מי צריך לבנות בשטחים, כשאפשר פשוט לעבד הקרקע - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
כך עובדים השותלים

מי צריך לבנות בשטחים, כשאפשר פשוט לעבד הקרקע

גידולים מניבים של תבלינים ואתרי תיירות מושכים - החקלאות הישראלית בשטחים שמעבר לקו הירוק צומחת והשטחים המעובדים שולשו תוך 15 שנה ■ החקלאות הפלסטינית מתכווצת ומאבדת אדמות ■ כמה יזמים פלסטינים מנסים לשנות את המצב

26תגובות

"בשכת ליישובים הציוריים ולכרמי היין של יקבי הבוטיק המובילים, שוכנת לה שילה - העיר הקדומה ומקום המשכן ששימשה כבירת ישראל הראשונה במשך 369 שנה", כך נכתב באתר האינטרנט של המועצה האזורית מטה בנימין, המבקשת לפתח ענף כלכלי חדש בתחומה: תיירות. המועצה מבקשת למשוך אליה מטיילים ישראלים, על אף שהיא ממוקמת בלב הגדה המערבית בינות ללא מעט כפרים פלסטיניים.

סיור באזור, ובמיוחד בעמק שילה הפסטורלי, אכן מצליח להשכיח לרגע את המציאות המזרח־תיכונית. שורות־שורות של גפנים שתולים על צלע ההר, ליד מטעי זיתים מוריקים, ובצדי הכביש שלטים חומים מבשרים על אתר תיירות כזה או אחר - מעיין, בית בד או יקב - ושלטים אחרים מציעים מסלולי טיולים כמו "דרך היין" או "דרך הזית". באחרונה אפילו נפתח בית קפה חדש באזור בשם "ניחוחות". מה שמאפשר את התפאורה הזו הוא הגידול הניכר בחקלאות באזור: תושבי ההתנחלויות והמאחזים בסביבה החלו לעבד בשנים האחרונות אלפי דונמים, בעיקר מטעי גפנים וזיתים.

לכתבות אחרות ב-TheMarker:

הבנק הקטן נמצא אצלכם בכיס

יוסי שריד דורש מהוועדה למינוי דירקטורים לנמק את דחיית מועמדותו

"הפעילות החקלאית כאן התחילה לפני כ–12 שנה", מסביר ראש המועצה האזורית בנימין, אבי רואה. "רוב הקרקעות החקלאיות הן אדמות מדינה, שהוקצו לחקלאים שגילו עניין לעסוק בתחום. החקלאות החדשה באזור נוסדה על ידי בנים שגדלו פה והחליטו להישאר לחיות כאן, וגם לעבד את האדמה. זה הולך וגדל כל שנה. הרעיון הוא כמובן לשמור על אדמות המדינה. בזמנו אריק שרון קרא לרוץ ולתפוס את הגבעות, ובאמת במקומות שבהם יש התיישבות חזקה, מתייחסים בהסכמים אחרת לשטחים שבהם יש אחיזה ישראלית".

עמק שילה מוזכר בדו"ח שעומד להתפרסם בקרוב וממצאיו מתפרסמים כאן לראשונה, החושף שמאז 1997 נוספו 24 אלף דונם של שטחי קרקע חקלאית בגדה המערבית, גידול של 35%. מתוכן, 10,000 דונם הן קרקעות פלסטיניות פרטיות. הדו"ח הוכן על ידי דרור אטקס, לשעבר רכז המאחזים של "שלום עכשיו", החוקר מזה 11 שנה את מצב ההתנחלויות והקרקעות בגדה המערבית.

בדו"ח מיפה אטקס את הקרקעות החקלאיות בגדה המערבית על פי שטחי גידול, מעמדה המשפטי של הקרקע והימצאותה ביחס לשטחי השיפוט של ההתנחלויות. חלק ניכר מהחומרים בדו"ח מבוססים על חומרים שקיבל מהמינהל האזרחי, בהסתמך על חוק חופש המידע. לפי הדו"ח, סך האדמות החקלאיות בגדה המערבית, המעובדות על ידי מתנחלים, מגיע ל–93 אלף דונם ‏(לשם השוואה, שטח זה גדול כמעט פי שניים משטחה של תל אביב, 52 אלף דונם‏). לעומת זאת, כלל השטח הבנוי של התנחלויות ומאחזים בגדה המערבית הוא כ–60 אלף דונם.

רוב הקרקעות החקלאיות הישראליות בגדה המערביות מצויות באזור בקעת הירדן ‏(85%‏), אולם הגידול המשמעותי ביותר בשטחי הקרקע היה דווקא באזור גב ההר, באזורים כמו שילה. החלק היחסי של החקלאות בגב ההר עלה מ–8% בסוף שנות ה–90 ל–15%. לפי ממצא אחר, 70% מהשטח החקלאי שהיתוסף להתנחלויות נמצא מחוץ לתחומי השיפוט של היישובים. בעבר נמצאו רוב הקרקעות החקלאיות בתוך תחומי השיפוט של היישובים, אך כיום המצב הפוך - 52% מכלל הקרקעות החקלאיות המעובדות על ידי המתנחלים נמצאים מחוץ לשטח השיפוט. "בשנים האחרונות המתנחלים הפנימו את מה שהבינו ראשוני הציונות: כדי להשתלט על שטחים נרחבים לאו דווקא בונים יישובים, אלא עושים חקלאות", אומר אטקס.

מיכל פתאל

אין נגישות לקרקע, אין מים, אין כסף להשקעות

מצב החקלאות הפלסטינית הוא תמונת ראי לממצאי הדו"ח: שם יש ירידה תלולה בהיקף השטחים החקלאיים המעובדים. לפי מפקד קרקעות שנערך ברשות הפלסטינית ב–2010, השטח המעובד הפלסטיני בשטחי הגדה המערבית הצטמצם בכמעט חצי - מ–2 מיליון דונם ל–1.1 מיליון בלבד. 45% מאותו שטח הם גידולי זיתים, שאמנם לא דורשים השקיה, אך אינם רווחים במיוחד לעומת גידולים כמו תבלינים או תמרים, המיועדים ליצוא.

כ–14% מתושבי הגדה מועסקים בענפי החקלאות, התורמים כ–5% לתמ"ג הפלסטיני. לפי ממצאי מחקר שערך MAS, המכון הפלסטיני למחקר מדיניות כלכלית, שליש מהקרקע החקלאית בגדה המערבית אינה נגישה היום לבעליה מסיבות גיאו־פוליטיות - קרבה להתנחלויות, גדר ההפרדה, השטחים הצבאיים הסגורים ואמצעי גידור שונים שאינם קשורים ישירות להתנחלויות. עם זאת, יש גם סיבות אחרות למצב הקשה של החקלאות הפלסטינית. לפי דו"ח של המינהל האזרחי, הירידה בהיקף החקלאות הפלסטינית נובע מהסבה גוברת של שטחים חקלאיים לצורכי בנייה ותעשייה, העובדה ששוקי היצוא הם מקומיים - ישראל והגדה המערבית - מה שמוביל להכנסות נמוכות לעומת ייצור לחו"ל, מחירים גבוהים של תשומות חקלאיות ומחסור במים להשקיה.

הירידה בהיקף החקלאות הפלסטינית מתרחשת דווקא כאשר השווקים בחו"ל פתוחים בפני הפלסטינים באופן יוצא דופן: כדי לסייע לכלכלה הפלסטינית אין שום מכס על תוצרת חקלאית פלסטינית הנשלחת למדינות המערב, דבר שמאפשר להם לייצא להם סחורה חקלאית באופן חופשי, בניגוד למדינות אחרות המוגבלות בכמות הסחורה החקלאית המיוצאת ‏(מתוך מטרה להגן על החקלאות המקומית בכל מדינה‏). אלא שהיצוא החקלאי הפלסטיני מוגבל ביותר ומגיע ל–90 מיליון דולר בשנה בלבד, לעומת 120 מיליון דולר יצוא חקלאי של מוצרי התנחלויות מבקעת הירדן.

לדברי גורם ישראלי המכיר היטב את החקלאות הפלסטינית, אחת הבעיות המרכזיות שלה היא חוסר המודרניות. "השטחים מנוצלים באופן לא יעיל, מה שמוביל לכך שאין מספיק אחידות ואיכות בתוצר החקלאי", הוא אומר. "לדוגמה, אם יש תותים שגדלים בחממה אחת בדרום ג'נין ותותים מאיכות אחרת בשלוש חממות בצפון ג'נין, הן עובדות כל אחת בנפרד, ואי אפשר לתכנן שהן ייצרו ביחד לטובת יצוא. המשמעות היא שהפלסטינים לא יכולים להעמיד על הרגליים תוצרת איכותית מספיק ואמינה מספיק ליצוא - כך שבעוד חודש, למשל, הם יוכלו לייצא ביחד כמות גדולה של בזיליקום מבקעת הירדן. אלה חוליים של מערכת חקלאית לא מודרנית".

ואולם, כדי לאחד חלקות או לפתח מערכות מים משוכללות צריך נגישות לאמצעי ייצור כמו קרקע ומים, וגם כסף פנוי להשקעות - דברים שעבור הפלסטינים, בעיקר החקלאים העניים שבהם, נמצאים במחסור. "כדי לאחד חלקות צריך אדמה, והתפשטות ההתנחלויות מקשה", מסביר סאעב במיה, יועץ כלכלי עצמאי שעובד עם מוסדות הרשות הפלסטינית. "אבל הבעיה הכי גדולה בדרך למיצוי הפוטנציאל היא עניין המים. אקוויפר המים בגדה המערבית נשלט על ידי ישראל, והזמינות של המים עבור הפלסטינים מוגבלת מאוד. זאת הסיבה שהמתנחלים משיגים הרבה יותר תועלת מהקרקע. זה מצב מתסכל, כי המתנחלים, למרות כל מיני הגבלות של סימוני מוצרים, מצליחים לייצא, והפלסטינים, שהשווקים בחו"ל פתוחים בפניהם לחלוטין, לא מצליחים. הפוטנציאל גבוה, אבל הוא לא מצליח להגיע לכדי מימוש", הוא אומר.

"החקלאות בגדה המערבית אינה רק סיפור של תחרות על קרקעות בין מתנחלים לפלסטינים. איכות החקלאות הפלסטינית היא סוגיה קריטית", מוסיף יצחק גל, חוקר במרכז דיין למרכזים אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב, שיפרסם בקרוב ספר על הקשרים החקלאיים בין ישראל לרשות הפלסטינית. "שטחים ננטשים על ידי הפלסטינים כי פשוט אין להם טעם להתעסק אתם, בעיקר בגלל בעיית המים אבל גם בגלל המון בעיות אחרות. זה פוטנציאל כלכלי עצום שהולך לאיבוד. לפי חישובים שערכתי במחקר, פוטנציאל היצוא של החקלאות הפלסטינית הוא כמיליארד דולר בשנה - 750 מיליון דולר בגדה המערבית ו–250 מיליון דולר בעזה".

יזמי התמרים מיריחו 
רוצים חלק בהצלחה

המקום שבו הפוטנציאל הזה בולט במיוחד הוא בקעת הירדן, שלצד שטחים ברצועת עזה, מספקת את התנאים הטובים ביותר לפלסטינים כדי לפתח חקלאות. זאת בעיקר בזכות הטמפרטורות הגבוהות, המאפשרות לגדל מוצרי חקלאות מסוימים במשך כל ימות השנה ולייצא למדינות המערב הקרות. ישראל הבינה זאת כבר בסוף שנות ה–60, אז עודדו ממשלות המערך הקמה של התנחלויות באזור - רובן קיבוצים ומושבים שהחלו כהיאחזויות נח"ל במסגרת תוכנית אלון, שראתה בבקעת הירדן שטח בשליטה ישראלית גם אחרי הסדר מדיני. כיום, כאמור, כ–85% מהחקלאות הישראלית בגדה המערבית מרוכזת באזור זה, ובשנים האחרונות חל גידול של 16% באדמות החקלאיות באזור - כ–10,000 דונם.

חלק ניכר מההצלחה הישראלית בבקעת הירדן נבע מהקמתן של מערכות מים משוכללות. מקורות המים העיקריים באזור הם מי תהום ומעיינות, שבאמצעות חברת מקורות מועברים ליישובים הישראליים באזור. מלבד זאת, בשנים האחרונות החל פרויקט של הזרמת מים אפורים מאזור ירושלים לטובת השקיה בבקעת הירדן, במאגר שנבנה באזור נבי מוסא במדבר יהודה. נוסף על כך, קק"ל אחראית על בניית מאגרי מים לטובת החקלאות הישראלית בבקעת הירדן, ובנתה עד כה שלושה מאגרים כאלה.

על רקע כל זה, בולט הכישלון הפלסטיני. ברשות הפלסטינים עשרות אלפי דונמים של קרקעות בבקעת הירדן, אך לרוב מדובר בעיבודים עניים וכושלים שהמחסור החריף במים היא הבעיה החריפה ביותר שלהם, לצד החיכוכים עם הרשויות הישראליות והמתנחלים.

אטקס מפרט בדו"ח את המקרים השונים שבהם קרקע חקלאית בבקעת הירדן עברה לידיים ישראליות. כך לדוגמה, לפי הדו"ח, 18 אלף דונם של אדמות ההקדש המוסלמי ‏(ווקף‏) הועברו לשלוש התנחלויות בבקעת הירדן - נתיב הגדוד, נערן וייט"ב. העברת קרקעות למתנחלים התרחשה גם בסמוך לגבול עם ירדן. בשלהי 1967 חתם אלוף פיקוד מרכז דאז, עוזי נרקיס, על צו צבאי לסגירת בקעת הירדן, הידוע בשם צו 151. צו זה הגדיר שלאזרחים אסור להיכנס לשטח הסמוך לנהר הירדן ‏(הגבול הרשמי עם ירדן), שטח בגודל של 170 אלף דונם, ובשנות ה–70 נסגר אזור חיץ זה בגדר חשמלית. משנות ה–80 הועברו אלפי דונמים בשטח זה לחקלאים ישראלים, המורשים להיכנס לאזור ומקבלים לצורך כך מפתחות מהצבא.

מוטי מילרוד

לפי ממצאי הדו"ח, כ–8,500 דונם מעובדים באזור זה על ידי מתנחלים ישראלים. חצי משטח זה הועבר לידיהם בעשור האחרון. מתוך הקרקעות שהועברו, כ–5,000 דונם הן קרקעות פלסטיניות פרטיות. לא מעט מהעיבודים בשטח זה הם תמרים, שבשנים האחרונות נהפכו לגידול חקלאי מצליח בכל ישראל וגם בבקעת הירדן, בין היתר בזכות הטרנד הבריאותי. 44% מהגידול בשטח החקלאי בבקעת הירדן מקורם בעיבוד של תמרים, ענף שבו 80% מהתוצרת מיועדת ליצוא.

נקודת האור הכמעט יחידה לחקלאות הפלסטינית בבקעת הירדן נמצאת באזור יריחו. בעשור האחרון ניטעו סביב העיר, בשטחי C, יותר מ–5,000 דונם של תמרים, בעיקר על ידי יזמים המבקשים להתחרות בהצלחה הישראלית. השקעות אלה נעשו באמצעות שתי חברות פרטיות, הנשלטות על ידי משפחות פלסטיניות גדולות. אחת מהחברות היא חברת נחיל, שאחד מבעליה הוא איש העסקים הידוע באסר אל־מסרי, מייסד העיר הפלסטינית החדשה רוואבי שבין רמאללה לשכם. לחברת נחיל 3,500 דונם תמרים באזור יריחו, והיא מעסיקה כ–65 עובדים במשרה מלאה ו–150 עובדים בשיא עונת הגדיד.

החברה, שהתחילה לפעול ב–2006, עובדת בשיטות חקלאיות מתקדמות והשקיעה 12 מיליון דולר בנטיעה ובהקמת מערכות משוכללות של השקיה, אריזה וקירור. "מערכת ההשקיה שלנו ממוחשבת. יש לנו צוות מנוסה שיודע הרבה על גידול תמרים, גם בזכות מחקר מקיף שנעשה לפני שהוקמה החברה", מסבירה מייסה אל־מנאסרה, מנהלת השיווק והיצוא של החברה. "למען האמת, למדנו הרבה מהישראלים, שנמצאים בעסק הזה הרבה שנים ויש להם הרבה מאוד ניסיון". עם זאת, אל־מנאסרה מדגישה שכחלק ממדיניות החברה, אין לה שום קשר עסקי עם מגדלי התמרים השכנים מההתנחלויות. כ–60% מהתוצרת של החברה הם לשוקי יצוא כמו בריטניה, רוסיה, טורקיה, ארה"ב, מלזיה וסינגפור, ושיא המכירות הוא בימי הרמדאן, אז נמכרת פי שבעה או שמונה תוצרת מימים רגילים.

לדברי אל־מנאסרה, הגידול בשטחי התמרים שמעבדים הפלסטינים התאפשר בזכות הסרת מגבלות שונות מצד ישראל. עם זאת, הם עדיין צריכים להתמודד עם לא מעט קשיים: מלבד המגבלות על התנועה, ישראל מקשה על הכנסת חומרי ריסוס והדברה לגדה המערבית, משיקולי ביטחון. ובכל זאת, החברה מתכננת לגדול בשנים הקרובות. "לא כל 3,500 הדונם שלנו שתולים, אבל אנחנו מתכוונים לעשות את זה בשנים הבאות", אומרת אל־מנאסרה. "יש כאן לא מעט אתגרים. נכון שבקעת הירדן נחשבת למקום שקט, אבל העובדים שלנו נתקלים באופן קבוע בחיילים. הבעיה באזור אינה כמות הקרקעות, אלא אופן השימוש בהן, בגלל החיכוך עם הרשויות. בשנים האחרונות אנשים פה החליטו להיות אמיצים ושתלו, אבל הם לא ידעו אם הצבא יבוא ויהרוס".

"לפלסטינים טוב עם חקלאות בעל"

בזמן שבבקעת הירדן משגשג התמר, באזורי ההר נוספו לשטחים שמעבדים המתנחלים שטחי גידול של ענבים וזיתים. אפילו בעופרה, אחת ההתנחלויות הוותיקות שנחשבה מאז ומתמיד ליישוב בורגני, יש כיום שטחי גידול של גפנים וזיתים. בעמק שילה, שנמצא לא רחוק משם, יש כ–3,000 דונם של גידולים חקלאיים. באזור זה, ובמיוחד סביב המאחז עדי עד, תועדו בשנים האחרונות עשרות מקרי אלימות כלפי פלסטינים, דבר שמשפיע על הגישה של הפלסטינים לקרקעות החקלאיות. לפי הדו"ח של אטקס, חלק גדול מהקרקעות שמתנחלים התחילו לעבד באזור זה הושגו דרך השתלטות לא חוקית על קרקעות פרטיות של פלסטינים.

לדברי עו"ד קמר מישרקי־אסעד, מהמחלקה המשפטית בארגון שומרי משפט - רבנים למען זכויות אדם, כ–12 תיקים משפטיים מתנהלים באזור זה בנוגע למאות דונמים של קרקעות פלסטיניות פרטיות. אבי רואה דוחה את הטענות בנוגע להשתלטות על קרקעות. "מה זה אדמות קרקעות פרטיות? אין כאן השתלטות", הוא אומר. "יש מקרים של חלקה שלא עובדה במשך שנים, ובא מתיישב יהודי ומעבד אותה, ואז יש מי שמתעורר וסובר שהקרקע שלו. אלה מחלוקות שצריכות להתברר בבית משפט. לפעמים בית המשפט דוחה את הטענות של החקלאי היהודי, אבל לפעמים דוחים גם את הטענות של החקלאי הפלסטיני. אני מכיר שני מקרים כאלה. לגזל קרקעות של ערבים אני בוודאי לא מסכים, וכמובן שגם לא למעשי אלימות".

המיזם הכלכלי הגדול ביותר בעמק שילה הוא של חברת ארץ שמן זית מובחר, הידוע יותר בשם משק אחיה, על שם מאחז אחיה שבו נוסדה החברה. החברה מעבדת כ–1,000 דונם של גפנים ועצי זית, ובנוסף לכך מפעילה בית בד באזור התעשייה שילה. לבית בד זה מגיעה תוצרת זיתים מהאזור וממקומות אחרים בישראל. הזיתים מהאזורים השונים נכתשים ומעורבבים ביחד תחת המותג "משק אחיה", שהוא בעל נתח שוק של כ–10% משוק שמן הזית בישראל.

לדברי מישרקי־אסעד, לפחות בשישה מקרים שונים מעבדת חברת ארץ שמן זית קרקע השייכת לבעלי קרקעות פלסטינים, ובעניין זה מתנהלים תיקים בפני ועדת ערערים של המינהל האזרחי במחנה עופר. מנכ"ל חברת ארץ שמן זית, אלי שנקר, מכחיש את הטענות. "את הקרקעות האלה קנינו בכסף, בחוזים, בהסכמים. הכל מוסדר", הוא אומר.

מוטי מילרוד

לדברי שנקר, החברה מעוניינת להרחיב את פעילותה, אך המכשול להתרחבות הוא לא דווקא מחסור בקרקע - אלא במים. "יש אצלנו בעיה קשה של מים", הוא אומר, "אנחנו מקבלים מים מבארות של מקורות בסביבה, אבל זה לא מספיק. יש תוכנית אב של מקורות לחבר את האזור למוביל הארצי, מנקודת גישה בראש העין, אבל זה נמצא על השולחן הרבה זמן ושום דבר לא מתקדם". שנקר מכיר את הטענה של הפלסטינים בדבר מחסור במים, אבל לפחות באזור שבו הוא עובד, הוא סבור שאין בטענה ממש. "בכל הנוגע למים, הבעיה העיקרית היא השקעה כספית. כדי להקים מערכת מים ולתחזק אותה נדרשים משאבים רבים. במשך עשרות שנים הפלסטינים מעבדים את הזיתים בשיטה של חקלאות בעל. הם עושים זאת מרצונם, ואני חושב שטוב להם ככה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#