מאבקי השליטה בשוק הרכב הישראלי: מזימות עסקיות, סוסים טרויאניים וריגול עסקי

זה לא קורה במוסד, אלא אצל יבואני הרכב הישראלים - שלפחות לפי התביעות שהם מגישים זה נגד זה, יעשו הכל כדי להשתלט על מדפסת הכסף שאנחנו קוראים לה מכונית

חגי עמית
חגי עמית
חגי עמית
חגי עמית

א ם שואלים את רמי אונגר, החוקרים הפרטיים ידעו בדיוק מה הם מחפשים כשטסו לסיאול. לפי יבואן הרכב הישראלי, שמשווק בישראל את מכוניות קיה מאז 2007, השניים הגיעו לפגישה במשרדו של איש עסקים מקומי והתחזו לאנשי עסקים ישראלים הפעילים באפריקה, שמציעים לאיש העסקים יאנג צ'אנג גוואן הזדמנויות עסקיות. לדברי אונגר, מה שהם באמת התכוונו לעשות - בשליחותו של היבואן המתחרה מיכאל לוי, בעלי חברת קמ"י, שהפסיד את הזיכיון על קיה לאונגר - היה לשתול סוסים טרויאניים על המחשב של גוואן, שותפו הקוריאני של אונגר, כדי לחפש ראיות למזימה שלו, לכאורה, להשתלט על יבוא קיה לישראל.

הטענות האלה הן תגובתו של אונגר לתביעה של 156 מיליון שקל שהגיש לוי נגדו ונגד קיה העולמית, שבה הוא טוען כי קיה העולמית הכשילה את פעילותו בישראל בשנים שבהן החזיק בזיכיון. לוי הגיש את התביעה בראשונה ב-2008, אבל חילופי התגובות בין הצדדים נמשכים גם בימים אלה.

לטענת לוי, קיה מכרה לו את המכוניות במחירים גבוהים יותר מאלה שבהם נמכרו כלי הרכב המתחרים, לא סיפקה לו את כמות המכוניות שהוסכם עליה כדי לעמוד בביקוש, מכרה לו את המכוניות במטבע היורו החזק יותר יחסית לשקל ולא בדולר, ולא חתמה עמו על תוכנית עבודה שנתית. המושך בחוטים האמיתי, הוא טוען, שעמד מאחורי ההכשלה שלו על ידי קיה, הוא אונגר. לוי טוען כי אונגר שידל את קיה למכור ללוי את מכוניותיה ביוקר, ומ-2003 העסיק ביפן סוכן שמטרתו היתה לגרום בדרכי מרמה לקיה להיפרד ממנו ולעבור לעבוד עם אונגר.

התביעה הזו העלתה על פני השטח את אחד הסכסוכים היצריים שנראו בישראל באחרונה. שני יבואני הרכב הוותיקים והמקושרים, פוליטית ועסקית, שקעו במאבק רווי יצרים שבו הם לא בוחלים בדבר. כפי שמגדיר זאת מקור שמכיר את השניים, "מאז שזה התפוצץ, מי שחבר של מיכאל לא יכול להיות חבר של רמי. יש פה מאבק על יוקרה וכסף. כסף לא חסר לאף אחד מהם, כך שזה נהפך לסכסוך מבוסס יצרים".

המאבק הזה חושף עד לאן מוכנים להגיע אנשי עסקים כשמדובר בתערובת של כסף ואגו. אבל הוא חושף משהו אחר שצריך להטריד הרבה יותר את האזרח הישראלי: כמה מוכנים אנשי עסקים לשלם כדי לקבל את הזיכיון למכור ביוקר את המכוניות המיובאות, שרובנו לא יכולים לחיות בלעדיהן. אחזקה בזיכיון ליבוא רכב אינה ערובה לרווחים - כפי שמראות השנים שבהן רשם לוי הפסדים עם קיה, או העובדה שיפנאוטו, יבואנית סובארו, נמצאת בהסדר חוב בימים אלה (ראו הרחבה). יבואניות הרכב תלויות בשערי המטבע ובמגמות השוק הישראלי. ועדיין, בחינת הביצועים הפיננסיים שלהן בשנים האחרונות מעלה כי בשנים הטובות חברות כמו דלק רכב, יבואנית מאזדה ופורד, הציגו שיעור רווח תפעולי של עד 12% ושיעור רווח נקי של עד 9%.

צילום: דן לוינשטיין

התביעה של לוי מפורטת במידה מפתיעה. הוא מספר בה כי אונגר נהג לטוס במטוסים פרטיים למצרים וליוון כדי להיפגש בסתר עם נציגי קיה. הוא מספר על סצינה שבה כינס אונגר את המנהלים הבכירים של סוכנות הרכב שלו והודיע להם כי הוא זקוק למתנדב למשימה מיוחדת - להשיג עבורו את הזיכיון של קיה. הוא מספר גם כי המתנדב פעל בסתר ונפגש עם נציגי קיה בירדן, ונהג לשוחח עם אונגר בקוד סודי. הוא מדווח בתביעה על מועדים שבהם הגיש אונגר לקיה הצעה פורמלית לקבל לידיו את הזיכיון, וטוען כי אונגר הבטיח לקוריאנים חסינות כלכלית ומשפטית וגרם להם לחשוב שצי אוניות הענק שלו יסייע להם ביצוא. הוא אפילו טוען כי הסוכן הקוריאני שהפעיל אונגר אמור לקבל נתח משמעותי של 1% מהמכירות של קיה ישראל במשך שש שנים, כתגמול על הצלחת מהלך ההשתלטות על הזיכיון.

כשאונגר ומקורביו קראו את תביעתו של לוי, הם לא היו יכולים שלא לתהות היכן השיגו עורכי דינו את המידע הרב המפורט בה. במהרה הם הגיעו למסקנה כי המידע הושג בפריצה למחשבים שלהם. הם ביצעו בדיקה במחשביו של אונגר, ומשגילו שאלה לא נפרצו, בדקו את המחשבים של שותפו הקוריאני - וגילו לטענתם את הפריצה. הממצאים הוצגו בכתב התגובה שהגיש לפני שבועיים אונגר, המיוצג על ידי עו"ד גד טיכו ממשרדו של רם כספי. אונגר מאיים על לוי בתביעה נגדית.

מקורבים לאונגר טוענים שלוי השקיע לא מעט כסף בריגול העסקי, וכי החוקרים שנשלחו מטעמו לסיאול - אבירם הלוי וגידי ברקת - תוגמלו בכמיליון שקל. הלוי אינו חוקר פרטי זוטר: מדובר בסגן מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, עם רקורד ביטחוני נרחב, שישב בדירקטורים של חברות שונות. מי שמחפש את הקשר בינו לבין לוי ימצא אותו בעובדה שהלוי ישב בדירקטוריון של חברה בשם סיי קיוריטי ויז'ן, בצוותא עם איש העסקים רון לובש - אותו רון לובש שרכש ב-2005 20% מחברת נילית מידי מיכאל לוי.

אלא שלפי הגרסה של מקורביו של אונגר, החוקרים הפרטיים שבהם השתמש לוי לא שמרו על פיהם סכור. "הם התרברבו באוזני אנשים שונים, עמיתים מקהילת המודיעין לשעבר, איך הם תפרו את אונגר. אלא שאונגר מחובר לקהילת המודיעין, וכך הדברים הגיעו אליו", אומר מקורב לאונגר.

יריבות של עשרות שנים

כדי להבין את עומק העוינות בין השניים עלינו לחזור חצי יובל אחורה, ל-1989. איש העסקים רמי אונגר, אז בתחילת שנות ה-40 שלו, היה מצוי בקשיים. הוא נאלץ לחסל חלק ניכר מעסקיו ולמכור נכסים רבים - בהם זיכיון יבוא הרכב האיטלקי לנצ'יה, שבו החזיק שנים ארוכות.

מי שהביע עניין בעסקה היה יבואן רכב אחר: מיכאל לוי, הבעלים של חברת סמל"ת ‏(סוכנות מכוניות לים התיכון‏), יבואנית פיאט האיטלקית. אין מתאים יותר מלוי לרכוש את מותג המכוניות הרומנטי שימיו הטובים מאחוריו: לוי הוא צעיר המשתייך למשפחת אצולה איטלקית. אבי המשפחה, אניו לוי, עלה ארצה מאיטליה בסוף שנות ה-60 והקים את נילית, מפעל חוטי הניילון הראשון בישראל, לבקשת פנחס ספיר.

לוי לא עשה טובה לאונגר. זו היתה עסקה בין קונה מרצון למוכר מרצון. ובכל זאת, מי שמכיר את השניים אמר כי "לוי הוא לא מאכער. הוא נהג ברכישת לנצ'יה כג'נטלמן מושלם, ולא ניצל את מצבו של אונגר". אחרי העסקה הזו פנו שני אנשי העסקים איש איש לדרכו. למעט "יחסים של שלום־שלום", כפי שמגדירים זאת מקורבים שלהם, בחצי היובל הקרוב לא יצטלבו דרכיהם.

בשנים הבאות לא התגלתה רכישת לנצ'יה כעסקה מוצלחת מבחינת לוי. הוא אינו מצליח במקום שבו אונגר נכשל. בין 2000 ל-2010 אף מופסק היבוא הסדיר של המכונית לישראל. גם מותג הדגל של לוי, פיאט, מאבד בהדרגה ממעמדו בשוק הרכב הישראלי, שבו המכוניות האירופיות נדחקות לטובת אלה מהמזרח הרחוק.

למרות האכזבה של שניהם מיבוא המכוניות האיטלקיות, לוי וגם אונגר לא ויתרו על הרווחים הצפונים בענף, ולוי קיבל ב-1994 את הזיכיון ליבוא רכבי קיה. אונגר, הפעיל במזרח הרחוק במסגרת עסקיו האחרים, התחיל לייבא את הדגמים של דייהו הקוריאנית ודייהטסו היפנית.

במקביל עסקו שניהם בתחומי פעילות אחרים. ב-2001 מינה שר התחבורה דאז אפרים סנה את לוי ליו"ר חברת אל על - מינוי מפתיע לאור חוסר הניסיון של לוי בתחום התעופה ‏(הקשר עם לוי, אגב, סיבך את סנה בהמשך: ב-2006 הוא נחקר בנוגע לפרשה שבה לוי נפגש עם מנכ"ל הרכבת בביתו של סנה, בניסיון לשכנע את מנכ"ל הרכבת לרכוש קרונות של פיאט, שאותה ייצג לוי‏).

בינתיים הקים אונגר אימפריית ספנות במזרח הרחוק. החברה שלו, ריי שיפינג, הפעילה צי של עשרות אוניות שהובילו מכוניות יפניות וקוריאניות לשוקי המערב ונהפכה למובילה עולמית בעולם בתחומה. הרחק מעינה של התקשורת הישראלית הוא נהפך לטייקון ששווה מאות מיליוני דולרים ויצר קשרים חזקים במזרח. גם אונגר היה מעורב בפרשה שבה נחקר פוליטיקאי בכיר בנוגע לקשריו עמו: ב-2000 נחקר נשיא המדינה דאז, עזר ויצמן - שותפו בלנצ'יה בעבר - בנוגע לקשריו עמו.

בשוק הרכב הישראלי, לעומת זאת, מעמדו של אונגר נעשה פחות יציב. דייהו הצליחה לחדור יפה לישראל בראשית שנות ה-90, אבל החברה האם בקוריאה לא החזיקה מעמד ופשטה את הרגל. ב-2000 היא נמכרה לג'נרל מוטורס, ואונגר איבד את הזיכיון. המותג השני שייבא, דייהטסו, לא שרד את המעבר למילניום החדש והפסיק את היבוא לישראל ב-2012.

גם לוי לא ליקק דבש בענף הרכב. קיה פשטה רגל ב-1998 ונרכשה על ידי המתחרה יונדאי, מה שלטענתו גורם לו להפסדים של 95 מיליון שקל. למעשה, לטענת לוי, רק בין 1999 ל-2003 הוא הרוויח מקיה, שכן מ-2003 סבל מכך שהקוריאנים הכשילו אותו.

ב-2007 הסתיימה מסכת ההפסדים הזו של לוי, אבל לא בדרך שהוא היה רוצה בה. בסוף 2006 הבין מיכאל לוי שיש לו בעיה ביחסים עם הקוריאנים, ומינה מנכ"ל חדש לחברת סמל”ת, דורון ודאי. להפתעתם של לוי וודאי, הקוריאנים לא הסכימו אפילו לפגוש את המנכ"ל החדש. השלב הבא היה אובדן הזיכיון ליבוא קיה, שכן מכרו הוותיק של לוי, רמי אונגר, חזר לתמונה - וקיבל לידיו את הזיכיון ליבוא רכבי קיה במקום לוי.

לא בטוח שאפשר להגדיר את המהלך של אונגר כהפתעה: לוי ידע שאונגר מעוניין בקיה, ואף שלח אליו את עו"ד אבי פילוסוף ואת איש העסקים רוני קליינמן כדי שישכנעו אותו לא לבצע את המהלך. ב-2006 הגיעה משלחת של קיה לישראל כדי לבחון חלופות לסמל"ת, ובין פגישותיה עם גיל אגמון, יבואן מאזדה ופורד ‏(שלטענת לוי הציע 30 מיליון דולר תמורת הזיכיון‏); יצחק מנור, יבואן פז'ו וסיטרואן; שלמה שמלצר וג'ורג' חורש, נפגשו אנשי המשלחת גם עם אונגר.

אם לא די בכך כדי לזרות מלח על פצעיו של לוי, אונגר הצליח פי כמה וכמה ממנו עם קיה ישראל והפך אותה למדפסת מזומנים. בזמן שב-2007, השנה האחרונה של לוי בחברה, היא מכרה בישראל 3,000 מכוניות בלבד, ב-2012 היא מכרה בישראל 20 אלף מכוניות ונהפכה לחברה הרביעית בגודלה בשוק המקומי. במחצית הראשונה של 2013 היא כבר התקדמה למקום השני.

סיבה מרכזית להצלחה של אונגר היא שינוי שער המטבע שבו עבדה קמ"י מול קיה, מיורו לדולר. העבודה ביורו גרמה לקמ"י הפסדים גדולים בתקופת לוי, אבל כל מאמציו לשנות את המטבע לא צלחו. לפי מקורבים לחברה, לוי אף ניסה להפעיל פוליטיקאים אמריקאים בעלי קשרים בקוריאה - ללא הצלחה. אונגר, לעומתו, הלך על כל הקופה: הוא דרש מהקוריאנים להחליף את המטבע מדולר ליורו, ובתמורה התחייב לרכוש מהם ולמכור לציבור הישראלי אלפים רבים של מכוניות, התחייבות שלוי לא היה מוכן אליה. כפי שאומר מקורב לחברה, "לאונגר פשוט היו יותר ביצים מלמיכאל. הוא החליט לקנות 10,000 מכוניות גם אם הוא ישלם עליהן מהכיס שלו. מצד שני, למיכאל הקוריאנים לא הציעו להחליף את המטבע".

"אונגר מנסה 
להפחיד את לוי"

ללוי ברור את מי הוא מאשים בכישלונו, אך אונגר מתכחש לטענותיו. לדברי אונגר, הסיבה לכך שהזיכיון הועבר אליו היא שלקיה נמאס מהכישלון של לוי להפיץ את רכביה בישראל. במקביל הוא הוציא לכלוך פנימי על לוי, שלא נהוג להוציא בתוך תעשיית יבואני הרכב: בכתב התגובה שלו הוא טוען לא פחות מאשר שלוי איבד את הזיכיון ליבוא רכבי קיה משום שרימה את החברה הקוריאנית.

יצרני הרכב בכל העולם מעניקים אחריות של כמה שנים ללקוחות הרוכשים את מכוניותיהם. אם יש תקלות בכלי הרכב שמכר היבואן, הוא דואג לתקן אותן במוסכים שלו - ותובע את היצרן על החלפים ושעות העבודה שהשקיע. לפי אונגר, קיה גילתה בביקורת שערכה במוסכי סמל"ת כי קמ"י, החברה שדרכה ייבא לוי את קיה, רימתה את הקוריאנים בתביעות האחריות שהגישה - הן ביחס לשעות העבודה והן ביחס לעלות החלפים שנדרשו לה. "אין יבואן רכב בעולם, או בישראל, שלא 'מעדכן' כך את כמות החלפים או שעות העבודה שעשה", אומר מנהל בכיר של סוכנות יבוא ישראלית גדולה.

לדברי מקורבים לקמ"י, הסיבה לסכסוך של לוי עם הקוריאנים, שעליו מדבר אונגר, היתה עובד מקומי באגף הטכני של קמ"י - שהסתבך עם ההנהלה ויצר קשר עם נציגי קיה לדווח להם שהזכיין הישראלי שלהם מעביר דיווחים שגויים. הקוריאנים דרשו מקמ"י פיצוי של מיליון דולר. בקמ"י הוכיחו להם שהטעות היתה של 400 אלף דולר בלבד, אבל הקרע בין הצדדים הועמק.

מקורבים של לוי, לעומת זאת, טוענים כי טענותיו של אונגר על רמייה ועל ריגול עסקי בינלאומי נועדו כדי להפחיד את לוי, להוריד אותו מהתביעה ולהניא את החוקרים הפרטיים מלהעיד במשפט. "זו טענה מצחיקה, אף מטומטם לא היה מגיש לבית המשפט מסמכים שנלקחו על בסיס חקירה כמו זו שאונגר מתאר", טוען אחד מהם.

לדברי המכר של השניים, "שימוש בחוקר פרטי הוא לא מהלך אופייני - לא לאונגר ולא ללוי. מצד שני, ברור לי שאונגר לא היה ממציא סיפור כזה".

נכון להיום, העימות בין לוי לאונגר נראה רחוק מסיום. "היחידים שלא מצטערים על הסיפור הזה הם קיה, שנהפכו למותג מספר שתיים בארץ", אומר המכר המשותף. "אני לא יודע אם הקוריאנים כעסו על המחיר שסמל"ת גבתה מהם על החלפים. מה שברור לי הוא שכשהם ראו שהם שמוכרים רק 3,000 מכוניות בשנה, בזמן שהמותג של החברה האחות יונדאי מוכר 10,000 עם מכוניות כמעט זהות, הם כעסו. אם מיכאל היה מוכר 12 אלף מכוניות של קיה - היו מוותרים לו על כל השאר. אף אחד לא היה יכול לקחת את קיה ממיכאל אם הקוריאנים היו רוצים לתת לו אותה. צריך לזכור שבזמנו של לוי נראה הזיכיון של קיה כמו בדיחה לאור כמות המכוניות שיובאו - זה היה זיכיון שהתגלגל לידיו של אונגר כפרי בשל. הוא לא רדף אחריו".

לדברי מקורב לקמ"י, "עולם היחסים בין היבואן לזכיינים שלו הוא עולם מורכב. מי שעבד מול נציגים של יבואנים מהמזרח הרחוק מספר על מערכת יחסים הכוללת בילוי עם הסוכנים במועדונים, תיווך של נערות ליווי ישראליות - הכל כדי להשיג את הדגמים הטובים ביותר".

"לגבי הטענות של לוי על החברה שאונגר שכר בקוריאה כדי להשיג את הזיכיון, צריך לזכור שהאוניות של אונגר הן המוביל של החברה האם של קיה, יונדאי. לאונגר יש קשרים כאלה בקוריאה שהוא לא זקוק לאף אחד שיעבוד בשבילו. בני משפחת אונגר יודעים את העבודה במזרח הרחוק, הם יודעים להתחבר למי שצריך. אונגר הולך לארוחות הערב עם מי שצריך, גם עם אנשי העסקים וגם עם הפקידים, ובמזרח הדברים האלה נורא חשובים - לדעת לתת את הכבוד לכל מי שצריך ולמי שלא צריך. מה שכן, אני יכול לומר שרמי אונגר כל כך רצה את קיה שהוא היה לוקח אותה מכל אחד שהחזיק בה, גם ממני".

וזאת כנראה השאלה הכי חדה שעולה מהעימות בין לוי לאונגר. מדוע מוכנים השניים לשלם כל מחיר בקרב על זיכיון רכב? השאלה עולה ביתר שאת לאור העימות המשפטי הנוסף שבו מעורב לוי בימים אלה, במסגרת ניסיונותיו להשתלט על יבואנית סובארו, יפנאוטו (ראו הרחבה). האם עבור אנשי עסקים אלה, ההשתלטות על זיכיון יבוא היא בבחינת רישיון להרוויח?

יותר משנה חלפה כבר מאז שהוגשו מסקנות ועדת זליכה - הוועדה שהוקמה כדי לטפל בכך שהאזרח הישראלי משלם על המכוניות שבהן הוא נוהג יותר מכל נהג אחר בעולם. הוועדה המליצה על שורה ארוכה של צעדים שנועדו להגביר את התחרות בענף, בניסיון להפסיק את אחידות המחירים של מכוניות משפחתיות בישראל. הצעותיה נועדו להגביר את היבוא המקביל והאישי, המתחרים ביבואנים הגדולים, להגביל את נתח השוק שבו יכול להחזיק יבואן אחד ואת הריכוזיות בענף, להקל על חוקי התקינה ולהקטין את שולי הרווח של היבואנים. נכון להיום גובר החשש שמסקנות הוועדה מתמסמסות. האחזקה בזיכיון היבוא של המותגים המצליחים נותרה בבחינת אחיזה במדפסת כסף - על חשבון הציבור הישראלי.

לוי מאמין שסובארו יכולה למלא את מקום קיה


אובדן הזיכיון ליבוא קיה היה מכה אנושה עבור מיכאל לוי. רק ב-2005 סיימה סמל"ת להקים מרכז לוגיסטי עצום, בעלות של 70 מיליון שקל, שהיה אמור לשמש את שלושת המותגים שייבאה - פיאט, אלפא רומיאו וקיה. ההשתלטות של רמי אונגר על קיה הותירה את לוי עם פיל לבן, שמסוגל לטפל בהרבה יותר מכוניות מהמאות הבודדות שמייבאות פיאט ואלפא רומיאו בשנה. ב-2009 מכר לוי את המתחם לדוד לובינסקי.

זיכיון יבוא הוא לא דבר שעומד למכירה בכל יום, כך שלוי נכנס לכוננות כשגילה שחברת יפנאוטו, יבואנית סובארו, עומדת על המדף. יפנאוטו לא עומדת למכירה בגלל רצון לאקזיט של בעליה, גד זאבי, הנמצא בקשיים, אלא בגלל חובות של כ-200 מיליון שקל - המורכבים מחוב של החברה לבעלי האג"ח וחוב של זאבי לאיש העסקים מיכאל צ'רנוי, המחזיק בשעבוד למניות החברה. מותג העבר המפואר סבל מקשיים רבים בשנים האחרונות, ומהאימפריה של פעם נותרה חברה בהסדר חוב עם נתח שוק זניח של 0.7%.

ובכל זאת, לוי אינו מתמודד יחיד על החברה ואינו היחיד שמאמין בפוטנציאל שלה - וגם כאן הוא מצא את עצמו בעימות עסקי ומשפטי עם גורמים אחרים שרצו בה. ראשון היה אבי דיין, המשתייך למשפחת דיין המחזיקה בחברה לסחר מכוניות טרייד מובייל, שהביע עניין בחברה. מהיר ממנו היה איש העסקים שמעון ברזילי, שהגיש הצעה טובה יותר לחברה. יפנאוטו ונושיה אישרו את מתווה ברזילי לרכישת החברה.

כאן נכנסה לתמונה משפחת דיין, שהגיעה עם ברזילי להסכם שלפיו היא תרכוש עמו במשותף את יפנאוטו. אבי דיין אף נסע ליפן כדי לקבל את אישור היצרן היפני. אלא שזה לא היה סוף הסיפור. בשלב זה ביקש ברזילי, בשל הנסיבות הפיננסיות שלו, להכניס משקיע נוסף, הלא הוא מיכאל לוי.

בתחילת הדרך דובר על השקעה משותפת של שלושת השותפים - לוי, דיין וברזילי. אלא שבשלב מסוים גילתה משפחת דיין כי לוי וברזילי הולכים על עסקת רכישת יפנאוטו באופן עצמאי, לפי מתווה שבו יחזיק לוי בסופו של דבר 95% ממניות החברה. נכון להיום, לוי קרוב להשלמת העסקה. דיין נמצא עדיין בהליך משפטי המתבסס על טענתו כי ההסכם שחתם עם ברזילי מבטל את ההסכם של לוי, וייתכן שהשלישייה תמצא עצמה בסופו של דבר בבעלות משותפת על סובארו.

דיין ולוי סירבו להגיב.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