מה מחירה האמיתי של חולצה שעולה 10 שקלים?

האסון שאירע באפריל בבניין מתפרות בבנגלדש, שבו נהרגו יותר מ-1,000 עובדים, כיוון את תשומת הלב למדינה הענייה שמייצרת בגדים עבור העולם המערבי - בשכר מינימום של 38 דולר בחודש ■ H&M, זארה, פוקס והוניגמן הן רק חלק מחברות האופנה שמייצרות שם ■ בשוק אופנה כל כך תחרותי, האם זאת הברירה היחידה?

אפרת נוימן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

חבורה לא גדולה של גברים ונשים עמדה בשבת האחרונה של אפריל מחוץ לסניף פרימרק באוקספורד, רחוב הקניות הראשי של לונדון, ונשאו שלטים שעליהם נכתב "Never again" ,"Primark's shame" ו–"Love fashion, hate sweatshops". הם הפגינו שלושה ימים לאחר שבפרברי דאקה, בירת בנגלדש, קרס בניין בן שמונה קומות שבו פעלו בין השאר מתפרות שמייצרות בגדים זולים עבור רשתות אופנה מערביות.

מניין ההרוגים טיפס מדי יום, ובסופו של דבר נקבע על 1,127 נשים וגברים. פרימרק, שידועה במחיריה הזולים, היתה על הכוונת מכיוון שסחורה של הרשת הגיעה מהמתפרות בבניין שקרס, שייצרו בגדים גם עבור מנגו, ג'יי.סי פני ובנטון. המפגינים קראו לחייב את פרימרק לקחת אחריות על האירוע, לפצות את משפחות הנספים ולדאוג לבטיחות במפעלים. ואכן, יומיים לאחר מכן הודיעה הרשת כי תפצה את משפחות ההרוגים ובנוסף תסייע לניצולים - יחד עם גוף לא ממשלתי מקומי היא תספק להם אוכל ותתמוך בילדי ההרוגים.

ב"גרדיאן" הבריטי הובא סיפורה של רוזינה אקטר, 21, שעבדה באחת המתפרות בבניין שקרס ונפגעה בשריפה. היא עובדת שבעה ימים בשבוע, 8–12 שעות ביום, כולל משמרות לילה. היא לא סיימה בית ספר יסודי, ומודה על כך שמאוורר פועל מעל ראשה. אחרי שנהר הציף את בית המשפחה, הם עברו לדאקה כדי להתפרנס, וגם אחותה הגדולה ממנה בשנתיים עובדת באחד המפעלים באזור. אקטר סיפרה ל"גרדיאן" כי לא רצתה ללכת לעבודה באותו יום, אבל מנהלי העבודה איימו לנכות משכרה ולהכות אותה במקלות. למרות האירועים, היא תחזור לעבודה אחרי שתחלים. אין לה ברירה אחרת.

כתבות נוספות באתר TheMarker

למה רוצה עמק הסיליקון עובדי היי־טק זרים בכל מחיר?

המתפרה הבנגלדשית שעלתה באשצילום: אי–פי

כך שרפה דסק"ש מאות מיליוני שקלים בעסקת מעריב - בזמן שהדירקטורים שתקו

בעקבות התייקרות עלות העבודה בסין בשנים האחרונות, יותר ויותר חברות אופנה העתיקו את הייצור לבנגלדש. רשימת החברות שמייצרות שם כוללת את H&M, שהיא כיום הרוכשת הגדולה ביותר של מוצרים מבנגלדש, גאפ, טארגט, וולמארט, טסקו הבריטית, קונצרן Inditex הספרדי ‏(החברה האם של זארה ופול אנד בר‏) וכן החברות הישראליות פוקס והוניגמן. באזור יש נוכחות גם למותגי יוקרה כמו קלווין קליין וטומי הילפיגר, כך שהייצור הזול לא מיתרגם בהכרח למחירים נמוכים לצרכנים.

עלות העבודה בבנגלדש היא מהנמוכות בעולם, אם לא הנמוכה שבהן, והעבודה קשה ומסביב לשעון. ההכנסה הממוצעת לנפש בשנה היא 850 דולר. שכר המינימום, שאותו קיבלו העובדים בבניין שקרס, הוא 38 דולר בחודש - וזאת לאחר עלייה של 80% בעקבות מחאות והפגנות שהתרחשו ב–2010.

לכן אין זה מפתיע שהמתפרות בבנגלדש הן מגנט תחרותי ליצרניות אופנה. הן מושכות יותר מהמתפרות הזולות - אך לא זולות מספיק - בסין, בווייטנאם, בפקיסטן, בהודו, במלזיה ובאינדונזיה. בעוד שייצור חולצה בארה"ב עולה בממוצע 13 דולר, בבנגלדש הוא עולה כ–4 דולרים. עלות העבודה היא 22 סנט לעומת 7.5 דולרים בארה"ב.

זה לא היה האסון הראשון במדינה הדרום־אסיאתית הענייה, אחת מיצואניות הטקסטיל הגדולות בעולם. במשך השנים התרחשו בה לא מעט אסונות שנבעו מאמצעי בטיחות לקויים, כמו דלתות חסומות והיעדרם של פתחי מילוט. עוד לפני האסון בדאקה טענו עובדים כי יש סדקים בקירות, ונענו בהוראה לחזור לעבודה. מניין ההרוגים באירועים בשמונה השנים לפני האסון בדאקה נע סביב 1,800 איש בשריפות ובהריסות בניינים. בנובמבר נהרגו 122 איש בשריפה במפעל אחר בפרברי העיר.

האסון בדאקה העלה שוב שאלות בנוגע לבטיחות הרעועה במפעלים ולמשכורות השפל של העובדים במדינה הענייה, ש–80% מהיצוא שלה נשענים על תעשיית הטקסטיל. בענף, שהיקפו 20 מיליארד דולר בשנה, פועלות כ–4,000 מתפרות, והוא מעסיק ארבעה מיליון עובדים, 80% מהם נשים.

אחת הטענות של הרשתות המערביות היא שהן קונות תוצרת ממפעלים שמייצרים גם עבור רשתות אחרות, כך שאין להן שליטה על שכר העבודה. מנכ"ל H&M, קארל יוהאן פרסון, אמר לאחר האסון כי בנגלדש צריכה להעלות את שכר המינימום מ–38 ל–50 דולר בחודש, וכי H&M לא יכולה להעלות שכר באופן חד־צדדי.

מנכ"ל אמריקן אפרל, דוב צ'רני, השתמש בדבריו של פרסון כדי לנגח אותו: בסוף מאי הוא התראיין לאתר VICE ואמר כי H&M לא יכולה למכור בגד ים ב–4.99 דולרים, "אלא אם כן החברה דופקת מישהו". צ'רני ביקש לנצל את המצב כדי לשפר את תדמיתה של החברה שלו, שמייצרת בארה"ב, והוסיף כי H&M "היא תאגיד השווה 22 מיליארד דולר, הם לא חייבים ללכלך את הידיים שלהם כמו שהם עושים".

להגנה על העובדים נרתם גם הכלכלן הבנגלדשי זוכה פרס נובל לשלום מוחמד יונס, שבמאמר שפירסם ב"גרדיאן" כתב כי נדרשת פעולה דחופה לשיפור תנאי העסקתם ולהצלת חייהם של ארבעה מיליון עובדים, וכי יש לסייע בתיקון שכר המינימום לעובדי הטקסטיל. בינתיים הודיעה ממשלת בנגלדש באמצע מאי כי בכוונתה להעלות את שכר המינימום לעובדי המתפרות במדינה. כמה חברות גדולות, ובהן H&M, זארה, קרפור, בנטון וחנות הכלבו הספרדית El Corte Ingle's, חתמו על אמנה שקובעת כי החברות יפקחו בעצמן על הבטיחות וישלמו עבור שדרוגי בטיחות.

הדיון נהפך למורכב אף יותר כשבוחנים את הצד השני של הסיטואציה: העובדים אמנם מנוצלים ומקבלים משכורות זעומות, אבל האם מצבם היה טוב יותר ללא אותה עבודה? תעשיית הטקסטיל הצליחה לתת דחיפה לאחת הכלכלות העניות בעולם ולהפוך את בנגלדש לשחקנית במגרש העולמי. האם זה יכול להצדיק משכורות עלובות ותנאי בטיחות לקויים?

ב–H&M רואים בפעילות שלהם בבנגלדש תרומה חשובה לכלכלה. "לחברה יש נוכחות בבנגלדש יותר מ–20 שנה, והנוכחות שלנו היא לטווח ארוך", אמרו נציגי החברה ל–Markerweek. "יש חשיבות להמשך של עשיית עסקים וייצור בבנגלדש. סחר בינלאומי משחק תפקיד חשוב בהתפתחות של המדינה מכיוון שהוא מקור לציחה כלכלית. באמצעות הספקים שלנו עוזרת החברה ליותר מיליון עובדים ברחבי העולם, בעיקר נשים".

עוד טוענים ב–H&M כי החברה אינה הבעלים של המפעלים, אלא קונה את המוצרים מספקים עצמאיים, כך שאין לה שליטה על המשכורות של העובדים שם. "אנחנו פועלים במרץ, יחד עם חברות אחרות, כדי להשפיע על השכר בתעשיית הטקסטיל. חשוב להשפיע על זה מבחינה פוליטית כך ששכר המינימום יעלה לרווחת כל העובדים. החברה מוכנה לספוג את עליית המחיר שייתכן כתוצאה מהעלאת השכר".

סין זה לא מה שהיה פעם

גם חברות האופנה הישראליות הגדולות נדרשות להיות תחרותיות, במיוחד בעקבות כניסתן של הרשתות הבינלאומיות לשוק המקומי. בפוקס, בקסטרו ובהוניגמן איש לא היה מעוניין להגיב או לספר על תהליכי הייצור במדינות המזרח. הוניגמן מייצרת שני־שלישים ממוצריה בחו"ל ‏(במזרח הרחוק ואיטליה‏), ורק חלק קטן מהם מיוצר בבנגלדש. בחברה בחרו לא להתייחס לשאלותינו. בקסטרו רק ציינו שהם לא מייצרים בבנגלדש. מרנואר נמסר כי בשלב זה החברה אינה מייצרת בבנגלדש, שהחברה מקפידה על הקוד האתי לסחר הוגן וכי בחירת מקומות הייצור שלה מותנית בעמידה בסטנדרטים הגבוהים המצופים מספקיה.

פוקס מציינת בדו"חותיה הכספיים כי היא מייצרת בבנגלדש מאז 2010, באמצעות קבלני משנה. גם על חלק ממוצרי אמריקן איגל, שפוקס מייבאת לישראל, מצוין כי הם מיוצרים בבנגלדש. הראל ויזל, מנכ"ל פוקס ואחד מהבעלים של החברה, שאוהב את אור הזרקורים ונוהג להתראיין רבות בעניינים שקשורים לפוקס בפרט ולתעשיית האופנה בכלל, העדיף הפעם לשמור על פרופיל נמוך. אפשר להניח שהנושא הזה פחות נעים לו. בניגוד להתייחסות של הרשתות הזרות H&M וזארה, שענו על כל השאלות שלנו והגנו על החלטתן לייצר בבנגלדש, מפוקס נמסרה תגובה לקונית: "פוקס, בדומה לרשתות האופנה מהמובילות בעולם, מייצרת חלק ממוצריה במפעלים במדינות שונות בדרום־מזרח אסיה. החברה מקפידה לדרוש מכל ספקיה לעמוד בחוקי העבודה של מדינות אלה".

בזארה, שפועלת בבנגלדש, ציינו כי קונצרן אינדיטקס ‏(החברה האם‏) לא ייצר במפעלים הממוקמים בבניין שקרס, וכי באינדיטקס פועלים מזה שנים למען שיפור תנאי העבודה בבנגלדש. לדבריהם, יותר ממחצית מהבגדים שקונה אינדיטקס מקורם במדינות אחרות באירופה או באזורים הקרובים לה, כמו ספרד, פורטוגל, מרוקו וטורקיה, ובאזורים נוספים במדינות אירופה, כולל מפעלים בבעלות עצמית. שאר הייצור מגיע מכ–40 מדינות שונות באמריקה, באסיה ובשאר העולם, ביניהם בנגלדש. "מוצרים הנסחרים על ידי אינדיטקס כפופים לאמנה ולקוד האתי בייצור ובאספקה, שבתוקף מאז 2001. לאינדיטקס אפס סובלנות לתנאי עבודה שאינם הוגנים. אנו מבצעים ביקורת שוטפת על הספקים שלנו, ויותר מ–3,500 ביקורות בוצעו ב–2012 לבדה".

בעבר ייצרו חברות רבות, כמו פוקס, רק בסין, אבל מאחר שעלות העבודה בסין טיפסה בשנים האחרונות, והיא גבוהה משמעותית מאשר בבנגלדש, הם עברו לייצור במדינות נוספות. סין נחשבת כיום למקום עבודה הגון יותר, אם כי עדיין מדובר במשכורות נמוכות ביחס למערב. שכר המינימום החודשי בסין הוא 140–240 דולר, בהתאם למחוז.

מעצבת לשעבר באחת מחברות האופנה הגדולות מספרת כי התנאים בסין השתפרו משמעותית במשך השנים. "לפני 15 שנה ראיתי תנאים קשים בסין, התמונה היתה מחפירה. כיום זה שונה לחלוטין. התנאים השתנו לאין ערוך, למשל מבחינת המגורים, הפסקות האוכל, ארוחות הצהריים, החדרים, מיזוג האוויר. בהתחלה הייתי המומה, ראיתי את המפקחים שעוברים בין העובדים וזה היה נורא".

על השאלה אם רווחת העובדים מטרידה את החברות היא עונה: "שמים את המחשבות האלה מאחור וממשיכים קדימה. כולם כאן רוצים להרוויח. תמיד שומעים את הטענה שעדיף לאנשים במקומות האלה לעבוד מאשר לגווע ברעב. כולם חושבים על הכיס והתחרות כמעט בלתי אפשרית. כשעלות העבודה בסין עולה, החברות נאלצות לעבור לייצר במקומות אחרים וזולים יותר. אין ברירה. כבר ראינו שנסגרו חנויות, ואני צופה שזה יימשך".

ההנחה פותרת את הדיסוננס

חשבתם פעם איך פרימרק יכולה להרשות לעצמה למכור כל כך בזול? למה המחירים ב–H&M כל כך אטרקרטיביים? איך פוקס מוכרת במבצעי סוף העונה חולצות ב–10 שקלים? יש לזה מחיר, גם אם רוב הצרכנים מעדיפים להתעלם ממנו. עד כמה אכפת לצרכן הישראלי היכן מייצרים את החולצה שהוא לובש? כולנו אוהבים הנחות ובגדים זולים, ואי אפשר לשכוח את התורים הארוכים שליוו במשך כמה ימים את כניסתה של רשת H&M לישראל. כשהישראלים נוסעים ללונדון, פרימרק היא אחת החנויות החביבות עליהם שם.

זה לא נגמר בבגדים שאנחנו לובשים: גם כלפי אפל, יצרנית האייפד והאייפון, הופנו חצי ביקורת על העסקת עובדי ייצור סינים בשכר זעום ובתנאים קשים. מפעל פוקסקון, המייצר רכיבים עבור אפל, קיבל בשנים האחרונות פרסום שלילי רב אחרי שהתרבו הדיווחים על התאבדויות עובדים. ובכל זאת, מעטים הצרכנים שיחרימו את אפל.

במידה מסוימת זה מזכיר אכילת בשר: גם אם יספרו לנו על ההתאכזרות שעוברות החיות לפני שהמנה מגיעה לצלחת שלנו, אוכלי הבשר יעדיפו להדחיק ולהמשיך ליהנות משניצל ומסטייק עסיסיים. ההבדל הוא שכאן יש יותר עמימות: כשקונים חולצה, גם אם כתוב שהיא יוצרה במקום מסוים, אין חיבור ישיר לעובדה שהייצור נעשה תוך כדי ניצול.

"לרבים יש מנגנון הכחשה", אומר ד"ר אמיר שפר, פסיכולוג ומומחה להתנהגות צרכנים במסלול האקדמי המכללה למינהל. "אם אני קונה מוצרים זולים - ועוד שוודיים - נוח לי כצרכן להכחיש שהחברה מנצלת כוח עבודה זול, במיוחד שזה לא קורה כאן. זה כאילו לא רלוונטי לי".

ההכחשה הזאת מתקיימת על רקע העובדה שבשנים האחרונות דווקא נוסף לגישה השיווקית אלמנט חברתי. "כבר לא מתחשבים רק בצרכיו של הלקוח, אלא מביאים בחשבון אלמנטים חברתיים כמו חשיבה אקולוגית. כל חברה גדולה מדגישה את התרומה לחברה ולקהילה. השאלה היא אילו אידיאלים משפיעים על הצרכן ואילו לא. ברגע שהצרכן מבין את הרלוונטיות לגביו, זה משפיע עליו. ככל שהרלוונטיות ברורה יותר, כך הצרכן מופעל יותר לקחת חלק.

"סוגיה נוספת היא התפישה העצמית: אם אני קונה בגדים ב–H&M, ואני יודע שהיא מנצלת עובדים, איך אני נתפש בעיני עצמי? חברות רבות מתבססות על תפישה עצמית, למשל חברות שמייצרות מוצרים שלא נוסו על בעלי חיים. זה כבר לא רק אידיאל וחוסר צדק, אלא עניין של איך אני חי עם עצמי".

מנגד, במקרה של רכישת בגדים שיוצרו במקומות שבהם כוח העבודה מנוצל, לצרכנים אין מספיק מודעות. אין לכך לובי והסוגיה לא עולה לעתים קרובות. גם אם נקנה מוצרים לא מתכלים כדי לא לפגוע באיכות הסביבה ולא נשתמש במוצרים שנוסו על בעלי חיים, כנראה שלא נתעסק בשאלה איפה הבגד יוצר ומי נפגע מכך. כאן באה לידי ביטוי ההכחשה.

"רוב הצרכנים משתמשים במנגנונים שעוזרים להם. מעבר להכחשה, יש גם פיצול - דבר אחד לא קשור לשני, אלה חברות זרות שפועלת בבנגלדש. נוצר גם דיסוננס קוגניטיבי, שאותו פותרים באמצעות שכנוע עצמי".

ב–H&M טוענים כי מחיר זול לבגד לא אומר בהכרח כי עובדים נוצלו בתהליך. "רבים חושבים שמחירים נמוכים של בגדים פירושם באופן אוטומטי תנאי עבודה גרועים ושכר נמוך. אבל האמת היא שמחיר המוצר לא מעיד על הייצור שלו. אנחנו חולקים את אותם ספקים עם מותגים רבים אחרים, ושכרם של העובדים זהה ללא קשר לחברה שעמה הם עובדים. אנחנו מאפשרים אופנה במחירים תחרותיים כי יש לנו שנים של ניסיון, יחסים ארוכי שנים עם ספקים ומעט מתווכים בדרך".

העובדה שבבנגלדש מייצרים גם מותגי יוקרה מחזקת את הטיעון של H&M, ומראה שלא כל ייצור זול מיתרגם למחיר זול לצרכן. מצד שני, גם אם יש עוד משתנים שעוזרים לחברות אופנה להתייעל ולהציע מחירים תחרותיים בשוק כל כך צפוף - ללא ייצור זול, אי אפשר היה למכור חולצה ב–1.99 דולרים, כי בסופו של דבר, כולם רוצים להרוויח. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker