המוות הוא לא הסוף: הכירו את הרובוטים שימשיכו לכם את החיים - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
האדם האינטרנטי

המוות הוא לא הסוף: הכירו את הרובוטים שימשיכו לכם את החיים

204 מיליון מיילים משוגרים בעולם מדי דקה, לצד 300 אלף ציוצים ו-200 אלף תמונות שמועלות לפייסבוק ■ מאגר המידע העצום הזה מאפשר לחוקרים ישראלים להרכיב פרופילים של אנשים ולהחליף אותם בבינה מלאכותית ■ בשוק עבודה משתנה והולך, היכן ייקבע הגבול?

8תגובות

לצפייה בסמארטפונים ובטאבלטים - לחצו כאן

ב פרק הראשון בעונה השנייה של המיני־סדרה "מראה שחורה" מוצג בפני הצופה תרחיש מבעית: אלמנה מזמינה מחברת סטארט־אפ רובוט דמוי אדם בדמותו של בעלה המנוח, המתקשר באמצעות מחשב שמכיל את כל המידע שהמנוח שיתף ברשתות החברתיות. באמצעות המידע הזה מחקה הרובוט את התנהגות האדם שעליו הוא מבוסס, עד לפרטים הקטנים כמו הבעות הפנים והבדיחות הסרקסטיות, מגיב לאירועים שקרו בעבר, ומנסה לתפוס את מקומו של הבעל כאילו לא מת מעולם.

בסיום הצפייה עשוי הצופה לשחרר אנחת רווחה, מכיוון שהחזון המבהיל נראה עוד רחוק ממימוש - אך נסיעה קצרה להרצליה, למעבדת חקר המציאות המתקדמת של המרכז הבינתחומי, מגלה שאווטארים המבוססים על המידע שאנחנו חולקים ברשת כבר קיימים.

לפני כשנתיים ערכו עמיתי מחקר במעבדה ניסוי בפרוקסי - בא כוח וירטואלי - שבמהלכו ניהלו שתי דמויות ממוחשבות בדמות אדם שיחה ביניהן, המבוססת כולה על מידע שהפיצו הסטודנטים המפעילים אותן בחשבונות הפייסבוק שלהם. הסטודנטים הזינו משפטים עבור הפרוקסיז, שנראו וביצעו מחוות גוף זהות לשלהם, והפרוקסיז ניהלו ביניהם שיחה לפי התסריט כשהסטודנטים כלל לא היו מחוברים לרשת החברתית. מאז עורכים במעבדה ניסויים בפרוקסיז כאלה ומשכללים את היכולות שלהם, כך שיוכלו להגיב בזמן אמת, לנהל שיחה בחופשיות ולקלוט את דברי והתנהגות האדם שעמו הם משוחחים באופן חופשי ככל האפשר.

בלומברג

הפרוקסיז שמאמנים במעבדה של המרכז הבינתחומי הם לא יותר מייצוגים על מסך מחשב. אך עם התפתחות המחשוב הקוגניטיבי, כלומר שכלול היכולת של מחשב ללמוד מתוך ניסיון, ויצירת חיישנים המאפשרים להעביר תחושות כמו מגע של עור אנושי, לא מן הנמנע שנראה כבר בשנים הקרובות פיתוח של רובוט אנושי שהוא שכפול סך ההתנהגויות והתחושות של בן האנוש שבדמותו נוצר.

כמויות המידע העצומות שכל אדם צורך ומשחרר כיום באינטרנט - 54.6 ג'יגה־בייט בחודש אצל בני דור המילניום וקרוב ל–60 ג'יגה־בייט אצל בני דור ה–X - מספקות לרובוטים כאלה גוף ידע עצום. לפי סרטון שהופץ באתר Buzzfeed לפני שבועיים, מדי דקה נשלחים 204 מיליון מיילים וכ–300 אלף ציוצים בטוויטר, 200 אלף תמונות חדשות מועלות בפייסבוק וכמעט 28 אלף תמונות חדשות באינסטגרם - מאגר שמתוכו אפשר להרכיב פרופיל מתפקד של יצור בשר ודם.

אם שואלים את ד"ר דורון פרידמן, מרצה בכיר בבית הספר סמי עופר לתקשורת, שימוש בפרוקסי אינו רחוק ממימוש מסחרי. אחרי הכל, אין מי שלא קיווה לפחות פעם אחת שיוכל להיות בשני מקומות בו זמנית, או לשלוח רובוט שיבצע במקומו משימה מעצבנת במיוחד. בשבועות האחרונים נפגש פרידמן עם נציג של החברה האמריקאית MyCyberTwin שמייצרת פרוקסי שכזה לשימוש מסחרי. הפרוקסיז שמייצרת החברה מיועדים לשימוש במוקדי שירות טלפוניים, במטרה לתת ללקוח את התחושה שהוא מדבר עם בן אנוש אמפתי, תוך חיסכון במשרות של נציגי שירות.

"הפרוקסיז כבר בינינו", אומר פרידמן. "בחברות שנותנות שירותים עוברים לפעמים מנציג אמיתי לווירטואלי בלי להגיד לצרכן. בעתיד הדבר יוכל להתבצע באמצעות רובוט שמסתובב בין אנשים. כחוקר, אם הייתי רוצה ליצור רובוט כזה הייתי צריך לעבור ועדת אתיקה - אבל החברות המסחריות כבר עושות דברים כאלה ללא אישור אתי".

אייל טואג

חיים לאחר המוות

מאז שרעיון הרובוט הועלה לראשונה על ידי הסופר הצ’כי קארל צ’אפק, כסאטירה על תנאי העבודה של הפועלים במהלך הבום הטכנולוגי שלפני ואחרי מלחמת העולם הראשונה, הרובוטים - במציאות וביצירות בדיוניות - תמיד קיבלו לידיהם את המטלות המלוכלכות, הקשות והבזויות, אלה שאף אדם לא היה רוצה או מסוגל לבצע. לרשימת העבודות השחורות שרובוטים עושים הצטרפה בשנה האחרונה המשימה להמשיך את חיינו הווירטואליים לאחר שגופנו הפיסי יפסיק להתקיים.

בדומה לאותו פרק של “מראה שחורה”, פרויקט LivesOn מאפשר למשתמשים להפקיד את חשבונות הטוויטר שלהם בידי חברה שתמשיך לצייץ בשמם גם לאחר המוות. הפרויקט, ניסוי בבינה מלאכותית שפותח על ידי סוכנות הפרסום הבריטית Lean Mean Fighting Machine בשיתוף עם אוניברסיטת לונדון, לומד את הציוצים, הפייבוריטים והריטוויטים של המשתמשים - כלומר את הזהות המקוונת שלהם, על כל הדפוסים, ההעדפות התרבותיות, האינטראקציות החברתיות, שגיאות ההקלדה הנפוצות וטעויות הכתיב שלהם - עד שלבסוף, שנים לאחר מכן, הוא יהיה מסוגל לחקות אותם באופן מושלם, מבלי שעוקביהם הנאמנים ביותר יוכלו להבחין בהבדל.

הפרויקט נולד ב–2011, אבל מהר מאוד מצא את מותו, ולא קם לתחייה עד לשידורו של אותו פרק ב”מראה שחורה”, שלפתע הפך את הרעיון של בינה מלאכותית שתצייץ בשמכם לפופולרי. החברה דורשת מהמשתמשים לפתוח חשבון טוויטר שני, שמשמש אותה לצורכי מחקר, והמנגנון מתחיל לחקות אותם בעודם בחייהם, במטרה לשפר את השירות עד שאם וכאשר ימותו, לא יהיה תקלות בלתי צפויות.

בלומברג

עד כה נרשמו יותר מ–7,000 משתמשים לשירות. החברה מעסיקה כיום חמישה עובדים בפרויקט, ולטענתה אין לה כוונה לגבות עליו תשלום בשלב זה. השירות עדיין לא מושלם, ומשתמשים אחדים התלוננו על חוסר הטבעיות המטריד שבציוצים המזויפים שמנפקת המערכת.

LivesOn הוא לא המיזם היחיד שמנסה להעניק לקיום הווירטואלי שלנו חיים שלאחר המוות. DeadSoci.al, למשל, הוא שירות שמנפק הודעות פייסבוק וציוצים מיוחדים בתאריכים שנקבעים מראש, כמו ימי הולדת, ימי שנה או ימי נישואים, גם לאחר המוות. הרעיון הוא שגם זמן רב לאחר מותכם, תוכלו להמשיך לכתוב “מזל טוב!” על קירותיהם של חבריכם. בניגוד ל–LiveOn, הוא לא מנסה ללמוד את זהותכם ולחקות אותה עד שלמות, אלא רק להזכיר לכולם שפעם חייתם, ואם אפשר גם לזרוק בדיחה קטנה בדרך על כך שאתם שולחים את הברכות שלכם מהקבר, מה טוב.

השירות If I die מרחיב את אפשרויות התקשורת לאחר המוות, ומנסה להפוך אתכם לראפר טופאק שאקור - שהופיע לאחר מותו כהולוגרמה - של המדיה החברתית. יש לכם מסר לעולם אבל אתם סובלים מבעיה קטנה שנקראת חוסר דופק? לא נורא, If I die תעביר אותו בשמכם.

המחשב מחפש משמעות

דסטין מוסקוביץ’, שותפו של מארק צוקרברג לייסוד פייסבוק, לקח את רעיון הבינה המלאכותית צעד אחד קדימה, והוא מנסה כיום באמצעות הסטארט־אפ שהקים, Vicarious, לבנות מחשב שיוכל לראות ולהרגיש, או בקצרה: לחשוב ולהתנהג כמו בן אדם.

הבעיה הגדולה ביותר בתחום הרובוטיקה כיום היא התפישה: מחשב יכול לקלוט תמונה, הוא יכול לצלם אותה, אך הוא לא יכול להבין את המשמעות שלה, אמר שותפו של מוסקוביץ’ ב–Vicarious, דיליפ ג’ורג’, לבלוג ביזנס אינסיידר. לכן מנסה החברה לשחזר את החלק במוח שנקרא הנאו־קורטקסט, שאחראי בין היתר לתפישות החושיות שלנו, לחשיבה הלוגית ולשפה, מתוך הבנה שכדי שרובוטים, קיבורגים, פרוקסיז או אנדרואידים יוכלו לצייץ כמו בני אדם, הם יצטרכו קודם לחשוב כמו בני אדם. לדברי החברה, יעברו לפחות חמש שנים לפני שתוכל להתחיל לשחרר מוצרים ושירותים לשוק.

ב–2011 דיווחה תוכנית המדע הפופולרי נובה ברשת PBS האמריקאית שסוכנות הביטחון הלאומית האמריקאית (NSA) - כן, זאת משערוריית Prism והמעקבים אחרי אזרחים אמריקאים - מפתחת בימים אלה מערכת בינה מלאכותית שהיתה משתלבת מצוין ב–”1984” של ג’ורג’ אורוול, אך בפועל מזכירה יותר את “2001: אודיסאה בחלל” של סטנלי קובריק.

ממש כמו דמותו של מחשב העל “האל 9000” בסרט, המערכת החדשה תעוצב כך שתוכל להבין באופן העמוק ביותר האפשרי מה אנשים חושבים, באמצעות מידע שתאסוף מרשתות חברתיות, משיחות טלפון, מחשבונות אשראי, מהיסטוריית חיפושים באינטרנט, מרכישות מקוונת ומנתוני GPS. מדובר, תיאורטית, במחשב החכם ביותר ובעל ההבנה העמוקה ביותר של הנפש האנושית שאי פעם נוצר, כזה שיכיר את המין האנושי באופן כה אינטימי עד שהוא יוכל לדעת לא רק מה אנחנו עושים, אלא מדוע אנחנו עושים את זה ומה אנחנו מתכוונים לעשות בעתיד.

הפרויקט, שידוע בשםAQUAINT - Advanced QUestion Answering INTelligence - החל כניסיון פשוט יחסית להקים מערכת שתדע לשלוף את פיסות המידע הרלוונטיות ביותר מאוקיאנוס המידע שבו מוצפות מערכות המעקב של סוכנויות הביון, אך הוא התפתח למשהו שאפתני בהרבה. בפיילוט של התוכנית, ב–2004, אספה המערכת מידע מסיפורי חדשות שפורסמו בגופי תקשורת כמו “ניו יורק טיימס”, אי־פי וסוכנויות הידיעות האחרות. לאחר מכן, אנליסטים צבאיים סרקו את המידע והרכיבו שורה של תרחישים שהתבססו עליו. בהתבסס על אותם תרחישים פיתחו האנליסטים 50 נושאים, שבכל אחד מהם ניסחו שורה של שאלות שהמערכת הממוחשבת של AQUAINT אמורה היתה לענות עליהן. למשל, “מי היו השותפים בתא הריגול וכיצד הם היו קשורים זה לזה?”, או “האם היפנים ישתמשו בכוח כדי להגן על איי סנקאקו?”. מאז עובדת הסוכנות על שיפור מורכבותה של המערכת, שהתרחבה גם לשאלות פילוסופיות יותר, כאלה שאינן רק שאלות של “כן” ו”לא”.

שימושים שאינם ציניים

אבל השימוש באווטארים מבוססי התנהגות אנושית לא חייב להיות ציני כל כך: במעבדה בבינתחומי עורכים גם ניסויים באווטאר שישמש כעזר רפואי ויפקח אחר יישום של המלצות רופאים, כמו תרגילי פיזיותרפיה או שימוש במכשור רפואי בבית החולה, במקרים שבהם רופא לא יכול להיות נוכח.

פרידמן כבר זכה להיות נוכח בשני מקומות במקביל, כשפרוקסי שתוכנת לפי תנועות גופו וסגנון הדיבור שלו לימד במקומו שיעור במכללה. "המרצה" החדש שאב את הידע שלו ממשפטים שפרידמן הזין מראש לתוכנה שלו, אך גם ממקורות אינטרנטיים. במהלך ההרצאה צייצו הסטודנטים שאלות בטוויטר, והפרוקסי הקריא אותן בקול והשיב עליהן בזמן אמת.

חידוש נוסף שבוחנת מיכל שץ, אחת החוקרות במעבדה, הוא היכולת ללמוד קשרים חברתיים והעדפות של אדם על בסיס הרגלי השימוש שלו בסמארטפון, ולאחר מכן לשכפל אותם להתנהגות של פרוקסי. "גילינו שאנחנו יכולים לדעת הרבה על ההעדפות החברתיות של אדם מתוך מדד של כמה מהר הוא מחזיר שיחות לאנשים", מסביר פרידמן. "למשל, ראינו אצל מישהי שהיא מחזירה שיחות לאמא שלה מהר יותר מאשר לחברים. על סמך זה יוכל הפרוקסי ליצור עבורה סדר עדיפויות. מחקר נוסף שביצענו הוכיח מתאם בין מידת המשיכה המינית למספר האייקונים ששולחים למישהו בווטסאפ. בכל דבר כזה יכול הפרוקסי לעשות שימוש אקטיבי".

המטרה העיקרית של פרוקסי שכזה היא לאפשר תקשורת מרחוק במצבים שמצריכים כיום נוכחות של שני אנשים באותו חדר. "למרות ריבוי אמצעי התקשורת והמסרים שאנחנו מופצצים בהם, אין תחליף לפגישות פנים אל פנים", אומר פרידמן. "אנחנו בונים טכנולוגיות שיוכלו להחליף פגישות כאלה".

בכדי ליצור את הפרוקסי משתמש פרידמן במצלמת קינקט, בקר התנועה של מיקרוסופט. בעזרת המצלמה מקליטים מחוות גוף אנושיות בכדי לשוות לדמות הווירטואלית התנהגות אנושית ככל האפשר. לדוגמה, הדמות שפרידמן מדגים לפנינו בעת הביקור במעבדה מעוצבת כדמות נשית, אך משום שהיא "למדה" את מחוות הגוף מגבר, ההילוך שלה גברי למדי.

ניסוי נוסף שמתקיים כעת במעבדה מיועד ללמד את הדמויות התנהגויות מבוססות תרבות כדי לגשר על פערים תרבותיים בעולם העסקים. "בעת ניהול משא ומתן עם שותפים ביפן, למשל, הדמות תעשה טרנספורמציה להתנהגות האנושית שלי: היא תשנה את מחוות הגוף, הטון ומהירות הדיבור כך שיתאימו למקובל ביפן. היא תבדוק באינטרנט ותאותת לי אם האדם שעמו אני נפגש מרוצה או לא, לפי מידע על התרבות היפנית שהיא תאתר ברשת", אומר פרידמן.

במקרים אחרים, היכולת של הפרוקסי לתרגם מחוות גוף מתרבות אחת לאחרת יכולה להסיר מחסומים ולגשר בסכסוכים. בפרויקט אחר בבינתחומי, שמשתמש בפרוקסיז שפותחו במעבדה של פרידמן, בוחנים הפסיכולוג החברתי יאיר עמיחי המבורגר ועמיתתו מליכטנשטיין אם אפשר להשתמש בטכנולוגיה של חיקוי שפת גוף והבנת שפה כדי להתגבר על סטריאוטיפים וחסמים הנובעים מדעות קדומות לגבי שפת גוף ולבוש.

למרות האמון בכוחן של טכנולוגיות הטלפרזנס, גם יישומים צרכניים כמו FaceTime של אפל או Hangouts של גוגל לא הצליחו עדיין להחליף את הצ'ט הכתוב ולגרום לאנשים לתקשר בשיחות וידאו. אם כך, מדוע שירצו לדבר עם ייצוג ממוחשב של אדם כשאינם מעדיפים לדבר אתו בשיחת וידאו? לדברי פרידמן, "יש משהו שלא עובר טוב בשיחות ועידה בווידאו, כמו היכולת לחוש יחד באותו מרחב ולקלוט את שפת הגוף של האדם השני. הטכנולוגיה שאנחנו מפתחים יכולה להתגבר על המכשולים האלה".

הפרויקטים שעליהם עובדים במעבדה ממומנים על ידי האיחוד האירופי, והמטרה שעומדת לנגד עיניו היא האפשרות לייצר סביבת עבודה אקולוגית עם חיסכון בעלויות הנסיעה ובזיהום האוויר. "דמות שמוקרנת על מסך קבוע בקיר זה לא אידיאלי, אבל בהמשך המטרה היא לשכלל את התקשורת למציאות רבודה, באמצעות משקפיים או באמצעות שליטה ברובוטים. המטרה הסופית של חוקרים אחרים שעוסקים בתקשורת וירטואלית כזו היא לשלוט ברובוט דמוי אדם עם עור מלאכותי", מסביר פרידמן.

מצב כזה, שבו ישות ממוחשבת תחליף בן אנוש, הוא ללא ספק מציאות חדשה ומבלבלת שאנחנו לא מורגלים בה. במצב קיצון יכול רובוט אנושי לתפקד ולהיראות כאדם לכל דבר, ולהסתמך על בינה מלאכותית שתאפשר לו לתקשר ללא מעורבות אנושית כלל. במעבדה שמנהל פרידמן עוד לא מתנסים במצבים כאלה. "אנחנו רחוקים מבינה מלאכותית ברמה של בן אדם, אלא מנסים לייצר דמות שתבין באופן מוגבל מה קורה, תדע להקליד ותדע להתקשר לבעלים שלה בעת הצורך כדי שיוכל להשתלט עליה. בשלב הבא יכולים שני סייבורגים לדבר עם שני סייבורגים, בזכות זה שבתיאוריה, שתי תוכנות יכולות להבין זו את זו בצורה מושלמת. כרגע אנחנו עובדים על מחקר שיאפשר לאנשים להיות בו זמנית בשני מקומות, למשל בשתי פגישות, והדמות הממוחשבת תקרא לי כשיהיה צריך לחתום. לא הייתי רוצה לטעון שהפרוקסי יעשה את המשא ומתן במקומך".

הניסוי בטכנולוגיות כאלה, שמשתמשות בתודעה האנושית אך פועלות ללא מעורבות אדם, פותחות פתח לפגיעה בפרטיות ובחירות האישית. "יש שאלות אתיות כמובן", אומר פרידמן. "כדי להוציא מידע מסמארטפון צריך אישור של בעל המכשיר. בניסוי ביקשנו אישור והשתמשנו במידע של סטודנטית שהתנדבה לכך, אבל אפשר גם לקנות באינטרנט תוכנת ריגול ב–9.99 דולרים, ומי שירצה יוכל באופן תיאורטי לבנות פרוקסי של אדם ללא הסכמתו.

"אפליקציה אחרת שאנחנו מפתחים מיועדת להחליף רופא. אנחנו עושים פיילוטים עם מטופלים שהדימוי הממוחשב משוחח אתם כאילו היה רופא. יש פה שאלה אתית - האם זה העולם שאנחנו רוצים לחיות בו?"

שאלות אתיות מורכבות אף יותר מתעוררות כשמדובר בשליטה על הפרוקסי בכוח המחשבה בלבד, יישום שגם אותו בוחנים כעת במעבדה בבינתחומי. "באחד הניסויים שנערך בשיתוף עם מכון ויצמן בחנו שליטה ברובוט שנמצא במדינה אחרת, באמצעות כוח המחשבה. עשינו ניסוי שבו את חושבת על פעולה, ורובוט במדינה אחרת מבצע אותה", מספר פרידמן. "נועצנו בפילוסוף שמלווה את הצוות שלנו, תומס מדצינגר, והוא העלה את האפשרות הבאה: 'נניח שאני חושב על אדם שאשתי בגדה בי אתו, וחולפת במוחי המחשבה לרצוח את האדם הזה. הרובוט יכול להוציא את המחשבה הזו לפועל בלי שאספיק לחזור בי'. מדצינגר קבע שלמפעיל הרובוט צריכה להיות יכולת לדכא את הפעולה לפני שהרובוט ביצע אותה, אחרת מפעיל הרובוט נושא באחריות המשפטית".

לדברי פרידמן, השאלות האלה ייהפכו למשמעותיות יותר ויותר ככל שהטכנולוגיה תתקדם. "אנשים הם מכונות ביולוגיות מתקדמות, ואנחנו מייחסים להם רצון חופשי מתוך אמונה שהם יכולים לתת זכות וטו. התערבות בתודעה האנושית ושתילת אמצעים ממוחשבים בתוך המוח זה כבר פירוק של הסובייקט. העמדה שלנו היא שהדבר הזה קורה, אי אפשר להתעלם מזה, אבל צריך ליצור קווים אדומים ולשמור על אינטרסים של בני אדם - ולא רק של התאגידים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם