"לאף אחד אין פתרון לבעיות הכלכליות של מצרים"

חוקר המזרח התיכון פרופ' אשר ססר: המצב במדינות הערביות קשה מאוד; החברה המצרית קורסת והצבא הסורי עסוק, מלחמה נגד ישראל לא נמצאת בסדר העדיפויות שלהם; האיומים הקיומיים שחששנו מהם בעבר לא קיימים כיום; ישראל יכולה לקחת סיכונים גדולים יותר

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

ה עולם כולו היה מרותק בימים האחרונים למסכי הטלוויזיה, וצפה במהפכה בשידור חי: מיליוני מצרים מאוכזבים, בעיקר חילונים צעירים, דרשו את הדחתו של מוחמד מורסי, עד שהצבא התערב והודיע לו שהוא כבר אינו הנשיא. בשנה שחלפה מאז שנבחר לא הצליח מורסי לשנות אפילו במעט את המציאות האיומה שבה הם חיים, והצעירים יצאו לרחובות כמו שעשו לפני שנתיים, כשנאבקו כדי להפיל מהשלטון את חוסני מובארק.

אין פלא שהמצרים כל כך מתוסכלים: האבטלה בשיא, שיעורי העוני גבוהים, וכך גם מחירי המזון. הפסקות החשמל הן עניין שבשגרה, יש מחסור חמור בדלק, הביטחון האישי בשפל ואזרחים רבים מתארגנים באופן פרטי ורוכשים נשק חם. הרחובות מלאים זוהמה, קטטות, התפרעויות ואי סדר, ובאופן כללי שוררת במדינה תחושת ייאוש קשה.

גם הפעם יצאו הצעירים לרחובות, מכיוון ששמונה מכל עשרה מובטלים במדינה הם מתחת לגיל 30, אף שיותר מרבע מהם מחזיקים בתואר אקדמי. "יש מונח חדש שמתאר את מצבו הקשה של שוק העבודה במדינות הערביות העניות: Waithood - גיל ההמתנה, שבא לאחר Childhood ‏(ילדות‏) ו–Boyhood ‏(נעורים‏)", אומר פרופ' אשר ססר, חוקר בכיר במרכז דיין לחקר המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב. "אחרי גיל הנערות אתה מגיע לגיל ההמתנה - ממתין לעבודה, ממתין להתחתן, ממתין לחיות. בני 18–30 מחכים שיקרה משהו, שהם יקבלו עבודה".

אז ממה הם חיים?

"זה באמת קשה. הם מסתמכים בעיקר על הסולידריות המשפחתית ועל עבודות מזדמנות. קשה לחיות חיים כאלה וזה חומר הבעירה של המהפכה, אבל למי יש פתרון לזה?"

כבר 40 שנה עוקב פרופ' ססר אחרי הנעשה במזרח התיכון. "הציבור החילוני הליברלי לא מוכן להשלים עם הניסיון של האחים המוסלמים לאסלם את החברה המצרית, אלא שהוא לא חזק מספיק, והכוח האופוזיציוני החילוני הליברלי לא מאורגן מספיק. למרות המהפכה שראינו השבוע, האחים המוסלמים חזקים מאוד במצרים, ומורסי עדיין נהנה מתמיכה בקרב חוגים רחבים. זה גם מה שיוצר את העימותים החריפים בין תומכי המשטר למתנגדיו".

מה מבדיל בין המהפכה הנוכחית לבין זו שהתרחשה לפני שנתיים?

"המהפכה הראשונה סללה את הדרך לשלטון האחים המוסלמים כברירה הטבעית של חלק הארי של הציבור המצרי. המהפכה הנוכחית היא ביטוי לעומק האכזבה של מרבית המצרים מהשלטון בפועל. האכזבה היא מחוסר יכולתם של האחים המוסלמים לספק את הסחורה - הן בתחום המשילות ושלטון החוק והן בתחום הכלכלי. סיסמת האחים המוסלמים, 'האסלאם הוא הפתרון', נראית כיום ריקה מתוכן. האחים המוסלמים קיבלו את הזדמנות חייהם והחמיצו אותה. הכעס - הייתי אפילו אומר שנאה יוקדת - נראים עמוקים יותר מאשר נגד מובארק בזמנו. הבעיה העיקרית של האופוזיציה היא היעדר לכידות סביב פרוגרמה אלטרנטיבית, מלבד הרצון המשותף להדיח את מורסי. זו היתה חולשתם גם במהפכה נגד מובארק. מכאן נובעת תלותם בצבא, שיעשה את עיקר המלאכה עבורם".

קצת אבסורדי שהמהפכה התחילה בסטודנטים, בקדמה, בהשכלה, והסתמכה במידה רבה על טכנולוגיה, רשתות חברתיות וסמארטפונים - ובסוף האחים המוסלמים השתלטו על העסק.

"הטענה הזו מוטעית. המהפכה הראשונה לא הגיעה מהטכנולוגיה, אפילו להפך: החשיפה למהפכה בפייסבוק ובטוויטר יצרה תמונה מעוותת. לא רק במצרים, גם בסוריה. במערב חשבו שהמורדים בסוריה מנצחים כי חלק גדול מהניתוח המודיעיני התבסס על על סרטונים שהמורדים העלו ליוטיוב, שבהם הציגו את הניצחונות המזהירים על השלטון. אבל כנראה שזה לא תמיד היה נכון".

צילום: רויטרס

עבדו עלינו?

"התקשורת הבינלאומית הלכה שבי אחרי הצגה לא מהימנה של האירועים. נכון שפייסבוק וטוויטר משחקים תפקיד במצרים, אבל רוב הציבור לא מחובר לאינטרנט, ורק לא מזמן עלה מספר המחוברים לאינטרנט על מספר האנאלפביתים. מספר האנשים שמחובר לרשתות החברתיות אינו גדול".

אז לא נכון לומר שהצעירים המשכילים מוציאים את ההמונים לרחובות?

"התפישה ששררה בעבר, כאילו המהפכה שהתרחשה לפני שנתיים הונהגה על ידי החילונים, נבעה מראייה חלקית בלבד של ההתרחשויות. לא היתה התייחסות מספקת לזרמים העמוקים בחברה המצרית, שהם משמעותיים הרבה יותר מהטכנולוגיה, כי שם פעלו האחים המוסלמים. אחרי הכל, גם האחים המוסלמים משתמשים בפייסבוק ובטוויטר. ההערכה שנגישות לטכנולוגיה מלמדת על מעורבותו של המגזר החילוני הליברלי אינה נכונה.

"בשלב הראשון, ובתבונה רבה, האחים המוסלמים לקחו את המושב האחורי, מתוך הבנה שאם הם ייקחו את המושב הקדמי המשטר ינהג בהם בנוקשות רבה והעולם המערבי יתמוך במשטר. הם נתנו לצעירים הליברלים להוביל את המהפכה ולהפיל את מובארק, אבל אז חיש מהר התברר מי הרוח האמיתית. זה לא שהאחים המוסלמים לא היו בכיכר תחריר, הם היו, הם רק לא הבליטו את נוכחותם. להקת המעודדים של המהפכה, העיתונות המערבית, ראתה את מה שהיא רצתה לראות והופתעה מהמציאות שנוצרה לאחר מכן. ייחוס משקל עודף לתקשורת המודרנית כגורם שקובע מה יקרה בפוליטיקה החברתית הוא דבר בעייתי. אני לא מזלזל בה או חושב שהיא אינה חשובה, אבל צריך להבין את זרמי המעמקים בחברות הערביות, מפני שהם חשובים יותר.

"ההנחה שרווחה בלימודי מדעי החברה של שנות ה–60, שכוחות המסורת בחברה המוסלמית הולכים ונשחקים והמודרנה המערבית יורשת אותם, אינה נכונה למזרח התיכון. אותם תהליכים שעיצבו את המזרח התיכון של המאה ה–20, כמו הערביות - שהיא חילונית בתיאוריה ומדברת על איחוד אנשים על פי שפתם ולא על פי דתם - נסוגו עד כה מפני שיבת האסלאם".

מיליון תינוקות בשנה

המהפכה שהתרחשה השבוע מעלה שאלות לגבי הגוון הפוליטי־דתי שישרור במצרים בעתיד. האם נחזה שוב במצב שבו החילוניות מניעה את המהפכה, אך האסלמיסטים לוקחים את המושכות לידיהם, או שמא הפעם יקבלו גורמים חילוניים את שלטון?

"חגיגת המיליון", שהתקיימה ב–18 בפברואר 2011 בכיכר תחריר, שבה חגגו התושבים את הצלחת המהפכה ואת הדחתו של מובארק, היא אחד הסמלים המובהקים להשתלטות האסלם על המהפכה הקודמת, שהוצתה על ידי גורמים חילוניים. לאחר תפילת יום השישי נשא דברים בפני ההמונים השייח' יוסף קרדאוי, האב הרוחני של האחים המוסלמים במצרים ואחד הדרשנים הפופולרים בעולם הערבי כולו. אחריו אמור היה לשאת דברים ואיל גונאיים, איש היי־טק שעבד בעבר בגוגל ולקח חלק פעיל בארגון ההפגנות הראשונות במצרים. אבל הוא לא נאם, משום שהביריונים של האחים המוסלמים לא נתנו לו לעלות על הפודיום.

"זה היה השלב שבו התנתקו האחים המוסלמים מהשפעות החילונים והפגינו את עוצמתם. מאז הם ניצחו בכל משאל עם ובכל מערכת בחירות, וגם כיום, כשהתפקוד של מורסי אינו טוב והביקורת הציבורית רבה, האחים המוסלמים הם עדיין הגורם הפוליטי המאורגן החזק ביותר במדינה.

אשר ססרצילום: דודו בכר

"האחים המוסלמים בנו את הכוח שלהם דרך הקושי הכלכלי. במדינות הערביות, להוציא את מדינות הנפט, המצב קשה מאוד. במצרים ננקטו צעדים ניאו־ליברליים ומדינת הרווחה נסוגה. האחים המוסלמים מילאו את החלל הזה באמצעות שירותי רווחה שהציעו, וכך בנו את כוחם הפוליטי. עכשיו, כשהם במושב הנהג, הם צריכים להסתכל אל הקהילה הבינלאומית כדי לקבל סיוע. הקהילה הבינלאומית לא תעניק סיוע אם המצרים לא יאמצו את הרפורמות שהבנק העולמי וקרן המטבע דורשים מהם. מצרים מתקשה מאוד לעשות את זה. מה, היא תקצץ עכשיו בסובסידיות?

"בעולם הערבי יש כיום ביקורת קשה על המודל הכלכלי המערבי. בפוליטיקה האסלמית יש נטייה לראות במערב חברה מתירנית, חומרנית ולא מוסרית, והחברה המצרית - וכן הירדנית - מתקשות להסתגל לרפורמות שקרן המטבע והבנק העולמי מאיצים בממשל לעשות. כעת עולה השאלה אם הממשלה הזו יכולה לפתור את הבעיות הכלכליות במדינה".

והיא יכולה?

"לצערי לא. האוכלוסיה גדלה והמדינה נטולת משאבים. מדי שנה נולדים במצרים מיליון תינוקות, גם לאחר ירידה בריבוי הטבעי. זה המון".

מצבה העגום של כלכלת מצרים הבריח בשנים האחרונות את המשקיעים הזרים, הלירה המצרית מאבדת מערכה ורושמת אינפלציה, והתכווצות יתרות המט"ח מאיימת על יכולתה של מצרים לשלם על מוצרי יבוא ולהאכיל את 80 מיליון התושבים שלה. כל אלה מעידים כי כלכלת מצרים עומדת צעד אחד לפני פשיטת רגל. נתון זה מיתרגם להתייקרות הביטוח נגד חדלות פירעון של האג"ח הממשלתית של מצרים, שהגיע למחיר שיא. הנתונים לא משאירים ספק באשר לצורך האקוטי של כלכלת מצרים בסיוע כספי חיצוני. "לאסלאמיסטים אין פתרון לבעיות האלה", אומר ססר. "התוניסאים לא הפסיקו להגר ממולדתם, למרות המהפכה שהתרחשה בה. יכול להיות שהעתיד טומן בחובו משהו שאנחנו לא מתארים לעצמנו".

לדברי ססר, חוסר ההצלחה של תהליך המודרניזציה הוא שורש המשבר הנוכחי בכל המדינות הערביות העניות. הוא מזכיר מחקרים שהאו"ם ערך בעשור האחרון, שמציינים שלושה גירעונות במדינות הערביות במזרח התיכון: גירעון בבחירות פוליטיות; גירעון במוסדות להשכלה גבוהה ברמת עולם ראשון; וגירעון בשוויון בין המינים. יש מחסור גדול ביצירתיות, בחדשנות, במחשבה חופשית ומקורית - דברים שישראל מצטיינת בהם.

"לחוסר השוויון בין המינים יש תוצאות חמורות. בחלק מהמקומות הוא נובע מכך שנשים לא זוכות להשכלה מספקת, או שהמסורת לא מאפשרת להן לעבוד. התוצאה היא השתתפות נמוכה של נשים בשוק העבודה וריבוי טבעי גבוה. יש מתאם מלא בין רמת ההשכלה של נשים לגודל המשפחה: ככל שנשים משכילות יותר, הן יולדות פחות. במצרים יש שילוב קטלני של אוכלוסיה גדולה מדי ותוצר נמוך. במספרים שונים, זה מאפיין הולך וגדל של חלקים בעולם הערבי. מהפכות 'האביב הערבי' הן יותר פועל יוצא של המצוקה הכלכלית מאשר מאבק בין דמוקרטיה לאוטוקרטיה".

האם מהזווית שלנו, המצב כיום טוב יותר מאשר לפני ארבע שנים?

"כן, מצבנו טוב יותר. האיומים הקיומיים שהאבות המייסדים של המדינה הזאת חששו מהם לא קיימים כיום. הבעיה שלנו אינה עוצמת הערבים אלא חולשתם. עולם ערבי נחלש מאפשר לנו לשקול החלטות אסטרטגיות ברמת סיכון גבוהה מזו שהיינו יכולים לשקול אם היינו מוקפים במדינות עשירות יותר ובעלות אמצעים. זה לא פשוט, נכון, כי השכנות שלנו חלשות ונטולות ממשל מרכזי, דומיננטי ואחראי שמשמש ככתובת ושאפשר לעבוד אתו".

אפשר להציג פרשנות הפוכה: שחוסר היציבות האזורית הוא איום גדול בשל חוסר הוודאות בהמשך. זה מה שמשדרת ישראל הרשמית: שהסורים על הגדרות ושהאיומים דווקא גברו.

"בעיניי, זו ראייה קצרת טווח. כשהחברה המצרית קורסת והצבא הסורי עסוק, מלחמה נגד ישראל לא נמצאת בסדר העדיפויות שלהם. אבל הכל תלוי במה שישראל תעשה".

כלומר?

"צריך לשקול ויתורים, אפילו חד־צדדיים אם לא יהיה מנוס, כדי לא לגלוש למדינה דו־לאומית, שהיא מציאות בלתי נסבלת למי שמאמין במדינת היהודים".

איך זה אמור להשפיע על תקציב הביטחון?

"אני לא גנרל ולא כלכלן, אין לי דעה אינטליגנטית בנושא".

אבל אתה אומר שהאיומים קטנו?

