האוליגרכיה של וול סטריט שולטת באובמה, ברומני ובכל הפוליטיקאים

מאט טאיבי, האיש שהרס את התדמית של גולדמן סאקס וקרא לו "דיונון ערפדי" הוא אחד העיתונאים הנקראים והמשפיעים כיום בעולם ■ בראיון ל-Markerweek הוא מסביר איך הנוכלים השתלטו על ארה"ב ומה הדמיון בין רוסיה של ילצין לארה"ב של אובמה

אשר שכטר
אשר שכטר

באביב 2001 התפרץ מאט טאיבי למשרדי "ניו יורק טיימס" במוסקווה. הוא היה מלווה בשותפו דאז לעריכת העיתון "The eXile" ("הגולה"), העיתונאי האמריקאי מארק איימס, ויחד הם צעדו היישר אל תוך משרדו של מייקל ויינס, אז ראש הלשכה של העיתון בבירה הרוסית. ויינס זכה שלא בידיעתו בתחרות "העיתונאי הגרוע ברוסיה" שערך העיתון - וטאיבי ואיימס התכוונו להעניק לו את הפרס שלו, בין אם ירצה בו ובין אם לא.

הפרס שקיבל הזוכה היה פאי שהמרכיב העיקרי שלו היה זרע של סוסים, והוא הושלך על ידי טאיבי היישר אל פניו של ויינס, שלטענת טאיבי הרוויח אותו ביושר לאחר שתמך לאורך הקריירה שלו בשורה של מלחמות מערביות מפוקפקות ונהג ברחמנות כלפי ממשלו של ולדימיר פוטין. ויינס היה אחד מאותם אנשים שסיקרו את רוסיה בשנים שאחרי נפילת בריה"מ כאילו היתה דמוקרטיה מערבית מתקדמת, וטאיבי - שחי בה כמה שנים וראה עמיתים שלו נעלמים או חוזרים עם רגליים שבורות - תיעב במיוחד את השקר הזה.

"אני חושב שהייתי צריך לעשות המון דברים משוגעים בתחילת הקריירה שלי כדי לבנות קהל, לתפוס תשומת לב ולבסס לעצמי נישה כעיתונאי עצמאי", אומר טאיבי, שנהפך בשנים האחרונות לאחד העיתונאים המדוברים והמשפיעים ביותר בארה"ב ובעולם, בראיון מיוחד ל-Markerweek. "פעם ראיינתי בכיר ממשלתי בתחפושת ויקינג. בפעם אחרת ישבתי בתחפושת גורילה מחוץ למטה של גולדמן סאקס . בשנות ה-20 לחיי זה היה כיפי - אבל למזלי אני לא צריך לעשות את זה יותר".

מאט טאיביצילום: גטי אימג`ס

טאיבי, 42, לא נחשב למרואיין קל. הוא נחמד, הוא אדיב, הוא כן בנוגע ליחסו האמביוולנטי כלפי הפרסום שבו זכה ומדבר בהרחבה ובהתלהבות, במיוחד כשעוסקים בעולם הפיננסים, שאותו הוא מסקר בקדחתנות בשנים האחרונות - אבל יש לו מוניטין לא פשוט. ב-2009, כשרואיין למגזין "ואניטי פייר", הראיון הסתיים לאחר שהמראיין העליב אותו והוא בתגובה השליך את כוס הקפה שלו לעברו ויצא בסערה מהמסעדה שבה נערך הראיון. במשך שנים הוא סירב לבקשותיהם של עיתונאים לכתוב עליו כתבות פרופיל. במהלך הקריירה שלו פירסם כתבות במגזינים ובעיתונים כמו "דה ניישן", "פלייבוי" ו"ניו יורק פרס", הקים שני עיתונים - "דה אקסייל" ו"דה ביסט" - וכתב חמישה ספרים. בשנים האחרונות הוא משמש ככותב וכעורך בכיר ב"רולינג סטון".

למרות הקריירה המרשימה שלו, טאיבי, האיש שנודע לציבור הרחב כשפירסם ביולי 2009 מאמר בן 10,000 מלה ב"רולינג סטון" שבו תיאר את גולדמן סאקס - המוסד הפיננסי החזק בעולם - כ"דיונון ערפדי שכורך את זרועותיו סביב האנושות ותוקע את שיניו בכל דבר שמריח כמו כסף", אינו עיתונאי ככל העיתונאים. האיש שהוכתר לא פעם כיורשו של אבי הגונזו האנטר ס. תומפסון מרשה לעצמו לעתים קרובות להיות בוטה, שלוח רסן ונבזי בכתיבתו, יותר מכל עיתונאי אחר שפועל כיום בעיתונות המיינסטרים האמריקאית והעולמית.

בניגוד לרוב העיתונאים, ששומרים על אובייקטיביות מרוחקת - בין אם מתוך נימוס או מתוך שיקולים מקצועיים - לטאיבי אין בעיה לומר על פוליטיקאי שהוא תופש כמטומטם שהוא מטומטם, ואף גרוע מכך. את חברת הקונגרס מישל בקמן הוא כינה במונח המשפיל Cunt, את יו"ר הבנק הפדרלי לשעבר אלן גרינספאן הוא כינה Asshole, על בכירי בנק אוף אמריקה אמר שהם "כמה מהחלאות הגדולות על פני כדור הארץ", ואת מיט רומני האשים בחמדנות בלתי נשלטת ותיאר כ"גרסה משופרת ומשודרגת" של גורדון גקו, דמותו של מייקל דגלאס ב"וול סטריט".

אולם השפה הבוטה והפרובוקציות אינן הסיבה שבגינה נהפך טאיבי לאחד מהעיתונאים המשפיעים והנקראים ביותר בעולם ולאחד מהסמלים של המאבק ביחסים המעוותים בין הון לשלטון בארה"ב ובקפיטליזם האוליגרכי הפרוע ושלוח הרסן שהשתלט על האומה האמריקאית ב-20 השנים האחרונות. מתחת לעלבונות ולהשתלחויות, טאיבי הוא אחד העיתונאים האמיצים, החכמים והמדויקים שפועלים כיום. במשך השנים הוא יצא נגד כמה מהמוסדות החזקים והמרושתים בעולם, חשף את ערוותם של פוליטיקאים ובנקאים ועשה זאת מבלי לעשות חשבון לאיש.

"דיבה? ברגע שאני אתחיל לפחד מתביעות, זה יהיה היום שבו אצטרך לפרוש", הוא צוחק. "כעיתונאי אסור לך לחשוב על דברים כאלה. חייתי ברוסיה עשר שנים, ושם אנשים כמוני סבלו מתוצאות חמורות באמת בעקבות הדברים שהם כתבו. הכרתי אנשים ששברו להם את הרגליים. הכרתי אנשים שירו בהם. אז פה בארה"ב אין מה לדאוג. תביעות זה כלום".

גם כיום, כשהוא נשוי באושר ונהנה מרווחה כלכלית, שומר טאיבי על הזעם שהפך אותו למותג עיתונאי. הוא זועם, הוא אומר, משום שנולד בארה"ב, התגורר ברוסיה וחזר לארה"ב - ומצא מדינה שדומה ליריבה המרה שלה לשעבר באופן מטריד. "רוב האנשים בארה"ב חושבים שיש לנו דמוקרטיה ושהיא מתפקדת, אבל יש תחושה גוברת של כוחות אוליגרכיים ששולטים בפוליטיקה האמריקאית, בגלל השילוב של פוליטיקאים ואינטרסים פיננסיים. האמת היא שארה"ב של היום ורוסיה של 1998 דומות זו לזו - רק שפה לא הורגים אחד את השני. בשני המקרים חברות גדולות ומקושרות השתמשו בכוח פוליטי כדי להבטיח לעצמן רווחים. קוראים לזה קלפטוקרטיה. זה קיים ברוסיה, זה קיים בארה"ב.

"הנה דוגמה מעולה: יש בנקים בארה"ב שלוו כסף מהממשלה ב-0% ריבית והלוו אותו חזרה לממשלה בריבית של 3%. זה כסף חינם. יש לנו בפועל מעמד של עשירים שמסובסד על ידי המדינה. בכל מדינת עולם שלישי ובכל מדינה אוטוקרטית תמצא את אותו מצב: אנשים עשירים וחזקים יוצרים חוקים משל עצמם ומשתמשים בכוחה של המדינה כדי לבטח את עצמם נגד הפסדים. זאת היתה ההונאה הגדולה של 2008: כל החברות האלה, שהיו אחראיות להונאה פיננסית בקנה מידה עצום, היו צריכות לפשוט רגל. בסוף לא רק שהן לא פשטו רגל, הן לא נתבעו. ולא רק שהן לא נתבעו, אפילו עזרו להן במקום להעניש אותן. אפילו השוק לא העניש אותן, מפני שיש לנו מערכת שחלק מהחברים בה מבוטחים נגד כישלון - וזה מאוד לא אמריקאי.

מבחר משערי "The eXile"צילום: ללא קרדיט

"בארה"ב אתה צריך לקום או ליפול על פי היכולות שלך. זאת הפילוסופיה שרוב האמריקאים מאמינים בה, ורובם מתעבים חילוצים ממשלתיים. ובכל זאת יצרנו את המערכת הזאת, שבה אם אתה מפשל ובמקרה קוראים לך גולדמן סאקס או סיטי, לא רק שאתה לא פושט רגל - אתה מתחזק. זה סוג מורכב וחלקלק במיוחד של סוציאליזם".

העיתון הכי בוטה ברוסיה

על אף שמדובר בנושא העיקרי שעליו הוא כותב בשנים האחרונות, טאיבי לא החל את הקריירה שלו בדיווחים כלכליים. למעשה, לפני שהחליט להתמקצע בהשלכת עוגות זרע ובקעקוע מוסדות פיננסיים חובקי עולם, הוא בכלל רצה להיות סופר.

הוא נולד במסצ'וסטס לסביבה שהורכבה ברובה מעיתונאים: אביו הוא העיתונאי הידוע מייק טאיבי מרשת NBC, וכל חבריהם של הוריו, כמו גם אמו החורגת, היו עיתונאים. גם טאיבי הצעיר, שלמד בפנימייה יוקרתית שבה למדה בין השאר גם המלכה נור, היה אמור לדבוק בייעוד המשפחתי - אבל היו לו תוכניות אחרות. "לא רציתי להיות כמו האנשים האלה", סיפר בראיון ל"אובזרוור" ב-2010.

במקום זאת הוא רצה להיות סופר, כמו הסופרים הרוסים שהעריץ, במיוחד ניקולאי גוגול. "בשבילי, להיות עיתונאי זה סוג של כישלון", הוא צוחק. "בגיל 20 עברתי לרוסיה, לשכונה שבה גר גוגול, בכוונה להיות סופר גדול. בסוף יצא שאני עיתונאי".

טאיבי לא הגיע למקצוע בקלות, אלא רק אחרי מסע חיפוש עצמי שהוביל אותו לשורה של עבודות משונות ברוסיה שאחרי נפילת בריה"מ, בהן גם קריירה קצרת יומין כשחקן כדורסל מקצועי בליגה המונגולית. לבסוף הוא הכיר את מי שנהפך לשותפו המרכזי בשנותיו הראשונות בעיתונות: העיתונאי האמריקאי מארק איימס, שעבר גם הוא לרוסיה שנים לפני כן ונודע - בדיוק כמו טאיבי - כרודף שערוריות חסר מעצורים עם פה גדול. בניגוד לאיימס שלוח הרסן נחשב טאיבי למתון יותר ופרנואידי פחות: כזה שבכירים רוסים היו יכולים לדבר אתו ברוסית, מבלי לחשוש שיקלל אותם או יבגוד בהם.

איימס, שחי ועבד ברוסיה כבר כמה שנים ודיווח בעיקר על נושאים הקשורים לפשע מאורגן ולתעשיית הזנות המשגשגת במדינה, ייסד ב-1997 עיתון דו-שבועי בשם "דה אקסייל", ששילב דיווח סנסציוני בסגנון צהובונים, סאטירה בוטה במיוחד, חשיפות שערורייתיות וניתוחים פוליטיים מעמיקים. טאיבי, שעבד תחתיו בעיתון בשפה האנגלית שהתפרסם ברוסיה תחת השם "ליבינג היר", גויס עד מהר ל"דה אקסייל" וערך את העיתון יחד עם איימס.

לומר על "דה אקסייל" שהוא היה עיתון פרוע תהיה לשון המעטה. "אנחנו מחרבנים על כולם באותה מידה", תיאר פעם אחד מעורכיו של העיתון את הקו העריכתי שלו. "דה אקסייל", שהפסיק להתפרסם ב-2008 בעקבות חקירה ממשלתית, היה המוצר העיתונאי הבוטה ביותר שנראה ברוסיה, שבה עיתונאים צריכים לא מעט אומץ כדי להיות במקצוע הזה מלכתחילה - גם אם הם לא תוקפים את הממשלה.

"דה אקסייל", שקהל היעד שלו היה קהילת הזרים הגדולה שחיה ברוסיה, נועד מלכתחילה לחולל כמה שיותר רעש. העיתון תקף ללא רחמים דמויות סמכות ברוסיה ומחוץ לה: את בוריס ילצין ובכירי שלטונו המושחת, את אנשי השירותים החשאיים שהקיפו את פוטין, את האוליגרכים שנהנו מקרבה לשלטונות ואת הבנקאים המערביים שהעלימו עין נוכח הפשעים שבוצעו מול עיניהם כדי לעשות רווח מהיר במערב הפרוע שהיתה רוסיה באותן שנים.

ב-1998, לאחר שמשבר הרובל הביא לקריסתה של כלכלת רוסיה ולצניחה של 70% בערכו של הרובל תוך חודש, יצא טאיבי ללא רחם נגד הבנקאים בוול סטריט: כשהוא מדווח ל"דה אקסייל" ממנהטן, חשף טאיבי את מעורבותם של בנקאים מוול סטריט באוליגרכיה הפרועה שהובילה לקריסת הרובל, קנה חליפת גורילה והלך לשבת במטה גולדמן סאקס בטענה ש"אם גולדמן סאקס יכול להרוויח עמלות של 50 מיליון דולר באמצעות מכירת אג"ח ממשלתיות רוסיות חסרות ערך, אני יכול להיכנס למשרדים שלהם בחליפת גורילה ולאכול להם סנדוויץ' על הרצפה".

מגזין פרוע מושך אליו גם כותבים פרועים - ואלה מביאים אתם סגנון חיים פרוע. במשך שנים, בזמן שכתב וערך ב"דה אקסייל", היה טאיבי מכור להרואין. בראיון ל"אובזרוור" לפני עשור, תיאר כיצד עובדי העיתון בולעים ספידים בישיבות מערכת. איימס וטאיבי יצרו לעצמם מוניטין של נערי מסיבות, שביקרו את ההדוניזם של מוסקווה בסוף שנות ה-90 ובמקביל נהנו ממנו לא מעט. "דה אקסייל" היה שילוב בלתי אפשרי בין פאנזין בוטה וחסר עכבות - אחד מכותבי הטורים הקבועים שלו היה הדיסידנט הפוליטי השנוי במחלוקת אדוארד לימונוב, מנהיג המפלגה הנציונל-בולשביקית שבמשך שנתיים שלח את טוריו מהכלא, שם ריצה מאסר של שנתיים בגין הברחת נשק - לבין גוף עיתונאי רציני שלצד תמונות מעובדות של שרים ובכירים בתנוחות מיניות פירסם חשיפות רציניות וניתוחים פוליטיים מעמיקים.

"דה אקסייל" לא זכה לתפוצה רחבה - כ-25 אלף עותקים בשיאו - אולם הוא נקרא באדיקות על ידי גורמים בכירים במוסקווה ובוושינגטון. עד מהרה הוא צבר לעצמו שם כבית לעיתונאים חסרי פחד: כתבים של העיתון הוכו, נרדפו או נעצרו. ב-1999, לאחר שפוטין מונה לנשיא, פירסם העיתון תמונה מעובדת שבה הושתל ראשו של פוטין על גופה של מלכת סאדו תחת הכותרת "פוטין מצווה על אמא רוסיה: כרעי ברך!". לצד כתבות כמו זו שבה תיאר איימס ניסיון לשכב עם תשע זונות תוך תשע שעות, כלל "דה אקסייל" עיתונות רצינית וביקורת נוקבת נגד האליטה החדשה-ישנה שהשתלטה בחשאי על רוסיה ונגד הבכירים במערב שהעלימו עין וכינו את רוסיה דמוקרטיה, מטעמים פוליטיים וכלכליים.

לבסוף עזב טאיבי את "דה אקסייל" וחזר לארה"ב כדי לפתוח את המגזין הסאטירי "דה ביסט", שאותו עזב כעבור זמן לא רב משום שהחליט שהוא אינו יכול גם לנהל עסק וגם לכתוב. הוא החל לכתוב טור פוליטי בעיתון האלטרנטיבי "ניו יורק פרס" ועבר לשערוריה הבאה שלו: הטור "52 הדברים המצחיקים ביותר בנוגע למותו הקרב של האפיפיור", שכלל סעיפים כמו "חיפושיות אוכלות את מוחו של האפיפיור" וזכה לגינויים מקיר לקיר, מהילרי קלינטון (אז סנאטורית מטעם מדינת ניו יורק) ועד ראש עיריית ניו יורק מייקל בלומברג. הטור הוביל לעזיבתו כמה חודשים לאחר מכן, ועלה לעורך שאישר את פרסום הטור במשרתו. מאוחר יותר הודה טאיבי כי כתב את הטור תחת השפעת ויקודין.

"צללתי לתוך החומר"

ב-2004 החל טאיבי לכתוב על פוליטיקה עבור "רולינג סטון", המגזין ששימש בעבר כביתם של אגדות עיתונות כמו האנטר ס. תומפסון ופי ג'יי אורורק, שכיום נחשב טאיבי ליורש שלהם. הוא כתב פיצ'רים ארוכים ותחקיריים מתוך מסע הבחירות של ג'ון קרי, שאחריו עקב בתחפושת גורילה. על הרפתקאותיו במסע הבחירות, שכללו חודשיים של עבודה כסמוי במשרד בחירות רפובליקני באורלנדו והסתננות לתוך מטה הבחירות של הגנרל לשעבר ווסלי קלארק כבמאי צולע של סרטי פורנו, כתב בספר "Spanking the Donkey: "Dispatches from the Dumb Season. באותן שנים החל טאיבי לבסס לעצמו שם כאחד מהבולטים והחדים שבכתבים הפוליטיים בארה"ב.

בזכות סגנון הכתיבה המושחז שלו, כמו גם הפעלולים, הפרובוקציות וסגנון החיים ההולל שנקשרו לשמו, נטען עליו שהוא מחיה את רוח הגונזו שנעלמה מזירת העיתונות הפוליטית האמריקאית שנים רבות לפני כן. טאיבי מסתייג מהמונח "גונזו", אולם מודה שהסגנון שלו שונה מהותית מזה של עמיתיו למקצוע - ומודע לכך שהפה הגדול שלו מרחיק ממנו לא מעט קוראים.

"אנשים באמת רוצים שתאמר מה שאתה חושב. הם לא רוצים את הגרסה המדוללת של המציאות, אלא מתעניינים במה שיש לך לומר", הוא אומר. "כל עוד אתה כן והעובדות שלך נכונות, אני לא חושב שאתה צריך לפחד לומר את דעתך, אבל למרבה הצער הרבה עיתונאים מפחדים כיום. כשאתה עובד בעסק הזה, אחרי זמן מה אתה מפתח חוש שישי לגבי מה העורכים שלך רוצים ולא רוצים, באיזו שפה אתה יכול להשתמש ובאיזו שפה אתה לא יכול להשתמש. ואחרי שעבדת במערכת מספיק זמן, אתה מתחיל לפקפק אם אתה צריך לומר דברים מסוימים, כי אתה מתחיל לדאוג לקריירה שלך. היתרון שלי הוא שעבדתי כבוס של עצמי עד גיל 34. היה לי עיתון משלי. הוא לא עשה אותי עשיר, אבל הוא איפשר לי לכתוב מבלי לדאוג שאאבד את העבודה".

ב-2008, כשהבחירות לנשיאות היו בעיצומן והמשבר הפיננסי חווה הסלמה קיצונית עם קריסתו של ליהמן ברדרס, החליט עורך "רולינג סטון" וויל דנה לשלוח אותו לסקר את תעשיית הפיננסים הקורסת. העובדה שטאיבי לא ידע דבר על המערכת הפיננסית האמריקאית לא הטרידה אותו. "לא היה לי שום רקע", הוא מספר. "המאמר הראשון שהייתי צריך לכתוב היה על AIG. כל כך לא ידעתי כלום שצילצלתי לאנשים ושאלתי אותם, אני נשבע, אם הם יכולים לספר לי משהו על משהו. אבל למדתי מהר. הרבה אנשים מפחדים מאוד מהנושא הזה, כי זה נשמע כל כך מסובך, וזאת הסיבה שהרבה אנשים לא מבינים מה קורה: אבל בפועל זה פשוט מאוד. זה רק אוצר מלים חדש. זה אולי לוקח שבועיים או חודשיים של קריאה אינטנסיבית, אבל בסופו של דבר אתה תבין".

התוצר הבולט ביותר של חדירתו של טאיבי לעולם הפיננסים היה הכתבה המפורסמת שלו על גולדמן סאקס, שבו טבע את היחס לגולדמן כ"דיונון ערפדי" שזרועותיו נמצאות בכל מקום, ופסק כי בנק ההשקעות המצליח בתולדות וול סטריט מילא במשך 140 שנותיו תפקיד מפתח בניפוחן ובפקיעתן של חמש בועות נכסים שהשפיעו באופן הרסני על הכלכלה האמריקאית, שבועת הסחורות והמשבר הפיננסי של 2008 היו האחרונות שבהן.

"הדבר הראשון שאתם צריכים לדעת על גולדמן סאקס זה שהוא נמצא בכל מקום", קבע המשפט הפותח של המאמר הארוך, שהועתק מלה במלה לסרט "וול סטריט 2", שבו משתמש בו גורדון גקו בהקשר של חמדנות. טאיבי היה אחד הראשונים שהפכו את גולדמן סאקס לשם נרדף לחמדנות. המאמר של טאיבי, שפורסם שנה לפני שגולדמן נתבע על ידי רשות ניירות ערך בארה"ב באשמת הונאה, לאחר שנמצא כי מכר ללקוחותיו כלי השקעות אבודים מראש מלאים במשכנתאות רעילות ולאחר מכן הימר נגדם, זכה לתהודה עצומה ברחבי העולם.

ולדימיר פוטין צילום:אי-פיצילום: תצלום: סטפן ג'אפה

טאיבי הואשם בקונספירטיביות, באי דיוקים, במגמתיות ובניסיון לרדוף את גולדמן, אבל המאמר שלו הוא שקיעקע לנצח את תדמיתו של גולדמן כמוסד פיננסי תאב כוח וכסף, שמשתיל את אנשיו במערכות השלטון ומכפיף את הכלכלה האמריקאית והעולמית לצרכיו - לא משנה מי ייפגע.

טאיבי מצטנע בנוגע לחלקו בהפלת התדמית של גולדמן. בספר "Griftopia", שפירסם ב-2010 בעקבות המשבר הפיננסי, כתב כי "המזל הרע של גולדמן החל עם חשיפת ה'וול סטריט ג'ורנל' אודות קשריו של הבנק עם יו"ר הבנק הפדרלי של ניו יורק דאז, סטיבן פרידמן. לאחר מכן היתה כתבה של ג'ו הגן במגזין ‘ניו יורק', והבלוגר ‘טיילר דרדן' בבלוג ZeroHedge שפתח בג'יהאד נגד גולדמן בתחילת 2009. התרומה שלי לשיח היתה השקת הדיון בסוגיה אם זה בסדר שגוף תקשורת מיינסטרימי ומכובד יקרא בפומבי ללויד בלנקפיין ‘בן זונה'".

אוליגרכיה קטנטנה של פושעים סופר חכמים

אולם טאיבי לא הסתפק בגולדמן. הקריסות המתוקשרות של AIG וליהמן, יחד עם מה שלמד על גולדמן סאקס, גרמו לו להבין שגולדמן אינו הנבל - אלא התסמין של שיטה שלה היה שותף מעמד שלם של אמריקאים ושממנה קיוו ליהנות כל אזרחי ארה"ב באשר הם, אולם בפועל היא שירתה רק מעטים. הספר, שעוקב אחרי המשבר עוד מהשנים שבהן לא היה אף משבר אלא רק אסטרטגיה גאונית של יו"ר הבנק הפדרלי לשעבר אלן גרינספאן, טוען כי המשבר לא היה רק כשל שוק חד פעמי, אלא תוצאה של תהליך פיננסי-פוליטי שבמהלכו הועברו במהירות מסחררת כל העושר והעוצמה הפוליטית בארה"ב לסופר-עשירים, שאותם מכנה טאיבי "מעמד הנוכלים". "כולנו, שמרנים ופרוגרסיבים כאחד", טוען טאיבי, "מרוששים על ידי אוליגרכיה קטנטנה של פושעים סופר-חכמים וממשלת הבובות שתחת פיקודם".

"זה הגיוני, אם אתה חושב על זה", מסביר טאיבי מדוע הוא, עיתונאי שעד 2008 מעולם לא כיסה את המערכת הפיננסית, הצליח לעלות על הטריק שעיתונאים שסיקרו את התחום עשרות שנים לא גילו. "כשאתה מסקר מערכת מבפנים, ויש לך מקורות שמדברים אתך כל הזמן, אתה נהפך לחלק מהמערכת. מנגנון החשיבה הקבוצתית שאורוול תיאר בספרו '1984' נכנס לתוקף וכולם מאבדים את היכולת לחשוב על המצב שלהם באופן אובייקטיבי. היתרון שלי היה שלא ידעתי על מה אני מדבר. אנשים אמרו לי שככה המערכת עובדת, ולי זה נראה משוגע. לרוב הכתבים זה לא נראה משוגע, כי הם היו שם כל הזמן. זה כמו הניסוי עם הצפרדע, שאם תזרוק לסיר מים רותחים היא תקפוץ החוצה, אבל אם תבשל באטיות היא תמות. אותי פשוט זרקו למים הרותחים - ואם אתה קופץ לחומר הזה, מובטח שתהיה בהלם".

דרוש המון, המון אומץ כדי לצאת נגד גופים עשירים וחזקים כל כך כמו גולדמן סאקס. לא דאגת שתהיה קבור תחת תביעות עד גיל 60?

"זה לא מה שהדאיג אותי. מה שהדאיג אותי היה הסכנה שאטעה, כי לא היה לי רקע בחומר הזה. ידעתי שאם אני לא בטוח ב-100% שמה שאני אומר הוא נכון, אקבל בתגובה המון ביקורת על כך שאני לא יודע על מה אני מדבר ושאני לא מבין. דאגתי שאעשה טעות ענקית, שתפגע קשות בקריירה שלי. אבל אתה לא יכול באמת לדאוג מתביעות כל הזמן. כמו סקס בטוח, פשוט צריך לשים קונדום".

עד שסיפרת בספרך כמה לא הכרת את הנושא, רבים היו בטוחים שחקרת את גולדמן שנים לפני שכתבת את המאמר.

"זה מה שכתיבה טובה צריכה ליצור: השעיית הספק. הקוראים שלך צריכים להיות בטוחים שאתה מכיר כל מה שאתה מדבר עליו. הכלל הבסיסי הוא להימנע מדברים שאתה לא בטוח לגביהם ולדבוק רק בדברים שאתה יודע, יכול להוכיח ובטוח לגביהם ב-100%".

כיום אתה נחשב לאויב מספר אחת של וול סטריט, ואולי בצדק: אתה מכנה אותם גנבים, שודדים, נוכלים, וגם משתמש בכינויים גרועים יותר.

"הם לא ציניים. הם באמת מאמינים שהם לא גנבים. הם באמת מאמינים שלאנשים רגילים שלקחו משכנתא גרועה לא מגיע חילוץ, אבל בחילוץ של 50 מיליארד דולר לבנק שלהם הם תומכים, כי זה שונה בעיניהם והם לא רואים את הדמיון. החלק שהכי מצחיק אותי בכל העניין הוא שהמתנגדים הכי גדולים לסוציאליזם ולממשלה גדולה הם אלה שלא מבינים עד כמה הם סוציאליסטים. צ'רלי מאנגר, למשל, סגנו של וורן באפט בברקשייר התאוויי, אמר שלא צריך לחלץ לווי משכנתאות שלקחו הלוואות גרועות ושהם פשוט צריכים להתמודד, אבל החברה שלו הרוויחה בענק מהחילוץ של וולס פארגו.

"תאמין או לא, המון אנשים מוול סטריט מצלצלים אלי בכל יום. החלק בסיפור שאנשים לא מבינים הוא שאת המאמר הראשון כתבתי בלי עזרה. אחר כך קיבלתי המון שיחות תמיכה מעובדים בוול סטריט, שעבדו בקרנות גידור קטנות, בחברות קטנות למסחר בסחורות. יש מאבק בין החברות שגדולות מכדי ליפול, שאסור להן להפסיד, כמו גולדמן או סיטי, לבין החבר'ה הקטנים שצריכים לעבוד עכשיו הרבה יותר קשה כדי לנצח. והם כועסים מאוד על הקבוצה הראשונה. אז נכון, בלנקפיין כנראה לא ידבר אתי, אבל אני מדבר עם המון אנשים בוול סטריט: אנשים משכילים, שיש להם המון מידע לתרום והמון סיבות לכעוס".

בשלוש השנים שעברו מאז שפירסמת את המאמר המדובר על גולדמן, האם התחלת לפקפק בטיעונים המקוריים שלך כלפי הבנק, אלה שהואשמו בקונספירטיביות?

"להפך. אני בטוח עכשיו יותר מאי פעם בנוגע לכל הדברים האלה. אבל חשוב להבהיר: זה לא רק גולדמן. מדובר בכל החברות האלה שגדולות מכדי מכדי להיכשל. כולן דומות להחריד. לגולדמן פשוט היה חוסר מזל שבידל אותו מהאחרים, מפני שיש לו תרבות ארגונית ייחודית של חלאתיות שהופכת אותו לנבל טוב.

"חשוב לציין שמה שקרה לארה"ב בשני העשורים האחרונים הוא לא רק גולדמן. מדובר במערכת מורכבת של הונאות. כמו כל הונאה, גם האזרחים הפשוטים הרוויחו ממנה לתקופה מסוימת. זה חוק התשואה השולית הפוחתת: בהתחלה הרבה אנשים הרוויחו מההונאה, אבל היחידים שבאמת מובטח להם שירוויחו בכל שלבי ההונאה, גם כשהבועה פוקעת, הם חלק קטן מאוד. הם האנשים שירוויחו אם אתה קונה או מוכר, כי הרווח שלהם נמצא בעמלות. חלק מהחברות האלה, כמו גולדמן, מכרו הלוואות גרועות והימרו נגדן - כך שהן הרוויחו כשהמוצרים שמכרו נמכרו ולאחר מכן הרוויחו שוב כשאותם מוצרים קרסו. הבעיה של בועות היא שכאשר הן פוקעות כולם חוזרים אחורה. כולם, חוץ מאלה שמנהלים את ההונאה. מה שקרה בארה"ב בעשורים האחרונים הוא פשוט העברת עושר מרוב האוכלוסיה לחלק קטן מאוד ממנה. חד וחלק".

מדובר בפועל בסוג של סחר בסמים.

"בדיוק. האליטה הזאת מנצלת את האינסטינקט שיש לאנשים לקחת קיצורי דרך לעושר, וזה מה שעושה אותם למצליחים. הם פונים לפגמים בשיקול הדעת של אנשים, בדיוק כמו סוחרי סמים. ובדיוק כמו מכורים לסמים שאוזל להם הכסף ומתחילים למכור את הטלוויזיה ואת אוסף הדיסקים, מה שקורה כעת בארה"ב הוא שאוזל לנו הכסף, אז אנחנו מוכרים מגרשי חנייה, גשרים ואגמים למשקיעים מחו"ל. כי בדיוק כמו מכורים לסמים, אנחנו רודפים אחרי ההיי. חשוב לציין שפעם לא היינו כאלה: האמריקאים היו פעם חסכנים, וסירבו להשקיע במשהו שלא היה בטוח וסולידי. כיום כולנו רוצים להתעשר ולעשות זאת בן לילה וזאת לא דרך יעילה לנהל מדינה".

ואת השיטה הזאת ייצאה ארה"ב לכל העולם.

"השיטה ברוסיה דומה מאוד. כל העשירים ברוסיה נהיו עשירים כי הממשלה נתנה להם להשתלט על החברות הסובייטיות. עכשיו הם לא יכולים לפשוט רגל, רק אם יירו זה בזה. לעשירים בארה"ב תמיד היה יתרון על פני היתר, אבל זה משהו חדש. זאת צורה חדשה של קפיטליזם למקורבים במימון המדינה, שאנחנו החלוצים שלה. אנחנו המצאנו את המערכת החדשה הזאת, וכולם הולכים בעקבותינו".

חלק עצום מהמנגנון שאיפשר את ההונאה הזאת הוא התקשורת, שנמצאת בבעלות אותו מעמד שאתה מתאר כ"מעמד הנוכלים" ואמורה לסקר אותו. במקרה שלך, יש המון עיתונים שלעולם לא תוכל לכתוב בהם בגלל הדעות שלך.

"היה לי המון מזל. אנחנו ב'רולינג סטון' במצב ייחודי, משום שאנחנו נמצאים בבעלות מו"ל עצמאי, יאן ונר, שהוא עשיר ולכן לא תלוי באף אחד. זה לא המצב הרגיל בתקשורת האמריקאית. לכן אין גופי תקשורת עצמאיים במיינסטרים, והסחורה שאני מוכר - פיצ'רים ארוכים ותחקיריים - היא נדירה".

אבל ייתכן שכיום כבר אין צורך בעיתונות המיינסטרים. האינטרנט איפשר לכולם להקים עיתונים כמו "דה אקסייל" ולצאת נגד שחיתות.

"זה נכון ולא נכון. זה נכון, משום שהאינטרנט מאפשר לכולם לפתח קול עצמאי. אתה יכול להקים אתר וליהפך די מהר לעיתונאי משפיע. החיסרון הוא שעם עודף המידע הזה אתה צריך למצוא דרך לתפוס את תשומת הלב של אנשים, ובשביל זה אתה צריך להשתמש בתקשורת המסורתית ככלי לקידום עצמי. אני כן יכול לומר שאם יש לך נוסחה מוצלחת ואתה טוב מספיק, אנשים יקראו אותך. מישהו כמו מאט דרדג', למשל, לא ממומן על ידי CBS או ABC. הוא עצמאי, ופשוט היו לו מקורות טובים שהפכו אותו לאיש מאוד מאוד חזק.

"הנטייה של המדיה היא להישלט על ידי אנשים חזקים - זה מה שהם תמיד מנסים לעשות. ברוסיה היתה בשנות ה-90 תקשורת עצמאית ומעניינת, שאמנם נשלטה על ידי המאפיה אבל היתה חושפנית, מפני שארגוני הפשע התכתשו ביניהם מעל דפי העיתונים. כיום הם איבדו את היכולת ליצור תקשורת עצמאית. וגם בארה"ב זה עלול לקרות".

אפשר לומר עליך שאתה מסקר את שקיעתה של האימפריה האמריקאית.

"אני לא מסכים בכלל עם התיאור הזה. לאמריקאים יש המון בעיות. אנחנו עם אלים ויכולים להיות עם טיפש מאוד. יש הרבה מה לא לאהוב בארה"ב. אבל אנחנו אנרגטיים, אנחנו מושכים אלינו את המוחות הטובים ביותר מכל העולם שמשום מה רוצים לגור פה. התקופה הנוכחית היא תקופה חשוכה בהיסטוריה שלנו, אבל אני לא פסימי: אנחנו נעבור אותה. המדינה הזאת נוטה לקבל החלטות טובות כשאנשים מבינים את המצב, ו-Occupy Wall Street היתה אינדיקציה לכך שהאסימונים התחילו ליפול. אנשים שאומרים שארה"ב קורסת או שוקעת חוטאים בדרמטיזציה: חייתי במדינה במצב של קריסה טוטלית, ואנחנו כל כך רחוקים מזה שקשה לי להיות פסימי".

יש לך חרטות לפעמים? הסגנון שלך מאוד בוטה.

"הדבר היחיד שאני מתחרט עליו הוא שאמרתי על אנשים דברים אישיים שאולי לא היו הכרחיים. חלק מהדברים שאמרתי אולי לא היו בוגרים, אבל כשאתה יוצא נגד שחיתות כל כך בוטה אתה לא יכול לדאוג כל הזמן מלומר מה אתה חושב".

אתה מרגיש לפעמים לחץ לספק את הסחורה? "הנה טאיבי המשוגע, תגיד משהו לא יפה על בנקאים ופוליטיקאים".

"בהחלט. כל הזמן. אני עושה את העבודה הגרועה ביותר שלי כשאני חושב על הלחץ. קל מאוד להיכנס לסטריאוטיפ בתחום הזה. אני יודע שכאשר אנשים רצו להעסיק אותי בעבר זה היה כדי שאכתוב דברים רעים על אנשים, וזה לא טוב. אז אני נאבק נגד זה. במובן הזה המשבר הפיננסי היה טוב בשבילי, כי זה נתן לי משהו אמיתי לכתוב עליו, במקום לכתוב דברים נבזיים על פוליטיקאים טיפשים".

אבל אתה עדיין כותב דברים נבזיים על פוליטיקאים טיפשים.

"כן, אבל רק כשמתחשק לי".

מאט טאיבי

כותב ועורך בכיר ב"רולינג סטון" גיל: 42 מצב משפחתי: נשוי מגורים: ניו ג'רסי תפקידים קודמים: עורך "The eXile"

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