לא רק הכסף מדבר: כך מטרפדת המחאה החברתית את עסקת המכירה של ים המלח - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

לא רק הכסף מדבר: כך מטרפדת המחאה החברתית את עסקת המכירה של ים המלח

עידן עופר רוצה למכור את כימיקלים לישראל, פוטאש הקנדית רוצה לקנות - ובכל זאת, העסקה לא יוצאת אל הפועל ■ בעידן הצדק החברתי, כסף כבר לא יכול לקנות הכל

17תגובות

הרבה עוגמת נפש סופג עידן עופר בשנים האחרונות. חברת האחזקות שבשליטתו, החברה לישראל, אינה רווה נחת ברבות מהשקעותיה - אם זה מיזם הרכב החשמלי בישראל בטר פלייס, שעלה לה מאות מיליוני דולרים והסוף להשקעות בו אינו נראה קרוב; אם זה מיזם הרכב קורוס במזרח הרחוק שעדיין צריך להראות קבלות; אם זו יצרנית השבבים טאואר, שמזה שנים ארוכות מספקת עבודה לתושבי הצפון ומציגה הכנסות שיא, אך בכל פעם שהיא נוגעת בארץ המובטחת ונדמה כי הגיע הרגע שבו תצליח לעמוד על הרגליים ולהרוויח כסף מכזיבה ברבעון נוסף של הפסדים; אם זו חברת הספנות צים, שאמנם הציגה רווחים ברבעון האחרון, אבל אחרי הסדר החוב שעברה לפני שלוש שנים ובהתחשב במצב ענף הספנות העולמי קשה לבנות עליה; ואם אלה אפילו בתי הזיקוק, שתנודות במחירי האנרגיה הופכים אותם לנכס המדלג מרווח להפסד.

בתוך עוגמת הנפש הזו יש לחברה לישראל נחמה אחת: יצרנית האשלג והפוספטים כיל, שהיא החברה המצליחה בישראל בעשור האחרון ומכונת דיווידנדים שלא נראתה כמוה בבורסה הישראלית. החברה חילקה במהלך 2012 יותר ממיליארד דולר בדיווידנדים, מעט פחות משחילקה ב–2011 וקרוב לסכום שחילקה ב–2010. זאת בזמן שיתרת רווחי החברה מסתכמת בכ–10 מיליארד שקל ‏(2.8 מיליארד דולר‏).

אביבי חופי

יותר מכך, התרנגולת המטילה ביצי זהב של משפחת עופר היא כרגע הסחורה החמה בשוק שבו היא פועלת. שוק האשלג העולמי גועש, והשחקנית הדומיננטית בענף רוצה לרכוש את כיל. לפי הפרסומים בתקשורת בשבועות האחרונים, פוטאש הקנדית מוכנה לשלם לעופר עבור כיל מחיר גבוה מהמחיר שבו נסחרה החברה בבורסה בשיאה, בימי הגיאות העליזים טרם המשבר הפיננסי של 2008. כיל הגיעה אז לשווי של יותר מ–70 מיליארד שקל, גבוה בכ–15% משוויה כיום - תג מחיר שנראה היה שלא יודבק שוב לחברה, עד לאחרונה.

קרב ענקיות בענף

כיל נהפכה לסחורה חמה כל כך לא כי מחירי האשלג חזרו לרמות השיא שבהן שהו לפני חמש שנים, אז הגיע מחיר הזהב הלבן, שמדשן את אדמות הגידולים החקלאיים ברחבי העולם, ל–800 דולר לטונה ומעלה. מחירי האשלג כיום נמוכים הרבה יותר: 400–500 דולר לטונה בלבד. החיזור אחרי החברה גם לא נובע מהעניין של משקיעים זרים לראות את הדיווידנדים מים המלח זורמים לכיסיהם. הסיבה לעניין בכיל היא מאבקי הכוחות בשוק האשלג העולמי.

לפני כשנתיים התמזגו שתי יצרניות האשלג הרוסיות הגדולות אורלקלי וסלבינט, ונהפכו לחברה בעלת נתח השוק הגדול בענף, כשהן עוקפות את פוטאש. הגוף החדש שנוצר אף בדק אפשרות לרכוש גם את חברת בלארוסקלי, הפועלת גם היא במזרח אירופה.

לצד המיזוגים של חברות האשלג, כמה מענקיות הכרייה העולמיות זיהו בשנים האחרונות את הפוטנציאל של הענף והחליטו להיכנס למשחק. חברת הכרייה BHP ניסתה להשתלט על פוטאש עצמה לפני כשנתיים, ולצדה נכנסו לתחום חברות כמו ריו טינטו האוסטרלית ו–ואליי הברזילאית. חברות אלה, הנסחרות בשווי של 100–200 מיליון דולר ועסקו עד היום בכריית מתכות שונות, החליטו להיכנס לשוק האשלג ולהשקיע מיליארדי דולרים בפיתוח מכרות. חלק מהפרויקטים האלה אינם מתקדמים וספק אם יבשילו, אך יש בענף מי שחושש מתסריט של עלייה חדה מדי בהיצע האשלג בעוד כעשור - עלייה שתקשה את החיים על היצרניות הנוכחיות, שייאלצו להתמודד עם מתחרות חדשות הנהנות מתשתית לוגיסטית ענפה ברחבי הגלובוס ומשרתות סל מוצרים רחב.

בלומברג

האיומים האלה בשוק האשלג העולמי מביאים לכך שיש סיכוי רב יותר לצניחת שווי האחזקה של החברה לישראל בכיל בעתיד מאשר לחזרת המניה לפסגות העבר. נוסיף לכך את מאבקי הכוחות שהפכו את כיל, שמחזיקה ב–9% מייצור האשלג העולמי, לשוברת שוויון בשוק העולמי - ונגיע לתזמון אופטימלי עבור החברה לישראל למימוש האחזקה בכיל. לכן כשפוטאש הקנדית חזרה לבחון בשנה האחרונה את רכישת השליטה ביצרנית האשלג הישראלית, שבה היא מחזיקה 14% מזה כ–15 שנים, היא נענתה בעניין רב.

לפני כתשעה חודשים הגיע לישראל מנכ"ל פוטאש, ביל דויל, כדי לקדם את העסקה. המתווה שעליו דובר גילם עבור עידן עופר הרבה יותר מאקזיט, שכן העסקה דנה באפשרות כי החברה לישראל תקבל תמורת מניותיה בכיל מניות בפוטאש. מהלך כזה היה מספק לעופר קפיצת מדרגה למגרש של הגדולים: אחזקה בענקית מחצבים קנדית במקום בחברה מקומית היתה ממצבת אותו בנקודת קפיצה ליעד הנכסף של טייקון בינלאומי.

אפילו המשקיעים אהבו את הרעיון: מאז הביקור של דויל עלתה מניית כיל ב–30%. כפי שמגדיר זאת רוני בירון, אנליסט ראשי בבנק UBS ישראל המסקר את החברה, "כיל היא מועמדת קלאסית לרכישה על ידי פוטאש. זו עסקה שתייצר חברה בעלת כושר תחרותי גבוה. קיימת סינרגיה גיאוגרפית ומוצרית בין החברות: לכיל מיקום טוב יותר לשווקים באסיה, באפריקה ובאירופה, ופוטאש ממוקמת טוב יותר כשמדובר בדרום אמריקה ובארה"ב. כיל היא שחקן קטן בתחום הפוספטים, אבל עם יכולות גדולות וידע משמעותי בתחום מוצרי ההמשך שלהם - בעוד פוטאש משמעותית יותר בדשני הפוספט. מעבר לזה, יש יתרון לגודל: חברה ממוזגת כזו יכולה לקיים מערך הפצה ומכירה אופטימלי ולכסות את שוקי העולם. ברמה העסקית הטהורה, העסקה הזו יכולה להיות חיובית מאוד לכיל, שתקבל גישה למשאבים של פוטאש. חברה כזו תהיה חזקה במשחק העולמי ותוכל להתמודד עין בעין עם הענקים". כפי שאמרו אתמול מקורבים לחברה לישראל, "החיבור עם פוטאש יבטיח את עתידה של כיל לשנים רבות, עם ההתחברות לשחקן אסטרטגי המוביל בעולם בתחום האשלג".

להיזהר 
מקולוניאליזם כלכלי

אלא שכאן נקלעו עידן עופר והחברה לישראל למבוי סתום, שכן הסיפור של פוטאש וכיל רחוק מלהיות עניין עסקי טהור. ים המלח הוא משאב לאומי, ומדינת ישראל מחזיקה בכיל מניית זהב, המאפשרת לה להכריע בהחלטות המהותיות לגבי דרכה של החברה - ועל כן מעורבת בו הרבה פוליטיקה ישראלית.

עופר וקנין

מאז שנודעו תוצאות הבחירות ב–23 לינואר איבדה מניית כיל את המומנטום שלה והשילה 6% משוויה, ולא במקרה. "בתחילת הדרך, כשהעסקה עלתה על הפרק, חשבתי שהסיכוי שהיא תתרחש אינו מבוטל. ראש הממשלה ומשרד האוצר היו בגישה חיובית. זה חלק מתפישת העולם שאופיינית לנתניהו, לא להיות מדינה שמפנה עורף להשקעות זרות. אבל כרגע, פוליטית, יש הרבה גורמים שמטפסים על עץ שלא יהיה להם קל לרדת ממנו", מסביר יונתן קרייזמן, מנהל מחקר בבית ההשקעות כלל פיננסים, את הסיבה לכך שההיתכנות לרכישת כיל מתרחקת בימים אלה.

ואכן, לפני הבחירות נדמה היה כי לא תהיה מניעה לעסקה. עמדותיה של יו"ר מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ', אמנם היו ידועות כמתנגדת לעסקות מסוג זה, אבל ראש הממשלה בנימין נתניהו היה האיש החזק - והוא הבהיר כי הוא מברך משקיעים זרים. אפילו נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, חבר אליו והבהיר כי אין לו התנגדות לעסקה.

תוצאות הבחירות, שהפכו את מפלגת יש עתיד לגורם החזק במערכת, הותירו תקווה בימים הראשונים שהעסקה עדיין תצא אל הפועל. אלא שיאיר לפיד התבטא נחרצות נגד העסקה, ואתו הגיע מספר 4 ברשימתו, מאיר כהן, לשעבר ראש עיריית דימונה, שהכריז כי עסקה כזו תהיה פגיעה קשה בתושבי כור מחצבתו המועסקים במפעלי ים המלח. אחריהם החרו החזיקו ח"כים נוספים רבים, מש"ס עד מרצ, כשהם קוברים את האפשרות להשלמת העסקה.

לדברי כהן, "כתושב הדרום וכח"כ אני דואג לשני דברים. האחד הוא מחצבי המדינה. הסיפור עם כיל מזכיר לי סיפורים על מדינות עולם שלישי שבהן חברות זרות משתלטות על מכרות יהלומים. ים המלח הוא המשאב הגדול שלנו והוא חייב להישאר בידי חברות ישראליות שהכסף שהן מרוויחות מתגלגל למחקר ופיתוח מקומיים - חברות שחושבות גם איך להגן על ים המלח, למרות הכרייה ממנו. אני לא מאמין שקבוצה שרואה הכל דרך השקל תעזור לנו.

"הדבר השני הוא שאין לי ספק שחברה כמו פוטאש לא תראה ממטר את העובדים. בצד השני של ים המלח יש מפעל ירדני שפוטאש מחזיקה בו, ועלות עובד שם היא 300 דולר לחודש. אצלנו זה 2,500 דולר. מי ימנע מצב שבו מחר פוטאש יחליטו שחלק מהייצור עובר לשטח הירדני? הסכמים עם חברות יש על אלף דברים, לא על רווחים. אי אפשר לחתום על הסכם שאומר שהם לא ירוויחו. יש 5,000 משפחות שמשתכרות יפה מהפעילות של כיל. זה חוט השדרה של הנגב. למה אני צריך לסכן את זה?"

כהן אינו היחיד שחושש. במרחק ק"מ מעטים ממפעלי ים המלח הישראליים, מעבר לגבול עם ירדן, שוכנת עיר קטנה בשם פוטאש סיטי, שיכולה להיות מקרה מבחן לקולוניאליזם הכלכלי המגולם בעסקה דוגמת זו העומדת לפני כיל. פוטאש סיטי נקראת על שם מפעליה של חברת האשלג הירדנית Arab Potash Company השוכנים בה, ששליש ממנה נמצא בבעלות פוטאש הקנדית. העיר הזו היא המקור לחששותיו של הארגון הבינלאומי ידידי כדור הארץ ‏(F.O.M.E‏) מעסקת פוטאש־כיל.

לפני כעשור רכשה פוטאש הקנדית 28% ממפעלי האשלג הירדניים. "כשהקנדים נכנסו להשקעה במפעל הירדני לפני עשור זה הוצג כאילו הכניסה שלהם תביא לשיפור השקיפות והטיפול בבעיות הסביבתיות. אלא שזה לא השתפר", אומר גדעון ברומברג, המנהל הישראלי של ארגון ידידי כדור הארץ.

"נכון שהם המעסיק השני בגודלו בירדן, אבל זה לא תירוץ להתנהל כך", אומר מונקט' מהייר, מנהל הארגון בצד הירדני. "על שפת ים המלח בצד שלנו יש 56 אלף איש שחיים במצב נוראי בגלל המפעלים. קהילה שיש לה תעשייה ענקית באזור צריכה לחיות במצב טוב".

"ההשפעה הגרועה ביותר של המפעל בצד הירדני היא שהתעשייה הזו לוקחת מים מתוקים ולא משאירה מספיק מים לקהילה המקומית. הם צורכים מים מ–20 בארות באזור. בעיה נוספת היא שהאשלג מועבר לעקבה במשאיות לא אטומות, והחומר נשפך משני צדי הדרך ומשנה את אופי הסביבה. בנוסף הם צורכים המון דלק, שמביא לזיהום אוויר ברמה גבוהה. והם לא מספקים שום מידע - לא לנו ולא למישהו אחר. הם תורמים ברמה מזערית לקהילה המקומית: כמה עשרות אלפי דולרים למכנסיים קצרים ונעלי ספורט לקבוצת הכדורגל המקומית".

ברומברג, שביקר במפעלי האשלג של שכנינו, אומר כי "אנחנו מודאגים מהאפשרות לעסקה כזו, מכל מיני סיבות. פוטאש מחזיקה בבעלות לא מבוטלת במפעל הירדני, והמפעל הזה לא נחשב לתעשייה יעילה מבחינת ההשפעה הסביבתית שלה. אף שכבר ב–2002 חתמו ישראל וירדן על קריאה משותפת להציל את ים המלח, ובזמן שבישראל ארגוני השמירה על הסביבה מצליחים למנוע הקמה של בריכת אידוי נוספת, המפעלים הירדניים סיימו לבנות לפני שלוש שנים בריכת אידוי חדשה שלא התייחסה מספיק להיבט הסביבתי. מחקרים של המכון הגיאולוגי והבנק העולמי הראו ש–40%–50% מירידת המפלס של ים המלח נובעים מהמפעלים שסביבו. כל בריכה נוספת כזו משפיעה ישירות על מפלס ים המלח.

"למרות הבעלות של חברה בינלאומית, יש בעיה של שקיפות עם המפעלים הירדניים. בעוד מפעלי ים המלח בצד הישראלי מוכנים לספק מידע למדינה ולבנק העולמי, בירדן לא רק שהמדינה לא דורשת מידע - גם כשמבקשים מהמפעלים את המידע הם לא נותנים אותו. ההתנהלות הסביבתית של המפעלים שם בעייתית. לכל אורך הדרך מפוטאש סיטי אתה רואה הרים של מלח שנמצאים באזורים פתוחים. הערימות האלה גורמות לכך שהמליחות מגיעה לאזורים אחרים, הורסת את הקרקע ומשפיעה לרעה על חי, צומח וחקלאות".

אבל גם החברה לישראל עסוקה בלהרוויח ולא בלשמור על הסביבה.

"החברה לישראל מושפעת הרבה יותר מדעת הקהל הישראלית. אפשר לראות זאת בכך שנציגי מפעלי ים המלח מתייצבים לכל הדיונים בכנסת ומנסים לשכנע שהם מצילים את ים המלח. זו תעמולה, אבל הם יודעים שהם חייבים להגיב. על השחקנים הגדולים בתחום, לעומת זאת, דעת הקהל של הציבור הישראלי לא תשפיע".

הבורסה זקוקה לכיל

המפעל הירדני רלוונטי לעסקת פוטאש־כיל מעוד כמה בחינות. אם העסקה היתה מתקדמת, יש סבירות גבוהה כי הממונה על ההגבלים העסקיים היה מתנה את קיומה בכך שפוטאש הקנדית לא תיוותר עם אחזקותיה במפעל הירדני. ממשק נוסף של המפעל הירדני לעסקה נובע מכך שלפני כשבוע הסביר ויין ברונלי, סמנכ"ל הכספים של פוטאש, כי פוטאש הגיעה למסקנה שהעסקה אינה ניתנת לביצוע בנסיבות הפוליטיות שנוצרו בישראל. לאור זאת, אחת האפשרויות שמדאיגות את החברה לישראל היא תסריט סביר שבו לאור המבוי הסתום בישראל, בוחרת פוטאש להשתלט על המתחרה הישיר של כיל בירדן.

מקורבים לחברה לישראל אמרו אתמול כי "נכון להיום, אין משא ומתן על עסקה עם פוטאש. לאור הצהרות פוטאש שברצונם לפעול לקבלת השליטה בכיל ושבכוונתם לקדם הצעות מעשיות בנושא, החברה לישראל, כבעלת השליטה בכיל, בוחנת בימים אלה את ההזדמנויות וההשלכות האסטרטגיות והעסקיות העומדות בפניה".

למעט האפשרות שהעסקה תביא לעלייה בשווי מניות כיל, לישראל ולאזרחיה אין אינטרס בביצועה. להפך: תסריט שבו כיל נמחקת על ידי פוטאש מהמסחר בישראל הוא בעל פוטנציאל נזק גדול - בגלל הדומיננטיות העצומה של המסחר במניות כיל בימים אלה.

"להבדיל ממשאבי טבע שדורשים פיתוח, פה מדובר במשאב שלא צריך לגלות, והוא פרה חולבת שנים לא מעטות", אומר קרייזמן. "לא נדרשת פה התערבות של משקיעים זרים כדי לתפעל ולהפיק מסים ורווחים מהפעילות הזו. מאחר שבעסקה מדובר במיזוג ובהחלפת מניות, לא באמת מדובר בהשקעה זרה של כספים בישראל. לכאורה לא אמור לזרום פה שקל אחד לתוך ישראל. כך שהממשלה חייבת להצדיק את העסקה ולהראות מה היתרון שיוצא לה ממנה - אם זה באמצעות תמלוגים גבוהים יותר או בדרך אחרת".

במלים אחרות, מצב שבו המדינה תנצל את ההזדמנות הזו כדי להגדיר מחדש את היקף התמלוגים שהיא גובה מהחברה ואת דרישותיה לשמירה על הסביבה והגנה על עובדים אכן יכול להצדיק עסקה כזו.

אף שנראה כי העסקה ירדה מעל הפרק, לא צריך לבטל אפשרות שהיא תתרחש. כפי שאומר רו"ח אייל הורביץ, יו"ר פירמת רואי החשבון בייקר טילי ישראל שהיה מעורב בעסקות דומות, "זו עסקה פוליטית ולא פיננסית. מי שירצה לרכוש את החברה יצטרך להפעיל לחצים על פוליטיקאים. מי שירצה שזה יקרה עכשיו יצטרך להפעיל לחץ, ומהר, ברגע שהממשלה תקום. אם זה לא יקרה מהר - זה לא יקרה".

יש עוד שאלות רבות שיעלה מיזוג בין כיל לפוטאש אם יתרחש. איך, לדוגמה, מתנהל תאגיד שהן ממשלת ישראל והן ממשלת קנדה מחזיקות בו מניית זהב? האם לממשלות בשוקי היעד הגדולים של האשלג מים המלח - הודו וסין - לא תהיה בעיה עם התחזקות כה משמעותית של פוטאש מולן, בעקבות מיזוג כזה? הרי מדובר באותה פוטאש שרק השבוע נאלצה לשלם 44 מיליון דולר כדי להסדיר שמונה תביעות שהוגשו נגדה בארה"ב על תיאום מחירים. כך או כך, מדינת ישראל תצטרך להחליט מה מדיניותה בנושא, שכן המגעים האחרונים סביב כיל הבהירו שמשפחת עופר תשמח למכור את אחזקתה הישירה בכיל במחיר הנכון.

לא שצריך לרחם על בעלי השליטה בכיל. מיליארדי הדולרים שחילקה החברה כדיווידנדים בשנים האחרונות, עוד לפני שמתייחסים למשכורות העתק ולאופציות, כשבכיריה משאירים מאחור את מרבית המנהלים במשק ברמות התגמול שלהם, מבטלים את האפשרות שייצאו מופסדים. בנוסף, כיל היא חברה ציבורית, ויימצאו תמיד אנשי עסקים, קרנות השקעה ומוסדות פיננסיים שישמחו לרכוש בבורסה נתחים ממניותיה. אלא שמשמעות תסריט כזה מבחינת עופר היא אובדן פרמיית שליטה של מיליארדי שקלים שניתן לקבל במכירה לגוף אחד.

לאור מצבם הקשה של רבים מהטייקונים הגדולים בישראל, קשה לחשוב על גורם מקומי שיוכל לגייס את עשרות מיליארדי השקלים הנדרשים לרכישת השליטה בכיל. הרוכש יצטרך להיות גוף זר. בהתחשב במצב ענף האשלג העולמי, יימצאו מתעניינים נוספים מלבד פוטאש. סביר להניח כי חברות רבות בוחנות כעת את המסלול שעוברת פוטאש כדי להבין את ההיתכנות של מהלך כזה.

הורביץ מצביע על כיוון אפשרי נוסף: "אני לא אופתע אם הסינים יביעו עניין בחברה. בשוק הסיני יש כמות לא נתפשת של כסף, שכל הזמן מחפש השקעות. חברה כמו כיל לא נמצאת כל יום על המדף. לא אופתע אם הסינים יקפצו משום מקום וירכשו אותה".

אילו מכירת כיל היתה עומדת על הפרק לפני חמש שנים, סביר להניח כי מעברה לידיים זרות היה עובר ללא התנגדות ציבורית ופוליטית. המועד הנוכחי, שבו הציבור הישראלי רגיש וערני לתהליכים לא שוויוניים, הופך את ההתנהלות סביב כיל למקרה מבחן. אין למנוע מבעל חברה למכור שליטה, אבל נשאלת השאלה אם השלטון הישראלי יוכל לגבש נוסחה המאפשרת שמירה אופטימלית על ים המלח ועל האינטרסים של עובדי הנגב - שבו זמנית מצליחה לא לפגוע בתחרותיות של סיפור ההצלחה הנקרא כיל.

מפוטאש נמסר בתגובה: "חברת פוטאש מחזיקה ב-28% מחברת האשלג הירדנית (APC) ואינה בעלת שליטה בחברה. בעניין סוגיית מפלס המים בים המלח חשוב לשמור על פרספקטיבות נכונות – הנזק הגדול ביותר למפלס ים המלח נגרם כתוצאה מהטיית מי הירדן ומשימוש מוגבר בנחלים הנקווים לירדן ולים המלח לצרכי חקלאות ושתייה. השפעה מסוימת על הירידה במפלס יש אכן גם לתעשייה, אך המספרים שצוטטו על ידי ארגון ידיד כדור הארץ מופרזים ביותר. APC הירדנית היא חברה אחראית שממשיכה להשקיע בשיפור התשתיות במפעל. אנו מאמינים שחברת APC נענית במלואה למחויבויותיה הסביבתיות ואנו מצפים ודורשים את זה מכל חברה בה אנו שותפים או משקיעים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#