שירות עד הבית

המפגינים העבירו כתובת - לבתיהם של מקבלי ההחלטות

מאות האלפים שמילאו את השדרות והכיכרות לפני שנתיים דוממים בימים אלה ■ מחאת ההמונים התפרקה למחאות רבות וצנועות עם הקדשה אישית ■ השטח בוער בהמון מדורות קטנות, שלעת עתה לא מתגבשות לשריפה אחת גדולה ■ אבל הקיץ עוד ארוך

חגי עמית
חגי עמית
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים13
חגי עמית
חגי עמית

ש לישי, 18:00, כיכר הבימה בתל אביב. 30-20 מפגינים מתאספים להפגנה שכותרתה "עקרות הבית יוצאות עם הסירים נגד הגזירות". גרעין המארגנות משתייך למפלגת דעם, והן דורשות "צדק אחד לכולם", כפי שכתוב על חולצותיהן.

להפגנה יש מניע ממוקד: הנוכחות - רוב המפגינות הן נשים - מתקוממות נגד גזירות התקציב על עקרות הבית. הן מוחות על כך שניסיון הממשלה לעודד את המגזרים שאינם עובדים לצאת ולהתפרנס בא לידי ביטוי בהעלאת נטל המס דרך ביטוח לאומי ומס בריאות גם עליהן.

הגימיק של ההפגנה הוא תיפוף עם כפות על סירים ומחבתות, מה שהופך את מעט המשתתפות לרועשות למדי. גם המגאפונים של הדוברים לא מאפשרים לאיש להתעלם מהן. סיסמאות המחאה גולשות במהרה הרחק מעבר לטענה נגד תשלום ביטוח לאומי ומס בריאות - וקוראות בשמם של כל הנמצאים בתחתית הסולם הכלכלי.

כתבות נוספות ב-TheMarker

ההפגנה של עקרות הביתצילום: עופר וקנין

"צריך להיות במדינה הזו מרד, צריך לעזוב את הכל. על אף שאנחנו השכבות המוחלשות וקשה לנו, עלינו לעזוב את העבודות ולצאת לרחוב. בסוף כולם ייצאו ויעלו על לפיד וזה יהיה הסוף שלו", זועקת אחת הדוברות.

"עקרות הבית מסרבות לשלם על תספורות", שרה אחת ממובילות המחאה בעודה מקפצת בקצב התיפוף של הסיר המלווה. "עקרות הבית מסרבות לשלם על הפרטות", היא מוסיפה, ומסכמת במחאה נגד תקציב הביטחון במשפט "עקרות הבית מסרבות לשלם על מלחמות". עוברי אורח ואמהות המשחקות עם ילדיהן בגינה הסמוכה נותרים אדישים למראה הנפוץ כל כך של מחאה בימים אלה.

"למה התייצבת דווקא להפגנה הזו?", אנחנו שואלים את יוצרת הקולנוע הדוקומנטרי ציפי ברנד. "לשלוח ילד לגן בתל אביב עולה 4,000 שקל בחודש", היא משיבה. "כאם לארבעה לילדים במסגרות החינוך, עשיתי חשבון שהזכות לצאת לעבוד עולה לי 10,000 שקל. ובסוף לפיד רוצה ללכת לשכבות הכי מוחלשות כדי לפתור את הבעיות הכלכליות".

אבל עד כמה אפשר להשפיע עם הפגנה קטנה כזו בכיכר?

"באמת לא רואים אותנו ממטר. אני חשה אכזבה גדולה מכך שהמחאה שהיתה פה תועלה בסוף לטובת מנדטים ללפיד".

פעילה חברתית נוספת הנוכחת במקום, אמילי מועטם, אופטימית מעט יותר לגבי מידת ההשפעה של ההפגנה. "אתה כותב על זה, ועוד מישהו יכתוב על זה. אז כן, זה יכול לעזור, הם יתחילו לשקשק בכנסת", היא אומרת.

רעש הסירים והמחבתות מחריש את אוזנינו ואנחנו מתרחקים. בדרכנו החוצה עוצר אותנו ע', מכר שעבר במקום. "תאמין לי, עד עכשיו אין לי מושג למה צריך להשאיר את הגז אצלנו ולא לייצא אותו", הוא אומר. "לא, אתה טועה, זו לא הפגנה נגד יצוא הגז, זה בכלל של עקרות הבית", אנחנו מתקנים אותו בחיוך, אבל לא מופתעים מהטעות. הרי קשה למצוא את הידיים והרגליים בתוך ריבוי ההפגנות.

