כך מנסה אנדרו סאליבן להמציא מחדש את העיתונות - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כך מנסה אנדרו סאליבן להמציא מחדש את העיתונות

העיתונאי, הסופר ואחד מהבלוגרים הפופולריים בארה"ב הפתיע כשעזב את העיתונים הגדולים שבהם כתב כל חייו לטובת בלוג עצמאי שגובה דמי מנוי ולא מציג פרסומות ■ בינתיים זה גם מצליח לו

7תגובות

"האמת? אין לי מושג אם נצליח", מודה אנדרו סאליבן, כשנימה ברורה של דאגה נשמעת בקולו. הוא מחכה לרכבת בתחנת פנסילווניה בניו יורק, שאליה היגר מוושינגטון לפני כמה חודשים, אבל לא הרעש הבלתי פוסק של ניו יורק - שאת תשתיותיה הרעועות, התושבים "האימפוטנטים" שלה והקליטה הסלולרית בה ביקר בארסיות בבלוג שלו בחודשים האחרונים - הוא שמעורר בו דאגה. מה שגורם לו לחשוש הוא שלפני זמן קצר הוא עשה את ההימור הגדול בקריירה שלו, ועד כה נראה שהולך לו מצוין.

סאליבן, שנולד בבריטניה והיגר לארה"ב ב-1984, הוא עיתונאי, סופר ופרשן פוליטי, ואחד מהבלוגרים הפוליטיים הראשונים. לפני חודשיים, לאחר יותר מעשור שבו התארח הבלוג הפופולרי שלו, The Daily Dish, באתריהם של גופי תקשורת ממוסדים כמו "טיים" וה"אטלנטיק", הפתיע סאליבן את עולם העיתונות כשהכריז שיעביר את הבלוג שלו מאתר הבלוגים "דיילי ביסט" - האכסניה האחרונה שלו - לפלטפורמה עצמאית, ושהוא מתכוון לגבות דמי מנוי מקוראיו עבור קריאת התכנים בבלוג. ההכרזה הפתיעה רבים, משום שאנשים מסוגו של סאליבן, עיתונאים מפורסמים שידועים לציבור הרחב ונהנים משכר נדיב, לא נוהגים לבצע הימורים נועזים כל כך בקריירה שלהם. אבל סאליבן, שידוע בהתבטאויות שנויות המחלוקת שהוא נוהג לנפק ‏("לינקולן היה הנשיא ההומוסקסואל הראשון של ארה"ב" היא אחת מהן‏), אינו בדיוק אדם שמפחד מפלירטוט עם סכנה.

"אנחנו מותשים", אומר סאליבן, 49, בראיון בלעדי ל-Markerweek, כשלושה שבועות לאחר עלייתו של The Dish, הגרסה העצמאית והמשודרגת של הבלוג שלו לאוויר. "ב-31 בדצמבר הגיע החוזה שלנו עם הדיילי ביסט לסיומו. ישבנו - העובדים שלי ואני - והבנו שיש כל כך הרבה דברים שרצינו לנסות שלא נוכל לעשות ב'דיילי ביסט' אבל אולי נוכל לעשות בתמיכת הגולשים. האמנו שזה העתיד, תוכן שנמכר ישירות לגולשים, בלי תיווך, ושנוכל לבנות מערכת יחסים משמעותית יותר עם הקוראים שלנו אם לא תהיה לנו רשת ביטחון. אם הם לא יוכלו לומר 'יש להם שוגר־דדי' כדי להימנע מתשלום, ויבינו שאו שהם תומכים בנו או שהבלוג נעלם. אבל בסך הכל ארבעה מאתנו עשו את כל זה, והיו לנו שישה שבועות בלבד לעבוד על זה. להקים עסק זה עניין מסובך, במיוחד מבחינה פיננסית, ותמיד משהו משתבש בדרך, כך שהעצבים שלנו מרוטים".

בינתיים נראה שההימור של סאליבן משתלם. ב-3 בינואר, כשהודיע לקוראי הבלוג שלו ב"דיילי ביסט" שהוא מתכוון להעביר את הבלוג לפלטפורמה עצמאית שתתבסס על דמי מנוי שנתיים של 20 דולר, הוא ביקש מקוראיו לסייע בכיסוי העלויות וליהפך למנויים עוד לפני עליית האתר לאוויר. אפילו הוא לא יכול היה לדמיין את התגובה הנלהבת. תוך שלושה שבועות מרגע ההודעה עד לעליית האתר גייס סאליבן 511 אלף דולר מאלפי קוראים נאמנים שלו, שחתמו על מנוי עוד לפני שהיו יכולים לראות את האתר שעליו הם מנויים. בזמן שעבר מאז שהושק האתר באמצע פברואר גדל המספר הזה ל-625 אלף דולר, מתוך מיליון דולר בסך הכל שהוא מבקש לגייס עד סוף השנה הראשונה.

הניסוי של סאליבן חשוב משום שהוא עשוי להוות ציון דרך חשוב במעברה של העיתונות לעולם הדיגיטלי, שבו חוקי המשחק שונים, האפשרויות לרווח מצומצמות יותר, ועיתונאים צריכים ליהפך לאנשי עסקים עם פלטפורמות משל עצמם וכישורי שיווק עצמי, במקום להסתמך על העיתונים הקורסים. סאליבן הוא אולי בלוגר ידוע עם קהל נאמן של 1.2 מיליון קוראים, אולם גדולים ממנו כבר ניסו במשך השנים לצאת לדרך עצמאית, במנותק מהפלטפורמות הממוסדות שבהן התפרסמו, וכשלו בדרך. אם The Dish יצליח, הוא עשוי לסמן לא רק את העתיד של סאליבן, אלא את עתידה של העיתונות.

סאליבן גם הגדיל את ההימור בכך שהחליט שהגרסה העצמאית של The Dish תהיה נטולת פרסומות לחלוטין, בניגוד לכל בלוג ואתר חדשות שיוצרים כך את הרוב המכריע של הכנסותיהם. "המטרה היא לומר לקהל שלנו: זה רק אתם ואנחנו. הכל תלוי בכם", הוא מסביר. "זה העתיד לדעתי. אנשים יותשו מכך שהם מופצצים בפרסומות, בפופ־אפים ובתוכן שיווקי בכל אתר שהם מבקרים בו, וישלמו כדי שיחסכו מהם את זה. הצלחנו לגייס בחודש אחד יותר ממה שהרווחנו בשנתיים - ההרגשה היא שאנחנו שולטים בגורלנו".

מעמיק את הקשר 
עם הקוראים

The Dish, שכולל מאמרים ארוכים על פילוסופיה, תיאולוגיה, פוליטיקה והומוסקסואליות, נשען רובו ככולו על אישיותו מעוררת המחלוקת ורבת הסתירות של סאליבן - פרשן פוליטי שמרני ורפובליקאי מתון שתומך בברק אובמה, הומוסקסואל מוצהר ונשא איידס גאה. הוא מזדהה כחלק מקהילת הדובים ההומוסקסואלית וחי עם בעלו ושני כלבים, אבל גם מצהיר על עצמו כקתולי מאמין, אמונה דתית שלא מנעה ממנו באחרונה להכעיס את כל העולם הקתולי כשטען שרוב הקרדינלים שיבחרו את האפיפיור הבא הם הומוסקסואלים בעצמם. סאליבן, לשעבר עורכו הראשי של המגזין "ניו ריפבליק", הוא דמות מעוררת מחלוקת, אורח מבוקש בתוכניות טלוויזיה כמו ה"דיילי שואו", עוף מוזר עם דעות ימניות בזירה תקשורתית ליברלית ופעיל למען הקהילה הגאה וקהילת נשאי האיידס בתוך הימין השמרני. ההתבטאויות שלו הכניסו אותו לעתים קרובות לצרות בעבר, אבל כפי שהוא מסביר, מחלוקות בעבר פירושן קוראים נאמנים בהווה.

"אם אנשים ניגשים אלי ברחוב ומזהים אותי מהטלוויזיה, הם קוראים לי 'מר סאליבן'. אם הם מכירים אותי מהבלוג, הם אומרים לי 'היי אנדרו'. רבים מהקוראים שלי עברו חוויות מעצבות אתי. הם חוו את ה-11 בספטמבר איתי, את מלחמת עירק, את בחירתו של אובמה. עברנו המון יחד, וזה חיוני לבנייה של פלטפורמת אינטרנט בת קיימא שמבקשת מאנשים לשלם על תוכן. מיום ליום אני מגלה ש-13 שנה של כתיבת בלוג יכולות לבנות קהל איתן בדרך ששום דבר אחר לא יכול".

סאליבן נולד ב-1963 וגדל בסאסקס. הוא למד באוקספורד ושימש כראש מועדון הדיבייט של האוניברסיטה, לפני שהשלים תואר שני ודוקטורט באוניברסיטת הרווארד והיגר באופן סופי לארה"ב, המדינה המאומצת שלו. הוא החל את הקריירה העיתונאית שלו ב-1986 ב"ניו ריפבליק", ובין 1991 ל-1996 גם שימש כעורכו הראשי, כשהוא מעלה את התפוצה של המגזין הוותיק לשיא של 103 אלף. מאז סוף שנות ה-80 פועל סאליבן למען שוויון בנישואים לזוגות חד מיניים, נושא שעליו כתב את ספרו ראשון, רב המכר "כמעט נורמלים" ‏(Virtually Normal‏). ב-1993, לאחר שאובחן כנשא HIV, נושא שעליו כתב רבות, מאמר במגזין "דה ניישן" הגדיר את סאליבן כפעיל המשפיע ביותר של העשור למען זכויות ההומוסקסואלים. אבל לא תמיד הוא היה חביבה של הקהילה הגאה.

"הרפובליקאים לא רוצים שום קשר אלי, וגם הדמוקרטים לא", אמר פעם בראיון לסופר צ'אק פאלאניוק. בעוד שהוא מגדיר את עצמו כשמרן, תומך במסים נמוכים ובממשלה קטנה ומתנגד למדינת רווחה ולהתערבות ממשלתית בכלכלה, הוא גם מתנגד לעונש המוות ולעינויים ותומך בזכויות שוות לזוגות חד מיניים - דעות שמזוהות עם השמאל הליברלי. שני הצדדים של המפה הפוליטית, אמר פעמים רבות, מתקשים להכיל את המורכבות של עמדותיו. "הרבה אנשים אומרים שאתה לא יכול להיות נוצרי, שמרן והומוסקסואל בה בעת, שזה כמו לומר שאני לא קיים", אמר באחרונה בנאום שנשא בהברפורד קולג' בארה"ב.

במשך השנים הביע סאליבן שורה של דעות שלכאורה סתרו זו את זו: הוא תמך בבוש בתחילת כהונתו ותמך במלחמה בעירק, אבל אז ביקר בחריפות את האופן שבו ניהל הממשל את המלחמה באותן מדינות. הוא הביע תמיד תמיכה בישראל ואף הגדיר את עצמו כציוני, אבל גם הביע תמיכה בכפייה של פתרון שתי מדינות לשני עמים על ישראל והפלסטינאים. למרות הפעילות שלו למען הקהילה הגאה והביקורת החריפה שלו על הכנסייה הקתולית, הוא הגדיר אותה כ"מוסד היקר לי ביותר". ואף שהוא עדיין מגדיר את עצמו כשמרן וכרפובליקאי, הביקורת החריפה שלו על הממסד הרפובליקאי - שעליה כתב בהרחבה בספרו "הנפש השמרנית" ‏‏(The Conservative Soul) - גרמה לו לתמוך בג'ון קרי לנשיאות ארה"ב ב-2004 ובאובמה ב-2008 וב-2012. הדעות של סאליבן כל כך חריגות בנוף האמריקאי, שב-2009 הגדיר אותו המגזין "פורבס" כאחד מ"25 הליברלים המשפיעים ביתר בתקשורת האמריקאית" - הגדרה שסאליבן שנא וכתב נגדה.

את הבלוג שלו הוא פתח ב-2000, בזמן שכתב טור עבור ה"סאנדיי טיימס" וכתבות עבור המגזין של "ניו יורק טיימס" ‏(ממנו פוטר ב-2002‏), במטרה לאפשר במה לדעות שמרניות שהתקשה להעביר בזירה הליברלית ברובה של העיתונות הממוסדת. עד 2003 גדל מספר הקוראים בבלוג ל-300 אלף קוראים ייחודיים בחודש, ומשם ליותר ממיליון. במשך שש שנים הוא כתב את הבלוג לבדו וללא שכר, למעט שני גיוסי כספים קטנים מקוראיו, עד שב-2006 העביר את הבלוג לאתר האינטרנט של המגזין "טיים" ולאחר מכן לאתר האינטרנט של ה"אטלנטיק", שם הוא הורשה להעסיק מתמחים שיעזרו לו להעלות 240 פוסטים בשבוע. ב-2011 הוא עזב את ה"אטלנטיק", יחד עם שלושת המתמחים שלו, ועבר ל"דיילי ביסט", אתר הבלוגים של עורכת "ניוזוויק" טינה בראון, והפך את הבלוג שלו מעוד בלוג פוליטי לאתר דעות וחדשות שפועל 24 שעות ביממה ונסמך על מאמרי דעה ועל אגרגציה של חומרים חדשותיים, בנוסף להרהוריו של סאליבן ולתגובות של קוראים.

למרות הקריירה הענפה שלו בעולם העיתונות, הבלוג הוא זה שהפך את סאליבן לעיתונאי משפיע באמת, בזכות הקהל הנאמן והקול הייחודי שלו. במשך השנים זכה הבלוג בפרסים רבים ובפופולריות לא קטנה: ב-2008 דיווח ה"ניו יורק טיימס" שהוא אחראי ל-30% מתעבורת הגולשים באתר המתחדש של ה"אטלנטיק". כעת חוזר סאליבן למקורותיו ומתפעל את הבלוג שלו בעצמו - רק שהפעם, בניגוד לעבר, יש לו שמונה עובדים שהוא צריך לשלם להם, שלושה מהם הם המתמחים שלו לשעבר שנהפכו כולם לעורכים בכירים בגרסה החדשה של The Dish. הוא כבר לא רק כותב, אלא גם איש עסקים. "היו לי שתי אפשרויות: להפסיק לכתוב את הבלוג או לבלוע את הצפרדע ולהבין שאני צריך ליהפך לאיש עסקים", הוא מסביר. "אני הרי לא רוצה להיות איש עסקים. אני כותב. אני רוצה לכתוב. אבל החלטתי לצאת לעצמאות מפני שנמאס לי לתהות מה יקרה ואיפה העתיד ומה יהיה עם העיתונות ומה עשוי לעבוד. זה נבע באופן חלקי מתסכול מקצועי, בטח. אמרתי 'פאק איט, בואו נגשים את העתיד עכשיו' ונראה אם זה עובד. אם לא, לא נורא, לפחות נלמד משהו".

קודם כל תוכן


בתחילת ינואר הודיע סאליבן על המעבר הקרוב שלו לפלטפורמה עצמאית בכתובת andrewsullivan.com. הוא ביקש לבחון שתי תיאוריות: האחת, שקוראים שאוהבים עיתונות איכותית יסכימו לשלם עליה גם בפורמט דיגיטלי; והשנייה, שעיתונאים בודדים אינם זקוקים בהכרח למטרייה המגוננת של העיתונים והאתרים הגדולים, ויכולים להשתמש ברשת כדי ליהפך למותג משל עצמם. בעיני סאליבן, שני הרעיונות האלה עשויים לאפיין את עתידה של העיתונות. "כשהתחלתי לכתוב בלוגים לפני 12 שנה, עשיתי זאת משתי סיבות: סקרנות וחופש", כתב בפוסט ארוך ב–The Dish המחודש, שבו הסביר לקוראיו את החלטתו לצאת לדרך חדשה וביקש מהם לתמוך בו.

"הייתי סקרן בנוגע לכתיבה במדיום החדש הזה, ולראשונה הרגשתי חופש מוחלט ככותב. בבלוג הקטן שלי לא הייתי חייב דין וחשבון לאיש, מלבד לקוראים. לא היה לי עורך שהייתי צריך לרצות, לא מפרסמים לחזר אחריהם, לא מו"ל, לא קולגות. אולי זה מפני שעבדתי בתקשורת הממוסדת כל כך הרבה זמן, אבל ההיבט הזה עדיין מרגש אותי מדי יום. בפעם הראשונה בהיסטוריה, כותב - או קבוצה של כותבים ועורכים - יכולים להגיע למאות אלפי קוראים באופן מיידי, בלי שום מתווך".

גם אחרי השבועות הראשונים שלו כמייסד של החברה הטרייה Dish Publishing, שהקים עם ההכרזה על עצמאות, מאמין סאליבן שהוא צופה את עתיד העיתונות. "אני חושב שההצלחה הראשונית שלנו - שעדיין מדהימה אותנו - קשורה למגמות רחבות יותר שקורות ברשת. בניגוד לתקשורת הממוסדת, ברשת אנשים מתחברים זה עם זה. הם רגילים לתקשר במיילים או בפייסבוק, לדבר עם אנשים שהם מכירים: חיבור של אדם לאדם. האינטרנט הוא מקום שבו למוסדות שאין מאחוריהם שם או פרצוף אין סמכות. את מה שאנחנו עשינו אף מוסד לא יכול לעשות, משום שאנחנו מטפחים ומתחזקים את הקשר האישי עם הקוראים שלנו. זה הדבר הייחודי בבלוג. אף אחד לא רוצה להיות חבר של מוסד".

אם הבלוג הפך את סאליבן מעיתונאי ופעיל גאה לפרשן משפיע, הרי שהעצמאות המחודשת עשויה לשדרג שוב את מעמדו, הפעם לסטטוס של חלוץ עיתונאי. המודל החלוצי של The Dish מתבסס על מנוי שנתי שמחירו 20 דולר או מנוי חודשי שמחירו 1.99 דולרים. בדומה לאתריהם של עיתונים כמו "ניו יורק דולרים.יימס" או "הארץ", האתר יתבסס על מודל המכונה "פרימיום" ‏(Freemium‏), שבו הגולשים יכולים לקרוא מספר מסוים של כתבות בחינם מדי חודש לפני שהם מתבקשים לשלם על מנוי אם ברצונם להמשיך לקרוא. עם זאת, בניגוד לאתרים אחרים, חומת התשלום של סאליבן נזילה במיוחד: מי שנכנס לפוסטים שלו דרך לינקים מאתרים אחרים, עדיין יכול לקרוא בחינם. "קשה להשוות את מה שאנחנו עושים למישהו אחר, כי זה חסר תקדים", הוא אומר. "בחרנו במודל הזה כי הבנו שכל המודלים האחרים מחללים את היושר שלנו, ולכן החלטנו לנסות משהו שאנחנו יכולים לנסות רק מפני שאנחנו קטנים, אבל אם נצליח מדובר במודל שבלוגים אחרים יוכלו לאמץ".

"הסיבה שאנחנו עושים את זה כפי שאנחנו עושים את זה היא לסלול דרך שגם בלוגים ואתרים קטנים יותר יוכלו ללכת בה", הסביר סאליבן בבלוג שלו, בפוסט שהסביר את המודל העסקי של האתר. "אנחנו מאמינים באינטרנט שמתחיל מהתחתית, שמאפשר ל-1,000 פרחים לפרוח במקום לרשת שנשלטת על ידי תאגידים, ובמקום מרחב חופשי מהווה כר פורה למוסדות גדולים וחזקים ואלגוריתמים פולשניים של פרסום. אנחנו רוצים לעזור לבנות סביבת מדיה חדשה, שלא עוסקת רק בפרסום או רווח מעל הכל, אלא מוקדשת קודם כל לתוכן ולאיכות".

תוך שלושה שבועות ובלי אתר באוויר הצליח סאליבן לגייס יותר מחצי מיליון דולר מקהל הקוראים שלו, וכשהאתר שלו בקושי סוגר חודש הוא קרוב להפליא ליעד הפיננסי שהוא העניק לעצמו עוד 11 חודשים להשלים. עולם העיתונות, שהוכה בהלם כשהחליט לעזוב את ה"דיילי ביסט", מתפעל כעת ממנו ומהניסוי המוצלח שלו. לכאורה, מצבו טוב מאי פעם. אז למה הוא נשמע כל כך מודאג?

"אנחנו נמצאים עכשיו בשלב הבעייתי", הוא מסביר, ושולל את ההתלהבות התקשורתית המוקדמת מהצלחתו הראשונית. "אחרי ההתלהבות של ההתחלה, עכשיו המשימה שלנו היא לתחזק את ההתלהבות ולהגביר אותה אם אנחנו רוצים להיות עסק בר קיימא. עד כה רק כמה אלפים מתוך מיליון קוראים הקליקו על Read On כשנתקלו בבקשת התשלום שלנו ועשו מנוי. חלקם גם נתנו יותר מ-20 דולר, בגלל הקשר הרגשי החזק שלהם לאתר: אחד למשל שילם 10,000 דולר. המשימה שלנו כרגע היא לגרום ליותר קוראים להקליק ולשלם".

"זאת הרגשה שונה כשאתה ישות עצמאית", הוא אומר. "אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים. אדונים לגורלנו. הצלחנו לעשות בחודש דברים שבמוסדות אחרים היו לוקחים נצח בגלל הביורוקרטיה. אבל אנחנו נמצאים כרגע בתקופה מייסרת, שבה אנחנו עדיין לא יכולים לדעת כמה אנשים עוד יירשמו ואם הניסוי הזה יחזיק מעמד".

כשהוא נשאל לגבי התוכניות העתידיות שלו 
ל-The Dish - אם הוא מתכוון להשאיר את האתר כבלוג שממוקד בכתיבה שלו, או לפתח אותו למשהו גדול יותר, אולי כלי תקשורת חדש? האם הוא מתכוון להכניס פרסומות לאתר אם מודל המנויים לא יצליח כפי שציפה? - מעדיף סאליבן שלא לתת תחזיות. "זה יכול להיות כל דבר. למדתי שהמיזם צריך ללמד אותי לאן זה צריך ללכת. במקום לעשות תוכניות לעתיד, מה שבכוונתנו לעשות זה לגשש את דרכנו קדימה בזהירות, לפי מה שעובד ומה שלא עובד. פוטנציאלית, כן, הייתי רוצה שזה יהיה אתר מוביל לכל מי שיש לו עניין ברמה מסוימת של תוכן. אנחנו דנים בפילוסופיה ובדת ובנושאים מסובכים כמו תפקיד המנכ"לים בתרבות התאגידית כיום, כך שאנחנו לא נמשוך המונים, אבל כבר תפסנו במובן מסוים חלק חשוב מהאליטה האמריקאית. ולא רק מבוגרים, אלא גם צעירים. אז אין סיבה שתוך עשר שנים, נגיד, לא נהיה ההאב הדיגיטלי של העיתונות האמריקאית. זה יעד שאפתני ואנחנו עדיין לא שם, אבל זה נמצא שם, באחורי המוח שלנו".

בינתיים, הוא אומר, הוא פשוט שמח להיות עצמאי ולנסות משהו חדש, במקום לחכות שהתנאים שלו יורעו והוא יצטרך לעבור למעסיק חדש. "זה כל כך מרתק לא לדאוג מעיתונות בעידן הדיגיטלי ופשוט לעשות אותה", הוא אומר. "לפעמים אנחנו שוכחים כמה מרגש ומרתק זה ליצור מחדש מקצוע באופן מוחלט ולראות איזה מודל יעבוד הכי טוב. במובן מסוים, העיתונות נהפכה לעצלנית ולבעלת חשיבות עצמית מוגזמת, ובעידן שבו כל אדם עם חשבון פייסבוק הוא עיתונאי - זה לא יכול להימשך. זה כמו שריפה ביער, ואנחנו, העיתונאים, גדלים בצל השריפה הזאת. ואני באמת כבר חייב לתפוס את הרכבת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם