שנתיים למחאה

המומחים מסכימים: "השלב הבא לא יהיה כזה מנומס"

הציבור הישראלי עדיין לא יודע מה לחשוב על המחאה החברתית: הצלחה היסטורית או אכזבה היסטרית? המומחים, שחלוקים ביניהם על אופי השינוי ועומקו, יכולים להסכים רק על דבר אחד: משהו, לא ברור מה, השתנה ללא הכר

אשר שכטר

ש נתיים לאחר שפרצה לחייהם, רובם הגדול של הישראלים עדיין לא יודע כיצד לעכל את המחאה החברתית. האם היא היתה אכזבה או הצלחה? האם היא היתה נחמדה מדי ולכן נכשלה, או שהצליחה מפני שהיתה לא אלימה? האם הובילה לשינויים מרחיקי לכת בחברה הישראלית, או שבעקבותיה רק קיבלנו עוד מאותו דבר?

שנתיים לאחר שפרצה, רובנו מתקשים לקבוע מה בדיוק השיגה המחאה הגדולה בתולדות ישראל וכיצד חיינו השתנו בעקבותיה - אם בכלל. יש כאלה שאומרים שההצלחה שלה כבר נראית בשטח, עם ניצחונו של יאיר לפיד שרכב על מסריה כל הדרך אל הכנסת. אחרים טוענים שהיא לא השיגה אף הישג ממשי ושהישגיו של לפיד בבחירות, והתנהלותו כשר אוצר לאחר מכן, רק מוכיחים שהמחאה לא הותירה עקבות. ויש גם רבים שטוענים שלהישגיה של המחאה יידרשו שנים כדי להתהוות, ושנתיים הן זמן קצר מדי מכדי לקבוע כיצד בדיוק השתנתה החברה הישראלית - אבל מספיק כדי לקבוע שהיא השתנתה ללא הכר.

כתבות נוספות ב-TheMarker

"אם ביטון היתה מקימה אוהל ברוטשילד היו מקפלים אותה ב-5 דקות"

כך גייסו אייזנברג ושוחט 140 מיליון דולר בשישה שבועות: "לא באנו כמו חתול שמן"

גם המומחים חלוקים בדעותיהם בנוגע למורשתה של המחאה ומשמעותה. "באמת שאני לא יודע, אין לי תשובה ברורה", אמר השבוע כלכלן מוביל כשנשאל כיצד, אם בכלל, השתנתה הכלכלה הישראלית בעקבות המחאה. כלכלנים מובילים אחרים טוענים שהכיוון של הכלכלה הישראלית השתנה, ושבקרוב מאוד נתחיל לראות את הסימנים. אחרים מזהירים שבקרוב מאוד, אם הממשלה תמשיך להתעקש שלא להקשיב לדרישות שהעלתה המחאה ולמצוקות של מעמד הביניים והעשירונים התחתונים, תעמוד ישראל בפני הסלמה מסוכנת שלא תהיה דומה לפסטיבל של 2011, אלא תזכיר יותר את כיכר תחריר. כדי לנסות לעמוד על משמעותה של המחאה, שנתיים לאחר שפרצה לחיינו, אספנו כמה מומחים מובילים שמסבירים כיצד, אם בכלל, משהו השתנה.

האוהלים ברוטשילדצילום: מוטי מילרוד

אבי שמחון
: "הספינה הגדולה שטה בכיוון אחר, אבל עדיין נמצאת באותו מקום"

קשה לחשוד בפרופ' אבי שמחון מהאוניברסיטה העברית שהוא מחובביה של המחאה החברתית. אחרי הכל, שמחון, שהתמודד בבחירות האחרונות ברשימת הליכוד לכנסת, היה יועצו הכלכלי הבכיר של שר האוצר יובל שטייניץ. הוא גם היה אחד מחבריה של ועדת טרכטנברג, שהוקמה בעקבות המחאה. ובכל זאת, הוא קובע חד־משמעית: הכיוון של הכלכלה הישראלית התהפך בשנתיים האחרונות לחלוטין.

"אני חושב שהמחאה שינתה את הגישה של קובעי המדיניות, והבהירה להם שסדרי העדיפויות של הציבור שונים ממה שהם חשבו", אומר שמחון. "אם הם חשבו שהעניינים המדיניים נמצאים בראש סדר העדיפויות, הם הבינו שזה לא כך. הנושאים החברתיים־כלכליים לא היו חלק מהשיח לפני המחאה, וכיום הם נמצאים במרכז השיח הציבורי. אנשים הבינו שהנושאים המדיניים לא הולכים להיפתר, ולכן העניין הבוער הוא הכלכלי־חברתי. המפלגה השנייה בגודלה בישראל הציעה שינוי במישור החברתי־כלכלי, והמפלגה היחידה ששמה את הנושא המדיני בראש סדר העדיפויות שלה, התנועה של ציפי לבני, זכתה בסך הכל בשישה מנדטים. יכול להיות שליש עתיד אין את המתכון הנכון לשינוי, אבל גם אם הציבור מאוכזב מביצועיו של לפיד, הצביעו לו כי רצו שינוי חברתי־כלכלי. לפני המחאה קובעי המדיניות עמדו בפני בחירה, האם להיכנע לכל מיני אינטרסים. אז הם אמרו 'רבאק, למה אני צריך להסתכסך עם האנשים העשירים האלה? עכשיו הם מעדיפים להסתכסך עם העשירים ולא עם הציבור, וזה שינוי מאוד חשוב שקרה".

"מדובר בשינוי אדיר", מוסיף שמחון, "אבל לצפות שהתרגום שלו יהיה גם שינוי ברמת החיים זאת ציפייה לא ריאלית. זה לא משנה את התוצר שלנו, את העוגה הלאומית. זה רק משנה את הגישה. זה רק גרם לכך שנתחיל לחשוב על הדברים. אבל אין שום טיפול מהיר או צעד חד שאפשר לעשות שישנה את הנסיבות הבסיסיות".

קואופרטיב בירושליםצילום: אמיל סלמן

אף שלדבריו הוא מבין את האכזבה מהמחאה ואת התחושה בציבור שהיא לא הובילה לשינוי, שמחון רואה את המצב אחרת. "אם נשווה את הכלכלה והחברה בישראל לספינה, הרי שהמחאה הסיטה את הספינה למסלול שונה מזה שבו היא נמצאה קודם לכן. אנחנו עדיין פחות או יותר באותו מקום, אלא שעכשיו אנחנו שטים בכיוון שונה מזה ששטנו בו לפני שנתיים. הספינה הגדולה שטה בכיוון אחר, אבל עדיין נמצאת באותו מקום. בעתיד היא תגיע לאוקיאנוס אחר, אבל אי אפשר בבת אחת לשנות את המצב הקיים. שינוי הוא תהליך מאוד ארוך, מאוד ממושך. אבל הוא יגיע, בוודאי. הוא כבר החל".

אלה אלקלעי
: "שוק ההון נפגע בעקבות המחאה"

"יש לי גם דברים חיוביים וגם דברים שליליים להגיד", אומרת אלה אלקלעי, סמנכ"ל פיתוח עסקי בבית ההשקעות אי.בי.אי. "הדבר החיובי הוא שהמחאה הובילה לתחושה של Yes We Can, תחושה שכולנו פחות שפוטים של המערכת, הרגשה שאם יש משהו מספיק מרגיז ומספיק מרכזי אפשר לגרום להרבה אנשים לצאת מהבית ולהתאחד סביבו, שאם נוציא אנרגיה אנחנו יכולים לעשות שינוי. תחושת המסוגלות הזאת השפיעה על הצורה שבה תאגידים מתנהלים: הם מבינים את הקלות שבה חרם צרכנים יכול להתארגן מעכשיו לעכשיו, ויש לא מעט חברות שבהחלט מקדישות הרבה זמן ומחשבה להימנעות מטעויות, שזה בריא לכולם".

"דבר חיובי נוסף שהמחאה הובילה אליו זה התארגנויות המשנה שקמו בעקבותיה ויכולות לעשות דברים נפלאים, כמו המשמר החברתי, בית העם, המעברה, הלא נחמדים, קואופרטיבים כמו הבר קיימא והיוזמות להקים בנק חברתי וקרן פנסיה כקואופרטיב. הקשרים בין האנשים והיכולת בכלל לחשוב על הדברים האלה ולפתח אותם לא היו מתרחשים לולא ההיכרות המשותפת בשדרות רוטשילד. זה הצד החיובי".

אירוע בתל אביבצילום: נמרוד גליקמן

הצד השלילי של השלכות המחאה, אומרת אלקלעי, מתחלק לשניים: "אחת, אני חושבת שהמחאה נבחה על העץ הלא נכון, כלומר סימנה את המטרות הלא נכונות, במובן הרחב. אני חושבת שאם שאלת המפתח לא היתה איך להוריד את יוקר המחיה או לגרום לכך שהקוטג' יעלה 4 שקלים והרווחיות של החברות תצטמצם, אלא איך לגרום שלכולם יהיה יותר, האפקטיביות היתה הרבה יותר משמעותית והנזק היה קטן יותר. כי היה נזק. מהפכות מזעזעות דברים, ולא תמיד בצורה שטובה לכולם או בצורה שאליה כיוונו. שאלת המפתח שכולנו צריכים לשאול את עצמנו במאה הזאת היא איך לגרום לזה שלכולם יהיה יותר, ולא איך לוקחים לעשירים ונותנים לעניים".

השלכה שלילית נוספת שהיתה למחאה, אומרת אלקלעי, היא ששוק ההון בתל אביב נפגע במידה מסוימת בעקבותיה. "הצורה העיקרית שבה שוק ההון נפגע היא שמרבית החברות בתל אביב 25, כל אנליסט שיסתכל עליהן יבין שיש בהן סיכון רגולטורי. בחלקן, כמו הבנקים וחברות הביטוח, הוא קיים כבר הרבה זמן ללא קשר למחאה, ואצל חלק מהן, כמו רשתות השיווק, הוא תוצאה של המחאה. אז לחברות האלה צריך להוסיף פרמיית סיכון, שלא היתה קיימת לפני המחאה. כתוצאה מכך המוכנות שלנו להשקיע במניות נפגעה, המחזורים ירדו והבורסה נפגעה".

ועדיין, היא אומרת, "הדברים החיוביים עולים על השליליים. שוק הון חברתי הולך ומתפתח במקומותינו בצורה יפה, וודאי מתחזק ומתעצם כתוצאה מהשיח שהמחאה קידמה. אני חושבת ששנה־שנתיים זו תקופה קצרה מכדי לבחון את הצלחותיה וכישלונותיה של המחאה. כל עוד יש שם גחלת, אני חושבת שאפשר לתקן".

דרור שטרום: 
"אנשים חדלו להאמין בכללי המשחק"

הפגנה נגד יצוא גזצילום: אמיל סלמן

לדרור שטרום, לשעבר הממונה על ההגבלים העסקיים וכיום מנהל המכון הישראלי לתכנון כלכלי, אין ספק שהמחאה שינתה את הכלכלה ואת החברה הישראלית, הן באופן מיידי והן באופן ארוך טווח. אולם הוא גם חושש מהעתיד: הכמיהה הציבורית לשינוי, הוא אומר, נתקלה בתגובה ממולמלת ולא החלטית מצד קובעי המדיניות. ללא תשובה אמיתית למצוקות, הוא מזהיר, המחאה הבאה תהיה אלימה ונואשת בהרבה.

"המחאה שינתה הרבה יותר ממה שנראה לעין", אומר שטרום. "היא עשתה שני דברים עיקריים: האחד, היא שינתה את השיח. פעם, אם הציבור היה מתלונן על משהו, האנשים בצמרת היו אומרים 'הכלבים נובחים והשיירה עוברת'. היום הם מקשיבים, ולא רק מקשיבים: מקשיבים בחרדה. תאגידים גדולים שהמוצרים שלהם והשירותים שלהם נסחרים בשוק מקשיבים בחרדה, פוחדים שבמקרה מסוים הכעס הציבורי עלול ליהפך למבול, כי אחת מהתופעות המדהימות שהמחאה יצרה היא מבול תוך רגע. קשה מאוד לצפות היום מה ייהפך למבול של זעם ציבורי ומה יישאר טיפה בודדת. יש דוגמאות למכביר: העסקה של נוחי דנקנר עם בנק לאומי, אפילו יצוא הגז - כמה אנשים בישראל העריכו לפני המחאה שנושא כזה ייהפך לדיון ציבורי שמושך המונים, לא רק כלכלנים וקובעי מדיניות? היית יכול לספור אותם על יד אחת. השיח השתנה, ונוצרה דריכות מאוד גדולה בקרב תאגידים גדולים, שהיו רגילים לקבוע את כללי המשחק לבדם וכעת מבינים שיש פרטנר, שיש מישהו בצד השני, ומקווים שמעשיהם לא ייתקלו בתגובה קשה מדי.

"הדבר השני שהמחאה שינתה הוא שהיא התחילה תהליך של הסלמה, שאם לא ייתקל בתגובה החלטית ומאוד מאוד ברורה יוביל בסוף למחאה בנוסח אחר לגמרי ממה שאנחנו רואים. המחאה של 2011 לא היתה ברורה, לא היתה ממוקדת, היו לה חלקים מטופשים והיא לא היתה מאורגנת לגמרי. היא גם היתה מאוד נימוסית ולא מפחידה, ברמה של אלימות. אבל היא חיכתה לתשובה, והתשובה הזאת לא באה. והתשובה שכן באה היתה קצת מגומגמת, וגם המעט שגומגם לא אומץ, ומה שאומץ לא מומש".

כעת, הוא אומר, הודות לחוסר התגובה מצד קובעי המדיניות לדרישות המחאה, "עברנו לשלב השני, שהוא מסוכן יותר. נתוני המקרו ושוק הדיור מפעילים כל הזמן לחץ על השכבה הנורמטיבית של הציבור, זו שמשלמת מסים והולכת למילואים, שרוצה להיות נורמלית ולא מחפשת צרות. אם הבלון הזה ימשיך להתנפח, אם הלחץ הזה יימשך ולא תהיה תשובה הרבה יותר חותכת, השיח יעבור לשלב הרבה פחות נימוסי".

שלי יחימוביץ ' צילום: אורן נחשון

החשש הגדול שלו, אומר שטרום, היא מסחף אנטי־דמוקרטי. "בהופעות ציבוריות, בכנסים, בהרצאות מול סטודנטים, אני נתקל באנשים ושם לב שקורה להם דבר מאוד מאוד מדאיג: הם חדלים להאמין בכללי המשחק. אם פעם הציבור אמר 'אנחנו מאמינים במשחק, אבל יש שחקנים חזקים שפועלים נגדנו אז בואו נתאגד', כיום אנשים מתחילים להאמין שהשופט לא בסדר, וזה דבר מאוד מסוכן. כי כשאנשים חדלים להאמין בכללי המשחק הם לא רק לא משחקים - הם משחקים משחקים אחרים. חוסר המענה לכמיהה שביסודה של המחאה יכול בהחלט להוביל לפרימה של הלכידות החברתית, ולתופעות של שבירת כללי המשחק. ואני מהאופטימים, ומאמין שבמשבר הבא כן תינתן תשובה. אבל התהליך הוא צלול, ברור ודי מעורר חשש".

איתן אורקיבי: 
"השפעה דומה לזו של מחאת המילואימניקים אחרי יום הכיפורים"

ד"ר איתן אורקיבי, מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל, לא היה תמיד מחובבי המחאה. כחוקר של תנועות מחאה הוא לא התרשם ממנה במיוחד בתחילתה, אך כעת הוא קובע: "עמדתי החד־משמעית כיום היא שהיא היתה היסטורית. זאת לא היתה מחאה רגילה, שהציבה תביעות ברורות שהממשלה נדרשה להתייחס אליהן, אלא מחאה שהעניקה לגיטימציה לתופעה חדשה: ביקורת ציבורית בסוגיות כלכליות־חברתיות".

"במובן הזה", מוסיף אורקיבי, "המחאה החברתית או המהפכה החברתית של 2011 היא התאומה או האחות של מחאת המילואימניקים אחרי מלחמת יום הכיפורים. לפני 1973, הביקורת בכל מה שנוגע לסוגיות ביטחוניות היתה מוגבלת לשיח של מלומדים ובעלי סמכות, והציבור לא הורשה לקחת בה חלק. אחרי המלחמה, הודות למחאת המילואמניקים, נוצר שינוי תודעתי והסמכויות האלה ירדו גם לרחוב. כיום כל סוגיה ביטחונית עומדת לביקורת הציבור, ובכל נושא ביטחוני צריך להתחשב בדעת הקהל. אני חושב שהודות למחאה הדבר הזה קרה סוף סוף גם בסוגיות כלכליות וחברתיות. אין פה שום החלטה כלכלית־חברתית שלא שואלים מיד מה תהיה התגובה אליה ברחוב ואם היא תוביל למחאה. זה אמנם בחיתוליו, אבל זה משהו מהפכני. המחאה יצרה זירת דעות חדשה ופתחה פתח לגיבוש של זהויות חדשות. במובן הזה היא היתה מחאה משחררת מאוד, שיצרה אמנסיפציה של הדעה ושל השיח".

אבל המחאה, אומר אורקיבי, הובילה גם לשינוי אחר. "בשנתיים האחרונות הוולגריות של העושר ספגה מכה אנושה בישראל", הוא אומר. "קצת מתחיל לדחות אותנו העושר המופגן ורדיפת המותרות ההיסטרית. זה גם כבר לא כל כך בושה להגיד 'קשה לי, אני עני, אני לא מסתדר'. פתאום יש קבוצות כמו המתנחלים, שהיו מאוד רחוקות מהנושאים הכלכליים־חברתיים, ולפתע מדברות ישראלית. בגלל זה החשיבות של המחאה גדולה בהרבה מהמשקל הסגולי שלה. התפקיד המשחרר שלה, המחנך שלה, זה שמעצב תודעה, הוא הדבר המרכזי פה. כל הניסיון הזה לאמוד את משמעותה מהר מהר, לפי הבחירות, זה שטויות".

עם זאת, הוא אומר, התהליך שעברה החברה הישראלית בשנתיים האחרונות הותיר בחוץ את הקבוצות שנזקקו יותר מכולן לשינוי בשיח: החרדים, הערבים, שלושת העשירונים התחתונים של החברה הישראלית. "הם נותרו מחוץ לדבר הזה גם מבחינה תרבותית וגם מבחינה חברתית, וזה מעציב, כי מדובר במגזרים שהכי נזקקים לקול משל עצמם, והמחאה לא נתנה להם את זה".

למרות התחזיות שצופות הסלמה במחאה, או מעבר לאלימות, אורקיבי לא מאמין שישראל תראה בקרוב את הגרסה העברית של כיכר תחריר. "אני רואה במחאה בגרות של חברה שמתפקדת היטב כדמוקרטיה מהותית, שמבינה שתהליכים צריכים להיעשות באטיות אבל ביציבות, ולא בצורה של הפיכות. אם יתרחש פה עוד גל מחאה הוא יהיה דומה יותר למה שראינו ב–2011, והוא ייתן עוד הזדמנות לחוקרים שמרנים להוכיח שמחאה היא אופנה התנהגותית. אני לא שותף לתחזיות שצופות לנו מחאה דמוית תחריר. אני לא רוצה שהציבור הישראלי יגיע לייאוש כמו המצרים או הטורקים, וגם אם נגיע לשם אני לא חושב שהציבור הישראלי רוצה התפרקות מהסוג הזה. יש לי תחושה שמרבית המהפכנים וחובבי המחאות רואים בתחריר מופת של המון שלוקח את גורלו בידיו, אבל מרבית הציבור הישראלי רואה בזה סוג של אינתיפאדה".

ראובן אברג'ל: 
"היתה פה הונאה של ציבור שלם"

ממהפכן ותיק כמו ראובן אברג'ל, ממייסדיה ומנהיגיה של תנועת הפנתרים השחורים, הייתם מצפים לסנגר על המחאה ועל משמעותה ההיסטורית. אלא שאברג'ל רואה בה מעשה רמייה מתמשך, מלכודת מפלגתית שהפילה את הכמיהה הציבורית לשינוי שפרצה ב–2011 אל תוך הסיסמאות הישנות והפוליטיקה הישנה.

"העמדה שלי בנוגע להשפעת המחאה אמביוולנטית", אומר אברג'ל. "מאז תקופת הפנתרים ועד 2011 הציבור היה צמא למחאה, זעק לשינוי, ומשום מה לא ביטא את עצמו והלך שבי מבחירות לבחירות אחרי סיסמאות של פוליטיקאים. ואז באה המחאה הזאת - 600 אלף איש שיצאו לרחובות מתוך כמיהה לשינוי, מתוך רצון להראות למערכת הפוליטית שנמאס לנו, אנחנו ברחוב וכבר לא יושבים מול המחשב. 600 אלף איש דיברו בשפה חדשה שלא היתה מוכרת לפוליטיקאים, אבל המפלגות שהניעו את הגלגלים מאחורה סירסו את הציבור כשגרמו לו לא לדבר פוליטית. כי המחיר של תפוח אדמה זה פוליטי, וגם המחיר של אשל זה פוליטי. במובן הזה היתה כאן הונאה של ציבור שלם".

את המחאה רואה אברג'ל בעיקר כפספוס. "הציבור הישראלי", הוא אומר, "נפל קורבן שדוד למניפולציות של הפוליטיקה הישראלית". הוא לא רואה הבדלים משמעותיים בין המפלגות בכל מה שנוגע לתגובותיהן למחאה: כל הפוליטיקאים, הוא אומר, נתנו יד לסירוס הרצון הציבורי בשינוי. "גם האופוזיציה פה היא חלק מהקואליציה", הוא אומר. "שתי מפלגות במיוחד מסמלות את הציניות שבה הגיבה הפוליטיקה הישראלית למחאה, שתי מפלגות שניצלו את אותה כמיהה לשינוי: הבית היהודי ויש עתיד. יאיר לפיד שאל את השאלה הנכונה במהלך הבחירות, 'איפה הכסף?'. אלא שעכשיו שהוא נבחר והוא יודע איפה הכסף, מה הוא עושה? ממשיך לקחת מהכיס של האנשים שהכסף לא נמצא אצלם. שלי יחימוביץ', שהתיימרה לייצג את השינוי, היתה יכולה להיות במשרד האוצר כרגע ולטפל בעניינים, אבל ברחה מאחריות".

לאברג'ל אין ספק לגבי המורשת שהמחאה משאירה לציבור הישראלי: "בסופו של דבר נגיע למצב שלאנשים לא יהיה מה להפסיד, ואז נראה אותם בכיכר תחריר", הוא אומר. אבל כדי שזה יקרה, הוא מודה בעצב, משהו בציבור צריך להתעורר, משהו שנותר רדום בשנתיים האחרונות. "הציבור הישראלי", הוא אומר, "עדיין נותן אמון בפוליטיקה. ואני תמה מתי האנשים הישנים האלה יתעוררו". 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker