חדשות טובות ורעות לעובדים שמתאגדים

את הנזק הגדול יותר למתאגדים הטריים גרמו דווקא המאוגדים הוותיקים

סמי פרץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
סמי פרץ

דבר מרגש קורה בשוק העבודה הישראלי. עובדים בעשרות חברות עסקיות וארגונים שונים מתארגנים, מקימים ועדי עובדים, חותמים על הסכמים קיבוציים, מתאגדים. מתחילת השנה נרשמה התארגנות של לפחות 40 קבוצות עובדים במקומות עבודה שונים כמו HOT, יד ושם, כלל פיננסים ובורגראנץ'. מדובר בסך הכל ביותר מ-21 אלף עובדים, וזה כבר יותר ממספר העובדים שהתאגדו ב-2012 כולה.

זה מרגש קודם כל כי זה משקף את הלך הרוח שחדר לחברה הישראלית בשנתיים האחרונות מאז המחאה הציבורית. אנשים לוקחים את גורלם בידיהם, משמיעים את קולם ומגלים מעורבות. השיח הכלכלי־חברתי כבר אינו מונופול של השחקנים הוותיקים בזירת ההשפעה הישראלית: פוליטיקאים, רגולטורים, אנשי עסקים, לוביסטים, דוברים ועיתונאים. הוא הופרט או עבר מיקור חוץ, וגם הציבור הרחב נוטל בו חלק.

התארגנות עובדים היא רכיב חשוב בשיח הזה. המחאה הציבורית עסקה ביוקר המחיה, שיש לו שני צדדים: ההכנסות שלנו מול ההוצאות. ההוצאות הגבוהות הן תוצאה של מבנה השווקים העסקיים והממשלתיים הבלתי תחרותי וגובה מסי הצריכה, ואילו ההכנסות הן פועל יוצא של מבנה שוק העבודה בישראל. לא רק גובה ההכנסות, אלא גם היציבות שלהן - משמע, היכולת להמשיך להתפרנס ולתכנן את עתידך מבלי לחשוש שמטה לחמך ייגדע בן לילה.

שוק העבודה הישראלי סובל מחוסר איזון משווע. לצד מאות אלפי עובדים מאוגדים עם יציבות תעסוקתית גבוהה מאוד, יש יותר מ-2 מיליון עובדים ללא ביטחון תעסוקתי. מחציתם לא רק סובלים מהיעדר ביטחון תעסוקתי, אלא גם משתכרים שכר נמוך - סביב שכר המינימום. חוסר האיזון הזה יוצר מעמדות שונים לגמרי בשוק העבודה.

נהוג לדבר בשנה האחרונה על מעמד הביניים בישראל, אבל ההגדרות של המעמד הזה אינן מספרות את הסיפור האמיתי שלו. לכאורה, כל משק בית שמרוויח 75%-125% מההכנסה החציונית נטו - שבישראל מגיעה לכ-11 אלף שקל למשפחה בחודש - נחשב למעמד הביניים. אבל בתוך הקטגוריה הזו יש כאלה שנהנים מקביעות ומהגנה על מקום העבודה עד הפנסיה, ויש כאלה שנמצאים שם על תנאי: אפשר לפטר אותם בקלות, ואם הם לא מוצאים עבודה במהירות הם יידרדרו במורד העשירונים במהירות קטלנית. דרכם אל מתחת לקו העוני מובטחת בהיעדר פתרון תעסוקתי חלופי.

אז החדשות הטובות הן שהעובדים הלא מסודרים והלא מוגנים עושים מעשה ומתארגנים. זו אחת הדרכים שלהם לשרוד בג'ונגל של שוק העבודה הישראלי. החדשות הרעות הן שזה לא מספיק, ואין די בהתאגדות הזו כדי לשפר באמת את מצבם של העובדים הלא מוגנים.

וזה מביא אותנו לשאלת היסוד: האם עבודה מאורגנת היא דבר טוב? התשובה היא כן. לעבודה מאורגנת יש יתרונות רבים: הן בהשגת איזון בין מעסיקים לעובדים, והן בשל הסולידריות שהיא מייצרת ובדאגה לחלשים. לעתים היא אפילו מסייעת לניהול טוב יותר של הארגון. אבל בישראל יש מודל בעייתי ורווי חוליים של עבודה מאורגנת. רואים אותו במקומות המוכרים, כמו חברת החשמל, הנמלים והבנקים. שם רואים את המחלות של העבודה המאורגנת מהסוג הישן: ועדים כוחניים שמחזיקים בשאלטר, שכר שאינו קשור לביצועים, נפוטיזם, בינוניות, חוסר יעילות ועוד מגוון תופעות פסולות שפוגעות בשירות לאזרח ומייקרות אותו.

במובנים רבים, את הנזק הגדול יותר לעובדים שמנסים בימים אלה להתאגד במקומות שונים גרמה דווקא העבודה המאורגנת במקומות העבודה הוותיקים. המחיר שלה הוא מצד אחד יוקר מחיה גבוה ושירות בינוני, ומצד שני חסימה של מקומות עבודה, משום שהשתלטו עליהם ועדים כוחניים שדואגים בעיקר למקורביהם.

החדשות הטובות הן שהעובדים שמתארגנים מבינים שהתאגדות יכולה להניב להם הישגים מול המעסיקים שלהם. החדשות הרעות הן שכל עוד במקומות עבודה ממשלתיים וממשלתיים לשעבר יש קבוצות כוח חזקות שמנהלות את העסק, אין סיכוי של ממש ליהנות משוק עבודה גמיש, תחרותי ושוויוני.

הצורך בשוק עבודה משוכלל ושוויוני יותר יהיה קריטי בשנים הבאות. ריבוי המשברים המקומיים והגלובליים - שניים גדולים מתחילת העשור הקודם - מחייב גמישות וכושר הסתגלות למצבים משתנים, והוא לא יכול לדלג על פלח חזק ומיוחס כמו עובדי השירות הציבורי. הצורך ברפורמות ובהורדת יוקר המחיה יוצר לחץ על ארגונים להתייעל. וכמובן, חוסר הצדק והשוויון בשוק העבודה הישראלי מעוררים תסיסה חברתית שעשויה להתפוצץ יום אחד.

מי שרוצה להבטיח לילדיו עתיד טוב יותר בשוק העבודה הישראלי, צריך להבין שחייבים לשחרר את מקומות העבודה שנשבו על ידי ועדים מיליטנטיים שמחזיקים בשאלטרים של המדינה. מי שמאמין בעבודה מאורגנת צריך להיות ישר עם עצמו ולהבין שעבודה מאורגנת שמייצרת סולידריות רק לקבוצה מיוחסת ומחוברת - שמשאירה בחוץ את הצרכן, את עובדי הקבלן ואת הסטודנטים הצעירים שמסיימים לימודים ורוצים להשתלב בשוק העבודה - היא עבודה מאורגנת פגומה וחולה. אם לא נטפל בה, הממשלה, כל ממשלה, תמשיך לטפל בגירעונות שלה באמצעות הכלים הפרימיטיביים של העלאות מסים וקיצוצים רוחביים, שלא מבחינים בין מי שחולב את הכיס הציבורי לבין מי שנחלב ומשלם את המחיר פעם אחר פעם.

נ.ב

ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר השבוע על הקלקולים בקואליציה שלו שאלה הם "חבלי לידה" של ממשלה חדשה. אחד המבחנים הראשונים של הממשלה הזו יהיה בנכונות שלה להתמודד עם אחת מקבוצות הלחץ החזקות במדינה, אם לא החזקה שבהן: מערכת הביטחון.

על פי החלטת הממשלה, תקציב הביטחון יקוצץ ב–3 מיליארד שקל. צה"ל לא חיכה להחלטה הזו כדי להתחיל בקמפיין ההפחדות הרגיל שלו. מיטב אנשיו עובדים כבר חודשים כדי להזהיר מפני הקיצוץ והשלכותיו. הם מפחידים שביטחון המדינה ייפגע, שיקצצו בימי מילואים ובאימונים. הם יודעים היטב שהפצע של חוסר המוכנות של כוחות המילואים במלחמת לבנון השנייה עדיין מדמם וחקוק בזיכרון הקולקטיבי, ולכן הם הולכים כרגיל על יצירת אווירה ציבורית של הפחדה.

כמו כל ארגון, גם צה"ל מתכוון לעשות את מה שקל לעשות ולא את מה שצריך לעשות. המבחן של הממשלה יהיה לאלץ את מערכת הביטחון לעשות את מה שצריך. מה צריך? לטפל בפנסיות השערורייתיות שלהם. ההתחייבות של המדינה בפנסיה התקציבית לאנשי מערכת הביטחון האמירה לכ–300 מיליארד שקל. התשלומים השוטפים לפורשי המערכת הם בסביבות 10 מיליארד שקל בשנה.

ועדי העובדים החדשים שמתארגנים בימים אלה צריכים לזכור שיש כסף גדול שמסתובב כאן, והוא לאו דווקא נמצא אצל המעסיקים שלהם. הוא מצוי בהסדרים ההיסטוריים של גופים ציבוריים, ביטחוניים וממשלתיים, ובהם טמון הפוטנציאל העיקרי לשיפור במצבם של עובדי בורגראנץ', ynet, פלאפון ושאר הגופים שבהם העובדים מתאגדים בימים אלה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker