"אם ביטון היתה מקימה אוהל ברוטשילד היו מקפלים אותה ב-5 דקות" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"אם ביטון היתה מקימה אוהל ברוטשילד היו מקפלים אותה ב-5 דקות"

ה"לא נחמדים", הפנתרים השחורים של 2013, נאבקים נגד פגיעה בפריפריה ובשכונות אבל זוכים לכתף קרה מהתקשורת ■ "ברוטשילד הם חננות. צריך לחסום כבישים ולצעוק, אחרת אף אחד לא שומע"

292תגובות

כ רמן אלמקייס מגיעה לראיון על קביים, אחרי שחטפה בעיטה בברך משוטר מול ביתו של שר האוצר יאיר לפיד. לואיז סמרס מקבלת באמצע השיחה אתנו טלפון מחוקר שמזמין אותה לתחנה בהתראה של שעתיים. משה כהן מגיע נסער אחרי דיון בבית משפט ומתווכח עם עורך הדין שלו בסלולרי. השוטר שחבט בכרמן לקח לה בכוח את האייפון, ומחק סרטון שבו הוא נראה מדבר אליה בגסות. השוטר שחקר את לואיז נתן לה צו הרחקה ל-15 ימים מצפון תל אביב, שם ממוקם ביתו של לפיד. השופט של משה הציע לו לחתום על עסקת טיעון.

מחאת קיץ 2011 התקבלה בהבנה במשטרה ובעירייה, ובחיבוק גדול של המיינסטרים הישראלי, אמנים התנדבו לשיר והתקשורת שידרה ללא הפסקה. אלא שתמונת היחסים שבין השלטונות למחאה נראית שונה לגמרי בקיץ 2013: המשטרה מתייחסת בגסות ומפעילה כוח והתקשורת כמעט מתעלמת. במידה רבה אפשר לומר שהשנה הראשונה של המחאה היתה בסימן דפני ליף, מחאה קלילה ושמחה עם תמיכה ציבורית רחבה, ואילו השנה השנייה עמדה בסימן משה סילמן המנוח: הפגנות עצובות שמדברת על מצוקה ועוני ומסתיימות במעצרים ובלא תמיכה ציבורית.

בראשון, 14 ביולי 2013, ימלאו בדיוק שנתיים להקמת האוהל הראשון ברחוב רוטשילד על ידי ליף ושנה בדיוק להפגנה שבה סילמן הצית את עצמו. לרגל המועד ינסו פעילים חברתיים לחדש את המחאה תחת הסיסמה "חוזרים לרחובות". אלא שכרמן, לואיז, משה וריקי בן לולו, שאתם אנחנו מדברים, בכלל לא מתכוונים לחזור לרחובות. למעשה הם לא עזבו את הרחובות לרגע, ולכן הם קצת לועגים למי שקורא להם לחזור. מבחינתם של ה"לא נחמדים" - פעילי שכונות שמייצגים בעיקר את מחאתם של המזרחים מהפריפריה - רוטשילד היה בעצם פסטיבל אחד גדול, מחאה לבנה של בני מעמד הביניים התל־אביבי. גם הם היו ברוטשילד, גם הם מבינים את הבעיות של אנשי רוטשילד, אבל חושבים שהמחאה שלהם מחטיאה את העיקר. הם מבינים למה לציבור קל לאהוב את רושטילד וקשה לחבק את המחאה שלהם, שמעלה אל פני השטח מצוקות קשות, עוני ואפילו רעב.

"הדברים שאנחנו מתמודדים אתם קשים ולא אהודים. מי באמת יכול להסתכל לעוני בעיניים? לא נעים אז מסיטים את המבט, או מעבירים ערוץ, או עוברים בדילוג מעל הומלס שישן ברחוב כאילו היה איזה שקית זבל שלא במקומה", נכתב בדף הפייסבוק שלהם. "אנחנו לא יכולים לחזור לרחובות, פשוט כי אנחנו כבר שם. אנחנו שם כל הזמן, בכל רגע נתון, בלילות, בימים, בקיץ, בחורף, באביב ובסתיו. אנחנו לא מחכים לפגרת הקיץ או לפסטיבלי אביב".

בתקופה האחרונה מגיעים הלא נחמדים מדי שבוע לביתו של לפיד, אחרי שלקחו חלק פעיל במאבק נגד יצוא הגז. למרות הביקורת שלהם על "חוזרים לרחובות", הם מתכננים להשתתף בחלק מפעולות המחאה וגם ליזום "פעולות מפתיעות". מול ביתו של לפיד הם מתעמתים לא מעט עם המשטרה, ואפשר להניח שגם בהפגנות של הימים הקרובים זה יקרה. מלבד הפגנות ופעולות מחאה, הם עושים גם פעילויות תומכות בקהילה: מארגנים ערבי התרמה למשפחות, עוזרים לאנשים שפונו מבתיהם ומטפלים במשלוחי מזון בחגים. את ההשראה לשם ה"לא נחמדים" הם שאבו מדבריה של ראש הממשלה לשעבר גולדה מאיר ב-1971 על מחאת הפנתרים השחורים. אבל למעשה כרמן, לואיז משה וריקי דווקא נחמדים. הם צועקים פשוט כי כמעט אף אחד לא רוצה לשמוע אותם.

דודו כבר

משה כהן
: "הגישו נגדי כתב אישום 
על מבט מאיים"

בפעם הראשונה שמשה כהן, ממקימי תנועת הלא נחמדים, הגיע למאהל ברוטשילד הוא התאכזב. "ראיתי אותם יושבים שם, חבורה של חננות, עושים מעגלי דיון. אמרתי להם 'קומו, תחסמו כבישים'". כהן לא מהסס לכנות את עצמו "לא נחמד". הוא אפילו קיעקע את זה על היד שלו. "אנחנו עושים מחאה אחרת. לנו אין מה להפסיד", הוא מצהיר. "אני יוצא להפגין מהנשמה, לא כי יש לי יום חופש. אני עובד קשה ובכל זאת הולך להפגנות". נראה כי כהן הוא המנהיג והרוח החיה בקבוצה, אך הוא מכחיש זאת.

לראיון הוא מגיע אחרי דיון בבית המשפט. כתב האישום הוגש נגדו על הפגנה בה נעצרו עשרות מפגינים. בינתיים חלק מכתבי האישום בוטלו, ואחרים נסגרו בפשרה של עבודות שירות. כהן וליף הם היחידים שלא הסכימו להתפשר, ולכן המשפט שלהם נמשך. "הגישו נגדי כתב אישום על מבט מאיים לשוטר. מה זה מבט מאיים?", הוא שואל.

כבר כעשר פעמים הוא נעצר סביב התנהגותו בהפגנות. באמצע הראיון מתקשר אליו עו"ד ברק כהן, שמייצג אותו, ומציע לו להגיע להסדר עם המשטרה - ביטול האישומים נגדו בתמורה להסדר של 40 שעות עבודות שירות. רוב הנאשמים שנעצרו יחד אתו הסכימו להצעה, אבל כהן בשלו. "להגיע להסדר זה להודות, אבל אני לא מודה. היו שם עוד 2,000 איש בהפגנה, תשפטו את כולם. למה רק אותי? כולם הגיעו להסדר של 40 שעות עבודות שירות חוץ ממני ומדפני".

היו באמת הפגנות אלימות מצדכם?

"אני לא תומך באלימות, אני לא מרים ידיים, אבל השוטרים שוברים אותנו בכל הפגנה. הם אוזקים, חונקים ומורידים אותנו לרצפה".

הדבר היחיד שמצליח לסדוק את הקשיחות של כהן הוא בנו היחיד, בן 3.5. "הילד שלי הוא כל עולמי, הוא תמצית חיי. אם אגיע למצב שלא יהיה לי כסף להביא אוכל לבן שלי, אני מוכן לשדוד".

כהן, גרוש בן 43, עובד בזיפות גגות. הוא גדל בשכונת עג'מי ביפו להורים שעלו ממרוקו, והיום הוא גר בבת ים יחד עם אמו. "הוריי אנשים פשוטים. עד שאבא שלי נפטר הוא האמין שארץ ישראל היא זבת חלב ודבש. הם נישקו את המדינה כשהגיעו לפה והאמינו לכל מה שאמרו להם".

את המחסור הוא הרגיש כבר בילדות. "כשאתה גר בבית שאין בו הרבה אין לך ילדות. אתה חייב לעזור, ולכן בבית הספר אתה לא ממש נוכח. יש לי ארבע אחיות ושני אחים. אנחנו מגיעים ממקום שבו לא מקבלים כלום בחינם ולא מקבלים ליטופים. צריכים לעבור הרבה קשיים כדי לקבל משהו".

כשניסה לצאת מהסביבה שבה חי ולהתגייס לצבא הוא נתקל בחומה. "לא נתנו לי לעשות צבא. זו היתה התקופה של 'נערי רפול', אבל לא מצאו בשבילי מקום אפילו שם. בערך מהמקום הזה התחילה הקריסה שלי", הוא מודה. "אבל צה"ל הפסידו לוחם - אני מנהל את ההפגנות כמו צבא, אני לא רואה בעיניים".

הוא היה ממקימי תנועת הלא נחמדים יחד עם תמיר חג'ג' וברק סגל. כיום, הוא אומר, מונה הגרעין של הקבוצה כ-12 פעילים מרכזיים, אך מסביב יש עוד הרבה אנשים. "אנחנו פעילי שכונות שאכפת להם. הולכים עם הלב שלנו, אין לנו מימון חיצוני, פרט לתרומות מאנשים פרטיים, ואנחנו לא פעילי מפלגות. הפעילות שלנו היא בשכונות. אנחנו מגיעים בכל חג למשפחות שאין להן אוכל, אוספים תרומות. בחנוכה אירגנו את פסטיבל השכונות לילדים שלא היה להם כסף להגיע לפסטיגלים, והרמנו אחלה יום לילדים. הכל דרך פעילים. לא רוצים שיגידו שאנחנו מקבלים כסף".

לכהן יש ניסיון לא טוב עם כלי התקשורת. "הם מעוותים את האמת ומוציאים אותנו אנרכיסטים הזויים, וזה לא נכון. אנחנו מאמינים בלצעוק, בלצאת לרחובות, בלחסום כבישים, אבל לא נשתמש באלימות", הוא מצהיר. "לקחתי למתן חודורוב את המצלמה, החזרתי לו אותה אחר כך במקום אחר כדי שלא יצלם. הוא בא לצלם אצלנו משהו על האלימות במגרשים, בא עם שתי דוגמניות וכדורגל. קיבלתי עליו את השיגעון - יש ילדים שאין להם מה לאכול, יש משפחות שנזרקות לרחוב, והוא בא לי עם כדורגל עם החתימות של רביבו. אתה בא לעשות פרומו לתוכנית שלך כשיש אנשים שאין להם אוכל?".

לפיד מכיר היטב את הלא נחמדים: מדי שבוע הם מפגינים מול ביתו. "פגשתי את לפיד בכנסת, חיכיתי לו. אמרתי לו 'קוראים לי משה כהן מהלא נחמדים. כל יום חמישי אני מגיע אליך הביתה, וגם ביום חמישי הזה אני אגיע". הגיעו משמר הכנסת כדי להרגיע אותי, אמרו לי 'למה אתה מדבר אליו בצורה כזו'. אמרתי להם שבכל יום חמישי אני בא אליו ושהזכרתי לו שגם בחמישי הזה אגיע. מה לא בסדר?".

לפני כחודש נתקל לפיד במפגינים כשנכנס לישיבת הממשלה שאישרה את יצוא הגז. כעבור יומיים הוא התייחס למפגינים בדף הפייסבוק שלו. "אני לא רוצה לפגום בהתלהבות הדמוקרטית שלהם, אבל הם צריכים לדעת שעוד לא נולד המגאפון שישמעו אותו בתוך ישיבת הממשלה", כתב. כהן לא נשאר חייב: "אירגנו מול ביתו של לפיד את הפגנת המגאפונים הגדולה, והבאנו אפילו רכב של ברסלבים ששרו ורקדו. אם בממשלה לא שומעים, כאן ישמעו. לפיד זה שר האוצר הכי ליצן שקיים. הביאו מנחה טלוויזיה לשמור על הכסף שלנו. הוא בעצמו אמר שהוא וכלכלה רחוקים כמו שמים וארץ. זו אחת הבדיחות הכי גרועות שיש. יש עתיד הם אנשים אטומים לגמרי, רוצים לגייס את החרדים. נו באמת, בגלל העיקרון הזה הם יעשו פה מלחמה. החרדים צריכים לעבוד, אבל לא בכוח".

גם רני רהב זכה למפגש עם הלא נחמדים שזיהו אותו נוסע ברכבו והקיפו אותו, וגם אילן בן דב הכיר אותם מקרוב. גם חברי הכנסת החדשים איציק שמולי וסתיו שפיר לא חביבים במיוחד על כהן. "שמולי פירק את המאהל ואת המחאה. שפיר רכבה על המחאה, היא חסרת עמוד שדרה", הוא טוען. "היא חסמה אותי בפייסבוק. אני אומר להם 'אתם חסרי חוליות, אין לכם שום אג'נדה. מהמחאה קפצתם להיות חברי כנסת ואתם לא נלחמים'. אתה רואה כאלה שנלחמים, כמו דב חנין. אני לא מסכים עם המפלגה שלו והדרך שלה, אבל הוא רץ ודואג ומגיע למקומות. אין הרבה אנשים כמוהו, אם הוא היה במפלגה אחרת הייתי בוחר בו".

בעבר היו לו חילוקי דעות גם עם ליף. "היו בינינו מלחמות, אבל היא ילדה טובה והיום אנחנו חברים טובים", הוא אומר. "הלב שלה נמצא במקום הנכון, היא לא מכרה את האמת שלה. היא היתה יכולה להיות מספר שתיים אצל ציפי לבני אבל ויתרה".

מה חשבתם על המחאה של רוטשילד?

"חשבנו למה הם לא משתפים את הפריפריה והשכונות. זו היתה מחאה של לבנים, של מעמד הביניים. במאהל בבת ים היו משפחות חד הוריות, אסירים משוחררים. אני הייתי האבא של המקום, דאגתי שלא יהיו סמים. זו לא המחאה הזו. אנחנו נלחמים על הזכות לחיות בכבוד. אנחנו 60 שנה במלחמה, הורידו אותנו לתחתית, יש אמהות שהולכות לעבוד בזנות כדי להביא כסף. יש המון מקרים כאלה אבל בתקשורת לא שומעים עליהם. כבר אין לנו מה להפסיד".

מה צריך להשתנות?

"קודם כל דיור ציבורי. איפה 3 מיליארד השקלים שהיו מיועדים לדיור ציבורי? מס על עקרות בית, לאן הגענו? לפיד לא יכול להבין את המצוקה. אם הוא לוקח קצבאות של אנשים מוחלשים, אני לא יודע אם נשארה בו חמלה. יש פה אנשים אטומים שלא מבינים".

אבל אומרים שאין כסף, שהקופה ריקה.

"קחו ממי שיש להם, ממי שעושה תספורות, מהבכירים. לקחת מקצבאות של ילדים? אתם שפויים? זה אוכל של ילדים. זה לחם, חלב ותוספת למטרנה. כשיש רעידת אדמה או אסון בחו"ל הממשלה ישר שולחת עזרה, אבל פה בארץ הם שולחים אנשים לרחובות. הולכים לעזור במקומות אחרים, אבל פה נוח להם להשאיר את הבעיה כמו שהיא".

מה אתה חושב על ההנהגה הנוכחית?

"נתניהו הוא סמרטוט, הוא מנותק מהציבור. הוא אמנם נבחר, אבל אנשים הבינו שיש אתו בעיה. החברים שלי מהשכונות לא מסוגלים לשמוע את השם. במחנה יהודה שומעים 'ביבי נתניהו' ומגיבים כאילו זה חתול שחור. זה לא ביבי של אז שנותן מילה וזהו, היום הוא מתקפל. אנשים התאכזבו ממנו".

אז יש מנהיג ראוי אחר?

"אם דרעי לא היה נכנס לכלא ולא היה מתקפל לפי מה שהרבנים אומרים לו, אני מאמין שהוא היה יכול להיות ראש ממשלה. עשינו הפגנה גם מול הבית של הרב עובדיה יוסף אחרי שאטיאס הטיל גזירות על הדיור הציבורי, אבל לא רצינו לצאת נגד גדול הדור, אז עשינו שם תפילה לביטול הגזירות".

השאלה היחידה שכהן לא ענה עליה היתה האם הוא ממשיך דרכם של הפנתרים השחורים. במקום לענות הוא הוריד את הראש ושתק. כשלחצנו אותו הוא ביקש לא לענות, אבל היה נראה שזה בדיוק המודל שהוא רואה לנגד עיניו, ושזה כבוד גדול בעבורו להיות דומה להם. הוא נמצא בקשר עם מנהיג הפנתרים צ׳רלי ביטון, שאף השתתף בשתי הפגנות.

דודו בכר

כרמן אלמקייס
: "זורקים אנשים מהבית 
ואיש לא יודע"

אלמקייס מגיעה לראיון כשהיא מדדה על קביים. כמדי שבוע בתקופה האחרונה, גם במוצאי שבת לפני שבועיים היא השתתפה בהפגנה מול ביתו של לפיד. הפעם, מבחינת אלמקייס, זה הסתיים באופן שונה - בחדר החקירות. אלמקייס נעצרה יחד עם ספיר סלוצקר בחשד לתקיפת שוטר. לא שוטר אחד, אלא עשרה יס"מניקים. אולם לטענתה, השוטרים הם דווקא אלו שתקפו אותה. רק למחרת לפנות בוקר היא שוחררה מהמעצר, ומשם הגיעה לבית החולים חבולה בכל גופה ועם נזק לרגלה. "השוטרים הטרידו אותי, הרביצו לי ועצרו אותי, אני מרגישה שהם רוצים לסתום לנו את הפה שלא נפגין", היא אומרת.

לאלמקייס יש סיבה טובה לחשוב שהשוטרים רוצים לסתום לה את הפה. באותו לילה, לטענתה, אחד השוטרים הטריד מינית אותה ואת סלוצקר, סטודנטית למשפטים ופעילה חברתית. בפוסט שהעלתה סלוצקר לפייסבוק היא כתבה שאחד השוטרים שאיבטחו את החלק האחורי של הבית פנה אליהן ושאל אם הן באו לשם "כדי לחפש בולבולים". אלמקייס המזועזעת הוציאה את הפלאפון וניסתה לצלם את המתרחש. "אמרנו לשוטר שיגיד שוב את הדברים שהוא אמר לנו", הן סיפרו אחרי האירוע, אך לטענתן באותו הרגע תפס השוטר את הטלפון הנייד של אלמקייס והשליך אותו לכיוון השיחים.

בהמשך תיארה סלוצקר כי "השוטר רץ אחרי אלמקייס, תפס אותה באלימות ואז החליק ונפל. השוטרים צעקו 'חכו תראו מה נעשה לכן' והתחילו לתקוף את אלמקייס. ביקשנו שיעזבו אותנו וצעקנו שאנחנו לא מתנגדות. הפילו אותי לרצפה ונגעו לי במקומות מוצנעים. דחפו לי את הראש למדרכה". הסרטונים נמחקו מהטלפון הנייד, לטענת השתיים על ידי השוטרים, כך שאין תיעוד של האירוע. מאז המעצר הזה היא מצאה את עצמה בעין הסערה, וסיפורה נחשף בתקשורת בהרחבה. "עצוב איך שהמשטרה מתנהלת, בזמן שרוב השוטרים והאנשים מגיעים מאותם מקומות כמו שלנו", היא אומרת.

אלמקייס נולדה באשקלון, והוריה עדיין מתגוררים שם. "לא נולדתי עם כפית זהב בפה. מגיל 12 אני עובדת". בתיכון נשלחה ללמוד בבית ספר מקצועי: "הבנות למדו במגמת מטפלות והבנים למדו במגמת חשמל ומכונאות. לא היה לי מה לעשות שם, אז עזבתי את הלימודים". בהמשך היא עברה לתל אביב, השלימה את הבגרויות ולמדה קולנוע ותקשורת במכללת עמק הירדן.

כיום היא מנהלת פרויקטים באחותי, תנועה פמיניסטית מזרחית. בשעות הפנאי היא גם ליצנית רפואית באיכילוב ‏(בהתנדבות‏). היא נמנית עם מקימי קבוצת הלא נחמדים. "אנחנו דווקא הכי נחמדים, וקוראים לעצמנו ככה בהפוך על הפוך".

מה אתם רוצים שיקרה?

"שהמדיניות כלפי השכבות החלשות תשתנה. זה קצת אבסורד, כי מי שבחר בהנהגה הזו ונתן לה את הכוח הן דווקא השכבות החלשות. הליכוד מנצח כי אין אופציה אחרת. ההצבעה היא רגשית. הוריי היו ליכודניקים מובהקים. בבחירות האחרונות אמרתי להם 'תיזהרו לבחור בביבי', אבל אמא שלי אמרה שכולם מזלזלים בנו. אני רוצה שהממשלה תתעורר. שיפסיקו לזרוק אנשים לרחוב ויתנו פתרונות לאנשים שאין להם דיור ציבורי.

"הפערים בחברה התחילו עוד מימי קום המדינה. המדינה לא הוקמה על בסיס שוויון - היו פה שווים יותר ושווים פחות, והכל נקבע לפי המוצא. מי גר בפריפריה? רק מזרחים, רוסים ואתיופים. למה בן גוריון בנה דיור ציבורי רק למזרחים? למה לדודות שלי אמרו שירוחם זה תל אביב?

"משהו מקולקל פה מהיסוד. צריך שיקום מישהו שיגיד שצריך לתקן את זה בחינוך, כי שם מתחיל הכל, כשילד גדל ולא לומד שום דבר על התרבות שממנה בא. לאט לאט אתה מבין שהמקום שממנו אתה מגיע בכלל לא נחשב ולא קיים במדינה הזו - רק עבריינות, פרחות, ערסים. מדביקים לך ולצבע העור שלך את כל הדברים השליליים".

למה אתם מפגינים נגד לפיד?

"הוא פחדן. כשאנשים בחרו בו הם חשבו שהוא ייצא נגד השיטה והטייקונים, הוא הבטיח לבוחרים שלו פוליטיקה חדשה. אבל זו אותה פוליטיקה ישנה - הבטחות שלא קוימו. הוא לא מייצג אותי. הוא מנותק מאיפה שהוא חי".

יש סיכוי שהוא יבין את המצוקות?

"אני לא חושבת שהוא רוצה. נוח לו שהאנשים האלה שקופים. הוא מגדל פה עוד דורות של ילדים עניים, ואני לא יודעת איך הוא ישן בלילה. אני לא יודעת אם הוא ראה בית עם מקרר ריק או בית בלי חשמל".

בימי המחאה של קיץ 2011 היתה אלמקייס מלצרית בבית קפה ברוטשילד. "זה היה מצחיק, כי הייתי מגישה קפה לאנשי המחאה ברוטשילד, מסיימת את העבודה והולכת למאהל לוינסקי או התקווה", היא נזכרת. "זה נראה לי אבסורד להילחם על שכר דירה כשאני רואה אנשים בלי אוכל בבית. זה לא ששכר הדירה לא חשוב, אבל התיקון לא צריך להגיע משם, הוא צריך להגיע מלמטה. איך אתם לא מבינים שיש אנשים שחיים ככה במאהלים?".

אז למה אליהם התקשורת התייחסה?

"אם מישהי אחרת עם שם משפחה אחר, נניח שפרה ביטון, היתה מקימה מאהל במקום דפני, היו מקפלים אותה תוך חמש דקות, שמים אותה בניידת ואומרים לה 'לכי הביתה'. לאנשים לא נוח לראות עוני. יום־יום זורקים אנשים מהבית ואף אחד לא שומע על זה. אנשים נזרקים לרחוב אבל זה פחות סקסי, פחות מצטלם טוב, יותר טוב לצלם חבר'ה מנגנים ברוטשילד עם גיטרות. וכשבאמת הגיעו לרוטשילד מחוסרי הדיור התחיל בלגן. זה הפריע להם לפסטיבל. בג'סי כהן פירקו אנשים מכות, ומנגד המאהל של רוטשילד פורח. אנשים חיו במאהלים לפני רוטשילד, הם ניזוקו מהמאהל של רוטשילד כי קיבלו בדיוק את ההפך".

חשבת להצטרף לפוליטיקה?

"לא חשבתי, על אף שהמפלגה של אלדד יניב הציעה לי. באותו שלב זה לא עניין אותי, אני גם לא אלך עם כל אחד".

למי כן היית מצביעה?

"אם אורלי לוי־אבקסיס רצה לראשות הממשלה אני בוחרת בה. היא מאוד מעורבת בדיור הציבורי. אם מפנים מישהו מדירה אנחנו מתקשרים אליה והיא מיד עוזרת. יש עוד ח"כים שעוזרים - אילן גילאון ותמר זנדברג, למשל. אלה אנשים שבאמת אפשר לסמוך עליהם".

אז את תומכת במרצ?

"אני באה מבית מסורתי. אני לא יכולה לבחור במפלגה אנטי דתית. אני לא רוצה שכל דבר יהיה נגד הדת, כאילו הדת זו הבעיה המרכזית במדינה. יש שם אנשים שאני מאוד אוהבת, אבל האג'נדה של המפלגה לא מייצגת אותי. רוב אנשי השכונות לא מזדהים אתם, וחבל, כי הם דואגים לשכבות החלשות. אבל אז הם באים עם שני משפטים ומחרבים את הכל, הם דופקים יציאה על קברי צדיקים, ואמא שלי עד הקבר לא תבחר בהם בגלל זה".

מה דעתך על ש"ס?

"הם איבדו את זה בהרבה נושאים, אבל אני מבינה למה עדיין יבחרו בהם ולא במרצ. זו בחירה רגשית".

דודו בכר

ריקי בן לולו: 
ריקי כהן שיאיר לפיד 
לא רוצה להכיר

את ריקי כהן מחדרה לפיד מכיר היטב, והוא אפילו עשה בה שימוש כדי לקדם את המסרים שלו בפייסבוק. אבל את ריקי כהן־בן לולו מהקטמונים לפיד דווקא העדיף לחסום בדף הפייסבוק שלו. "כתבתי בקיר שלו פוסט שלא מצא חן בעיניו, אז הוא חסם אותי", היא אומרת. "אז העליתי פוסט בדף שלי, שאני ריקי כהן מירושלים, מנקה בתים אצל זקנים לפרנסתי, ושהחלום של ריקי כהן מחדרה לנסוע לחו"ל פעמיים בשנה הוא לא מציאותי. זה מראה כמה הם מנותקים. אנחנו בכלל לא נמצאים בסקאלה הזו".

בן לולו לא התייאשה מלפיד. היא כתבה בפוסט חדש שהמלך הוא עירום, ופירסמה אותו על הקיר של אשתו ליהיא. התגובה של רעיית שר האוצר לא איחרה לבוא. "הייתי המומה מהרדידות של התשובה שלה", אומרת בן לולו. "היא כתבה לי שחוסר האמונה שלי מעציב אותה, ולכן ציינה שהיא חייבת למחוק את הפוסט המעציב שלי מהקיר שלה. זה העציב לה את הקפה של הבוקר. אני לא מבינה איך היא יכולה להחליף מושגים של עוני בחוסר אמונה".

בן לולו, גרושה ואם לחמישה ילדים בני 6 עד 15, לא רק מדברת על עוני - היא חוותה אותו בעצמה. "הייתי אשה מוכה. אחרי עשר שנות נישואים יצאתי מהדירה המשותפת וברחתי למקלט לנשים מוכות". לפני שהגיעה למקלט היא עבדה כקופאית בשופרסל והיתה אמורה להתחיל קורס סגני מנהלים, אבל התוכניות השתנו. "הייתי אשה עובדת, אבל הכל התפרק".

איך הגעת למאבק?

"נתקלתי בפייסבוק במקרה של בחורה שבאה לשבות רעב בירושלים כי היא זקוקה לקנאביס רפואי. באמצע הלילה לקחתי שקית עם שמיכות וחיפשתי את האוהל שלה. כשראיתי אותה בכיתי, זה קשה. ואז אתה מתחיל לשאול, למה לא נותנים לה? גיליתי שיש את חברות התרופות ושיש שם מסחרה. הגעתי עם זה לכנסת, ואז הכרתי עוד קבוצות, הגעתי לצעדת מאוכזבי הליכוד. בדיוק התפרק מאהל התקווה ומצאתי את המקום שלי ליד משה כהן".

לפני כחודש הדביקו פעילים של הלא נחמדים, יחד עם פעילים של אחותי וקואליציית לבי במזרח, שלטים חלופיים הנושאים שמות של אישים מזרחיים, רובם אמנים ואנשי רוח, על עשרות משלטי הרחובות בתל אביב. כך נהפך בן לילה רחוב אלנבי לשעות אחדות לרחוב ויקי שירן, רחוב לסקוב לרחוב ג'ו עמר, רחוב בלפור לרחוב זהרה אלפסייה, ורחוב שינקין לרחוב הבאבא סאלי.

בן לולו דווקא ממוצא אשכנזי, למרות שם המשפחה שהיא נושאת מאז נישואיה. "אני אשכנזייה בטעות, אני מרגישה מזרחית", היא אומרת. "עד היום יש אפליה. היא מתבטאת ביחס לתושבי השכונות ובפוליטיקה. פעם אחת צריך לשחרר את כל השדים האלה".

ללא הכנסה כספית או מימון חיצוני, למעט תרומות מאנשים פרטיים, המאמצים לארגן את הפעילויות של הקבוצה כמעט בלתי אפשריים. "אין לנו כסף לממן אוטובוסים. לפני כל פעולה אנחנו יושבים שבעה־שמונה חברים ומקבלים החלטה לפי מה שקורה, ואז יש חמ"ל - אחד מנסה לגייס תרומות, אחד מארגן".

מה המטרה? מה אתם רוצים להשיג?

"אנו נאבקים לשינוי. צריך להפסיק להתייחס לאנשים כמו מספרים סידוריים. אף אחד לא יודע איך ילד מרגיש כשהוא מגיע בלי סנדוויץ' לבית הספר. איך הוא יהיה פנוי ללמידה כשאין לו תנאים בסיסיים?"

אז למה אנשי השכונות מצביעים לביבי?

"הם מפחדים מערבים כי זה מה שהכניסו להם לראש. הם שוכחים שהם באו ממדינות ערב והיה להם שם טוב. צריך לשבור משהו בקונספירציה הזו. אנשים באו מהמעברה ושמו אותם בשיכונים, והם במצב מאוד קשה. והנה עכשיו גם מקצצים להם".

מה דעתך על המאבק של רוטשילד?

"זה היה פסטיבל. אנחנו צריכים לעשות מהפך, לא פסטיבל עם הופעות. לא צריך לחכות לפסטיבלי קיץ כדי לקחת את הפלאשים והמצלמות. יש לי גם בעיה עם המסר 'חוזרים לרחובות'. מה זה, קייטנה? מתי בכלל יצאנו מהרחובות? בכלל, אני לא חושבת שהבימה או כיכר רבין מתאימים למחאה. יש כנסת בשביל להפגין. מה יש לי, ריקי מהקטמונים, לעשות בבימה? גם המחאה של הפסק זמן והעראק זה מותרות. אם אתם רוצים לעשות שינוי אל תחפשו אותו בפסק זמן".

דודו בכר

לואיז סמרס
: "רוצים פה מדינה של עשירים"

את הראיון עם סמרס קוטעת שיחת טלפון. מהעבר השני שלי הקו מזמין אותה שוטר לחקירה. "הם מנסים להרחיק אותנו מההפגנות של מוצ"ש", היא טוענת. אלימות המשטרה מבחינתה היא שגרה: "בגן התקווה חטפתי מכות רצח משלושה שוטרים".

היא עלתה ארצה מבריטניה לפני 30 שנה. "לא הרגשתי שייכת בבית, המשפחה לא תמכה בי. הייתי הכבשה השחורה של המשפחה", היא נזכרת. בגיל 20 היא הגיעה לביקור בישראל והחליטה להישאר: "קרה לי בארץ דבר מדהים, התאהבתי בה". בהמשך היא התחתנה והתגרשה. מהר מאוד היא הבינה שכדי להסתדר בישראל עליה לזנוח את הנימוסים האנגליים ולאמץ את כללי המשחק הישראליים. "כשהגעתי הייתי עומדת בתור לאוטובוס או בתור לדואר וכולם דחפו אותי. היום למדתי ואף אחד לא מאמין שאני אנגלייה, חושבים שאני מרוקאית".

במשך השנים היא לא שמרה על קשר עם משפחתה. רק בשנים האחרונות היא חזרה להיות בקשר עם אמא שלה, שכיום גרה בספרד. "אמא שלי היתה בלידה של הילד שלי. היום היא מבוגרת וקשה לה לטוס".

את מצטערת שלא נשארת בבריטניה?

"אני אוהבת את האנשים בארץ, את הפלפליות, את האש. אני יכולה לעזוב. ניסיתי לעזוב. נסעתי לארצות הברית וחזרתי, כי נורא התגעגעתי".

עם זאת, בבריטניה, לדבריה, "הממשלה עוזרת לשקם את האוכלוסייה החלשה, אבל פה לא חושבים על שיקום. רוצים לעשות מדינה של עשירים וטייקונים ולא עוזרים לאנשים לעמוד על הרגליים".

היא גרה בשכונת הארגזים בדרום תל אביב עם בנה בן ה-7. "הוא כל העולם בשבילי, ואני מנסה לגדל אותו בכבוד ולתת את האהבה שאני לא קיבלתי, אבל עד היום הוא כבר עבר 11 בתים. אין לו יציבות. לפעמים הוא רוצה ללכת לסרט או לקנות גלידה ואני אומרת לו 'לא'. הוא לא הולך לקייטנה כי אין כסף".

היא מתקיימת מקצבה של הביטוח הלאומי ונעזרת בחברים. "בלי החברים מהשכונה אני לא יודעת איפה הייתי היום", היא אומרת. למאבק החברתי היא הגיעה אחרי שמצאה את עצמה מחוסרת דיור. לדבריה, היום בלתי אפשרי להחזיק בית גם בדרום תל אביב: "הביקוש לדירות על ידי הזרים מעלה את המחירים".

יש טענה שהעובדים הזרים משתלטים על השכונות בדרום העיר, היו גם הפגנות נגדם עם מירי רגב.

"לא השתתפתי בהפגנות האלה כי העובדים הזרים לא אשמים, הממשלה אשמה. צריכים לטפל בהם, אבל הדרך היא לא לזרוק אותם לשכונות המצוקה".

פעם היא היתה ליכודניקית, היום קשה לה להסתיר את האכזבה. "השתתפתי בצעדה של מאוכזבי הליכוד מבת ים לירושלים". גם מלפיד היא מאוכזבת: "הוא שקרן, הוא אמר שלא יהיו אנשים רעבים, שהוא ידאג לשכונות ולעוני". היום היא בעיקר מתוסכלת. "אני לפעמים מצטערת שנכנסתי למאבק הזה. כשאתה מנסה לשנות משהו ולא מצליח התסכול גדול".

מאנשי רוטשילד את לא מתלהבת.

"יש לי בעיה עם המסיבות והחגיגות. זו מחאה של ילדי שמנת, הם לא באמת יכולים להבין את מה שעובר על אנשי השכונות. המאבק שלנו הוא למען תושבי השכונות המזרחים, האוכלוסיה החלשה, אנשים שחיים בעוני. אותי מעניינים הקשישים שאוספים אוכל בפחים בשוק התקווה וילדים שמסתובבים יחפים".

מה הכי חשוב לך? על מה את נלחמת?

"הדיור הציבורי. דיור זה בסיס וביטחון".

תגובת המשטרה לא התקבלה עד סגירת הגיליון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#