"נכון, אבל אני לא יודע איך מתרגמים את זה לשקלים. מה שאני יודע הוא שחוסר היציבות שאנחנו רואים עכשיו אינו לטווח קצר. הוא יסודי, לא מקרי, ויש לו סיבות היסטוריות עמוקות מאוד. אני לא מכיר מישהו שמחזיק בפתרונות למצוקות שיושבות מתחת לבעיות האלה. לא בסוריה, לא בעירק, לא במצרים. עכשיו מתחילות להתעורר בעיות בין מצרים לאתיופיה סביב מי הנילוס. האזור סביבנו עומד להיות לא יציב לתקופה ממושכת, כי הפתרון לבעיות אינו בנמצא. ההחלטה על עתידם וגורלם של היהודים בידם. לא היינו במצב כזה מאז חורבן הבית. אפשר להכריע, צריך להכריע, ובהקדם".

האוכלוסיה גדלה, הצמיחה יורדת / ד"ר פאול ריבלין

בשנה שבה הוא מכהן כנשיא, מוחמד מורסי וממשלתו לא עשו דבר כדי לפתור את בעיותיה הכלכליות הקשות של מצרים. מאז המהפכה שהפילה את חוסני מובארק ב–2011 נתונה הכלכלה המצרית בנפילה חופשית, עם צניחה ביתרות המט"ח מ–34 מיליארד דולר ב–2008 ל–16 מיליארד דולר במאי 2013. הקריסה היתה חמורה יותר לולא סיוע החירום מקטאר, בסך 8 מיליארד דולר.

החוב הממשלתי, שנועד למימון הגירעון התקציבי, זינק מ–80 מיליארד לירות מצריות ב–2008–2009 לשיעור שנתי של 231 מיליארד לירות מצריות ‏(33 מיליארד דולר‏) במחצית הראשונה של השנה הנוכחית. מספר התיירים המבקרים במדינה צנח בחדות, כמו גם זרימת ההשקעות הזרות. שוק המניות צנח באותה תקופה ב–45%. הצמיחה הכלכלית הואטה משיעור שנתי של 5% בחמש השנים האחרונות של שלטון מובארק ל–2% או פחות. שיעור זה נמוך משיעור הצמיחה של האוכלוסיה, כך שההכנסה הלאומית לאדם קטנה. כל זה מתרחש במדינה ענייה ביותר. ב–2011 היתה ההכנסה הלאומית של מצרים 230 מיליארד דולר, כ–5% פחות מזו של ישראל, אבל משום שהאוכלוסיה המצרית מונה 82.5 מיליון איש, ההכנסה הלאומית לאדם היתה 2,780 דולר - 9% מזו של ישראלי.

ב–2008 חיו 22% מהאוכלוסיה מתחת לקו העוני הרשמי, ושיעור זה עלה ככל שהפעילות הכלכלית נפגעה. רבע מבני ה–10 ומעלה אינם יודעים קרוא וכתוב, ושיעור האבטלה הרשמי ב–2012 היה 12.7% ‏(שהם 3.4 מיליון איש‏). השיעור האמיתי גבוה הרבה יותר, בעיקר בקרב צעירים.

מחירי מוצרי היסוד והשירותים הבסיסיים עלו, חוסרים נהפכו לנפוצים, ומשום שמדובר גם בדלק ובחשמל, התסכול והכעס מתפרצים. מחיריהם של מוצרים ושירותים בסיסיים עלו למרות סובסידיות ענק. השנה הוציאה ממשלת מצרים כ–15 מיליארד דולר על הסבסוד לנפט, כמעט 70% יותר מלפני ארבע שנים. הסבסוד תורם לגירעון התקציבי הולך וגדל, ומעודד שימוש בזבזני באנרגיה. הממשלה מנהלת משא ומתן עם קרן המטבע הבינלאומית על הלוואה של 4.8 מיליארד דולר, אבל לקרן יש תנאי: ותרו על הסובסידיות והעלו את המסים. הממשלה לא יכולה להתמודד עם התנגדות ציבורית למהלכים כאלה, ולכן לא נעשה דבר כדי להקל את המשבר מלבד לבקש סיוע ממדינות ערביות אחרות.

הכותב הוא חוקר בכיר במרכז דיין, אוניברסיטת תל אביב

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker