הקריירה השנייה של נערי האוצר אצל הטייקונים - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

הציבור הוא לקוח זמני

הקריירה השנייה של נערי האוצר אצל הטייקונים

רגע אחד הם עומדים מול הטייקונים ומפקחים עליהם בשם הציבור ולמענו - רגע אחר כך מחליפים נערי האוצר צד ועוברים, תמורת שכר מפנק, לעבוד אצל אותם טייקונים בדיוק ■ מה זה אומר על ישראל ועל העתיד שלה?

93תגובות

"עבודה מבפנים" (Inside Job), סרטו של הבמאי האמריקאי צ'ארלס פרגוסון, מתאר כיצד הקריסה הפיננסית של סוף 2008 נבעה מהתנהלות חסרת אחריות של המוסדות הפיננסיים הגדולים בעולם ושל האנשים העומדים מאחוריהם. הסרט נפתח בתיאור נפילתה של כלכלת איסלנד, שהיתה הסנונית שבישרה את הצונאמי העולמי. בנקאי איסלנדי צעיר מתאר בסרט את הסיבה שבגללה איש מהמפקחים על שוק ההון המקומי לא עשה דבר כדי למנוע את התנפחות בועת האשראי המקומית. "אחרי הכל, שליש מהרגולטורים באיסלנד עברו לעבוד בבנקים כשסיימו את תפקידם. אבל זו בעיה עולמית, לא?", הוא אומר בחיוך נבוך.

בישראל לא נערכו עדיין מחקרים לגבי שיעור הרגולטורים שעברו לעבוד בחברות פרטיות במגזרים שעליהם הם פיקחו בתפקידם הציבורי. אבל בחינה מהירה של קורות חייהם של בכירים רבים במגזר העסקי מעלה תמונת מצב שאינה שונה בהרבה מזו שבאיסלנד או במדינות אחרות בעולם - ועשויה להיות אף קיצונית יותר.

הנה כמה דוגמאות: יו"ר בנק לאומי, דוד ברודט, היה ראש אגף התקציבים ומנכ"ל משרד האוצר; קודמו בבנק, איתן רף, היה החשב הכללי; יו"ר בנק הפועלים, יאיר סרוסי, היה בכיר באוצר; יו"ר בנק דיסקונט, ד"ר יוסי בכר, היה מנכ"ל האוצר. משה וידמן, היו"ר החדש של בנק מזרחי-טפחות, היה בכיר באגף התקציבים; מנכ"ל הבנק, אלי יונס, בעבר מנכ"ל בנק הפועלים, היה החשב הכללי; אלדד פרשר, סמנכ"ל בכיר במזרחי-טפחות, היה המשנה לחשב הכללי (לא בזמן כהונתו של יונס). אהרן פוגל, יו"ר חברת הביטוח מגדל, היה מנכ"ל האוצר; שי טלמון, עד לאחרונה מנכ"ל כלל ביטוח, היה החשב הכללי.

אפשר להמשיך את הרשימה הזאת לתחומים שונים: חשבים מהאוצר, מפקחים על הבנקים, ראשי רשות ניירות ערך, ממונים על ההגבלים העסקיים וממונים על התקציבים באוצר - את חלקם הגדול של הלשעברים האלה אפשר למצוא כיום בחברות פרטיות, כשכירים של בעלי השליטה בקבוצות הגדולות במשק.

"רגולציה היא מומחיות"

בשבוע שעבר עלתה הסוגיה פעם נוספת לתודעה הציבורית בעקבות המעבר שעשה ד"ר אודי ניסן, לשעבר מנהל רשות החברות הממשלתיות וראש אגף תקציבים באוצר, לחברת דלק ישראל שבשליטת איש העסקים יצחק תשובה. ניסן יכהן בתחילה כדירקטור בחברה, ובינואר יתמנה ליו"ר הדירקטוריון. הסוגיה תמשיך להיות רלוונטית בשבועות הקרובים, שכן הבחירות המתקרבות לכנסת יביאו לעזיבתם של מנכ"לים רבים ממשרדי הממשלה, וסביר להניח שרבים מהם יתגלגלו למגזר העסקי.

דווקא ניסן אינו "החשוד המיידי" שהיינו מצפים שייקלט לעבודה אצל טייקון. למעשה, השידוך עם תשובה עורר תמיהות באוצר, במגזר העסקי ובקרב מכריו. את הדוקטורט שלו קיבל ניסן על מחקר בתחום הרגולציה הכלכלית. הוא היה חבר בוועדת ששינסקי, שקבעה את גובה התמלוגים שישלם תשובה למדינה על רווחיו משדות הגז הנמצאים בבעלותו. הטייקונים לא היו שבעי רצון מהחלטות הוועדה ומכך שניסן דחה את דרישתם לקבלת הקלות נוספות לאחר שהוועדה הגישה את מסקנותיה. ניסן גם היה חבר בוועדת הריכוזיות, שאיימה על עסקיהם של כמה מהטייקונים הגדולים בישראל, אך התפטר ממנה כמה חודשים לפני שסיימה את עבודתה.

גורמים שהכירו את ניסן בתפקידיו באוצר ולפני כן בעיריית ירושלים מתארים אותו כאדם ישר והגון. פרישתו מתפקיד מנהל אגף התקציבים לאחר שנתיים בלבד הפתיעה רבים. ניסן נחשב למי שלא קיים קשרים חזקים עם הדרג הפוליטי. הוא התעמת בכהונתו עם מחליפו ברשות החברות הממשלתיות ומנכ"ל האוצר היום, דורון כהן, בשאלה מי יהיו ראויים להיות סמנכ"לי כספים בחברות ממשלתיות גדולות. כהן דרש כי יהיו אלה רואי חשבון, כמקובל במגזר העסקי. ניסן סירב לשנות את המצב הנוכחי, שבו ממלאים את התפקיד כלכלנים ובוגרי תואר במינהל עסקים - נוהל המאפשר לבכירים באגף התקציבים לזכות לאחר פרישתם בתפקידים המתגמלים היטב של סמנכ"לי כספים בחברות ממשלתיות. ייתכן שהמשבר בחברת החשמל, שבו סמנכ"ל הכספים הראל בלינדה, לשעבר המשנה לראש אגף תקציבים, אולץ להתפטר, הכריע את המחלוקת בעניין. בלינדה היה כלכלן מזהיר באוצר, לא רואה חשבון.

כשניסן פרש מהאוצר הניחו חבריו, מכריו והכפופים לו באוצר כי הוא יבנה קריירה בעולם האקדמי, שתהלום את כישוריו ואת הטמפרמנט שלו. בית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית הציע לו משרה אטרקטיבית, אבל ניסן העדיף להעביר את שנת הצינון שנגזרה עליו מתוקף תפקידו כראש אגף תקציבים בבית הספר קנדי לממשל באוניברסיטת הרווארד, שם עשה את הפוסט-דוקטורט שלו לפני שמונה לתפקיד. בשל הנסיעה לבוסטון פרש ניסן מחברותו בוועדת הריכוזיות, כאחד משני נציגי האוצר.

לניסן מצפים בעבודתו החדשה משכורת ותנאים חלומיים, בוודאי ביחס לשכרו באוצר שגם הוא לא היה מהנמוכים במשק - כ-36 אלף שקל בחודש. דלק ישראל מחזיקה בכ-250 תחנות דלק ובכ-200 חנויות הנוחות מנטה. לפי ההודעה שהעבירה דלק ישראל לבורסה בשבוע שעבר, עלות שכרו של ניסן תהיה כמיליון שקל בשנה עבור 80% משרה. משכורתו החודשית תהיה 60 אלף שקל, צמוד למדד, והוא יקבל רכב מנהלים, החזר הוצאות נדיב והטבות אחרות. הוא ייהנה ממענק חתימה של 120 אלף שקל, מאופציות פאנטום - הטבה הניתנת לעובדים במועד מאוחר יותר על פי אחוז מערך החברה ביום המימוש - בשווי כ-1.1 מיליון שקל, וממענק שנתי שיקבע על ידי דירקטוריון דלק ישראל.

בוגרים מצטיינים של תואר ראשון ושני בכלכלה, מינהל עסקים, ראיית חשבון ומשפטים מידפקים מדי שנה על דלתות אגף התקציבים, אגף החשב הכללי ורשות המסים, בתקווה לעבור את המבחנים ולהתקבל לעבודה באוצר. זאת למרות השכר המאוד לא מושך שהם יקבלו בשנים הראשונות לעבודתם: רפרנט באגף התקציבים מקבל 5,564 שקל ברוטו לחודש, ובתוספת שעות נוספות, 50 בממוצע, הוא יכול להרוויח 6,496 שקל. השכר לרכז הוא 12,600 שקל בחודש, וסגן ממונה משתכר 27,700 שקל. השכר לראש האגף מקביל לשכרו של מנכ"ל במשרד ממשלתי - כ-36 אלף שקל בחודש, משכורת נמוכה ביחס לחלק מהמשכורות במגזר העסקי.

אבל האוצר הוא בית הספר הטוב ביותר בישראל לכלכלה מעשית, וגם המקום לרכישת קשרים במסדרונות השלטון ובעולם העסקי. העבודה אמנם אינטנסיבית ותובענית, אך מרתקת. כבר בשנה הראשונה לעבודתם מתחככים נערי האוצר עם שרים, ח"כים, טייקונים ואנשי עסקים מובילים, ומקבלים הכרעות שלעתים קובעות את גורלה של אוכלוסיה שלמה. מבחינת חלק גדול מהם, האוצר הוא בית ספר, שלאחר סיום הלימודים בו ייצאו לשוק העסקי ולכסף הגדול. מעטים מבכירי האוצר פונים ללמד כלכלה ומינהל עסקים באקדמיה או לשמש כפרשנים כלכליים בתקשורת. הם מעדיפים להתקדם בתוך האוצר כדי לצבור ידע, ניסיון וקשרים, ולאחר מכן לצאת החוצה.

העולם העסקי עוקב אחריהם, ויודע מיהם האנשים הראויים או המתאימים לו, כדי לקטוף אותם בבוא היום ולנצל את כישוריהם. "דלק היא קבוצה שפועלת בסביבה עמוסה ברגולציה טבעית, ורגולציה היא מומחיות", אומר אייל בן שלוש, שכיהן כמפקח על שוק ההון, הביטוח והחיסכון. "כמו שיש בעלי מקצוע שהמומחיות שלהם היא לדוגמה תכנון ערים, כך המומחיות של חלק מיוצאי האוצר היא עבודה בסביבה עסקית עמוסת רגולציה. זו מיומנות. יש אנשים רבים שאין להם שמץ של הבנה איך רגולציה עובדת, ולכן הם מבצעים טעויות עסקיות גדולות. הבנה ויכולת להחיל חשיבה ודרכי פעולה התואמות לסביבה עמוסה ברגולציה, שמשתנה לעתים דחופות, היא צורך עסקי טהור שמשרת את כלל הציבור", אומר בן שלוש, שמבקש להדגיש שהוא אינו מקיים קשרים עסקיים עם דלק או ניסן.

מה שנראה כשפה פשוטה למי שגדל במגזר הציבורי עלול להיות לשון לא מובנת למי שגדל מחוצה לו. ההבנה מה לבקש, איך לבקש ובעיקר ממי לבקש כל אישור או היתר במגזר הציבורי - אינה מובנת מאליה. לכן ברור מדוע מעסיקים פרטיים רוצים לשכור את שירותיהם של אלה שמבינים היטב את השפה שבה פועלת הממשלה. בנוסף, כפי שמעידים בכירים לשעבר במגזר הציבורי, יוצאי האוצר יודעים לנהל אנשים, מכירים עולמות תוכן רלוונטיים ואת דרך ההתנהלות של המערכות הגדולות. את הידע וההבנה האלה הם הולכים להציע בחוץ.

תגמול שמן מהקבוצה הגדולה במשק ליו"ר הרשות לשעבר

אי אפשר להימנע מהשאלה כיצד הידיעה על התפקיד הבא משפיעה על אנשי האוצר בעת שהם מקבלים החלטות. האם בראש מעייניהם עומד הלקוח הנוכחי שלהם, כלומר הציבור, או שבמודע או בתת מודע הם כבר חושבים על העתיד? בהנחה שכולם ישרים, האם מי שיושב מול תשובה בביקוריו באוצר, וצריך לקבל החלטה ששווה הרבה מאוד כסף למדינה אבל גם לתשובה, יקבל את ההחלטה הטובה ביותר עבור מי שמשלמת את שכרו כעת, המדינה, או שהוא עשוי לפזול למי שעשוי לשלם לו שכר גבוה יותר בעתיד?

בקיץ 2010 התחוללה בשוק ההון מלחמה קשה בין שני צדדים, שכל אחד מהם ראה את עצמו כנציג כוחות האור הנלחם בבני חושך. מצד אחד ניצב אחד הרגולטורים החזקים והדומיננטים שידע שוק ההון בשנים האחרוונות - יו"ר רשות ניירות ערך זוהר גושן. מצד שני ניצב בית ההשקעות הגדול והדומיננטי בשוק ההון, פסגות. רשות ניירות ערך ניהלה חקירה בחשד לתרמית בניירות ערך שהתנהלה בבית ההשקעות, ופרקליטות המדינה החליטה להעמיד לדין את המעורבים.

