הקשר בין הגז, אלון חסן ולאומי

הכלכלה מנסה למצוא נקודת שיווי משקל חדשה בין מלווים גדולים ללווים גדולים

סמי פרץ
סמי פרץ

ה אם יש חוט מקשר בין יציאתו לחופשה של יו"ר ועד עובדי נמל אשדוד, אלון חסן, החלטת בנק לאומי שלא למחוק לאי.די.בי חוב של כ–150 מיליון שקל, ההפגנות מול בתיהם של שר האנרגיה סילבן שלום ויצחק תשובה בעניין הגז וההישג של יאיר לפיד ומפלגתו, שקיבלו 19 מנדטים והשתלטו על משרדי האוצר, החינוך, הבריאות והרווחה? ברור שיש. אחרת לא היינו שואלים.

כל אירוע לקוח מתחום אחר ועומד בפני עצמו, אבל את כולם אפשר להגדיר כניסיון של החברה והכלכלה הישראלית למצוא נקודת שיווי משקל חדשה במערכות היחסים המתקיימות בתוכה. בין מלווים גדולים ללווים גדולים, בין התאגידים העסקיים לצרכנים, בין ועדי עובדים אגרסיביים לבין הציבור, ובין הרוב העובד, משלם המסים והמשרת בצבא לבין מיעוטים שאינם נושאים בכל נטל החובות כאן.

פרוץ המחאה הציבורית בקיץ 2011 נתן את האות לתחילתו של תהליך - שסופו עדיין רחוק - לשינוי הסדר החברתי והכלכלי הקיים. רבים מתקשים בזיהוי המציאות המתהווה ולכן נוטים לסווג אותה בהגדרות דיכוטומיות של קפיטליזם או סוציאליזם, עשירים או עניים, טובים או רעים וכדומה. יש גם מי שמסווג אותה תחת הגדרות של שנאה על הטיותיה השונות: "שונאים עשירים", "שונאים חרדים" או "שונאים את העבודה המאורגנת". ההגדרות האלה מטרידות. אני שונא אותן. הן הופכות את מי שרוצה לראות כאן חברה וכלכלה מתוקנת שמבוססת על יותר צדק ושוויון ופחות שחיתות ופערים לשונא/קנאי/צר עין, ואנחנו הרי באים מאהבה.

שלום, פישר, לפיד ונתניהוצילום: אוליבייה פיטוסי

הביטו רגע בתמונה כאן. רואים בה את ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר האוצר יאיר לפיד, שר האנרגיה סילבן שלום ונגיד בנק ישראל הפורש פרופ' סטנלי פישר. הרביעייה הזו התכנסה שלשום כדי להודיע על יצוא של רק 40% מעתודות הגז של ישראל, לעומת 53% לפחות שהמליצה ועדה ממשלתית, בראשות מנכ"ל משרד האנרגיה שאול צמח. הקוורטט הזה אינו רק נושא באחריות לקבלת ההחלטות על הגז, אלא גם נראה כמו קבוצת תמיכה לחבריו. איש אינו רוצה להיות קול בודד ויחיד מול הזעם הציבורי על "מכירת הגז שלנו לטייקונים". איש אינו רוצה להיות כתובת למפגינים זועמים.

זה מסביר אולי את ההרמוניה שהציגו בנוגע למכסת היצוא שצומצמה. שאלת מכסת היצוא עוררה בחודשים האחרונים דיון ציבורי ער, שלתוכו נזרקו כל הסיסמאות המוכרות על עשירים ועניים, כניעה לטייקונים וכיוצא באלה. בסופו של דבר הושגה פשרה שנראית סבירה ומאוזנת שמשאירה כאן יותר גז. ממילא, תוצאות האמת של ההחלטה הזו ייוודעו רק בעוד עשור ומעלה, וממילא, מה שרלוונטי יותר ממכסת היצוא הם הפרטים הקטנים של הטיפול בסוגיית הגז. לאיש מהמצולמים אין מושג לגבי כמות הגז המדויקת שיש לשמור למשק, מהטעם הפשוט שאי אפשר לחזות את ההתפתחויות בתחום הזה בשנים הקרובות. אין לדעת כמה מאגרים עוד יתגלו, מה יהיו מחירי הגז בעתיד ואלו תחליפי אנרגיה יפותחו. מה שכן ברור הוא שללא התרת יצוא גז בכמות משמעותית, מאגר לווייתן - השדה הגדול ביותר שהתגלה בחופינו עד כה - לא יפותח. לכן, כמעט כל מספר שמשאיר כאן 50%–65% מהגז שהתגלה הוא סביר. ובכל מקרה, יצוא גדול יותר פירושו גם הכנסות גדולות יותר למדינה, ולא רק לטייקוני הגז.

אובמה צדק

שינוי המלצות ועדת צמח לא היה מתרחש ללא הפגנות המחאה והרעש שעשו כמה ארגונים ופעילים חברתיים נגד יצוא הגז. הקולות האלה, בסוגיית הגז ובסוגיות אחרות, אינם מבוססים תמיד על ניתוח מקצועי ועובדתי של ממש. לעתים קרובות, קרובות מדי, הם מבטאים בסך הכל זעם נגד שיטה כלכלית שמשאירה את הציבור שוב ושוב מחוץ לחדר הדיונים. זה אולי המסר העיקרי למקבלי ההחלטות בישראל. השיח הישן שבו נטלו חלק פוליטיקאים, רגולטורים, אנשי עסקים, לוביסטים ועיתונאים השתנה והוא כולל שחקן חדש: הציבור. כשמישהו רוצה ללעוג לו, הוא קורא לו "ההמון".

כך היה גם במקרה של בנק לאומי , שביקש למחוק חלק מחובותיו של נוחי דנקנר. הבנק עשה זאת בעבר אינספור פעמים. הוא פרס, מחק ודחה הלוואות למאות ואלפי לקוחות בעבר, וכנראה יעשה זאת גם בעתיד. אבל ההתפוצצות הציבורית במקרה הזה היא תוצאה של זעם נצבר נגד שיטה שכוללת את כל הרעות החולות שאפשר לעלות על הדעת: מעסקות בעלי עניין מפוקפקות, דרך הימורים כושלים בכספי חוסכים וכלה במשיכת משכורות עתק למנהלים ומינוף פראי של מיליארדי שקלים. הציבור נתן לכל אלה לעבור בשקט, עד הרגע שבו התברר שלדנקנר אין איך לפרוע את חובו, ולכן הוא מגלח את כספי החוסכים והמשקיעים.

נפח הגז שיישמר למשק הישראלי

גם כאן לא בטוח שהזעם הציבורי הניב תוצאה טובה עבור בנק לאומי. ייתכן שהבנק היה יכול לצאת קצת יותר טוב אילו היה הולך על מתווה המחיקה שתיכנן, כי כך הוא גם היה אמור לקבל חלק מהכסף בחזרה. אבל כאן יש הבדל בין התפישה הצרה של גוף עסקי בודד לאינטרס הציבורי הרחב. התפישה של הבנק יכולה להיות נקודתית ולהישען על הצורך לצמצם את נזקו ככל האפשר. האינטרס הציבורי הוא קצת שונה. הוא יוצא נגד התחלואים שאיפשרו מלכתחילה את היווצרות פירמידת אי.די.בי על שלל בעיותיה, ובעיקר על כך שהבנקאים נוהגים בחבריהם הטייקונים בצורה שונה לחלוטין מזו שבה הם נוהגים בבעלי חוב קטנים ובלתי מקושרים. הזעם הציבורי נגד בנק לאומי הוא ניסיון ליצור שיווי משקל חדש ביחס של בנקאים ללווים גדולים וקטנים.

גם הסיפור של נמל אשדוד ויו"ר ועד העובדים הבעייתי שלו הוא חלק מהניסיון ליצור כאן שיווי משקל חדש. כאן דווקא ראינו מהלך אטי מאוד. רק שנתיים וחצי לאחר שנחשפו ב"הארץ" עסקיו הפרטיים של חסן, הפרשה זכתה להגיע לטלוויזיה ולעורר פוליטיקאים שמחבבים עבודה מאורגנת ועיוורים לתחלואיה, כמו שלי יחימוביץ', לצאת נגדה. נמלי הים הם סמל לשירות ציבורי השבוי בידי עובדיו ותוצאתו שירות ירוד, נפוטיזם ותרומה נכבדת ליוקר המחיה בישראל.

השעייתו ‏(הזמנית?‏) של חסן לא תפתור דבר. יש כמותו עוד רבים במגזר הציבורי והעסקי בישראל, וכדי לשנות את המצב נדרשת נחישות ממשלתית שלא ראינו עד כה. בעניין הזה, אין לנו אלא לצטט את נשיא ארה"ב, ברק אובמה, שקרא בביקורו כאן לצעירים הישראלים ללחוץ על ממשלתם לנוע בתוואי של שינוי. הם לא יעשו - אם הציבור לא ידרוש.

נ.ב

החיפוש אחר נקודת שיווי משקל חדשה כרוך בתנודות בין קצוות. זו הסיבה שבדיון הציבורי שמתנהל כאן מאז מחאת קיץ 2011 שומעים לא מעט אמירות קיצוניות ומופרכות בחלקן. הנה, רק השבוע אמרה יחימוביץ' על סוגיית הגז: "ההחלטה על הגז היא שוד של הציבור בישראל. כניעה מבישה ללחצי טייקונים ופגיעה אנושה בכלכלה, בחברה ובביטחון". האם היא באמת מאמינה בזה? סביר להניח שלא, אבל ללא נקיטת עמדה קיצונית לא ייווצר הלחץ המתאים להזיז משהו. היא כבר הראתה בפעילותה הפרלמנטרית הענפה שהדרך היחידה להזיז משהו היא לנקוט קו רדיקלי ככל האפשר.

הדרך לשיווי משקל חדש בזירות העסקיות והציבוריות בישראל תהיה ארוכה ואטית, וכלל לא בטוח שתניב תוצאות מזהירות. אפשר לנוע לשם בשיטה הנוכחית של זעם ציבורי נקודתי שמופעל בכל פעם בזירה אחרת, אבל אפשר גם שהממשלה תציב יעד מדיניות מרכזי של צמצום הפערים בישראל ויצירת שיטה הוגנת יותר ותפעל בנחישות להשגתם. כרגע אנחנו פוסעים במסלול הראשון, מה שאומר שנמשיך לראות זירות נקודתיות של פריקת זעם ציבורי. פעם בקוטג', פעם בבנקים ופעם בגז. מי הבא בתור?

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