"החוק היחיד במדיה החברתית הוא שאין חוקים" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"החוק היחיד במדיה החברתית הוא שאין חוקים"

יחד עם העלייה בכוחן של הרשתות החברתיות, גדלה החשיבות הציבורית שלהן - 
וגם התאווה שלהן לצדק ■ לא תמיד זה מוביל לתוצאות חיוביות

17תגובות

פיגועים הם תמיד דבר מזעזע, והפיגוע שהרעיד השבוע את רצי המרתון של בוסטון לא היה יוצא דופן. הפיגוע הראשון על אדמת ארה"ב מאז 11 בספטמבר 2001 עורר את כל הלחץ, הבהלה והזעזוע שהיה מצופה ממנו לעורר: הרשת געשה מרוב ניסיונות לברר מה קרה ותפילות לשלומם של הפצועים וההרוגים, רשויות החוק הגיבו במהירות והנשיא אובמה הבטיח צדק. אבל במקביל לתהליך הרגיל שאחרי פיגוע, משהו שונה קרה הפעם: במקום לבכות יחד ולמחזר ממים לזכר הקורבנות בפייסבוק ובטוויטר, האינטרנט התחיל להתארגן.

יש הטוענים שזה התחיל ברשת החדשות החברתית רדיט. אלפי גולשים, ואולי מאות אלפי גולשים, ואולי מיליונים, החלו לנבור בתמונות ובסרטוני הווידאו מזירת האירוע באובססיביות השמורה לרוב לסוכני CIA. הם חיפשו כל תמונה אפשרית, לא משנה כמה מטושטשת, כל סרטון שצולם באייפון ישן והועלה לרשת, בניסיון לחפש רמזים לזהות הטרוריסט שהניח במקום פומבי, לכאורה לעיני עשרות אלפי המשתתפים במרתון של בוסטון ומצלמותיהם של כלי התקשורת שסיקרו את האירוע, סירי לחץ שבהם הטמין מטעני חבלה.

ברדיט, באתר שיתוף התמונות Imgur, בטאמבלר ובאינספור בלוגים חלקו גולשים תמונות, העלו תאוריות וסימנו אזרחים חשודים - רובם כהי עור - כטרוריסטים פוטנציאליים. באנגלית קוראים לזה vigilante, מונח שמיתרגם בעברית, בתרגום חופשי, ל"לקחת את החוק בידיים".

אי–פי

ככל שהשעות נקפו ואף ארגון לא לקח אחריות לפיגוע, גברה התחושה שמדובר בטרגדיה שרירותית ושהאשמים עשויים לחמוק מבלי שיועמדו למשפט. הרי עשרות אלפי אנשים היו שם, כולם מצוידים בסמארטפונים, טאבלטים, מצלמות רגילות. בעידן כמו שלנו, שבו כל התרחשות מצולמת ממיליון זוויות, מישהו ודאי הצליח ללכוד את המחבל, לא? לכן, כשהרשויות לכאורה אובדות עצה, החליטו גולשי רדיט והאתרים האחרים להציל את המצב ולפצח את המקרה, בדיוק כפי שראו שוטרים עושים זאת כל שבוע בתוכניות הטלוויזיה.

הבעיה היחידה היא שהם לא היו שוטרים, לפחות לא רובם הגדול. לצד גילויים ממשיים, כמו תמונתה של דמות חשודה על אחד מגגות הבניינים הסמוכים לזירת הפיצוץ שנהפכה ויראלית ושותפה אלפי פעמים בשעות שאחרי הפיגוע, רשימת החשודים הפוטנציאליים הורכבה מאדם שלבש חלוק כחול לאירוע, שני אנשים כהי עור שהחזיקו תרמילים שנראו כבדים לפי הזוויות שבהן החזיקו אותם ואחרים, שכל חטאם היה כנראה להתלבש או להתנהג באופן שנראה משונה לגולשים אנונימיים ברשת חברתית, שצפו והפיצו תמונות שבהן צולמו ללא ידיעתם, תחת הכותרת "ייתכן שזה המחבל".

יום לאחר מכן, במרחק אלפי ק"מ ואוקיאנוס אטלנטי אחד, התארגן האינטרנט העברי לעשות צדק משלו. והפעם, בניגוד לבוסטון, זהות האשם היתה ידועה לכולם: בנק לאומי. הידיעה כי לאומי ‏(או הפרסוניפיקציה שלו, רקפת רוסק עמינח‏) יוותר לנוחי דנקנר על חוב של 150 מיליון שקל התפשטה ברשת כמו אש בשדה קוצים, עם יותר מ-2,500 שיתופים בפייסבוק, 301 תגובות ומאות ציוצים. פוליטיקאים הגיבו ‏(בפייסבוק‏), עיתונים ואתרים אחרים דיווחו גם הם על ההסדר המסתמן, ואירוע פייסבוק בשם "בנק לאומי - חרם צרכנים" איים לתפוס תאוצה וגייס, עד כה, יותר מ-6,000 מצטרפים. לבסוף, מרוב חשש שהסערה תצא משליטה, הבנק הקפיא את הסדר החוב.

ברוכים הבאים לעתיד של השיח הציבורי - ושל האינטרנט. שני המקרים, הן של החקירה המקוונת של הפיגוע בבוסטון והן של המגעים בין בנק לאומי לדנקנר, מייצגים שניהם את תרבות הנקמה החדשה של הרשת. מהפכת הווב 2.0, שהולידה את הרשתות החברתיות האהובות עלינו, לא רק שיצרה את "מוח הכוורת" ‏(Hive Mind‏), התודעה הקולקטיבית האינטרנטית, אלא גם נתנה להמונים יכולת חסרת תקדים לשתף פעולה, להתארגן, וכן - במקרים מסוימים גם לתקוף.

במידה רבה זהו תהליך בלתי נמנע, חלק חיוני במדיום המקוון ונגזרת הכרחית של רשת מידע המונית, אבל לא ריכוזית. אם אנחנו משתפים קבצי מוסיקה וסדרות, מדוע שלא נשתף גם תמונות של אדם שעליו פורסם ברשת שהוא גנב רכב, או שביצע את הפיגוע בבוסטון, ואולי נעשה טוב?

אותו קולקטיב מקוון ורודף צדק לא נולד אתמול. לפני יותר משנה, בדצמבר 2011, הוא הכניע את בנק לאומי פעם נוספת וגרם לו לבטל את פרויקט התרומות "2 מיליון סיבות טובות" בעקבות צירופו של ארגון הימין "אם תרצו" לרשימת הארגונים מקבלי התרומות. אותו מוח כוורת גם הזכיר ליאיר לפיד כמה באמת מרוויחה ריקי כהן מחדרה, עימת אותו עם הנתונים שלא כלל בפוסט שלו, ביקר אותו בחריפות על הניתוק שלו, תירגם את אותו ניתוק לממים שהופצו במיליונים וגרם לו למבוכה. אותו המון עשה זאת שוב, לאחר מכן, כשהזכיר ללפיד על איזה סוס רכב דון קישוט ‏(רמז: לא דולצינאה‏). אותו המון, זמן לא רב אחר כך, תקף ללא רחמים את שר האוצר הטרי על החלטתו להעלות את שכר הלימוד לסטודנטים. רק שעות אחר כך, וכשהנזק במידה רבה כבר נעשה, התברר שלפיד לא ביצע שום החלטה כזו.

תרבות הנקמה החדשה שמתפתחת ברשת היא תולדה בלתי נמנעת, במידה רבה, של תהליך עמוק יותר שמתרחש כבר שנים, ושבמסגרתו עובר מרכז הכובד של מחזור החדשות למדיה החברתית. כיום, מוח הכוורת - אותו גוף אנונימי, חסר צורה או זהות מוגדרת, שמזוהה רק לפי מספר הלייקים והתגובות לנושא מסוים ברשת - הוא שמחליט מהן חדשות, מי מדווח עליהן ומי מדרג את חשיבותן. רמז: לא בהכרח העיתונים.

שרונה גונן

ח"כים ושרים כמו לפיד, שמעדיפים לדבר ישירות עם קהל המצביעים שלהם ללא פילטרים עיתונאיים וללא שאלות קשות, מפרסמים את דבריהם ישירות בפייסבוק או בטוויטר. כלי התקשורת משתפים פעולה, משום שבעידן הדיגיטלי, ויראליות היא הגביע הקדוש שבו תלויות ההכנסות מפרסום שלהם.

ההתרחשות עברה למוקד אחר, והתוצאה היא גם שינוי בדינמיקה ובשרשרת הדיווח. המגעים בין רקפת רוסק עמינח לבין דנקנר היו יכולים לשמש כעטיפה לדגים, עוד ידיעה עיתונאית בשרשרת ארוכה ובלתי פוסקת של ידיעות עיתונאיות, אך הידיעה פרטה על עצב רגיש של מאות אלפי אנשים - ולכן הצליחה לרתום את מוח הכוורת לפעול.

מוח הכוורת, והאמונה בצדקתו התמידית של ההמון כפי שמוגדר על ידי מוח הכוורת, היא אחד מיסודותיה של מהפכת המדיה החברתית. בספרו "אתם לא גאדג'ט" ‏(You Are Not a Gadget‏) מ-2010, מדען המחשבים וחלוץ האינטרנט ג'רון לנייר מגדיר את האמונה האוטופית של אנשים כמו מארק צוקרברג, סרגיי ברין או קליי שירקי בתודעה קולקטיבית מקוונת שיום אחד תוביל למישור חדש של תודעה כאמונה דתית במהותה, הדומה לנוספירה של הפילוסוף הצרפתי פייר טיילר דה שארדן או לתאוריית הסינגולריות הטכנולוגית, שמקודמת בעשורים האחרונים על ידי עתידנים כמו ריי קורצווייל.

יום אחד, גורסים המאמינים האדוקים בחוכמת ההמון, תקום התודעה הקולקטיבית המרושתת לתחייה ותהפוך את הגוף הפיסי שלנו, יחד עם כל החוויות וההתרשמויות האינדיבידואליות שלנו, למיותרים. האמונה הכמעט דתית בצדקתו של מוח הכוורת, אותה מתאר לנייר, מובילה בהכרח גם לאמונתו של מוח הכוורת עצמו בצדקתו. לעתים קרובות משקף מוח הכוורת את הרצון הקולקטיבי של אנשים טובים לעשות מעשה טוב, למשל בהתגייסות המונית לניצולת שואה שזקוקה למזון, או בהתגייסות ההמונית של מיליוני גולשים בפייסבוק שהחליפו בחודש שעבר את תמונות הפרופיל שלהם לסמל השוויון האדום כהבעת תמיכה בנישואים חד־מיניים.

אותו רצון קולקטיבי לצדק גם גורם להמוני גולשים לשתף על קירותיהם פוסטים של גולשים כמוהם שזכו ליחס משפיל, מעליב או מפלה במסעדה או במקום ציבורי אחר. הוא גם משמש, בשנתיים האחרונות, אלפי גולשים שהחליטו לקחת את החוק לידיהם ולהילחם באונס באמצעות חשיפתם של חשודים באונס או בתקיפה מינית.

בקיץ 2012, למשל, פירסמה בטוויטר סוואנה דיטריך, בת 16 מקנטאקי, את שמותיהם המלאים של נערים שאנסו אותה כשהיתה מעולפת וצילמו את המעשה שנה קודם לכן. "אני לא הולכת להגן על מי שהפכו את החיים שלי לגיהינום", אמרה אז דיטריך, שפירסמה את השמות תוך הפרה של צו בית משפט שאסר עליה לדבר על המקרה לפני המשפט.

המקרה של דיטריך מציג היטב את המורכבות הטמונה בכוחה החדש של המדיה החברתית. מצד אחד, מדובר באפשרות האולטימטיבית של נאנסת לזכות בצדק ולמנוע מאלה שהרסו את חייה להתחמק מעונש; מצד שני, זוהי הפרה בוטה של פרטיות, ששועתקה מאז פעמים רבות במקרה של חשודים רבים וגם, כנראה, רבים שהיו חפים מפשע וסומנו כאשמים ממגוון סיבות.

אבל ברשת אין מקום להליך הוגן, אין זמן לחקירה משטרתית ואין יכולת לקלוט מורכבות. גולשים, לרוב, לא ניחנו ביכולת לראות אפור: רק שחור או לבן. לא תמיד התהליך הזה מוביל לתוצאות חיוביות. כמו סופת טורנדו חסרת אבחנה, לעתים קרובות, הכוח של הרשתות החברתיות לחולל דמוקרטיזציה בהפצת המידע ובדיווח החדשותי חושף את הצדדים הפחות יפים של הטבע האנושי: כל אדם כהה עור באזור המרתון הופך, לפתע, לחשוד פוטנציאלי במעשה טרור, שתמונתו מופצת להמוני גולשים ברשת; מי יודע כמה אנשים הואשמו לחינם באונס, כשתמונתם ופרטיהם מופצים וממוחזרים על ידי המוני גולשים שאין להם יכולת לעשות תחקיר או רצון לדעת את האמת.

מוח הכוורת, כפי שהוא מכונה, הוא המון אנושי חסר פנים או זהות, מוח קולקטיבי ששואב את כוחו מההנחה המפוקפקת שחוכמת ההמון היא האמינה ביותר. "בוא אני אספר לך סיפור נפלא", אומר אדם שוב, המנכ"ל והבעלים של ריפרש, סוכנות לשיווק דיגיטלי שמטפלת בלקוחות מרכזיים בישראל. "היה לי לקוח, רשת מסעדות, שחייל נכנס למסעדה שלו. לא נכנס, יותר מדויק יהיה לומר התפרץ. היה תור מחוץ למסעדה, והחייל בבוטות ובגסות דילג על התור והתיישב בשולחן, מבלי שדיבר עם המארחת. מבין 4-5 אנשים שישבו אתו בשולחן, רק הוא הזמין, ובעודו שם הוא התנהג בגסות, קילל והכפיש, עד שנאלצו להוציא אותו מהמסעדה.

"אז הבחור הלך לפייסבוק וכתב פוסט ארוך מאוד, שבו טען שמשפילים חיילים ברשת הזאת ולכן חיילים צריכים להתרחק מהרשת. בתוך שעות הוא זכה לאלפי לייקים ושיתופים, כי הרי זה נגע ללבו של כל מי שיש לו חייל בבית. הגולש הממוצע לא עושה תחקיר. הוא לא מרים טלפון ושואל 'מה קרה?'. הוא רואה חייל, הוא קודם כל מאמין. רק מה? ללקוח היו מצלמות, וההתנהגות של אותו לקוח צולמה. מאותו רגע היו לו שתי אופציות: להרים טלפון לחייל, להתנצל ולהציע לפצות אותו בחודש חינם במסעדה בתנאי שיוריד את הפוסט - זאת האופציה הקלה - או לומר שהלקוח לא תמיד צודק, שהוא משתמש בכוח של פייסבוק לרעה, ולאיים לתבוע אותו אם לא יוריד את הפוסט ויתנצל מיד. אני המלצתי ללקוח לעשות את הדבר השני, והחייל אכן התקפל, אבל מותגים לרוב מפחדים פחד מוות מלהתעמת עם הלקוחות שלהם. ברוב המקרים הם גם צודקים, כי ברוב המקרים יש צדק מסוים במה שהלקוח אומר, וכשיש קצת צדק אתה בבעיה".

שכרון כוח

בוקר אחד מתעורר ראש ממשלת בריטניה לגלות שנסיכת אנגליה, אולי החברה האהובה במשפחה המלכותית, נחטפה על ידי אלמונים. בתמורה להחזרתה בשלום דורשים חוטפיה מראש הממשלה לשכב עם חזיר, כשהוא מצולם ומועבר בשידור ישיר לכל בית במדינה. ראש הממשלה, כמובן, מסרב, והציבור - כפי שניתן לראות בפייסבוק, בטוויטר ובבלוגוספירה - תומך בסירובו להיכנע לטרור ולבצע את המעשה המבחיל.

ואולם, עד מהרה, לאחר שסרטון שבו נראית הנסיכה החטופה דולף לרשת, יחד עם מבצע חילוץ כושל ולאחר שנחשף כי אצבע - לכאורה של הנסיכה - נשלחה לתחנת טלוויזיה, דעת הקהל מתחילה להשתנות. לבסוף, הלחץ מחריף עד שראש הממשלה חשוף ללחץ מכל כיוון ולכוד בשיח ציבורי שאין לו אפשרות לנצח בו, הודות לסערה המתלהטת ברשתות החברתיות, שמועצמת ומעודדת על ידי התקשורת המסורתית.

התרחיש הזה, עלילת הפרק הראשון של "מראה שחורה", הסדרה הבריטית הדיסטופית של התסריטאי והיוצר צ'ארלי ברוקר, מדגים היטב את הסכנות הטמונות בכניעה המוחלטת של התקשורת הממוסדת, יחד עם המערכת הפוליטית, לחוכמת ההמונים כפי שהיא משתקפת בפייסבוק, בטוויטר ובשאר הרשתות החברתיות.

"יש בפרק הזה הסלמה קיצונית אמנם, אבל רואים רסיסים של תופעות כאלה גם כיום. הפחד הזה, שאי אפשר לשלוט בשיחה, בהחלט נמצא", אומר קובי גמליאל, מנכ"ל משרד המדיה החברתית iSocia. גמליאל, שניהל את הקמפיין המקוון לשחרורו של גלעד שליט, היה אחראי לתופעת רשת שהראתה את הצדדים החיוביים של המדיה החברתית, והצליחה לגייס מיליונים כדי להשאיר בתודעה את מצוקתו של חייל אחד במשך חמש שנים, עד שהובילה לשחרורו.

"החוק היחיד במדיה חברתית הוא שאין חוקים", אומר גמליאל. "זוהי מדיה שמשתנה, דרוויניזם טכנולוגי שאנשים לא יודעים איך לאכול. יש פה תהליך מסוים שהוא חלק מהחיים, והוא הולך להתעצם".

החשש הגדול ביותר הוא שדווקא מה שנראה כדמוקרטיזציה מוחלטת של המידע ושל הדיווח החדשותי עלולה להוביל לרודנות מסוג אחר, רודנות של המון, ויחד אתה לתופעות מכוערות של אלימות המונית, וירטואלית ופיסית. "אנשים לפעמים שוכחים שמה שנראה להם כדמוקרטיה, בהקשר הזה של שיח גולשים ורשתות חברתיות, יכול להיות הדיקטטורה המעוותת ביותר", אומר שוב.

"תאר לך שלכל אזרח היה בבית לחצן שמאפשר לו לקבל החלטות מדיניות ציבורית והפוליטיקאים היו צריכים לקבל כל החלטה שלהם לפי המדד הזה. לרשות האזרח שלא עובד בזה אין את המידע או את הכלים לקבל החלטות על התקציב. אין להם זמן לקרוא את כל ספר התקציב ולהחליט אם מעבירים 20 מיליון שקל לניצולי השואה או לסל התרופות. תאר לך שבן גוריון היה צריך להכריע על הקמת המדינה בעידן הפייסבוק לפי מספר הלייקים: יכול להיות שרוב העם לא היה תומך בהחלטה הזאת, מחשש שהיא תזמין מתקפה ממדינות ערב".

"בשנה שעברה", מוסיף שוב, "קמה קבוצה גדולה בפייסבוק נגד גלעד ארדן, בטענה שהוא אישר לירות בכלבים משוטטים. היתה רק בעיה אחת: הדבר הזה לא קרה מעולם. אבל בגלל פייסבוק כולם היו נגד ארדן. אפילו אתמול ראיתי חבר שלי בפייסבוק מצטרף לקבוצה הזאת".

באוגוסט 2012 נחשפה ראש ממשלת אוסטרליה, ג'וליה גילארד, לצד המכוער של המדיה החברתית, כשבמהלך סשן שאלות ותשובות עם גולשים בפייסבוק בנוגע למדיניות החינוך שלה היא הותקפה על ידי כמה גולשים, טרולים, שהטרידו אותה מינית ופירסמו הערות משפילות בעלות אופי מיני בתגובה לדבריה. לפיד ופוליטיקאים ישראלים נוספים אמנם לא סבלו מהתקפות משפילות כאלה, אולם בדינמיקה החדשה של הרשתות החברתיות, הן פוליטיקאים והן עסקים יוצאים לעתים קרובות כשידם על התחתונה, גם אם הם צודקים. לעתים קרובות, לשאלה מי צודק אין משמעות כשרוחות ההמון מתלהטות.

"אם הציבור מצליח באמצעות מחאה ציבורית לגרום לתאגיד לבדוק את עצמו טוב יותר, או לרגולטור לבדוק את עצמו, מה טוב", אומר שוב. "אבל לא תמיד זאת התוצאה ולא תמיד ההמון צודק. אתה לא תראה המונים יוצאים לכיכר רבין כדי לומר שטוב להם והם מרגישים מצוין, נכון? אותו דבר בכיכר הווירטואלית. הרוב הדומם, למשל, לא מתרגש מהמעידות הקטנות של לפיד".

התהליך הוא, במידה רבה, בלתי נמנע. אין דרך לעצור אותו, ככל שהפוקוס התקשורתי עובר למשחק של ויראליות ומספרים, וככל שהכלים הטכנולוגיים מאפשרים להמוני אנשים להתארגן ולפעול למען מטרה מסוימת, כך גם תגדל חשיבותו של מוח הכוורת, שבסך הכל מתחיל מרעיון מאוד פשוט: הרצון לדעת מה החברים שלי אוהבים באינטרנט. הפתרון היחיד, אולי, הוא ריסון מסוים של הכאוס האינטרנטי, אם ריסון שכזה בכלל אפשרי.

"הצד החיובי של הרשתות החברתיות הוא שהמערכות האלה הפכו את הציבור לפחות אדיש ויותר מעורב", אומר שוב. "פעם התחושה היתה שאתה לא באמת יכול להשפיע, או שכדי להשפיע אתה צריך להתעמת. אם גרת בחדרה, למשל, היתה לך גם פחות נגישות להפגנות. כיום, באמצעות הזירות החברתיות, גם אנשים שלא היו מעורבים לפני 'עידן הסושיאל' יכולים להיות בתוך המשחק הדמוקרטי. ובמובן הזה, המהפכה היא סופר חיובית".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#