תלולה במכירות, קודאק עדיין העסיקה 7,000 איש.

בלומברג

אינסטגרם, לעומת זאת, נוסדה ב–2010 וזכתה די מהר להצלחה. באפריל 2012 היא נמכרה לפייסבוק תמורת מיליארד דולר. החברה הצעירה, כוהנת הצילום של העידן הדיגיטלי, ירשה במידה רבה את מקומה של קודאק כפלטפורמה שדרכה אנשים רגילים חולקים בתמונות את סיפור חייהם - באופן אירוני, באמצעות פילטרים שחלקם מחקים במכוון סרטי צילום ישנים של קודאק.

כשנמכרה לפייסבוק, העסיקה אינסטגרם רק 13 אנשים. לא היה לה מודל עסקי. זו, בקיצור, הבעיה כולה: במבנה הנוכחי של תעשיית האינטרנט, למפעל טקסטיל כושל יש יותר ערך עבור החברה מאשר לחברת אינטרנט נוצצת עם שווי של מיליארדי דולרים. הטכנולוגיה, באופן פרדוקסלי, מרוששת את מעמד הביניים במקום לרומם אותו.

"המצב הזה הורס את מעמד הביניים והורס את הקפיטליזם", אומר לנייר. "אני רוצה להבהיר: אני לא סוציאליסט, אין לי שום דבר נגד 13 העובדים של אינסטגרם. הקמתי או עבדתי בחברות שנמכרו לגוגל ולאורקל. אני בעד הצלחה ואני גאה בעמק הסיליקון, במובן מסוים. אבל הדפוס הזה לא יכול להימשך ואין סיכוי שהכלכלה תוכל לצמוח ככה. מבנה התמריצים דפוק. מעט שחקנים עושים הרבה כסף מביצוע מניפולציות במידע ובאנשים במקום ליצור ערך".

כשהוא צריך למצוא אנלוגיה מתאימה לתעשיית האינטרנט של היום, ללנייר יש תשובה מוכנה: תעשיית הפיננסים. כמו תעשיית האינטרנט בשנים האחרונות, גם תעשיית הפיננסים שואבת ערך במקום ליצור אותו. כמו תעשיית האינטרנט, גם תעשיית הפיננסים סבלה מעיוותים מבניים קשים. במקרה שלה, אותם עיוותים הורשו להתקיים ללא הפרעה, עד שלבסוף הובילו למשבר הפיננסי הגדול ביותר מזה 80 שנה.

אנלוגיה אחרת שהוא בוחר היא המערב הפרוע. "הכלכלה הדיגיטלית החדשה דומה להשתלטות של הברונים השודדים על תעשיית הרכבות בצפון אמריקה בסוף המאה ה–19", הוא אומר. "לארה"ב היתה פעם בעיה: היו לה יותר מדי אדמות. אז היא מצאה פתרון: היא התחילה לתת אדמות בחינם במערב. אנשים שמחו וחשבו 'אדמה חינם!', אבל היה מלכוד: כדי להגיע לאדמה שלך, היית צריך לנסוע ברכבת שהיתה בשליטת מונופולים. זה יצר מעמד של פושעים, הברונים השודדים, והוביל למדינה חסרת חוק. בסוף אנשים החליטו לנרמל את המערב כדי שתהיה לך דרך ציבורית, זולה יותר, להגיע לאדמה שלך, וזה מה שצריך לקרות בתרבות הדיגיטלית".

הפוליטיקאים, הוא מודה, לא מודעים לסכנות שהוא מצביע עליהן. הם עדיין רואים בתעשיית האינטרנט את המפתח לצמיחה, אוהבים אקזיטים ומעריצים את חברות האינטרנט הנוצצות, ולא מודעים למבנה המעוות של מערכת היחסים ביניהן לבין הלקוחות שלהן - או מתעלמים ממנו במודע. הם מתעלמים מהעובדה שחלק גדול מתעשיית הטכנולוגיה כיום, אם לא רובה, לא מוקדש ליצירת ערך, אלא לשאיבת ערך וניצול של משאב קיים. "לכם בישראל עוד יש מזל - ישראל טובה מאוד בייצור סטארט־אפים שמייצרים דברים, לא רק תוכנות שמבצעות מניפולציות", הוא אומר. "בעמק הסיליקון יש לנו הרבה פחות סטארט־אפים כאלה. לצערי הרב, יש יותר יזמים שמנסים להיות פייסבוק הבאה מאשר כאלה שמנסים להיות אילון מאסק".

"אנחנו הורסים את עצמנו"

ג'רון לנייר נולד לפני 50 שנה בניו יורק, בן למהגרים יהודים מאירופה שנמלטו מהאנטישמיות וממחנות הריכוז, וגדל במסילה, ניו מקסיקו, עיירה קטנה עם פחות מ–2,000 תושבים. כשהיה בן 9 נהרגה אמו בתאונת דרכים, ותקופה מסוימת הוא חי באוהל עם אביו, לאחר שהאב נקלע לקשיים כלכליים. למזלו, מסילה היתה קרובה לאתר ניסויי הטילים וייט סנדס, ולכן איכלסה לא מעט מדענים. אחד מהמדענים האלה היה האסטרונום קלייד טומבו, שגילה ב–1930 את כוכב הלכת פלוטו. טומבו לקח את לנייר תחת חסותו, והילד התאהב במדע, במיוחד במתמטיקה ומחשבים.

בגיל 13 הוא החל ללמוד קורסים במתמטיקה וכימיה באוניברסיטת ניו מקסיקו, ובגיל 17 עבר לבארד קולג' בניו יורק. כדי לשלם את שכר הלימוד שלו, לנייר מכר חלב וגבינות מעזים שרעה בעצמו. אחרי שנים במדבר הוא לא הסתדר עם העיר הגדולה, חזר לניו מקסיקו ועבד לתקופה כמיילד. לבסוף, בעקבות מערכת יחסים שזמן לא רב לאחר מכן הסתיימה, הוא עבר לקליפורניה והחל לעבוד בתעשיית משחקי הווידאו. הוא פיתח משחק קאלט בשם Moondust, ובזכותו התקבל לעבודה באטארי, שם פגש את טום צימרמן שהמציא כפפת משחק שאיפשרה ללובש "לנצח" על סימפוניה באמצעות חיישני תנועה, ונהפך לשותפו בחברה בשם VPL, שבה ניסו השניים להפוך את רעיון המציאות המדומה למסחרי. באותה תקופה הוא גם העמיק את המוניטין שלו כמוסיקאי וכמלחין נאו־קלאסי, ואפילו הקליט אלבום בהפקתו של המלחין פיליפ גלאס. VPL פשטה רגל ב–1992, אחרי שלנייר הודח מהחברה.

אחרי VPL, עסק לנייר בשורה של עבודות בתחום הטכנולוגיה. הוא היה הסמנכ"ל המדעי של איימטיק, שפיתחה אלגוריתמים לזיהוי ומעקב אחרי פנים אנושיות בתמונות דיגיטליות ונרכשה על ידי גוגל ב–2006, וכמדען אורח בסיליקון גרפיקס שמאז פשטה את הרגל. ב–2007 הצטרף למחלקת המחקר של מיקרוסופט, שם הוא מוגדר כארכיטקט שותף ועוסק עד היום בשורה של פרויקטים עתידניים שעליהם הוא לא מנדב פרטים. בין היתר, הוא היה מעורב בפיתוח הקינקט, בקר המשחקים שמאפשר לשחקנים ב–360 Xbox לשלוט במשחקים לפי תנועות הגוף.

אין הרבה אנשים בתעשיית הטכנולוגיה שיכולים לומר שהם מחזיקים בהישגים או במוניטין של לנייר, שהוגדר לפני כמה שנים כאחד מ–300 הממציאים הגדולים ביותר באנציקלופדיה בריטניקה. במשך השנים הוא צבר לעצמו מוניטין של אחד מחלוצי התרבות הדיגיטלית, בשר מבשרו של עמק הסיליקון. הוא היה שם בהתחלה, והיה אחראי - לבדו או עם אחרים - לרבות מהתפישות שיש לנו כיום לגבי העולם המקוון.

לכן, למרות שהוא עושה זאת שנים, עדיין מפתיע מעט לשמוע או לקרוא אותו מבקר כל כך בחריפות את עמיתיו לתעשייה. הוא מדגיש אמנם שאין לו שום דבר נגד אנשים כמו מארק צוקרברג או סרגיי ברין, שלדבריו הוא מכיר ואינו מפקפק בטוהר כוונותיהם, אך מיד לאחר מכן הוא פוצח בביקורת חריפה של פועלם. "הבעיה היא לא בצוקרברג או בברין כאינדיווידואלים, הבעיה היא באופן שבו מעוצבת המערכת: בתמונה הגדולה, בשאלה למה אנחנו מייחסים ערך. האם אנחנו מייחסים ערך למשרות ולצמיחה בת קיימא, או למידע שיכול לשמש כדי לבצע מניפולציות באנשים? צריך להבין שאם זה מה שאנחנו מעריכים כחברה, זה אבסורדי ונהרוס את עצמנו".

בעשור האחרון הוא החל לבקר בחריפות את תעשיית הטכנולוגיה, ובעיקר את הכוחות הגדולים בתעשיית האינטרנט, בהם חביבי קהל ותעשייה כמו ויקיפדיה ופייסבוק. ב"אתה לא גאדג'ט", ולפני כן בחיבור בשם "מאואיזם דיגיטלי: הסכנות של הקולקטיביזם המקוון החדש" שפירסם במגזין Edge ב–2006, הוא יצא נגד האידיאולוגיה השלטת בתעשיית האינטרנט, זו שדוגלת ב"מידע חופשי", בקוד פתוח ובחוכמת ההמון, וסימן את אותה אידיאולוגיה ככזו שמעכבת חדשנות, פוגעת בקדמה ומקדשת את ההמון על חשבון הפרט.

לנייר קרא לאידיאולוגיה הזו "מאואיזם דיגיטלי", וטען שהווב 2.0 הורסת את היצירתיות של הרשת והופכת אותה, ודרכה את האנושות כולה, לעיסה אחידה ומשעממת שצורכת תוכן שנבחר בקפידה על ידי אלגוריתמים שפועלים לפי סטטיסטיקות ושאין בהם מקום ליצירתיות. הספר נהפך לרב־מכר, זיכה את לנייר במקום ברשימת 100 האנשים המשפיעים של "טיים" והפך אותו לאחד מהבולטים שבנביאי הזעם של העידן הדיגיטלי, לצד אנשים כמו יבגני מורוזוב, רוברט לוין וניקולס קאר.

"אתה לא גאדג'ט" היה החלק הראשון בתהליך של הכאה על חטא שהוביל, בסופו של דבר, לספר החדש. אחרי הכל, לנייר עצמו תמך בחלק גדול מהתפישות שהוא מבקר. בחלק מהמקרים הוא גם עזר לעצב אותן. "אם היית מדבר אתי בשנות ה–80 וה–90 ומספר לי שאנחנו נהרוס את מעמד הביניים, הייתי צוחק. הייתי אומר 'אנחנו נעזור למעמד הביניים, ניצור הזדמנויות וכבישי גישה חדשים'. בינתיים היה לנו זמן לראות את ההשפעה של הרעיונות האלה. זה פשוט מאוד: בתקופה שבה שינינו את העולם מעמד הביניים נחלש, אז לא עזרנו לו - ואם כן, הרי שלא מספיק".

למעשה, הוא אומר, בשלב מסוים תעשיית האינטרנט פשוט התמזגה בתוך המגמות העולמיות של עלייה באי־שוויון וריכוז כוח רב בידי מעטים. "אני בלואיזיאנה כרגע", הוא אומר, "וניו אורלינס, למשל, היא אחד מהאזורים הרבים באמריקה שלא מצליחים במיוחד, בלשון המעטה. עמק הסיליקון, לעומת זאת, הוא חלק באמריקה שמצליח מאוד. ארה"ב מחולקת ככה, לחלקים קטנים שמצליחים ולאזורים נרחבים שלא. מתישהו בדרך שכחנו שאי אפשר לטפח כלכלת שוק ללא מעמד ביניים. בטווח הארוך, מי יהיו הלקוחות? כשיש לך מעט מאוד אנשים מצליחים ואזורים נרחבים של כישלון לא יהיה לך שוק, גם אם המוצר שלך מצליח".

טכנולוגיה פירושה אבטלה

לנייר, כבד־גוף ועם רעמה מפוארת ומבולגנת במיוחד של ראסטות לראשו, תמיד היה יצור חריג בעמק הסיליקון. אחת מהסיבות לכך היא שהוא אמן: מוזיקאי מחונן ובעל אחד מאוספי כלי הנגינה הנדירים הגדולים בעולם. הוא שיתף פעולה עם אנשים כמו גלאס ויוקו אונו, וב"אתה לא גאדג'ט" חרד במיוחד לעתידם של מוזיקאים ואמנים בעידן שבו הם מצופים למסור את התוכן שלהם בחינם באינטרנט.

מצבו של "המעמד היצירתי" - כפי שלנייר מכנה את העיתונאים, האמנים, המוזיקאים והיוצרים האחרים שהעידן הדיגיטלי שמט את השטיח מתחת לרגליהם - רק הורע מאז פרסומו של "אתה לא גאדג'ט". המעמד היצירתי, הפרולטריון החדש, שוחה בלייקים ובעוקבים, אבל מתקשה לשלם עם זה שכר דירה בעולם האמיתי. לנייר מסכים עם האבחנה הזאת ‏("הרבה יוצרים תמיד רצו להיות בפרולטריון, אז הנה, הם קיבלו את מבוקשם", הוא צוחק‏), אבל בספר החדש הוא מציע פרספקטיבה אחרת: "כואב לי לומר את זה", הוא כותב, "אבל נוכל לשרוד רק אם נהרוס את מעמד הביניים של המוזיקאים, העיתונאים והצלמים". רק כך, הוא מסביר, יבינו שאר חברי מעמד הביניים שהטכנולוגיה בצורתה הנוכחית לא מציעה להם עתיד טוב יותר, אלא רק צורה חריפה וערמומית יותר של ניצול.

בזכות העובדה שהוא לא מפחד להשמיע פרובוקציות ולתקוף כמה מהמיזמים האהודים בעולם האינטרנט - כמו ויקיפדיה ואקדמיית קהאן - נהפך לנייר לאחד מהמתנגדים הבולטים של מה שמכונה "אוטופיאניזם דיגיטלי" ‏(Digital Utopianism‏), כלומר האמונה שהאינטרנט ישנה את העולם לטובה, שהטכנולוגיה תפתור את הרעב העולמי והבורות והשחיתות הפוליטית וכל בעיה אחרת מתחת לשמש. "אני זוכר שב–2011 ראיתי את הצעירים בכיכר תחריר וחשבתי לעצמי, הילדים המבריקים האלה שרוצים עתיד, אולי ייצא מזה משהו. אבל אז חשבתי לעצמי: בטוויטר ובפייסבוק אפשר להשתמש כדי להתלונן או לארגן הפגנה, אבל לא כדי ליצור משרות. אז אחרי המהפכה במצרים עדיין לא היו לאותם ילדים משרות, והמדינה גלשה לכאוס. אתה לא תשמע את האנשים בעמק הסיליקון שאמרו ב–2011 שהמהפכה במצרים היא הניצחון של טוויטר אומרים שמצרים ב–2013 היא הכישלון של טוויטר או פייסבוק".

הפתרון, לדברי לנייר, הוא פשוט. כל כך פשוט שהוא נראה בלתי אפשרי: כולנו, הוא אומר, צריכים לקבל תשלום עבור התוכן שאנחנו מייצרים - עבור החיפושים בגוגל והפוסטים בפייסבוק והציוצים בטוויטר והתמונות בביקיני באינסטגרם. למשל, אם בני זוג מכירים באמצעות אתר היכרויות, האלגוריתמים של האתר יכולים לעקוב אחר מערכת היחסים שלהם. אם הם נישאים ונשארים יחד 30 שנה, והמידע הסטטיסטי שמספקת מערכת היחסים ביניהם מאפשרת לאתר לשדך בין שני בני זוג אחרים, הם צריכים לקבל תשלום קטן. כך, אומר לנייר, אנו יכולים להרוויח ממיקרו־תמלוגים על המידע שאנחנו מוסרים ברשת.

לנייר מאמין שהפתרון הזה - "הפתרון ההומניסטי", לדבריו - הוא הדרך הטובה ביותר לפצות את מעמד הביניים על השמות שמחוללת בו הטכנולוגיה. האלטרנטיבה, הוא אומר, דומה יותר למצב במצרים מאשר לעתיד הוורוד שמציירים יזמי טכנולוגיה. "אנחנו יוצרים מצב שבו טכנולוגיה טובה יותר בטווח הארוך פירושה יותר אבטלה, או גל הדף סוציאליסטי", הוא כותב בספר.

ובכל זאת, לנייר מגדיר את עצמו אופטימי. "הפסימיסטים הם אלה שחושבים שאי אפשר לשנות את העתיד, שחושבים שהעולם הוא הכי טוב שהוא יכול להיות", הוא אומר. "הרי אם מישהו רואה בעיה ואומר שצריך לפתור אותה, אתה לא אומר שהוא פסימי, נכון? אתה קורא לו אופטימי. גם האדם שמסרב להכיר בבעיה הוא לא פסימי, הוא סתם אידיוט. באופן כללי, אם מהנדס אומר לך שהכל טוב בעולם, הוא לא מהנדס טוב. אתה רוצה מהנדסים שיזהו בעיות שצריך לפתור”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם