"בכל יום אני מוסיף ידע לאנושות - וזו חוויה שרק מעטים עוברים" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"בכל יום אני מוסיף ידע לאנושות - וזו חוויה שרק מעטים עוברים"

ההורים רצו שילמד משפטים או הנדסה, אבל אשרף בריק התאהב דווקא בכימיה, ואחרי שנים של עבודה קשה נהפך לפרופסור הערבי הראשון לכימיה בישראל. לאחר שגרף לא מעט פרסים יוקרתיים, הוא מקווה שצעירים ערבים ילכו בעקבותיו

23תגובות

דבר בחייו המוקדמים של פרופ' אשרף בריק לא רמז לאן הוא יגיע עוד לפני שימלאו לו 40: לא המשפחה שלה נולד, לא המקום שבו גדל ולא הסביבה שבה שמע שוב ושוב שכימיה היא לא מקצוע פרקטי, ושעדיף שיבחר בתחום עיסוק אחר, למשל רפואה או ראיית חשבון. אבל לבריק היה דבר אחד ששיכנע אותו לא לוותר על החלום: בפשטות אפשר לומר שזו היתה אהבה.

עד כיתה ט', הוא מעיד על עצמו, "לא הייתי מבריק במיוחד", אלא שאז הוא פגש את הכימיה. "זה הדהים אותי, וידעתי שזה מה שאני רוצה ללמוד", הוא מספר. "הייתי עושה ניסויים בבית, ורץ אחרי אמא שתריח את ריח הכלור שעולה מאלקטרוליזה של מלח. התחלתי לברר מסביב, ואמרו לי שאם אני רוצה ללמוד כימיה באוניברסיטה, חשוב שאהיה טוב גם במתמטיקה ובאנגלית. זו כבר היתה בעיה. למזלי הייתי שחקן כדורגל טוב, והמאמן ידע מתמטיקה. האימונים התקיימו בשבת, ולכן הייתי צריך לצאת מבית הספר מוקדם, אז אמרתי למאמן - אתה חייב לפצות אותי. עשינו דיל: כדורגל תמורת מתמטיקה, וזה עבד".

25 שנה אחרי, בריק הוא פרופסור מן המניין במחלקה לכימיה באוניברסיטת בן גוריון. ביוני הקרוב הוא יקבל את פרס טטראהדרון לחוקרים צעירים בתחומי הכימיה הביו־אורגנית והרפואית, לאחר שבשנים האחרונות קיבל את פרס החברה הישראלית לכימיה לכימאי הצעיר המצטיין ‏(2011‏) ואת פרס טורונטו למצוינות במחקר של אוניברסיטת בן גוריון ‏(2012‏).

המחקר של בריק עוסק בסינתזה ‏(ייצור‏) של חלבונים, במיוחד כאלה שעוברים שינויים, במטרה להבין את ההשפעה של השינויים האלה על מבנה החלבון והתפקוד שלו. כך לדוגמה, פיתח הצוות שיטה ייחודית לייצור חלבונים הקשורים לחלבון אוביקוויטין ‏(Ubiquitin‏). אוביקוויטין משמש לסימון חלבונים שנועדו לפירוק לשם המשך תפקודו התקין של התא. השיטה יצרה התעניינות רבה, בין השאר של חתן פרס נובל אהרן צ'חנובר, שהצוות שלו בטכניון עובד בשיתוף פעולה עם הצוות של בריק.

אייל טואג

להדיוטות שאינם בקיאים בכימיה נשמע המחקר של בריק כמו מדע בדיוני, אך בעתיד תהיה לו השפעה בתחומים שונים, כמו פיתוח תרופות. "ייצרנו ארגז כלים כימי שמאפשר לנו להכין מגוון רחב של חלבונים, וכך אנחנו יכולים לעזור לקהילה המדעית", הוא אומר. "במקום לעשות זאת בשיטות הנהוגות בקרב ביולוגים, אנחנו מסתמכים על הידע הכימי שלנו כדי לייצר אותם במעבדה. אני מאמין שכדי לעשות מדע בעל משמעות, שיכול לתרום להבנה של מחלות ולפיתוח תרופות, חייבים לשלב דיסציפלינות שונות".

"כשאתה נהנה, 
כל השאר לא חשוב"

בריק נולד בכפר אבו סנאן שבצפון, בן למשפחה בת עשרה ילדים. לאף אחד מבני משפחתו לא היה תואר אקדמי, וגם תעודת בגרות לא היתה מובנת מאליה. עם סיום התיכון קיווה בריק להתקבל ללימודי כימיה באוניברסיטה, אבל בסביבתו התעקשו שהוא חייב ללמוד הנדסה, כי זה מקצוע יוקרתי יותר.

"התחלתי ללמוד הנדסת כימיה באוניברסיטת בן גוריון, וגיליתי שזה לא מה שאני רוצה. זו לא היתה כימיה ברמה המולקולרית, אלא כימיה מהסוג שבו עוסקים בתעשייה. אחרי שנה עברתי למחלקה ללימודי כימיה, ושם סיימתי את התואר הראשון".

עם תואר ראשון בכימיה היה בריק יוצא דופן בכפר, שבו האקדמאים למדו לרוב משפטים, רפואה או ראיית חשבון. "לא ידעתי מה לעשות בהמשך. התואר לא סיפק אותי, ותהיתי לאן להתקדם. לא היתה לי אסטרטגיה ברורה. החלטתי לחזור לצפון וללמוד בטכניון לתואר שני בכימיה".

בזמן הלימודים פגש בריק את פרופ' אהוד קינן, שניהל קבוצת מחקר במכון סקריפס בסן דייגו, והוא הציע לו להצטרף אליו בארה"ב ולעשות שם את הדוקטורט שלו. ב–1997 הצטרף בריק לקבוצת המחקר של קינן, והתמחה בסנתוז של מולקולות. "הייתי אז בן 24 ומעולם לא ביקרתי בחו"ל. למען האמת, לא היה לי מושג היכן נמצאת סן דייגו. הכירו לי אשה נחמדה שלימדה אותי מלים יום־יומיות באנגלית, כי יש הבדל בין עבודת מחקר במעבדה לבין ללכת לשוק".

לאחר תשע שנים בארה"ב, כשהוא כבר נשוי לסאוסאן, החליט בריק שהגיע הזמן לחזור ארצה. הוא קיבל הצעה מאוניברסיטת תל אביב, אבל דחה אותה ‏("אני לא יכול להתמודד עם הפקקים והצפיפות של המרכז"‏), ולבסוף התחיל לעבוד באוניברסיטת בן גוריון. באותה תקופה עברה המחלקה לכימיה באוניברסיטה תהליך של התחדשות, ובריק היה אחד מכמה חוקרים צעירים שנקלטו לעבוד בה. כיום הוא מרצה ומנהל קבוצת מחקר.

בריק יודע שהמחקר שלו - פורץ דרך, מרתק ומסעיר ככל שיהיה - לא יוצא מחוץ לגבולות האקדמיה, וכי רובם המוחלט של הישראלים כלל לא מודעים לקיומו ו"מתעניינים יותר במה שמאסי עושה על המגרש", כפי שהוא מגדיר זאת. זה לא מטריד אותו במיוחד: עבורו, החקירה המתמדת היא המקום שבו הוא רוצה להיות. "כשיש לך רוגע נפשי ואתה נהנה ממה שאתה עושה, כל השאר לא חשוב".

לפרסים שקיבלת בוודאי יש משמעות עבורך.

"אני לא עובד בשביל הפרסים, אלא כי אני אוהב את מה שאני עושה. כל יום אנחנו מוסיפים ידע לאנושות, וזו חוויה שרק מעטים עוברים. פרסים ותגמול כספי הם לא המניע שלנו. הרבה אנשים מרוויחים יותר מאתנו - השאלה היא אם הם מסופקים כמונו. פרסים הם דבר נחמד והם נותנים תחושה טובה, אבל הם לא המטרה. הדרייב שלנו הוא לגלות דברים חדשים, לבוא בבוקר למעבדה ולשמוע תוצאה חדשה, לפרסם מאמר. שאר הדברים שוליים. אני לא כותב מאמר כדי לזכות בפרס. אני רוצה להגיע לתגליות, לפרסם ראשון מאמר פורץ דרך".

זו גם הסיבה לכך שהוא לא מתפתה לעבור 
להיי־טק, שם בוודאי יוכל להרוויח יותר. "בתעשייה יש תגליות חשובות ותרומה אדירה, אבל כחוקר עצמאי באקדמיה אני נהנה מחופש גדול ומוטלות עלי הרבה פחות מגבלות. אני לא צריך לייצר מוצר, רק לתרום לידע האנושי. אני מחליט על הכיוון המחקרי והולך על מה שמעניין אותי. בנוסף, כאן אני יכול לגדל את הדור הבא של החוקרים. אני מעודד את הסטודנטים שלי לצאת לעולם, לנסוע לחו"ל לפוסט־דוקטורט, לנצל את הלימודים כדי לפתוח אופקים חדשים".

במעבדה של בריק, שמתפרשת על כמה חדרים בבניין האפור של המחלקה לכימיה, עובדים מאסטרנטים, דוקטורנטים ופוסט־דוקטורנטים מהודו, מקנדה ומישראל, לצד מכשירים מתוחכמים. בריק מתהלך ביניהם, מסביר מה הם עושים ומציג גרפים על מסך המחשב. כל אחד מהמכשירים האלה, אפורים ולא מושכים למראה, שווה עשרות ומאות אלפי דולרים. "החלק הקשה ביותר בעבודה הוא השגת המימון", אומר בריק, "זה האתגר הגדול. האוניברסיטה מקצה תקציב מסוים למעבדה, אבל את השאר אני צריך להשיג בעצמי בכל מיני מענקים. אם הייתי עורך את אותו מחקר בשווייץ או בגרמניה, התקציב שלי היה גדול פי שלושה או ארבעה ובקבוצה שלי היו פי שניים יותר חוקרים. אבל העבודה כאן אפשרית. אמנם אני צריך לעבוד קשה יותר מעמיתיי באירופה כדי להשיג מימון, אבל אני מרוצה ממש שיש לי".

הסטודנטים שאתה מלמד שונים מהסטודנט שאתה היית?

"כן. הסטודנטים הצעירים - ואני מדבר על העולם כולו, לא רק על ישראל - שאפתנים פחות ומפונקים יותר. הם רוצים לקבל הכל בקלות, להגיע למשרות נחשבות. אבל ההצלחה לא באה מהיום למחר".

מה ההישג הגדול שלך עד כה?

"במישור האישי אני הפרופסור הערבי הראשון לכימיה, ומצד אחד זה הישג, אך מצד שני זה מראה את המחסור בערבים בתחום הזה. אני משמש דוגמה לצעירים רבים, במיוחד במגזר הערבי, שאפשר לפרוץ גבולות ולהתקדם כל עוד אתה מבין שצריך לעבוד קשה ולהאמין ביכולת שלך. רציתי ללמוד כימיה ועשיתי זאת אף שבאותה תקופה מעטים במגזר עשו זאת. חשוב לי להגיע לבתי ספר במגזר הערבי כדי לפגוש מורים לכימיה ולדבר עם התלמידים, ואני עושה את זה בכל הזדמנות.

"נתקלתי בקשיים מהיום הראשון, אבל לא נתתי לדבר לעצור אותי. אם אתה רוצה להצליח - אתה תצליח. וכשתצליח, כולם ירצו לעבוד אתך. אני מנסה להיות מודל לחיקוי לצעירים ערבים, שיגידו 'הוא הצליח בכימיה אז אני יכול להצליח במתמטיקה, או בגיאולוגיה, או מה שלא יהיה'. אין דבר שמקרב בין אנשים כמו מדע. כשאתה מצליח אנשים מכירים אותך, וזו הדרך הטובה ביותר לנפץ סטיגמות".

פרס נובל בא בחשבון?

בריק מחייך חיוך רחב: "מה פתאום, לא מדברים על זה".

 

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#