עדיין לא יודעים מה יעשו כשיגדלו - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
Markerweek - המוסף השנתי

עדיין לא יודעים מה יעשו כשיגדלו

טלי בוקאי־בוכסווילר התחילה במשרד עורכי דין והיום היא מייצרת שוקולד, מיקי ברנע עשה מסלול הפוך מנגרות לבית המשפט, והלן דורון חשבה שמדיטציה תהיה המקצוע שלה - אבל מצאה את עצמה מלמדת אלפי ילדים אנגלית. חמישה אנשים שבאופן קבוע מחליפים קריירה

3תגובות

טלי בוקאי־בוכסווילר: "העיקר זה לעשות"

דודו בכר

כשטלי בוקאי־בוכסווילר התחילה את לימודי המשפטים, היא לא חשבה שבסופו של דבר תמצא את עצמה מתפרנסת ממלאכת יד. "תמיד הייתי טובה ברטוריקה ובכתיבה ונמשכתי לזה. בנעוריי רקדתי וחשבתי על ריקוד וכוריאוגרפיה, אבל לא היה מה לדבר על מקצוע שכזה. באתי מבית שכיוון אותנו למסלול פרקטי. הקו המנחה היה פרנסה, ובאופן אישי חשבתי שזה מתאים לי. רציתי לעסוק בזכויות האזרח והיה חשוב לי להיות בסביבת עבודה שבה אהיה שווה בין גברים".

בוקאי־בוכסווילר סיימה סטאז' בדיני מקרקעין וחברות, עברה את מבחני הלשכה ועברה לחיות בקיבוץ בארי עם בעלה לעתיד. "הקיבוץ שלח אותו ללמוד במשך שלוש שנים ניהול דפוס דיגיטלי בלונדון, והתנאי היה שאעבוד חצי שנה בקיבוץ. אז מצאתי את עצמי עובדת עם תינוקות חצי שנה. כשעברנו ללונדון חיפשתי עבודה עד שהתקבלתי למשרד גדול מאוד. במקביל החלטתי ללמוד תואר שני במשפט בינלאומי והקהילה האירופית. עבדתי במשרד עורכי הדין שנתיים וחצי עד שחזרנו לקיבוץ".

גם ששבו לקיבוץ המשיכה בוקאי־בוכסווילר לעבוד עבור משרד עורכי הדין הבריטי. מכיוון שזו היתה עבודה במשרה חלקית, היא החלה לעבוד גם במשרד עורכי דין ביבנה. "כשעברנו ליהוד כעבור כמה שנים כבר היה לנו ילד ראשון והעדפתי להיות אתו. עברתי לחצי משרה והרגשתי שאני נוטשת באמצע יום עבודה, וזו היתה מלחמה קשה. הפסקתי לעבוד ביבנה והמשכתי לעבוד רק עבור הבריטים".

כשנולד הילד השני החליטה בוקאי־בוכסווילר לנטוש את המקצוע ולפנות לכתיבה. "השתתפתי בקורס כתיבה יוצרת עם נורית זרחי ובקורס נוסף עם מירי ברוך". היא פירסמה ספר ילדים, "ארטיכאילו", ובהמשך את "ממלכת זיגזג", שנכתב על הפחד של ילדים קטנים ממספרות. במקביל, היא כתבה עבור מגזינים.

כשהילדים היו בכיתה א' וב' ובוקאי־בוכסווילר היתה בהריון עם הילד השלישי, הציע בעלה שייסעו לאירופה. הוא פתח חברה עצמאית והמשפחה עקרה לבריסל. "לילדים היתה את ההתחלה שלהם בבתי ספר, בעלי היה בנסיעות ומצאתי את עצמי לבד. לפני כן הייתי סופרת או כתבת ופתאום הרגשתי מנודה מהמעמד בעבודה, וכל הדימוי העצמי התרסק. לא יכולתי לעבוד בעריכת דין או לכתוב, אז היה צורך להמציא את עצמי מחדש, כי חשתי שחוסר העשייה פותח בור שחור".

במקום לפנות ללימודים אקדמיים, החליטה בוקאי־בוכסווילר ללמוד במטבח את רזי השוקולד. היא ילדה, אחרי חצי שנה רשמה את הילד לפעוטון, והלכה ללמוד שוב במשך שנתיים. "מעבודה שבה ישבתי במשרדים עם חליפות הגעתי למקום שבו אני לובשת בגדים של פועל וכיסוי ראש. לאנשים לא אכפת מה עשית לפני כן. זה היה המחיר, אבל היתה לי אהבה גדולה למה שעשיתי, ולכן יצאתי מהבית ב–5:00 בבוקר גם בשלג. למדתי שנתיים בצרפתית, ולא עשו לי הנחות".

בתום השנתיים נדרשה בוקאי־בוכסווילר לעבור שנה של סטאז' ללא תשלום. "הרגשתי שאני הולכת לאחור. עשיתי דרך הפוכה, מעורכת דין ליצרנית. הגיל הממוצע סביבי היה 18–19. בשנה הרביעית במקצוע הקמתי שוקולטרי במרתף, והוא עבד יפה מאוד, אז כשחזרנו החלטתי ללכת עם הלב ולנסות. באירופה שוקולד הוא חלק מהתרבות, אבל בישראל אנשים פחות מתחברים לשוקולד בוטיק - מה גם שיש בעיית מזג אוויר והחומרים המיובאים יקרים".

למרות הקשיים, בוקאי־בוכסווילר הקימה בנובמבר מפעל בוטיק לשוקולד. "היה לי דחף עצום להתעסק במה שאני אוהבת. אני מייצרת עבודות יד משוקולד. לא זנחתי את הכתיבה, אבל מצאתי ביטוי ליצירה. את המפעל פתחתי חמש דקות מהבית, כך שאני יכולה להיות עם הילדים באמצע היום ולאזן. אני מאוד אוהבת את השילוב הזה".

לאנשים שנמצאים על פרשת דרכים מציעה בוקאי־בוכסווילר לזרום ולהיפתח. "בן אדם יכול לבזבז את הזמן בלהקים עולמות וירטואליים בראשו, אבל צריך לבדוק, לעשות, להתנסות. בכל דבר אפשר לתת יותר משקל לקשיים, אבל הרעיון הוא להתחיל לעשות. יכול להיות שזה ימשוך אותך יותר ממה שחשבת, ויכול להיות שזה לא יהיה זה - אבל זה יפתור לך התלבטויות ותדע מה כן. האימפריה שאתה בונה בין האוזניים לא תסייע לך".

איילת משרקי: "אין טעם לעסוק בדברים שאתה לא אוהב"

דודו בכר

בצעירותה נמשכה איילת משרקי לארכיאולוגיה וחשבה שתעסוק בכך כשתגדל. גם עיצוב פנים משך אותה, אבל היא החליטה להירשם לתואר ראשון בארכיאולוגיה ובתולדות האמנות. "מהר מאוד הבנתי שאין טעם להמשיך בלימודים. התאכזבתי מהתככים שהיו במכון והבנתי שהמקצוע לא מתאים לי - לקום השכם בבוקר, לחפור בתל ולמצוא מטבעות זו לא אני. ניסיתי להתקבל לבצלאל, אבל הבנתי שלא אצליח לעמוד בהוצאות הגבוהות ולכן החלטתי לוותר על לימודים שם ולהוציא ציונים גבוהים בארכיאולוגיה. לבסוף אף הייתי מצטיינת דיקן".

בתום התואר שכחה משרקי מחלום עיצוב הפנים ופנתה ללימודי מינהל עסקים. "היו לי ציונים גבוהים מספיק כדי להתקבל, ונרשמתי לתואר שני בהתמחות בשיווק. לאחר הלימודים התחלתי הכשרה במסלול ניהול של בנק הפועלים. עבדתי במחלקת האשראי ובמקביל למדתי לתואר שני. באותה תקופה אמא שלי חלתה, וזה גרם לי להבין שאין טעם לעשות דברים שאתה לא אוהב בחיים. אם אתה לא נהנה ממה שאתה עושה, זה לא שווה את הכסף. ובאמת, לא היה לי כיף בבנק. הרווחתי טוב, זה היה ממש כלוב של זהב. אבל שנה אחרי שאמא שלי נפטרה אמרתי לבוסית שאני עוזבת. היא לא התפלאה ואמרה 'את טובה, אבל ברור שזו לא הנשמה שלך'".

בגיל 30 בערך חזרה משרקי לחלום ישן ולמדה עיצוב פנים. "די מהר נכנסתי לעניינים והקמתי עסק משלי. אחרי שבניתי את הבית שלי הבנתי שזה מקבץ את התכונות שלי: אני אסרטיבית, מקצועית, טובה בעבודה מול בעלי מקצוע וגם עם רשויות. פעמים רבות לקוחות מתייעצים אתי לפני קניית דירה ושואלים אם לדעתי הבית תואם את התקציב ואת הרצונות שלהם. אז עכשיו אני גם רוצה לעשות שינוי ולהתעסק בייזום ובניהול פרויקטים". משרקי מגדירה את עצמה כאדריכלית פנים יותר מאשר כמעצבת: "לקוחות פונים אלי בשלב ראשוני מאוד של תכנון הבית, וזה בעיקר מה שמושך אותי במקצוע".

כשמשרקי חזרה לספסל הלימודים כולם אמרו לה שהיא אמיצה, אבל היא לא ראתה זאת כך. "הרגשתי שאני חייבת את זה לעצמי. לא היתה לי משפחה, מחויבות ומשכנתא. החלטתי שבמצבי אני לא יכולה לפחד. כשהקמתי משפחה ועברתי מקטגוריה של שכירה לעצמאית ההכנסות ירדו, אבל אין מה לעשות: זה קורה לכולם. צריך להשקיע בילדים. העיקר הוא לא לפחד לעשות שינוי. אני לא מגיעה ממשפחה מבוססת - אני חייבת לעבוד ואני אוהבת לחיות טוב, אז אני צריכה כסף. אבל אני מאמינה שאם רוצים משהו מספיק חזק, הכסף יבוא. אם אתה רוצה מספיק - זה יקרה לך. זה מה שמניע אותי גם היום".

שלומי לוי: "ידעתי שאצליח וששום דבר לא יעצור אותי"

תומר אפלבאום

בגיל 14 החל שלומי לוי לבנות שלוש קריירות במקביל. כמחונן, הוא החל בלימודי תואר ראשון במתמטיקה ובמדעי המחשב; באותה תקופה הוא גם התפתח כדי.ג'יי; והתאמן בקיקבוקסינג באופן מקצועי. בגיל 18 הוא סיים תיכון ותואר ראשון; נבחר על ידי רד בול לאחד מהדי.ג'ייז הטובים בישראל; וזכה באליפות ישראל בקיקבוקסינג בפעם השנייה ברציפות. "לא ידעתי מה אני רוצה לעשות, אבל עשיתי את שלושתם הכי טוב שאני יכול".
כשלוי התגייס הוא זנח את עיסוקיו כדי להיות לוחם, אך המשיך להתמקד בקיקבוקסינג. "כשהשתחררתי עזבתי את הקיקבוקסינג כי כולם סביבי אמרו לי לעזוב את זה. אבא שלי נפטר כשהייתי בן 19, אז לא היתה לי דמות אחת להתייעץ אתה והושפעתי מרבים. החלטתי להתמקד במחשבים, אך לא עזבתי את המוסיקה".

לוי החל לעבוד בבנק לאומי כמפתח וכראש צוות, ובהמשך עבר לסלקום כמנהל פרויקטים. "בכל התקופה הזו גם קריירת הדי.ג'יי התקדמה, יותר בגלל מזל: בחור מהונגריה שמע אותי מנגן במועדון ולקח אותי לנגן שם, שם פגשתי את המנהל האמנותי של מנצ'סטר יונייטד שלקח אותי לנגן עבור האוהדים במשחקי חוץ של ליגת האלופות. בשיא ניגנתי מול 130 אלף איש באצטדיון קאמפ נואו".

למרות ההצלחה התמקד לוי בהיי־טק, והתייחס למוסיקה כתחביב. "כשעברתי לעבוד בדפי זהב עסקתי במוסיקה במקביל, אך אמרו לי שאם אני רוצה להתקדם בעבודה אני צריך לעזוב את המוסיקה - וכך עשיתי. כעבור שש שנים בחברה החלטתי לצאת לדרך עצמאית וניהלתי בית תוכנה במשך חצי שנה. כשראיתי כי טוב הקמתי בית תוכנה בשם אינפיניטי. הצלחנו והתקדמנו, אך מכיוון שאני לא מנהל כספים הכי טוב גיליתי שעבדו עלי, וממצב שבו יכולתי למכור את החברה ב–30 מיליון שקל הגעתי למצב שבו אין כסף בחברה ואני חייב כספים. ביום אחד הכל התפוגג לי מול העיניים".

העניינים הידרדרו במהירות, ולפני ארבע שנים החברה פורקה על ידי מפרק. "כל הקשרים שהיו לי נעלמו, ומצאתי את עצמי עם חוב של 4 מיליון שקל שאני משלם עד היום. כולם סביבי היו בטוחים שאפשר לקבור את המת. איבדתי את המכונית ואת הבית, וגם התגרשתי. ישנתי באוטו במשך חודשיים־שלושה. הבנתי שהדרך היחידה שלי לשלם את החוב היא לא להיות שכיר". הרמת ידיים לא היתה אפשרות בכלל עבורו. "מצליחן רץ לכישלון הראשון באותה התלהבות שהוא רץ לכישרון הגדול. ידעתי שאצליח וששום דבר לא יעצור אותי".

לוי החליט לחזור למוסיקה, ופנה לחברה של די.ג'ייז לחתונות בשביל ההכנסה השוטפת. "הלכתי לעבוד אצל מישהו כי לא יכולתי להקים חברה, ושם אני עובד כיום. במקביל פיתחתי קריירה בינלאומית של יצירת מוסיקת האוס פרוגרסיבי והפקת מוסיקה. טיפסתי לאט לאט". כיום לוי חתום באולטרה, לייבל בינלאומי, יש לו שלושה קליפים שמתנגנים ב–MTV והוא מבוקש במועדונים. "אני מאוד אוהב את מה שאני עושה. הציעו לי אלפי סטארט־אפים, אבל אני מעדיף להתמקד במוסיקה".

מיקי ברנע: "אני עדיין לא יודע מה אעשה כשאגדל"

תומר אפלבאום

מיקי ברנע, 51, היה אמור ללבוש מדים שנים ארוכות. הוא שירת בצבא באגף המחקרי של חיל המודיעין, שם עובדים יותר אנשי קבע מחיילים בשירות סדיר, וזו היתה, לדבריו, התחנה שהכי השפיעה עליו מבחינה מקצועית. "הייתי בקבע ארבע שנים ועשיתי מילואים שנים ארוכות. זה היה מקום אנליטי־אקדמי עם התעסקות בינלאומית רבה. הרבה אנשים ששירתו אתי עובדים בתחום עד היום. אבל קיבלתי החלטה מאוד ברורה שזה לא מה שאני רוצה לעשות בחיים".

עם שחרורו עשה ברנע מעשה שכיום נחשב טריוויאלי, אך אז היה בלתי שגרתי בעליל, ונסע לטייל בדרום אמריקה. "חשבתי שם מה לעשות בחיים והחלטתי ללמוד עיצוב תעשייתי, כי היתה לי הסתייגות מישיבה בכיתה עיונית. למדתי שם, עד שהבנתי שזה לא מה שאני רוצה ועברתי לאהבה האמיתית שלי: נגרות. במשך ארבע שנים הייתי עצמאי והתעסקתי בעיקר בנגרות חוץ: פרגולות, גדרות ובקתות. עד שגם זה התחיל לשעמם, אז נסעתי שוב לדרום אמריקה, לא לפני שעשיתי פסיכומטרי".

מכיוון שציון המבחן של ברנע היה מצוין, הוא יכול היה ללמוד מה שרצה. "נרשמתי ללימודי היסטוריה של המזרח התיכון ופסיכולוגיה, וכאפשרות שנייה רשמתי משפטים, כי אז זה היה מקצוע שקשה להתקבל אליו. כשחזרתי התברר שהתקבלתי למשפטים והתחלתי ללמוד בפקולטה. בסך הכל נהניתי בלימודים. התחלתי בגיל 28 והייתי כמובן בין המבוגרים, ולא רצתי לחפש סטאז' בשנה השנייה כמו שאר הסטודנטים. עם תום הלימודים הציע לי פרופ' יוסי גרוס להיות עוזר הוראה שלו, וכך הגעתי בסופו של דבר לתחום התאגידים: עשיתי אצלו סטאז' והתמחיתי בתאגידים".

לפני עשר שנים הקים ברנע את פירמת ברנע ושות' שמונה כיום 35 עורכי דין. "אני מאוד אוהב את מה שאני עושה, אבל אני עדיין מתעסק בשאלה מה אעשה כשאגדל. כבר הודעתי לשותפים שלי שלא אצא לפנסיה מעריכת דין, והם לא אהבו את זה - עורכי דין הם שמרנים למדי.

"אני עדיין עוסק בעבודות כפיים להנאתי, ובכל פעם שאנחנו עוברים משרד אני הכי נהנה לסייע לאדריכלים וליטול חלק בהליך העיצוב. יש לי עשרה שותפים ולא קל לקיים את זה. זה דורש הרבה אינטליגנציה רגשית. התחושה שלי היא שיש לי עוד המון מה לעשות. יש לי תיאבון בלתי נגמר להרבה דברים".

ברנע משתדל להתעסק פחות בעבר ולהתמקד בעתיד. "יש לי שני ילדים שסיימו צבא והם מתלבטים מה לעשות עם חייהם ומה ללמוד. אני אומר להם 'לאט, אל תמהרו'. לא נגרם לי שום הפסד מכך שהתמהמהתי, להפך: רק הרווחתי מכך ששיניתי את הבחירות שלי עד שהגעתי למקום הזה. לא צריך לפחד משינויים או מעשייה ולא צריך למהר להחליט - קחו את הזמן ותתנסו".

הלן דורון: "כל החיים התגלגלתי"

אבישג שאר ישוב

הלן דורון אף פעם לא חשבה שתעבוד עם ילדים, והיא ממש לא רצתה להיות מורה. היא גם מעולם לא היתה שאפתנית במיוחד. "כל החיים התגלגלתי. אני קצת כמו חתול שרץ אחרי צעצוע. כשהיה לי פיתוי לא חשבתי פעמיים והלכתי בעקבותיו". כך התגלגלה דורון ללימודי צרפתית ומדעי הלשון ברדינג, בריטניה. "כשיצאתי מהאוניברסיטה הלכתי להיות מורה למדיטציה טרנסנדנטלית. חברה הכירה לי את התחום והרגשתי אנרגיות חדשות, הבריאות השתפרה וגם היחסים עם אנשים היו טובים יותר. אז התלהבתי ועשיתי קורס של כמעט שנה בצרפת. חשבתי שזו תהיה הקריירה של חיי".

דורון עלתה לישראל, התחתנה והביאה לעולם שלושה ילדים ולימדה מדיטציה בצרפתית, באנגלית ובעברית. בעלה דוד, טייס לשעבר, היה מורה למדיטציה אף הוא. בגיל 23 ניהלה הלן את האקדמיה למדיטציה טרנסנדנטלית בנהריה. כך, ללא ניסיון, היא מצאה את עצמה מנהלת סוג של מלון: "המודטים היו מגיעים לקורסים אינטנסיביים, ושוהים במקום ימים ושבועות במהלך לימודיהם. זה היה אתגר לא פשוט".

בגיל 24 הגיעו בני הזוג להררית, והיא החלה למכור מיצים טבעיים וגלידה בקיוסק וגידלה את הילדים. ב–1985, כשבנה הקטן היה בן שנה, החלה דורון ללמד אנגלית. "לקחתי את בתי אלה ללמוד כינור בשיטת סוזוקי - באמצעות שמיעה ולא תווים - וקיבלתי השראה. הבנתי שגם אנגלית צריך ללמוד באמצעות שמיעה ולא דרך קריאה וכתיבה.

"התחלתי לחקור, וגיליתי שלימודי שפת אם יכולים להתבצע רק עד גיל 6. מצאתי גם שאין יותר מדי שיטות כיצד ללמד, כי כשמלמדים בגיל צעיר מאוד צריך לחזור על המלים והמשפטים שוב ושוב. אז המצאתי את השיטה ואת החומרים. הייתי צריכה את הכסף, והייתי סקרנית לראות איך זה יעבוד. לימדתי ילדים מגיל שנה עד גיל 6 באמצעות שמיעה חוזרת של קלטות שהכנתי והרבה חיזוקים חיוביים. פירסמתי את עצמי עם הרבה ביטחון, כאילו שהשיטה קיימת זמן רב".

השיטה החדשה תפסה תאוצה, ובעוד שבשנה הראשונה לימדה דורון כמה קבוצות של ילדים, בשנה השנייה כבר היו לה 200 תלמידים צעירים. "הייתי צריכה להכשיר מורים, לכתוב שירים ולעבוד עם מוסיקאי. הבנתי שיש לי משהו טוב בידיים. היה לי את הזרע וראיתי כבר את העץ. היה לי ברור לאן אני הולכת, אבל עסקית עוד לא ידעתי איך להגיע לשם".

כיום משמשת דורון כמנכ"לית חברת הלן דורון ללימודי אנגלית שמרכזה שוכן בפארק התעשייה משגב, לאחר שנים שבהן שכן בהררית, שתי דקות הליכה מבית משפחת דורון. במרכז יש 50 עובדים, והשיטה שהמציאה מופצת על ידי כ–1,000 זכיינים ב–31 מדינות. "נהפכתי לאשת עסקים. רק ב–1997, כשנכנסתי לזכיינות, נהפכתי מעמותה חינוכית לעסק. הייתי צריכה ללמוד איך לנהל את זה. אני עדיין מלמדת קבוצה בשנה - יש קבוצת נערים שאני מפתחת ובודקת עליהם תכנים חדשים, כמו שירים לנוער שנכתבים על ידי שניים מילדיי".

סוד ההצלחה של דורון, לדבריה, טמון בכך שהיא הלכה אחרי מה שעניין אותה. "קשה לי לחשוב על כך שיש אנשים שעובדים במשהו שהם לא אוהבים. אנשים צריכים לחשוב מה הם אוהבים ואיך להפוך את זה למקצוע.

"כשהתחלתי הייתי צעירה, בקושי בת 30. הקריירה שלי נבנתה בהדרגה. כשהילדים גדלו יכולתי לעבוד יותר. אנשים אמרו לי שאני חייבת להיות בתל אביב, ולא הסכמתי אתם. היה לי נוח שהעסק נמצא קרוב לילדים, שהיו חלק מהשינוי. כך, למשל, המרכז פתח את קריירת המוסיקה בפני בתי אלה, שהיא כיום זמרת ומוסיקאית. היא השתתפה בכתיבת השירים ובביצועם, ועד היום היא עובדת אתי".

עודד חי: "הזדמנות להתנסות בדברים שחלמת עליהם"

תומר אפלבאום

לפני 20 שנה סיים עודד חי לימודי צורפות בבצלאל ופתח עם אביו סטודיו ליודאיקה בחוצות היוצר בירושלים. "בסטודיו שימשתי כמעצב, מנהל שיווק ומארגן תערוכות, אבל כעבור כמה שנים הבנתי שזה לא בשבילי. אשתי ואני חלמנו לעבור צפונה. היתה לנו פנטזיה להקים נחלה שתכיל גם בתיירות כפרית - אז קנינו משק במושב דישון".

בתחילת דרכם בצפון לא הצליח חי למצוא פרנסה. הוא התקיים משיפוצים ומגינון ולקח כל עבודה שהיה יכול לבצע. "בסטודיו - עסק עצמאי שמכניס כסף רב - הרווחתי יפה. אשתי מייצרת בובות בד, כך שלא משנה לה היכן אנו חיים, אך לא הספיק. לקחתי גם דמי אבטלה על אף  שחשבתי שלא אעשה זאת לעולם. רציתי ללמד צורפות בתל חי, אבל זה לא הסתייע".

אחרי שנה של עבודות מזדמנות, אבטלה ועזרה מהמשפחה, מכרים הציעו לחי להתחיל לכתוב  תוכניות לימודים לקרן קרב. "כתבתי תוכניות בתחום שורשים ויודאיקה והצלחתי. בעקבות זאת ביקשו ממני להרים תוכנית להכשרה לילדים עם פיגור קל-בינוני לכישורי חיים. זו היתה עבודה מספקת מכל בחינה שהיא. במהלך הזמן הזה התפנתה משרה בעמותה לקידום החינוך המדעי באצבע הגליל לנוער שוחר מדע. התקבלתי ומהר מאוד ממחזור קטן מאוד הצלחנו לחמש את כמות הילדים. כתבתי תוכניות בפיסיולוגיה, במדע ובאמנות וזה  עבד יפה מאוד".

בתל חי השתלב חי לבסוף בתוכנית הוראה לילדי תיכון שנפלטו מכל מסגרת והיה מחנך של  כיתת אמנות. "לא היתה לי הכשרה פורמלית בהוראה. בכלל תיכננתי ללמד באקדמיה, אבל זה לא קרה. בשלב מסוים התפנתה משרת ראש המכון לאמנויות. ניגשתי למבחני למיון למשרה וסיימתי בין הראשונים. הם היו צריכים לקבל החלטה אם ללכת על זה או לא והייתי אז די צעיר. בסופו של דבר הצלחתי לשכנע את המנכ"ל לקחת אותי. התחלנו במצב די גרוע, אבל בשבע שנים שניהלתי את המכון היו לי שלוש זוכות לקרן תרבות אמריקה-ישראל והקמתי  מחלקה לצורפות שהתחברה יחד עם בצלאל ושנקר".

במקביל קיבל חי לידיו גם את החטיבה ללימודי חוץ של תל חי. "בין היתר, פיתחנו  תוכנית של הכשרת יינים ולימודי שמן זית. אספנו תוכניות אקלקטיות שלכולן היתה  נגיעה לתרבות".

לאחר שבע שנים בתל חי החליטו בני הזוג לעבור לתל אביב בשל לימודי המחול של בתם וחי החל לחפש עבודה במרכז. "ראש המחלקה בשנקר לעיצוב טקסטיל שאל אם אני רוצה להרצות אצלו וחבר נוסף אירגן לי פגישה עם נשיא בצלאל כדי לפתח מחלקה ללימודי חוץ. הייתי צריך לבחור בין השניים. הלב נטה לבצלאל. לבסוף נשיאת שנקר יולי תמיר ביקשה לפגוש  אותי ושאלה למה אני לא בא אליהם. היא הציעה לי לנהל את המחלקה ללימודי חוץ ומאז אני בשנקר".

חי ממליץ לאנשים שמבקשים לערוך שינוי בחייהם לא לפחד וללכת על זה. "איבדנו כסף בגלל המשק בדישון, אבל אני לא מצטער על מה שחווינו. הייתי יכול להישאר עם דירה בירושלים, ללכת לעבודה ולסבול. גם היום, כשאני מרוויח מעל הממוצע, קשה להתקיים, במיוחד כשאני משלם שכירות. אבל בשנקר אני מרוצה. אני יזם בנשמה וזה המקום היחיד במוסד אקדמי שיכול להיות כר להתנסויות וללימודים. זו הזדמנות להתנסות בדברים שחלמת עליהם, או בדברים שהגעת אליהם במקרה".

מיכל כהן: "לא רציתי להגשים חלומות של אחרים"

דודו בכר

כבר מגיל צעיר המוטו שעמד לנגד עיניה של מיכל כהן, 33, בנוגע לבחירת מקצוע, היה שהיא רוצה לעשות משהו שיהיה גם חלק מהחיים שלה, לא סתם עבודה לשם עבודה, ומשהו שיהיה שלה - היא לא רצתה להגשים חלום של מישהו אחר. "לא היה לי כיוון  ספציפי. התחלתי לעבוד עם ילדים בקיבוץ למשך שנה, וגם כשחזרתי לעיר המשכתי לעבוד  עם ילדים. זה היה מעניין, אבל חסרה לי תחושת הגשמה עצמית. נרשמתי ללימודי משחק,  אבל גיליתי שיש לי פחד במה אז הפסקתי עם זה. במקביל עבדתי בברים ובמסעדות וכך העברתי את שנות ה-20 לחיי".

בשלב מסוים החליטה כהן להירשם ללימודי אדריכלות במכון הטכנולוגי. "מהר מאוד הבנתי שהחלום רחוק למדי מהלימודים, וניסיתי להתקבל לקורס דיילות אוויר כדי לטייל בעולם וליהנות, שתהיה לי עבודה לא רק לשם עבודה, אלא גם לשם הנאה. בתום הלימודים התקבלתי למשרד אדריכלים. המשכורת היתה נוראית וגם העבודה היתה עבודה שחורה של שרטוטים בעיקר. זה  לא היה עיצוב, כמו שדמיינתי. שנה מאוחר יותר התקשרו מאל על ורצו שאתחיל קורס. עברתי את הקורס והתברר שזה בכלל לא כמו החלום שלו ציפיתי".

כהן החלה בתפקידה החדש ובמקביל חיפשה דירה בתל אביב. לשם כך היא החליטה לפתוח קבוצה בפייסבוק - "דירות מפה לאוזן בתל אביב". "קשה לי לעשות מה שכולם עושים, אלא את מה שנכון לי, וכך הגעתי לרעיון הקבוצה. התחלתי לקבל בקשות לעזרה ולפתיחת קבוצות נוספות וזה נהפך לעבודה במשרה מלאה. מהר מאוד הוקמו קבוצות נוספות בערים אחרות ולבסוף הן הכילו כ-100 אלף איש. הן נהפכו לרשת בתוך רשת שלקחה ממני את רוב זמני הפנוי. זה גרם לי לחשוב שאולי כדאי לעשות עם זה משהו". את הדיילות זנחה כעבור שנה. "עזבתי מהר עיסוקים שלא מתאימים  לאופי שלי. קשה לי להתאים את עצמי למשהו שאין בו מטרה חוץ מלהרוויח כסף". 

גלעד אילון ראה את הפוטנציאל ברעיון והיה זה שנתן לכהן את הדחיפה שנדרשה לה. "זה היה הדבר שהכי אהבתי לעשות ולא היתה לי בעיה להתעסק בו. גלעד הציע לי לצאת מפייסבוק וליצור משהו עצמאי. צעד צעד הרמנו את הלוח החברתי סיטיוול". האתר נמצא באוויר כבר חמישה חודשים וכהן עובדת בלוח במשרה מלאה כפי שחלמה כמייסדת שותפה וסמנכ"לית מוצר. "אני עובדת 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע ונהנית מכל רגע. לאחר חמש שנים בפייסבוק הגיע הזמן לצאת ממנו. יש לנו קהל רחב שאני נאמנה לו ורוצה שיקבל מוצר טוב".

לדבריה, "אין ספק שכשעושים משהו אוהבים, הוא נהפך לפרויקט חיים ואתה רוצה שאחרים יאהבו אותו. כשלמישהו יש מטרה, כשהוא לא מוכן לבזבז את הזמן על חלומות של אחרים והולך עם האמת שלו - הוא יגיע אליה גם אם הוא לא יודע מה הוא רוצה לעשות בדיוק ומהי הדרך הנכונה לשם".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#