הכיוון הרצוי לשוק העבודה הישראלי - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הכיוון הרצוי לשוק העבודה הישראלי

מבנה משק תחרותי, יצרני ובעיקר הוגן יותר יתקיים רק אם נוריד את רמת השחיתות

46תגובות

הישג אדיר נרשם השבוע למוסד התארגנות העובדים בישראל, כשהרכב של שלושה שופטי בית הדין לעבודה בראשות הנשיאה נילי ארד קבע כי מעסיק לא יוכל להתערב במישרין או בעקיפין בהתארגנות ראשונית של עובדיו.

פסק הדין שניתן לגבי סכסוך העבודה בחברת פלאפון, שעובדיה מנסים להתארגן בחודשים האחרונים, כולל שורה ארוכה של מגבלות חדות וברורות על המעסיק בכל הקשור לניסיון של עובדים להקים ארגון עובדים. בין השאר אסור לומר לעובדים שההתארגנות תזיק להם או שהארגון אינו טוב בשבילם, להיפגש עמם בניסיון להניא אותם מלהצטרף או לשכנע אותם שההתארגנות תפגע בתחרותיות של החברה ותגרום לקריסתה.

האם עובדי ישראל צריכים להיות מרוצים ואופטימים מפסק הדין התקדימי והחריף שניתן על ידי השופטת ארד?

מרוצים - כן. אופטימים - לא.

הם צריכים להיות מרוצים, משום שהתארגנות עובדים היא זכות יסודית וחשובה של עובדים באשר הם - הדרך העיקרית שלהם לייצר איזון מול הכוח של המעסיק. מניעת התארגנות עובדים בשלב הראשוני שלה היא הדרך העיקרית של מעסיקים לשמר את חוסר האיזון בכוח שלהם מול עובדים.

אבל לאופטימיות אין מקום, כי פסק הדין בעניין פלאפון לא ישפר את מצבם של רוב עובדי ישראל, ובמקרים מסוימים פסקי דין מסוג זה אף ירעו עוד יותר את מצבם.

נתחיל בדוגמה היפותטית. נניח שעובדי פלאפון, סלקום ופרטנר היו משכילים להקים ועדי עובדים מסורתיים וחזקים כפי שהיה מקובל במשק, כבר לפני 5 שנים, בימי הזוהר של הענף, כאשר שלוש החברות העסיקו כ-15 אלף איש והשפריצו מזומנים ורווחים בקצב של כ-5 מיליארד שקל בשנה.

מה היה קורה כאשר היה מופיע שר התקשורת משה כחלון ומכריז על כוונתו להכניס תחרות בשוק הסלולר כדי להוריד תעריפים? הוא היה מוצא את עצמו בחזית התנגדות כפולה: למסע הלובי האלים שניהלו הטייקונים של חברות הסלולר בכנסת, בממשלה ובעיתונות, היו מצטרפים כ-15 אלף עובדי סלולר.

הם היו מתפקדים למפלגות הגדולות, שוטפים את ועדת הכלכלה של הכנסת ומתחברים לחבריהם בוועדי הבנקים, הנמלים וחברת החשמל, או אפילו לרופאים ולאחיות. היינו עדים לגל סולידריות אדיר, והעיתונות היתה מוחאת כפיים לעובדי ישראל שעומדים כתף אל כתף עם חבריהם, שהממשלה המרושעת מנסה לפגוע בהם. הרפורמה היתה נגנזת, וב-2013 היה נשאר חשבון הסלולר של כל בעל עסק קטן כ-1,000 שקל בחודש - פי עשרה מהתעריף כיום. חברות הסלולר היו נהפכות למפלצות פיננסיות הדומות לבנקים, ומחלקות את עודף ההכנסות המונופוליסטי שלהן בין הטייקונים לבין מאות או אלפי עובדים מיותרים.

התארגנויות עובדים פורחות ומצליחות במדינות סקנדינוויה, בגרמניה ובמדינות נוספות בפורמטים שונים - ומוכיחות שכאשר נותנים כוח לעובדים אפשר להגיע לרמות רווחה ושוויון גבוהות יותר. אלא שבישראל מודל התארגנות העובדים מעוות, משרת רק חלק קטן מהעובדים במשק ומעמיס את עלויותיו הנסתרות על שאר העובדים דרך פגיעה בתחרותיות, בעיקרון ההזדמנויות השוות וביעילות. הנזק הגדול של מבנה שוק העבודה הנוכחי אינו רק עלויות עצומות שמוטלות על הציבור, אלא יצירת מבנים שחוסמים את הצמיחה של המשק ויוצרים אי שוויון וכעס בקרב שכבות רחבות של הציבור. רוב התארגנויות העובדים בישראל אינן מול בעלי ההון ואינן משקפות מאבק לגיטימי בין התמורה לעבודה לבין התמורה להון. רוב ההתארגנויות החזקות שמביאות תוצאות לעובדים בישראל נמצאות בגופים ציבוריים ובמונופולים פרטיים וציבוריים. כלומר, ההישגים הכספיים של העובדים מתגלגלים בסופו של דבר על משלמי המסים או על הצרכנים.

התארגנויות העובדים במערכת הבנקאות בישראל ממומנות בעיקר על ידי מאות אלפי עסקים קטנים ולקוחות חלשים, ולא על ידי בעלי המניות בבנקים, מפני ששוק הבנקאות אינו תחרותי. לכן, כאשר הממשלה מבקשת לבצע רפורמה שמכניסה תחרות למערכת הבנקאות, ועדי העובדים עומדים כתף אל כתף עם המנהלים ובעלי השליטה בהם.

כשהתארגנויות העובדים בחברת החשמל, בנמלים ובכל הגופים הציבוריים שבהם יש קביעות וכוח עצום לוועד מביאות תוצאות, הן ממומנות על ידי קופת המדינה. מאין מביאה המדינה את הכסף? כמובן, מהמסים שהיא גובה מהציבור ומחיתוך בשירותי הבריאות, החינוך או הרווחה.

ב-2013 ירגישו כל אזרחי ישראל באופן ברור איך עובדת השיטה הזאת: לאחר ארבע שנים שבהן חילקו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ תוספות שכר ותקציבים לקבוצות קטנות ומאורגנות של עובדים בכל המגזר הציבורי, יידרש בקרוב קיצוץ תקציבי ענק. מי יישא בו? סביר להניח שיישאו בו, כרגיל, השכבות החלשות ביותר במשק, הלא מאורגנות. חלק גדול מהעיוותים, מהניצול ומהרמיסה של זכויות עובדים בישראל נולדו כתוצאה ממבנה זה של שוק העבודה, שבו ההישגים של קבוצות קטנות ומאורגנות של עובדים מגולגלים על מיליוני משלמי מסים וצרכנים.

אין זה מקרה שבמדינות הסוציאל-דמוקרטיות המצליחות רוב העובדים מאוגדים: כאשר 60%, 70% או 80% מהעובדים מאורגנים, היכולת של קבוצת עובדים אחת לגלגל את ההטבות שלה באמצעות עודף כוח אדם או יעילות נמוכה על העובדים הלא מאוגדים - היא נמוכה. אלה שמתלהבים ממבנה שוק העבודה במדינות הנורדיות או בגרמניה טועים לחשוב שהמבנה הזה מזכיר את המבנה הישראלי של ההסתדרות. במדינות כמו שוודיה, דנמרק, פינלנד ואחרות, שבהן רוב העובדים מאורגנים, אין הרבה קבוצות מיוחסות שתנאי העבודה שלהן מנותקים משל שאר העובדים במשק - וזה גם אומר שארגוני העובדים חייבים לגלות אחריות אדירה לאותו מושג, "תחרותיות", שאליו התייחסה השופטת ארד.

ארד אומרת שלמעסיק אסור לאיים על עובדים שמנסים להתארגן שהדבר יפגע בתחרותיות של החברה ויביא לקריסתה. במדינות הסוציאל-דמוקרטיות ובגרמניה לא צריך לאיים על ועדי העובדים באמצעות פגיעה בתחרותיות: לעובדים, בדיוק כמו למעסיקים ולממשלה, ברור שתנאי ההעסקה של העובדים ורווחתם כפופים בראש ובראשונה לתחרותיות של המשק. שהרי אם הם לא יהיו כפופים לתחרותיות של המשק, למשמעת פיסקלית, ליעילות ולאיכות - הכלכלה תתרסק.

הניצחונות המקומיים של עובדים בחברות כמו פלאפון לא מבטיחים לכלל העובדים במדינת ישראל עתיד טוב יותר, משום שרוב העובדים כאן נותרים חשופים, מופקרים וחלשים. ניסיון לשכפל את תנאי העבודה בחברת החשמל או בבנקים לכל חלקי המשק יוביל מיד לפשיטת רגל של המדינה. לכן הפתרון הוא שינוי דרמטי בכל שוק העבודה בישראל: מעבר ממדיניות של הגנה על מקומות עבודה - ע"ע חברת החשמל, בנקים ועובדי מדינה - למעבר להגנה על עובדים באשר הם.

הגנה על עובדים באשר הם הרבה יותר מורכבת וכוללת. מדינה שרוצה להגן על עובדיה צריכה לספק להם רשתות הגנה כאשר הם לא יכולים לעבוד, הכשרות, ביטוח לאומי ופנסיה מכובדת, שירותים איכותיים וזולים של חינוך ובריאות והורדת יוקר המחיה. השיטה הישראלית לא מטפלת ברוב הנושאים האלה: יש כאן יוקר מחיה חריג בתחומים רבים, שירותים בינוניים או גרועים בתחום הרווחה, מערכת פנסיה חלשה, והגנה על עובדים רק כאשר אפשר לגלגל את עלויות ההעסקה ואת חוסר היעילות שלהם על משלמי המסים והצרכנים.

הגנה על כלל העובדים, בניגוד להגנה על עובדים מסוימים, היא תהליך מקרו-כלכלי של שינוי כל מבנה המשק ושוק העבודה. זהו תהליך שבו בונים מחדש את המשק כדי שיהיה תחרותי, יצרני, יעיל ובעיקר צודק והוגן יותר. זהו תהליך שבמרכזו מבנה משק תחרותי ומתקדם עם מגזר ציבורי אפקטיבי וחזק. את הפירות מחלקים באופן הוגן ולא למי שיודע ללחוץ, לסחוט ולאיים - בין אם זה טייקון, מערכת הביטחון או ועד עובדים במונופול.

מבנה משק כזה יכול להתקיים רק אם מורידים את רמת השחיתות באופן דרמטי, מנחילים נורמות וערכים של איכות ושירות, מייצרים רגולציה אפקטיבית ומסלקים מהפוליטיקה את שליטתן של הקבוצות הקטנות והמאורגנות.

בניגוד לסיסמאות של רוב המפלגות שרצות עכשיו לכנסת, זהו תהליך ממושך ומסובך מאוד, שכולל לפני הכל שינוי עמוק ויסודי בתפישות הציבור הישראלי ופגיעה בקבוצות הקטנות, החזקות והמאורגנות שנהנות מהמצב הקיים. שום מפלגה לא מדברת על כך באופן גלוי וברור, משום שהיא יודעת שהמחיר הפוליטי יהיה כבד: המערכת נשלטת על ידי הקבוצות הקטנות והמאורגנות, בעוד שהציבור הרחב לא מיוצג וממילא גם לא מבין ברובו כיצד הוא נדפק.

כל פוליטיקאי ומפלגה שמוכרים לציבור חזון של צמיחה, שגשוג והגנה על זכויות עובדים מבלי להתייחס למהפכה אמיתית בשוק העבודה, באפקטיביות של המגזר הציבורי, ברגולציה חזקה וישרה, במבנה שוק הון חדש, במהפכה בשוק הקרקעות והדיור ובחיסול שליטת הקבוצות הקטנות בפוליטיקה - מרמים את הציבור. לצערנו, הבנתם של חלק גדול מהפוליטיקאים החדשים והישנים בנושאים אלה אינה גדולה, ולכן רבים מהם לא מבינים שהם מרמים את הציבור בהבטחותיהם.

לכן מי שיוביל את השינוי המבני והיסודי בתפישות הציבור, במבנה המשק ובאפקטיביות של המגזר הציבורי, יהיה בסופו של דבר גורמים עצמאיים מחוץ למערכות הפוליטיות המושחתות, החלשות והמנוונות - גורמים שלא יהיו כפופים לאינטרסים של הקבוצות הנהנות מהמצב הקיים ומגנות על הפריווילגיות העודפות שלהם. אם לא נשכיל לעשות זאת - אנחנו מסכנים את עתידה הכלכלי והחברתי של ישראל.

אף שהתהליך ארוך, מסובך ודורש מהפכה בתפישות הציבור ושינוי דרמטי במבנה המשק והמגזר הציבורי, אפשר להיות אופטימים: השיח הכלכלי עבר בשנים האחרונות לעסוק בתחומים אלה, ובקרב הציבור יש לראשונה צמא ורצון לקבל תפישות, רעיונות וכיוונים חדשים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#