המחאה של קיץ 2011 התאפיינה במאות אלפי מפגינים שהתאחדו למחאה מרכזית גדולה. כתף אל כתף ניצבו אז מתנחלים ושמאלנים, הגברים הגרושים הטוענים לקיפוח לצד פמיניסטיות דורשות שוויון, רפתנים, בדווים ודורשי דיור מוזל - כולם מחו יחד נגד כל מה שזז.

קיץ 2013, לעומת זאת, מתאפיין עד כה בקיצוניות המנוגדת. לכל עניין ונושא מתקיימת בימים אלה הפגנה נפרדת, ויש רבות כאלה. השטח בוער בהמון מדורות קטנות שבינתיים לא מתלכדות, אם כי הקיץ עוד ארוך.

השבוע האחרון הוא דוגמה מצוינת. בחמישי בשבוע שעבר היתה זו קבוצת ה"לא נחמדים" שהובילה מחאה נגד הגזרות בצעדה ברמת אביב ג', מקום מגוריו של לפיד. הימים שישי עד ראשון היו בסימן ההפגנות נגד יצוא הגז, שתפסו את מרכז תשומת הלב: בשישי חסמו פעילים מהצפון את הכניסה לנהריה במחאה נגד יצוא הגז והגזירות הכלכליות, ובשבת התייצבו המוחים נגד יצוא הגז מול מעון ראש הממשלה בירושלים, ואז המשיכו בצעדה שנערכה בבוקר ראשון.

בשישי - במקביל להפגנות נגד יצוא הגז - מחו בגליל המערבי פעילים דרוזים ובדווים מהאזור, בדרישה לאפשר להם בנייה על קרקעותיהם ולהפסיק לגזול מאדמותיהם לטובת המדינה.

במוצאי שבת היתה זו גם הפגנה של קבוצת המעברה בירושלים, הדורשת פתרון לדיור ציבורי. הרחק מהבירה התייצבה באותו ערב קבוצת מחאה בשם "המיטה המעופפת" בקיסריה, מול הווילה המפוארת של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הם דרשו את "הפסקת סינדרום המיטה המעופפת, הפסקת תקציבי הנוחות, תקציבי הבורקס, תקציבי ימי הכיף והמשלחות לחו"ל".

בראשון יצאו תושבי השכונות בדרום תל אביב להפגין נגד מדיניות הממשלה בסוגיית הפליטים, בעקבות אירוע דקירה באזור בידי פליט סודני. בשלישי נערך בבית ויצ"ו בתל אביב כנס מחאה של אימהות חד־הוריות שדרשו מהמדינה לאפשר להן לצאת לעבוד, ולא לוותר על מזונות והקלות בארנונה ובתשלומים לבית ספר. הכנס היה צעד ראשון לפני יציאה למשמרות מול בתי שרים וח"כים. ועוד היד נטויה.

כל קבוצת לחץ יוצאת להפגנה. אם אתה לא מוחה ברחוב, הדרישה לא קיימת. התוצאה היא שנדמה כי ההפגנות נהפכו לרעש רקע עבור הציבור, ובעייתי מכך - עבור מקבלי ההחלטות. שר האוצר וראש הממשלה לא התביישו לתקוף לאורך כל השבוע את ה"פופוליזם", לדבריהם, שהפגנות אלה מייצרות. ההתבטאויות האלה מעלות בקרב המוחים את השאלה איך אפשר להתגבר על האדישות הזו.

הבית של יעל

שלישי, 16:00, רחוב קהילת ציון בהרצליה. מול ביתה של שרת הבריאות יעל גרמן ניצב כבר זמן רב מאהל מחאה. חמישה אוהלים מוצבים בסמוך לביתן של מאבטחי השרה ומעליהם מתוחה יריעה שמצלה את המתחם.

אנחנו רחוקים ממרכז הרצליה. הרחוב הנעים מאופיין ברובו בשיכונים לא חדשים בני שלוש וארבע קומות. אין סיכוי שיעבור כאן מישהו למעט התושבים המתגוררים ברחוב. למחאה הזו יש כתובת אחת בלבד, שרת הבריאות. כשאנחנו מתקרבים למאהל, ציורי העלים הירוקים מבהירים לנו שזו מחאה נגד החמרת הקריטריונים לקבלת מרשם לקנביס רפואי, שאותה יזמה באחרונה גרמן.

אריאל קשת במאהל מול ביתה של יעל גרמן בהרצליהצילום: עופר וקנין

לאור נושא המחאה, ציפינו למאהל בראש טוב. אביזרי עישון מונחים על השולחנות - צינוריות המשמשות לעישון מבקבוק ‏(באנג‏), ניירות גלגול וקעריות לערבוב טבק ומריחואנה. גם חבילות ופלים מונחות על השולחן. אנחנו תוהים בציניות אם תוצע לנו שאכטה קטנה.

אלא שהציפייה לאווירת וודסטוק של מאהל רוטשילד לפני שנתיים מתבדה במהרה. מלות התואר "פנאן" או "סתלבט" אינן שגורות בפי הנוכחים, והעליצות המפורסמת של עישון קנאביס לא שוררת במקום. ההתנהלות והדיבור של כל אחד מהשוהים מסגירים כי מדובר בחולים במחלות כרוניות שלקחו מהם את התרופה שלהם.

הם הקימו את המאהל לפני כחודש וחצי, ולא רואים את הסוף. הגרעין הקשה של המוחים מונה שבעה אנשים שלנים במקום. מעבר לכך מצטרפים אליהם חולים נוספים באופן לא קבוע.

למה באתם אל הבית של גרמן? למה לא התייצבתם בשדרות רוטשילד ושיראו אתכם? מול הכנסת? מול מעון ראש הממשלה?

"כי באף מקום אחר לא היינו נשמעים. יש יותר מדי מחאות במדינה. אנחנו מול הבית שלה כי יש לה כוח. היא זו שקובעת את המדיניות במשרד הבריאות", אומר לנו אריאל, צעיר הסובל משיתוק ילדים ומתופעות לוואי של ניתוחי שיקום רבים.

וזה עוזר? היא מתייחסת אליכם בכלל?

"בטח, זה הבית שלה. היא כל הזמן באה לפה", אומרת קרן, הסובלת מ-PTSD - תסמונת פוסט טראומטית - "ועוד מגוון מחלות", כפי שהיא מגדירה זאת.

היא עוצרת לדבר אתכם?

"כן, אנחנו כל הזמן מעבירים לה טפסים של אנשים".

אריאל: "זה הדבר ההזוי. כל מי שמגיע למאהל ויושב פה - פותרים לו את הבעיה. נהפכנו לסוכנות טיפול במקרים אינדיווידואליים. אמרנו להם שהם צריכים לשלם לנו".

לדיון מצטרף שחף, הסובל מבעיות קיבה שגורמות לו לבחילות ולהקאות כרוניות: "אין לנו ברירה אלא לעזור. אתה רואה אנשים שבאים לפה, ואלה מקרים ששוברים לך את הלב. מנהל היק"ר - יחידת הקנביס הרפואי - ישב אתנו ואמר לנו 'תעזרו לנו עם זה, כדי שנשתלט ונעשה סדר בדבר הזה'".

אריאל: "צריך להבין שהקנביס הוא טיפול שניתן לגמורים ולאבודים. אנחנו, כחולים, לא מתעסקים במלחמה על החוקיות של הצמח. יש פה חולים שלא מקבלים טיפול שהם צריכים".

לך יש מרשם לקנביס?

"כן. הבעיה שלי פתורה. אני פה בגלל כל הבלגן של אחרים. הבעיה שלי היא שעד היום רציתי להגדיל מרשם כל שמונה חודשים קדימה, ואני לא יכול להמשיך להתנהל ככה. גם אני סובל מהרבה דברים פתוחים בתחום. המדינה, למשל, נותנת לחולה רישיון להחזיק קנביס, אבל היא שכחה להחליט איך הוא אמור לקחת את הקנביס הביתה. אז בכל פעם שאני לוקח את התרופה מהספק ונוסע הביתה אני עובר על החוק. מותר לי להחזיק את התרופה בבית, אבל אסור לי להעביר אותה הביתה".

"גרמן אמרה בתקשורת שאין מטופל בישראל שזקוק לקנביס ולא מקבל", אומר שחף. "פה באוהל עוברים עשרות אנשים שלא מקבלים את התרופה. אז ברביעי אחרי ההצבעה בכנסת ניגשו אליה כמה חולים, כדי להראות לה שאין להם אפשרות לקבל מרשם".

קרן: "סירבו לתת לי קנביס, ואני חיה על כדורי מרשם. אם אקח רק את הכדורים, תופעות הלוואי יביאו לכך שאני אשב כל היום בבית ולא אוכל לצאת לעבוד. זה לא רק אני, היו פה מקרים דומים נוספים של חולים. כל אחד גרוע מהשני. היתה פה בחורה שהתעלפה על שער הבית של גרמן, ואז השרה הגיעה לפה וראתה בעיניים מה התוצאה של הדברים האלה שהיא אומרת בירושלים על דוכן הכנסת. מגיעים לפה אנשים שמקבלים כמויות של כדורים שזה לא ייאמן, רק כי לא מאשרים להם את התרופה. השרה בעצמה אמרה לי 'קרן, למה לקחת את הכדור הזה? אני מטפלת במקרה שלך'".

אפשר להבין מדוע הנוכחים במקום מאמינים שהקרבה האישית למוקד קבלת ההחלטות יכולה לשנות הרבה יותר מישיבה במרכז העיר. האינטימיות מנצחת. אין צורך ביותר מעשר דקות ישיבה במאהל עם החולים, שאינם מבינים מדוע התרופה שמסייעת להם להתמודד עם מחלתם אינה זוכה ליחס זהה לזה שזוכות לו כל יתר התרופות, כדי לעבור לצדם.

"המצב מגוחך", אומר אריאל. "זה פשוט שרירותי. יכולים להיות שני הלומי קרב, מאותו קרב, שלאחד משרד הבריאות יאשר קנביס ולשני לא". לדברי קרן, "במשרד הבריאות יכולים לומר לך 'על אונס רגיל אתה מקבל מרשם ועל אונס אחר לא'".

לא נכנסים לפה טרמפיסטים לצורכי עישון? אנשים שרוצים סתם לשבת ולקחת שאכטה?

קרן: "לא. היה פה פעם מישהו שצעק 'יש שאכטה' ואמרנו לו שיכבד אותנו, אז הוא הלך. הגיעה לפה אשה בת 73 מהשכונה, חולה בסרטן בכל הגוף שסובלת מרעד בידיים. היא לא הכירה בכלל את נושא הקנביס. נתנו לה לנסות ואחרי זה היא פנתה לקבל אישור לתרופה וקיבלה אותו מיד. היא לא היתה צריכה לחכות אפילו יום. עכשיו היא מטופלת בזה במקום לקחת כדורים שמדכאים אותה וגורמים לה לשבת לבד בבית. היא לא היתה מודעת לאפשרות, ועכשיו לפחות לקראת סוף ימיה החיים שלה טובים. היא באה לפה עכשיו כל ערב".

אריאל: "היו פה מקרים הזויים. בשנים האחרונות יש מחקרים קליניים שהוכיחו כי לקנביס יש השפעה טובה על נפגעי טראומה, אבל מסתירים משרת הבריאות את המסקנות. נוצר מצב שבו אנחנו אלה שצריכים לארגן פגישות של פסיכיאטר שרוצה לדבר עם גרמן בארבע עיניים ולא מצליח".

מה עם חשמל, מים?

קרן: "השכנים לא הסכימו להוציא לנו חשמל. תרמו לנו שירותים כימיים וגם מים".

מי תרם?

"את השירותים הכימיים תרם אחד המטופלים בתרופה ואת המים לא ברור מי שלח. יום אחד הגיעה משאית של מי עדן, והנהג אמר לנו שהורו לו להוריד לנו 50 מארזים".

מה עם המשטרה?

"הם מחבקים אותנו, הם מבינים שמדובר באנשים חולים. בהתחלה הם הגיעו וסידרו לנו אישור להיות פה שבוע, ומאז לא קרה כלום".

אז עד מתי תישארו פה?

"עד שישנו את החוק לגבי הטיפול הרפואי בקנביס".

תמיד קורה משהו אצל יאיר

על המאהל שמול ביתה של גרמן שמענו לפני כן, אבל לגבי יעדנו הבא אנחנו לא טורחים לברר. אין צורך, תמיד קורה משהו מול ביתו של שר האוצר. ואכן, כשאנחנו מגיעים לביתו תקוותינו לא נכזבות.

19:30, תושבי רמת אביב חוזרים מעוד יום עבודה. חלקם כבר הספיקו להגיע הביתה, להחליף בגדים ולצאת לאימון כושר. בכניסה לביתו של לפיד ברחוב מאיר פיינשטיין עומדים ארבעה צעירים בחולצות אדומות ועליהן הכיתוב "יש עתיד" ומשוחחים בניחותא. לרגע אנו תוהים אם לשם שינוי מדובר במפגן תמיכה של בוחרי לפיד, שבאו לחזק את ידיו. מהר מאוד אנחנו שמים לב שאחרי הכיתוב "יש עתיד" הוסף סימן שאלה, ושעל צדן השני של החולצות מתנוססת כתובת המתנגדת לפגיעה במענק לפריפריה.

המחאה של רוכשי דירות בפריפריה מול ביתו של יאיר לפיד

מה זה פה, אתם מפגינים?

"אנחנו פה מטעם המאבק למען הפריפריה. בשבוע שעבר היינו 30 איש פה, זה היה יותר רציני. הרעשנו והרמנו שלטים", מסביר קובי, אחד המפגינים.

מתברר שלא טעינו לגמרי כשחשבנו כי זהו מפגן תמיכה. כשאנו שואלים "למי הצבעתם בבחירות?", הנוכחים עונים בזה אחר זה "לפיד" בחיוך מריר. "גם אתה? לא ידעתי אפילו", אומר קובי כשהוא מביט מופתע בשני עמיתיו.

הקבוצה משתייכת לחבורת צעירים שהתארגנו יחד לרכישת דירות ביישוב חריש, כדי לנצל את ההזדמנות החד־פעמית שנתנה המדינה לדיור מוזל ולהקים חיי קהילה ביישוב חדש. בהתחייבותם לרכוש דירה הם בנו על המענק לרוכשי דירות בפריפריה, שהיה אז בתוקף. ואולם לאחר החתימה על החוזה הושבעה ממשלה חדשה, שהחליטה לבטל את המענקים. כך הם נותרו עם בור של 100-60 אלף שקל כל אחד.

המוחים נוגעים ללבנו. שקטים, נמנעים מלהתלהם, כמעט נאיבים, צעירים שהאמינו שהמדינה סוף־סוף הולכת לקראתם ומציעה להם דירה במחיר נוח, אך לפתע גילו ששינו את החוקים. הם הרי ברחו לחריש כי לא היה להם כסף לרכוש דירה במרכז, למשל ברמת אביב, ועכשיו הם נאלצים לבוא לכאן כדי לדרוש את המגיע להם.

אז איך הגעתם דווקא אל ביתו של השר?

"אני אישית שלחתי מייל לעוזרת הפרלמנטרית של לפיד בפנייה לגבי המקרה שלנו", אומר ברק. "אמרנו שאנחנו פונים אליו במחאה שקטה ובסך הכל מבקשים לשבת ולדבר. לא קיבלנו תגובה למייל, וגם לא אחר כך כששלחנו אליה SMS, וגם לא לעוד SMS, וגם לא ל-70 מיילים נוספים. אין תגובה".

אז למה אתם דווקא פה?

"כדי להפגין נוכחות, שיראו אותנו ויידעו עלינו, ושהסיפור שלנו יעלה לתודעה".

צעדה נגד יצוא הגז בשכונתו של שר האוצר יאיר לפיד ברמת אביב צילום: מוטי מילרוד

דיברתם עם אמצעי תקשורת?

"לא, לא הזמנו תקשורת. אבל יש עוד חבר'ה שאמורים להגיע ונקווה שזה יהיה רציני יותר".

כמה אנשים אתם?

"אנחנו בערך 5,000 נפגעים מ-30 יישובים - אנשים שכבר התחייבו על רכישת דירה לפני שינוי החוק ולא הספיקו לקבל את המענק".

אז אם לפיד לא יחזור הביתה או לא ישים לב אליכם, ואין סיקור תקשורתי, זה היה לשווא.

"אולי".

מה עם יתר ההפגנות והמחאות שמתעוררות עכשיו בכל מקום?

"יתר המחאות לא קשורות אלינו. כל אחד מאתנו הוא אינדיווידואל. פה יש סיפור אחר, יש עניין של עוול, של נזק כלכלי אמיתי שנעשה פה. צריך להבין שזה לא שאני איזה אוליגרך שלא משלם מסים, אני אזרח פשוט, אני לא יכול לשלם את הקנס הזה".

אתם יודעים מתי הוא חוזר?

"לא".

ומה תעשו כשהוא יגיע?

אנחנו לא מקבלים תשובה. לנוכחים אין תוכנית סדורה. הם מקווים לטוב. בחור נוסף מגיע למקום. "אתם מההפגנה?" הוא שואל. "למה, אתה מההפגנה?", הם מחזירים בשאלה. "עכשיו כן", הוא מכריז, ועושה צעד קדימה לתוך מעגל המשוחחים. המעגל מתרחב והקבוצה גדלה. עוד צעירים מגיעים למקום, משפחות עם נשים בהריון וילדים קטנים.

סיור משטרה שעבר באזור עוצר ומביט. אנחנו שואלים אם ההפגנות נפוצות במקום. "פעמיים בשבוע", הם עונים. "תבוא בשבת, אז כל האקשן".

נו? והוא יצא החוצה לדבר אתם?

"בשביל הפגנה כזו הלשכה לא תוציא אותו מהבית", אומר השוטר. "בבוקר היו פה ארבעה מפגינים של בטר פלייס ‏(רוכשי המכוניות של יצרנית המכונית החשמלית מבקשים כי הממשלה תתמוך ברשת הטעינה של החברה, כדי שהמכוניות יוכלו להמשיך לנוע בכבישים, ח"ע‏), אז הוא הוציא את הראש מהחלון ודיבר אתם 3-2 דקות".

שכן מבית צמוד לביתו של לפיד חוזר מהסופר עם שקית חלב. "כל יום יש פה הפגנה?", אנחנו שואלים אותו.

"פעם בשבוע" הוא עונה, עייף.

בדרך כלל זה שקט כמו עכשיו?

"לא".

אז מה, השלמת עם הרעש בשביל המדינה.

הוא נד בראשו לשלילה, מסתובב וגורר רגליו.

אנחנו כבר בדרכנו ליעד הבא - ביתו של שר האנרגיה והמים, סילבן שלום, ואנחנו מקבלים דיווח כי בסופו של דבר השיגו המפגינים את מבוקשם ובסביבות 20:30 יצא אליהם לפיד, שמתברר כי היה בביתו כל העת.

"דיברנו כמעט 20 דקות", מספר קובי. "הוא הקשיב לנו ודיבר בעצמו".

והוא אמר שיעשה משהו?

"לא משהו קונקרטי, אבל הוא הבטיח להיות בקשר ושנמשיך להידבר בנוגע למאבק. הדלת נפתחה במידה מסוימת".

אז מה הוא כן אמר?

"אתה יודע איך הוא מדבר. הוא עמד שם ואמר שהוא יודע שאנחנו הבוחרים שלו ושבסופו של דבר פוליטיקאי צריך לדאוג לבוחרים, אבל יש הבדל בין מה שקורה לפני הבחירות למה שאחריהן, ושכיום הוא מרגיש אחריות לאומית, וכרגע זה אנחנו מול קיצוץ בקצבאות ילדים או במעונות היום.

"הסברנו לו שזה הרבה מעבר לזה, שזה עניין של מינהל תקין. ראיתי איך הוא מקשיב, עוצר וחושב, והגלגלים שלו בראש מסתובבים. הוא לא ישנה את דעתו ככה בשיחת רחוב, אבל עכשיו אני בקשר עם העוזרים שלו כדי להעביר לו חומר ונתונים".

בתחנה האחרונה שלנו, רחוב בנימין ברמת גן, שבו מתגורר השר שלום, שקט הלילה. מפתיע כמה הרחוב הזה, כמו הרחוב של לפיד וגרמן, הוא כל־ישראלי. משפחת ניר־מוזס־שלום מתגוררת בבית מרשים, אבל הרחוב צנוע - עם שיכונים ישנים מהסוג שבו מתגורר רוב עם ישראל.

השכנה, שמסבירה כי ילדיה וילדיהם של בני משפחת שלום היו שותפים למשחק בילדותם, אומרת שלא שקט כך ברחוב בדרך כלל. כשהמפגינים מגיעים בתופים ומחולות מרגישים זאת, לדבריה. "על אף שאני בעד המפגינים", היא מבהירה את עמדתה מיד על יצוא הגז.

מאוחר יותר אנו שומעים ברדיו שפעילי המחאה נגד יצוא הגז בחרו לחסום את צומת הרחובות דרך נמיר וארלוזורוב בתל אביב, במקום להטריד את משפחת שלום בביתה. לא בטוח שהבחירה נכונה.

אנחנו יוצאים מהסיור עם תחושה שכאשר המחאה מגיעה אל ביתם של מקבלי ההחלטות היא אפקטיבית בהרבה מהמקרים שבהם היא נעשית באתר רחוק מהעין ומן הלב. בקיץ 2013, שבו עשרות גופים מתחרים על תשומת הלב עם צרותיהם, למי שמצליח להגיע באופן אישי אל השר יש סיכוי גבוה בהרבה לשנות את הדברים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker