כך הפכה העיר העשירה בארה"ב לפושטת רגל - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
אימפריה שוקעת

כך הפכה העיר העשירה בארה"ב לפושטת רגל

דטרויט נהפכה בשנים האחרונות לסמל לשקיעת האימפריה האמריקאית: שיעורי הרצח הם הגבוהים ביותר בארה"ב ושכונות שלמות ננטשו ומאוכלסות על ידי טבע פראי וחיות בר ■ ואולי מתוך ההרס תיוולד ארה"ב מחדש

134תגובות

ק שה להאמין, אבל פעם היתה דטרויט העיר העשירה בארה"ב. פריחתה המהירה של תעשיית הרכב האמריקאית הובילה לגל של מהגרים - מתוך ארה"ב ומחוץ לה - שקיוו למצוא בה עבודה וחיים טובים יותר. לאחר שהנרי פורד טילטל את העולם ב–1914, כשהכריז שישלם לעובדיו שכר משמעותי לזמנו - 5 דולרים ליום, נהפך הגל הזה לשיטפון. מ–465 אלף תושבים בתחילת העשור השני של המאה ה–20, זינק מספר התושבים בה למיליון.

הודות לפורד ולג'נרל מוטורס, היתה דטרויט סמל העולם המודרני: גורדי השחקים היפהפיים שלה, שנבנו בסגנון אר־דקו, התנשאו מעל החנויות של שדרות וודוורד, הרחוב המרכזי של העיר, שהמה מפעילות. מהפכת פס הייצור ששינתה את העולם נולדה בדטרויט. גם מעמד הביניים האמריקאי נולד בה. מאוחר יותר, נולדו בה גם המהפכות המוסיקליות של מוטאון והטכנו. סלוגן רשמי כינה פעם את העיר: "העיר שעושה את החיים שווים לחיות".

כתבות נוספות באתר TheMarker:

תג המחיר של התמודדות על ראשות מפלגת העבודה - מיליון שקל לפחות

קק"ל מציגה: סיבוב ההופעות של גלעד שליט תמורת ח"י דולרים

רויטרס

כיום קשה להאמין שמשהו שנולד בדטרויט יצליח לשרוד. מספר התושבים צנח בעשור האחרון ב–25% וכיום הוא כ–700 אלף, לעומת 1.8 מיליון במפקד האוכלוסין של 1950 - נפילה תלולה של 60%. לאחר שהיתה העיר הרביעית בגודלה בארה"ב, דטרויט היא כיום ה–18 בגודלה. לאחר שהיתה העיר העשירה בארה"ב, היא כיום הענייה מבין הערים הגדולות. שיעור הרצח בה הוא הגבוה בארה"ב. עד היום פורצות בה מדי שנה עשרות אלפי שריפות, חלקן הגדול מוצתות על ידי מכורים לסמים ועל ידי חברי כנופיות - 30 שנה לאחר "ליל השטן" הראשון שבו הציתו צעירים ונדליסטים יותר מ–800 שריפות בלילה אחד, הלילה שלפני ליל כל הקדושים.

את רחובותיה מעטרים מפעלים נטושים, בתי חולים עזובים, בתי ספר ריקים - אפילו רבים מגורדי השחקים המרהיבים, שפעם היו מהגבוהים והיפים בעולם, עמדו בעשור האחרון ריקים לחלוטין כשחלונותיהם שבורים, כמו בסרט פוסט־אפוקליפטי. צלמים וחובבים של סרטים שכאלה הפכו אותה בעשור האחרון לבירה העולמית של הז'אנר הידוע בשם "פורנו הריסות": כלומר, צילומים של בניינים ישנים ומתפוררים. העיר נטושה כל כך עד ששכונות שלמות נותרו ריקות מאדם: טבע פראי החל להשתלט עליהן, וחיות בר - בהן תנים - עברו לחיות בהן במקום האנשים שעזבו. בשכונות הריקות שלה אפשר להכניס בשלב זה ערים בגודל של סן פרנסיסקו או מנהטן. בשנתיים האחרונות, לפי אי־פי, רוצחים פשוט החלו להשאיר בהן גופות, בידיעה שלא יימצאו לעולם. גם אם יימצאו, זה בסדר, כי מצבה הפיננסי של העיר כל כך גרוע שלפי דיווח של ה"דטרויט פרי פרס" במארס, לפרקליטות המקומית אין מספיק עורכי דין כדי לתבוע את כל העבריינים בעיר, כך שעברייני תנועה וכאלה שביצעו עבירות קלות צפויים לזכות לפטור.

בשבוע שעבר, לאחר עשרות שנים של דעיכה אטית, החליטה דטרויט - ליתר דיוק, מנהל החירום שהופקד על ניהול ענייניה הפיננסיים של העיר - להכריז על פשיטת רגל על רקע חובות עצומים של 18–20 מיליארד דולר, מה שהופך את העיר לזוכת התואר המפוקפק "פשיטת הרגל המוניציפלית הגדולה בתולדות ארה"ב". אף שהיא היתה צפויה לגמרי ונבעה במידה רבה מסכסוך בין מנהל החירום, קווין אור, לבין קרנות הפנסיה ואיגודי העובדים בדטרויט, פשיטת הרגל של העיר לא הפתיעה איש. פחות מכל הופתעו תושבי דטרויט, 85% מהם אפרו־אמריקאים, שחוו את הקריסה ארוכת השנים של העיר בזמן אמת וראו כיצד עירם מתפוררת ונשרפת סביבם.

"זה לא מפתיע אף אחד שעקב אחרי דטרויט בשנים האחרונות", אומר בראיון ל–Markerweek העיתונאי מארק בינלי, יליד דטרויט, שפירסם השנה את הספר Detroit City Is the Place To Be: The Afterlife of American Metropolis ‏("העיר דטרויט היא המקום להיות בו: החיים שאחרי המוות של מטרופולין אמריקאי"‏). בינלי, שנולד וגדל בצד השני של "8 מייל", הכינוי לכביש המהיר שמהווה בפועל את הגבול המפריד בין הפרברים הלבנים והאמידים של דטרויט לבין העיר מוכת הפשע והשחורה ברובה, חזר לגור בה ב–2009. באותה תקופה נאבקה תעשיית הרכב האמריקאית על חייה, ובינלי נשלח מטעם המגזין "רולינג סטון" לכתוב על תערוכת הרכב השנתית של העיר, פעם הגאלה המפוארת של תעשיית הרכב האמריקאית ובאותה תקופה בעיקר בדיחה עצובה, תצוגת תכלית של יצרניות רכב שאיבדו רלוונטיות בכל יום שעבר ושמנהליהן נסעו לוושינגטון כמעט מדי שבוע כדי להתחנן לחילוץ ממשלתי. באותו שבוע הושבע ברק אובמה לראשונה לנשיא ארה"ב, והמשבר הכלכלי היה בעיצומו. ראש עיריית דטרויט, קוואמי קילפטריק, אולץ להתפטר בבושת פנים והחל לרצות עונש מאסר של שלושה חודשים בגין שערוריית סקס ושחיתות. בינלי, שהבין שיש כאן סיפור אמיתי, החליט להישאר בעיר כדי לכתוב עליה ספר. בסוף הוא נשאר בה ארבע שנים.

אי–פי

בינלי אומר כי אין לו מושג מדוע וכיצד הגיעה דטרויט למצבה הנוכחי. "זאת שאלת ה–18 מיליארד דולר", הוא אומר. "זה שילוב של כמה גורמים: שחיתות מוניציפלית עמוקה ומושרשת, כמובן. קל להצביע על כך לאחר שראש העירייה מואשם בפלילים ומובל באזיקים לעיני כל המדינה. אבל היו הרבה דברים אחרים: מאז שנות ה–50 עסקים ותושבים לבנים ברחו מהעיר. מעמד הביניים עזב, והעזיבה הזאת הוחרפה בסוף שנות ה–60, לאחר המהומות של 1967. גם השחורים שהשתייכו למעמד הביניים עזבו, כי זאת עיר כושלת שאין בה בתי ספר טובים, ועברו לפרברים. היו גם הרבה שינויים מקרו־כלכליים: תעשיית הרכב, שבה היו תלויים הרבה מהתושבים, דעכה, והייצור האמריקאי עבר למקומות אחרים, בעיקר מחוץ למדינה. יש גם כאלה שמאשימים את האיגודים, שייקרו את העלות של עשיית עסקים בעיר".

בנובמבר ייערכו בחירות לראשות עיריית דטרויט: בינלי אומר כי הוא שם לב לדבר מוזר במרוץ. "האנשים האלה, שמתמודדים על תפקיד ראש העירייה? הם מתמודדים על תפקיד שלא קיים באמת. ראש העירייה של דטרויט הוא בובה נטולת סמכויות. לקווין אור, מנהל החירום שמונה על ידי מושל מישיגן ריק סניידר, יש סמכות טוטלית, דיקטטורית אפילו, על העיר. לדברי סניידר ואור, הוא ישמור על הכוח הזה רק כמה חודשים, עד לסיום הליכי פשיטת הרגל, אבל תיאורתית מדובר בתקופה ארוכה הרבה יותר, שנים אפילו: פשיטת רגל כל כך גדולה, הגדולה בהיסטוריה המוניציפלית של ארה"ב, היא עניין מסובך".

למרות תקוותיהם של העובדים, נראה שפשיטת הרגל תצא לפועל, אחרי שבית המשפט לפשיטות רגל פסל שלשום את תביעותיהם של ארגוני העובדים וקרנות הפנסיה בדטרויט להקפיא אותה. ארגוני העובדים והקרנות טענו שההחלטה להכריז על פשיטת רגל התקבלה באופן לא חוקתי, כטקטיקת משא ומתן מולם.

אי–פי

"דטרויט נמצאת בחובות של 18 מיליארד דולר", מסביר בינלי. "חצי מהחובות האלה הם לבנקים, למחזיקי אג"ח מוניציפליות. החצי השני של החוב הוא כסף שהעיר חייבת לגמלאים ולעובדי עירייה בפנסיות וביטוח בריאות. מנהל החירום ניסה לשכנע את שני הצדדים לספוג קיצוצים גדולים בחובות של העיר אליהם, אבל אף אחד לא רצה להתגמש. אחרי שעורכי הדין של קרנות הפנסיה הגישו נגדו תביעה בבית משפט בדטרויט, בטענה - המוצדקת בעיניי - שהפנסיות מוגנות על ידי חוקת מדינת מישיגן ושלפי החוקה אסור לגעת בהן ולא משנה מה קורה, אור החליט ללכת עם כל העניין לבית משפט פדרלי, כי החוקים הפדרליים מבטלים את חוקי המדינה".

מאז תחילתו של המשבר הפיננסי, זכתה דטרויט לפרץ של תשומת לב תקשורתית שלא הורגלה בו בשנים הקודמות. הסאגה העצובה שלה, אנטומיה של גוויעה אמריקאית, שימשה עיתונאים ופרשנים כתמרור אזהרה מפני מה שצפוי לכלכלת ארה"ב אם הממשלה לא תפעל. בשנים האחרונות נהרו אליה עיתונאים, סופרים, אמנים וצלמים חובבים - חלקם ילידי העיר - בניסיון לעמוד על פשר ההידרדרות הקולוסאלית שלה, כאילו בין בנייניה השרופים, שכונותיה הריקות והרחובות שורצי הפשע מסתתר סוד שקיעתה של האימפריה האמריקאית כולה. קלינט איסטווד מיקם בדטרויט את עלילת הסרט "גראן טורינו", שעסק במתיחות הגזעית בין הקבוצות האתניות השונות בעיר, וליהק את עצמו לתפקיד הגיבור הראשי: גמלאי ממורמר של תעשיית הרכב האמריקאית שמקונן על העיר שנפלה מגדולתה. זוכה האוסקר על הסרט התיעודי הטוב 2012, "מחפשים את שוגרמן", מתרחש בחציו בדטרויט, ומספר את סיפורו הלא ייאמן של רודריגז, מוסיקאי נשכח בן העיר שבמשך 30 שנה עבד כפועל בניין מבלי לדעת שבדרום אפריקה הוא זוכה למעמד של כוכב ענק.

"לדטרויט תמיד היה מקום מיוחד בתרבות האמריקאית, זאת לא סתם עיר", מסביר בינלי את תשומת הלב שקיבלה הגסיסה המתוקשרת של דטרויט בשנים האחרונות. "אני גם חושב שאנשים מסתכלים על דטרויט ואוהבים את הרעיון שיש מקום גרוע יותר מהמקום שבו הם גרים. אני בהחלט חושב שזה חלק בזה. אבל הסיבה העיקרית היא שאנשים באמת ובתמים רוצים שדטרויט תצליח. כי אם לדטרויט יש תקווה, זה אומר שיש להם תקווה. תקופה מסוימת ממש יכולת להבחין בשינוי ביחס כלפי דטרויט: משמחה לאיד למקהלת מעודדות. עכשיו זה קצת התהפך, כי הכלכלה לא מתאוששת ודברים לא משתפרים. אבל אני באמת חושב שאנשים רוצים שדטרויט תתאושש, כי הרי יש הרבה דטרויט קטנות, שמחכות להתרחש ברחבי ארה"ב. ואם דטרויט תתאושש, גם הן יוכלו".

אי–פי

כרוניקה של קריסה אטית

בינלי גדל בדטרויט של שנות ה–70 ויחד עם בני גילו ניהל מערכת יחסים אמביוולנטית עם העיר. "כל הזמן שמענו מההורים שלנו על תור הזהב של דטרויט וכמה מדהימה העיר היתה, כל מיני זכרונות נהדרים מימים נהדרים שאנחנו מעולם לא חווינו. אבא שלי תמיד היה אומר לנו לא ללכת למרכז העיר, כי זה מקום מסוכן שכדאי להימנע ממנו. כשהייתי ילד לא יצאנו העירה לעתים קרובות, אולי רק כדי לראות משחק בייסבול. זה נתן לה מין כוח משיכה משונה כזה, כי היא היתה אסורה. זה היה קצת כמו לגור ליד צ'רנוביל. אז התחלתי לבלות בה יותר ויותר".

בשנות ה–70 כבר היתה דטרויט בדעיכה מתקדמת. אפשר אפילו לומר שהדעיכה הזאת החלה כבר בשנות ה–30 של המאה ה–20, בשפל הגדול, כשתעשיית הרכב האמריקאית החלה לדעוך ורק מלחמת העולם השנייה הצילה את המפעלים בדטרויט בכך שהפכה אותם למפעלי טנקים ומטוסים ואיפשרה לעיר להתאושש לראשונה ולזכות בדרך גם בכינוי "ארסנל הדמוקרטיה". בשנות ה–50 שוב החלה העיר להידרדר, ובמקביל נוצרה המתיחות הגזעית שליוותה את העיר במשך עשרות שנים, עד שביולי 1967 היא התפרצה בדמות מהומות אלימות במיוחד שנמשכו חמישה ימים, והובילו ל–43 הרוגים, כ–1,200 פצועים, 7,000 מעצרים ויותר מ–2,000 בניינים שנשרפו והושחתו. המהומות של 1967 - מהאלימות בהיסטוריה של ארה"ב - חרצו במידה מסוימת את גורלה של העיר - לפחות מבחינת הרוב המכריע של תושביה הלבנים, שנמלטו לפרברים הסמוכים או לערים אחרות. דטרויט נהפכה לעיר שחורה כמעט לחלוטין.

המהפך הגזעי הוביל ב–1974 לבחירתו של ראש העירייה האפרו־אמריקאי הראשון של העיר: קולמן יאנג. יאנג, שכיהן במשך 20 שנה, נבחר לראשונה על כנפיו של מצע שהבטיח לטפל באלימות השוטרים - אז לבנים ברובם - ובמצבן העגום של השכונות שבהן התגוררו תושביה השחורים של העיר. הוא אמנם שיפץ את מערכת התחבורה הבעייתית של העיר וסייע לג'נרל מוטורס לבנות מפעל חדש, אך לא עזר הרבה לתושבי השכונות, או לתושבים שלא השתייכו לאליטה הכלכלית הקיימת של העיר.

בתקופתו של יאנג הפשע באמת החל להשתולל בדטרויט: הקראק וסמי הרחוב האחרים חדרו לעיר ו"ליל השטן" נהפך מחגיגה לא מזיקה של ונדליזם מתון להילולת הרס שבה תושבי העיר, בעיקר צעירים שוחרי הרס, הציתו מאות שריפות ברחבי העיר. בליל השטן של 1984 הוצתו 800 שריפות בלילה אחד. מאז ירד מספר השריפות בליל השטן בהדרגה - במידה רבה בזכות "ליל המלאכים", יוזמה עירונית שבה אלפי מתנדבים יוצאים לרחובות בליל השטן חמושים בפנסי ובמכשירי קשר, ושומרים על הסדר - אולם זה כבר לא שינה דבר: כיום מגיפת ההצתות היא חלק בלתי נפרד מהמציאות של החיים בדטרויט, עם יותר מ–90 אלף שריפות שדווחו ב–2008, פי שניים ממספר הדליקות בניו יורק, שאוכלוסייתה גדולה פי 11. ההצתות והפשע הגובר הובילו לבריחה נוספת של תושבים לבנים ושל עסקים מהעיר. העוני גדל, ואתו גם הפשיעה והוונדליזם. שיעורי הרצח בדטרויט הם הגבוהים בארה"ב: ב–2008 נרשמו 40.7 רציחות לכל 100 אלף תושבים.

הדאון טאון, לשעבר המרכז העסקי הפועם של העיר ואזור הבילויים העיקרי שלה, נהפך לשממה. מפעלים נותרו ריקים, וכלבי פרא, תנים ושאר חיות בר החלו להתגורר בשכונות הנטושות, ולפעמים הן מופיעות גם במרכז העיר. אספקת המים של העיר הזדהמה כל כך שהמצב הוגדר כמצב חירום. כוחות הכיבוי, שמסכנים את חייהם מדי יום בכיבוי שריפות שהוצתו בזדון בבניינים ריקים מאדם, סבלו מקיצוצים דרסטיים, וכך גם המשטרה. מערכת החינוך נהפכה לאחת מהגרועות בארה"ב, אם לא הגרועה שבהן. מחירי הבתים בעיר נפלו ב-35% ב-3 השנים האחרונות – מחירו של בית ממוצע בדטרויט ב-2012 היה 7,500 דולר בלבד - והפשע יצא משליטה, עם 1,052 פשעים לכל 100 אלף איש ב-2011, לפי האף.בי.איי. השנה נבחרה דטרויט לתואר המפוקפק "העיר האומללה בארה"ב" על ידי "פורבס".

בזמן שכל זה קרה, הפוליטיקה הפנימית של דטרויט הידרדרה יותר ויותר עמוק לשחיתות. הממשל הפדרלי זנח את העיר שנים קודם לכן, וגם מדינת מישיגן לא התעניינה במיוחד באסון הכלכלי, הדמוגרפי והאנושי שהתרחש בין גבולות העיר. השחיתות העמוקה והמושרשת של הפוליטיקה המוניציפלית בדטרויט, זו שחנקה כל סיכוי שהיה לעיר לצאת מהבוץ, הגיעה לשיאה בדמותם של שני פוליטיקאים שלאחר מכן גם הלכו לכלא: ראש העירייה לשעבר קוואמי קילפטריק וחברת המועצה לשעבר מוניקה קוניירס.

קילפטריק היה רק בן 31 כשנבחר לראש עיריית דטרויט ב–2002 - ראש העירייה הצעיר בתולדות דטרויט. עם עגיל באוזן וחברים בתעשיית הראפ, הוא כונה "The Hip Hop Mayor" והיה לכוכב עולה במפלגה הדמוקרטית. התואר שהופרח לעברו על ידי חלק מתושבי העיר, "ראש העירייה הגנגסטר", היה הולם יותר: בשש שנותיו בתפקיד הוא הסתבך בשורה ארוכה של שערוריות מין ושחיתות, שכללו מסיבות פרועות עם חשפניות באחוזתו, רומן לוהט עם ראשת הלשכה שלו, מכירת מכרזים למקורבים והענקת הטבות על חשבון העיר לחברים ובני משפחה. ב–2008 הוא אולץ להתפטר מראשות העירייה, ונכנס כמעט מיידית לכלא. מאז הוא יוצא ונכנס מהכלא מדי כמה חודשים. במארס השנה הוא הורשע ב–24 סעיפי הונאה, שהפגינו לדברי התביעה "דפוס של סחיטה, שוחד והונאות" בדרגים הבכירים ביותר של הפוליטיקה המקומית בדטרויט.

מוניקה קוניירס, רעייתו של חבר הקונגרס הדמוקרטי ג'ון קוניירס, הפגינה את אותו דפוס של שחיתות שעליו דיברו תובעיו של קילפטריק. מאז שנבחרה לראשונה למועצת העיר ב–2005 היתה קוניירס גורם מרכזי בפוליטיקה המקומית בדטרויט. אופייה התגרני הוביל אותה לשורה של עימותים, חלקם אלימים, עם בכירים ציבוריים בדטרויט שביקרו את התנהלותה. ב–2010 הורשעה קוניירס בקשירת קשר לשוחד ונידונה ל–37 חודשי מאסר, מהם ריצתה 27.

"קל מאוד להצביע על השחיתות כגורם שהוביל לדעיכה של דטרויט. זה מצטלם טוב כשראש העירייה מובל באזיקים למאסר אחרי שהואשם בפשע מאורגן", אומר בינלי. "אבל זה רק מכשול קטן לעומת הבעיות הכלכליות של דטרויט, שנובעות מההגירה של עסקים מהעיר, מהדעיכה של מגזר הייצור ומהבריחה של מעמד הביניים הלבן והשחור כאחד, שהפכה את העוני בעיר למושרש".

כשמגזר הרכב האמריקאי חולץ וזכה ל–82 מיליארד דולר מהממשל האמריקאי, קיוו אחדים בדטרויט שלפחות חלק מהכסף הזה יזרום לעיר ויתרום ליצירת משרות ולהתאוששות הכלכלה המקומית. תקוותיהם התבדו לחלוטין. "לחברות הרכב נתנו כסף כדי להתאושש ועכשיו הן רווחיות, אבל אף אחד לא רצה ולא רוצה לתת כסף לדטרויט. זאת אשמת הקונגרס הרפובליקאי, אבל גם אובמה אשם: הוא לא נלחם למען האנשים העובדים. זה בדיוק אותו סיפור כמו עם הבנקים הגדולים בוול סטריט: למרבה הצער, במדינה הזאת הרבה יותר קל לקבל כסף כדי לחלץ תאגידים בינלאומיים ענקיים מאשר כדי לעזור לבני אדם".

כשמבקשים מבינלי להצביע על גורם אחד ויחיד שהוביל את דטרויט למצב הנוכחי , הוא עונה בפשטות: "גזע". "אם 90% מתושבי דטרויט היו לבנים, מישהו היה מתערב. הסיוע לערים באופן כללי, לא רק לדטרויט, אמנם ירד מאז שרונלד רייגן עלה לשלטון, אבל הסיבה לכך שנתנו לדטרויט לקרוס כך נובעת במידה רבה מהעובדה שזאת עיר שחורה וגם מאוד מבודדת במדינת מישיגן, שהיא ברובה לא".

ההיפסטרים יצילו את דטרויט

שיינולה היתה פעם משחת הנעליים האיקונית של ארה"ב - ואז אנשים הפסיקו להשתמש במשחת נעליים, והחברה קרסה ונעלמה מהתודעה. אבל כמה יזמים החליטו לקנות את המותג והמציאו אותו מחדש כחברת בוטיק לייצור שעוני יוקרה, אופניים ומוצרי עור. באופן פואטי, הם גם החליטו למקם את בסיס הפעילות של החברה שלהם בדטרויט, בניסיון להחזיר את הייצור לעיר ולהפוך כמה מההשפעות המזיקות של הגלובליזציה, שחיסלו את הייצור בעיר ואולי גם את העיר כולה.

חנות הדגל של שיינולה נפתחה בחודש שעבר במרכז דטרויט, עם בר מיצים משלה ואירועי תרבות שמתקיימים בה באופן קבוע. המפעל שלה שוכן בבניין ההיסטורי שפעם שימש כסטודיו העיצוב של ג'נרל מוטורס וכיום משמש כחלק מהמכללה לאמנויות של העיר.

שיינולה היא אחת משורה של חברות ועסקים שהחליטו להמר על דטרויט ועברו לעיר. אליה הצטרפו דטרויט בייסיקל קומפני, סלינגשוט בייקס וחברות אחרות. לאט לאט, ניכרים סימני התעוררות בעיר: מספר המשרות במגזר הייצור עלה ב–6% בשנה האחרונה.

"לדטרויט עדיין יש את זה", אומר בינלי. "את המותג, את המיסטיקה. במובן זה היא דומה לניו אורלינס. יש לנו עדיין זכרונות ממוטאון, מדטרויט רוק סיטי, מההעידן הגדול של העיצוב התעשייתי ועידן הזהב של תעשיית הרכב האמריקאית. אולי זאת רק האופטימיות העיקשת של יליד דטרויט שלא רוצה לסגור את הדלת לבית, אבל אני חושב שהחלק המרכזי של העיר התחתית לא שיגשג מעולם כפי שהוא משגשג כיום. חלק גדול מגורדי השחקים נרכשו, ועסקים עוברים לעיר. יש אזורים מסוימים שבהם אפילו נוצר באחרונה מחסור בדיור".

הנקודה הזאת היא אולי המסר העיקרי שבינלי התכוון להעביר באמצעות הספר שלו: שיש תקווה לדטרויט, ושמשהו טוב מאוד קורה בתוך העיר שנהפכה לסמל של כל מה שרע בארה"ב. צעירים - לבנים, משכילים, גם כאלה שלמדו באוניברסיטאות יוקרתיות - עוברים לעיר מתוך בחירה, גם כי היא זולה, גם כי עדיין פועמת בה אווירה של יצירתיות, וגם מפני שבה הם יכולים להגשים חלומות להקים קהילות אקולוגיות. בשנים האחרונות התרבה מספר הצעירים האלה באופן הדרגתי אך עקבי. הם מקימים קומונות, פאבים, גלריות ומרחבים יצירתיים אחרים. חלקם מנצלים את הטבע הפראי שהשתלט על העיר כדי לערוך ניסויים בפרמקאלצ'ר.

נרטיב הקריסה של דטרויט, מודה בינלי, זה שמתאר את דטרויט כמקום חסר תקווה שאין כל דרך להציל, שולט כיום בסיקור התקשורתי של ההתרחשויות בעיר. יחד אתו הגיעו בשנים האחרונות לעיר עוד עיתונאים ילידי דטרויט כדי לכתוב על העיר שבה גדלו. רובם, כמו כתב ה"ניו יורק טיימס" לשעבר ופוקס ניוז בהווה צ'רלי לה דאף, מחבר הספר Detroit: An American Autopsy ‏("דטרויט: נתיחה אמריקאית לאחר המוות‏), אימצו את הנרטיב הזה ולא רואים בעיר את זרעי התקווה שהוא רואה בה. "זה מקום נוראי", כותב לה דאף שחזר לעיר עם משפחתו, בספרו שנהפך לרב מכר.

שני הספרים, של בינלי ושל לה דאף, מתארים במידה רבה את אותם אירועים: מגיפת ההצתות, השכונות הנטושות, הפשע המשתולל, השחיתות הפוליטית, חוסר האונים של השוטרים והכבאים מול ים הפשיעה והאלימות והקיצוצים התקציביים. אלא שלה דאף מבטל את סימני ההתעוררות הקלושים, בעוד שבינלי מעדיף לראות בהם סימן למשהו גדול בהרבה: אולי סימן מקדים לתחייה אפשרית של ארה"ב.

אין זה אומר שהוא לא אמביוולנטי בנוגע לסיכוייה של העיר להינצל. באופן אירוני, לספר שלו יש שני שמות - אחד למהדורה האמריקאית ואחד למהדורה הבינלאומית - ולכל אחד משמעות אחרת: בעוד שהמהדורה האמריקאית נקראת "דטרויט היא המקום להיות בו", המהדורה הבינלאומית נקראת "ימיה האחרונים של דטרויט" והעטיפה שלה עגומה בהרבה. אופטימיות ופסימיות יחד: אפילו ספר שמנסה להציג נרטיב חיובי של העיר מסרב להתחייב.

"כשמכרתי את הספר קראתי לו 'ימיה האחרונים של דטרויט'", הוא מסביר. "הייתי צריך כותרת וראיתי בשם הזה משהו מעניין, משחק על 'סופה של אימפריה', על ימיה האחרונים של פומפיי או האימפריה הרומית. הרעיון היה שאלה הימים האחרונים של דטרויט הישנה, זו שיצרה את תעשיית הרכב, זו של תור הזהב שתמיד שמעתי עליו כשגדלתי - אבל גם הימים הראשונים של משהו חדש. משהו לא ידוע. משהו מעניין".

בינלי עזב את דטרויט לטובת ניו יורק כדי לכתוב את הספר, ולא חזר להתגורר בה מאז. למרות פשיטת הרגל, הוא עדיין אופטימי. "אני לא באמת חושב שפשיטת הרגל משנה משהו", הוא אומר. "העיר מרוששת כיום והיא היתה מרוששת גם קודם לכן. האופטימיות שלי נובעת מכך שנראה שדטרויט נטשה סופית את הרעיון שתעשיית הרכב לבדה תציל אותה, לטובת כלכלה מגוונת. עסקים חדשים מגיעים לעיר, ויש שינויים דמוגרפיים משמעותיים: יותר לבנים עוברים לתוך דטרויט, ובמקביל יותר שחורים עוברים לפרברים. זה חשוב, כי ההומוגניות האתנית של הפרברים ושל העיר מנעו שיתוף פעולה שהיה יכול למנוע המון נזקים במשך השנים.

"העתיד נמצא בידיו של בית המשפט. אם הוא יפסוק נגד קרנות הפנסיה ויאמר שזה בסדר למכור את המוזיאונים, להפריט חצי מהעיר ולקצץ בפנסיות זה יהיה דבר נוראי, ואני מקווה שזה לא יקרה. אבל על פניו, ייתכן שפשיטת רגל היא לא דבר רע כל כך: ברגע שהיא תתחיל ומצבת החובות תוקפא, המושל ומנהל החירום הבטיחו לשחרר קצת כסף למשטרה, לכבאים ולבתי הספר, ואם זה באמת יקרה זה יהיה מדהים".

"פעם היה קל יותר להיות עני בדטרויט"

קייט דבלין מתגוררת בדטרויט כבר 27 שנה, ולפני כן היתה מחלקת את זמנה בין פילדלפיה, שבה נולדה, לבין דטרויט שבה גרה חצי ממשפחתה. היא גידלה את ילדיה בעיר, ונכדה נולד בה. לדבריה, היא מרגישה מחוברת בנשמתה לדטרויט, שאותה היא מכנה באהבה "ניו אורלינס של הצפון".

דבלין, שפית בעברה, מעדיפה לא לחשוב יותר מדי על ההיבטים הפוליטיים של המצב בעיר. "הפוליטיקאים והתאגידים בגדו בנו לפני הרבה שנים, אז אני מעדיפה לא להתעסק בזה", היא אומרת. במקום זאת, היא עוסקת עוסקת בהקמת גינות קהילתיות: היא מנהלת שלוש גינות קהילתיות בשלוש שכונות שונות של העיר כיום, מתוך יותר מ–200 גינות קהילתיות שצמחו בעיר בעשור האחרון והפכו את דטרויט לחממה יוצאת דופן וחלוצית של חקלאות אורבנית. "אם אין לך מכונית, קשה מאוד להשיג אוכל בעיר", היא מסבירה. "גרתי בפרברים לתקופה קצרה ב–2007–2008, וכשחזרתי לעיר הבנתי שאין לי כלי רכב אמין. אז כדי שאוכל לאכול, הייתי צריכה לגדל את האוכל שלי בעצמי".

החשיבות של הגינות הקהילתיות בדטרויט חורגת בהרבה מאוכל בלבד: "זאת דרך לפגוש שכנים, להתחבר עם אנשים, לעשות אירועים קהילתיים, לעזור זה לזה, לבנות קהילה", היא מסבירה. גם היא, כמו בינלי, מזהה את סימני ההתחדשות העסקית בדטרויט - אבל היא הרבה פחות מרוצה מזה. "פעם היה קל יותר להיות עני ולגור בדאון טאון", היא אומרת. "היום, אם הייתי רוצה לעבור לשם, לא הייתי יכולה להרשות את זה לעצמי. כל האזור הזה עובר ג'נטריפיקציה, ואנשים שגרו שם שם שנים מפונים עכשיו מבתיהם".

הפשע והאלימות, שעדיין משתוללים, לא מטרידים אותה במיוחד. "הייתי מודאגת יותר בשנות ה–80, כשכולם עשו קראק והרגו זה את זה בגלל חולצות משי", היא אומרת. "הבת שלי עזבה את העיר ועברה לפרברים, כי הם היו אמורים להיות בטוחים יותר. רק שהיא הותקפה ברחוב, כך שהפרברים לא בהכרח בטוחים יותר. דברים רעים קורים בדטרויט, אבל דברים רעים קורים גם בערים אחרות. אני מרגישה בטוחה".

ובכל זאת, היא מודה, "קשה לומר מה יהיה. לנבחרי הציבור שלנו אין משמעות כיום בגלל מנהל החירום, כך שאיבדנו את הדמוקרטיה שלנו וזה מדאיג. כשאני נוסעת לחלקים אחרים בארה"ב, אני רואה שמה שקרה בדטרויט קורה בכל ארה"ב, במידה זו או אחרת: יש עיירות קטנות וכמה ערים שנראות כמו שדטרויט נראתה לפני 10 או 20 שנה. למרות כל הדברים השליליים, אנשים בעיר הזאת קמים בכל יום והולכים לעבודה, בין אם הם מקבלים משכורת ובין אם לא. והם יוצרים דברים חדשים, אמנות וגינות ודברים אחרים. האם זה יצליח? מי יודע. כמו כל דבר בדטרויט, זה מעורב".

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#