בתקופה שקדמה לחקירה מיצב עצמו פסגות כבית השקעות הנלחם על זכויות המשקיעים מול הטייקונים המקומיים שגייסו את כספם מהציבור. במקביל פורסמו אז בכלי התקשורת ידיעות שלפיהן עומד גושן לפרוש מתפקידו בתקופה הקרובה. פניות לרשות ניירות ערך בניסיון לברר אם גושן אכן עומד להקדים את סיום תפקידו נענו אז בזלזול ובתשובה כי השאלה לא רלוונטית.

המצב שבו רשות ניירות ערך חוקרת בכירים בבית ההשקעות שיצרו לעצמם תדמית של לוחמים בטייקונים, ומצד השני בכירים ברשות ניירות ערך עשויים למצוא עצמם בטווח הקרוב כאובייקט להצעות עבודה מצד אותם טייקונים, מעידה על הבעייתיות במעבר בין שני צדי המתרס. לפני כחודש נודע כי גושן זכה לתגמול של 3-5 מיליון שקל עבור דמי תיווך בעסקה שבה מכרה קבוצת אי.די.בי את חברת המ-לט, אף שלא הוא היה האחראי לשידוך בין המוכרת לקונה.

היינו רוצים להאמין שהעולם שלנו בנוי כך שכאשר רגולטור נוקשה מתעמת עם אלה המפוקחים על ידו, הדבר נגמר כשהמפוקחים טופחים על שכמם של אלה שעשו להם חיים קשים ומעריכים אותם על כך שביצעו את תפקידם היטב. בפועל, אולי למעט מקרה אודי ניסן, קשה להציג דוגמאות למקרים שבהם רגולטורים קשוחים זכו להצעת עבודה מאלה שסבלו מנחת זרועם.

"יש איזו שניות בהתנהלות של רגולטורים כלפי בעלי הון", אומר דרור שטרום, לשעבר הממונה על ההגבלים העסקיים. "חלק מהרגולטורים נהגו לבחור בקפידה את הגופים שעמם הם מתעמתים: לרוב מדובר בחברות ובאנשי עסקים בגודל בינוני, אלה שלא מקושרים גבוה מדי. כשנכנסתי לתפקיד הממונה הפליא אותי שאיש לא נגע בשוק הבנקים. אני מניח שידעו גם לפניי על בעיות התחרות במגזר הזה. חשוב, אמנם, להגדיר מונופול בענף הגלידות - אך מצד שני חשוב יותר, לאין ערוך, לגעת בבעיות היסוד של המשק - ובהם המגזר הבנקאי ושוק האשראי".

זה באמת שווה לטייקונים? זה מחזיר את ההשקעה? לרוב מדובר באנשים שלא עשו עסקים.

"מקורה של העסקת רגולטורים לשעבר הוא בעובדה שהשוק בישראל הוא סופר רגולטורי. הלוואי שהיה תחרותי כפי שהוא עתיר רגולציה. נראה שהמוטיווציה להעסיק רגולטורים במשרות ניהוליות נשענת לא על כישוריהם העסקיים אלא על הרצון להעביר לרוגלטורים הנוכחיים מסר כפול: מצד אחד - קודמך בתפקיד עובד אצלנו ולכן 'אל תמהר לחבוט בנו כי אנחנו מעסיקים כמוכם בסוף'. כל שכן, אין פלא שיש כמה קבוצות עסקיות גדולות, שמתרכזים בהן הרבה מאוד מהרגולטורים לשעבר. הם אומרים 'ניקח את הרגולטורים כדי לקשט את האנייה ולאותת לאלה שבפנים מהו המסלול וכמה טוב יכול להיות בו אם תתחשבו'.

"המסלול הזה לא קסם לי אז, כי יש בו משהו מדכא שאומר: 'כולנו - רגולטורים, מנהלים ובעלים - מקימים מועדון קטן שבו אנחנו דואגים זה לזה'. יותר מזה - החיכוך הלא בריא הזה ושיטת העברת המסרים היא בעצם חלק מהקוד הגנטי של הריכוזיות וככזו היא לפחות בעייתית, אם לא יותר מזה".

היו כמה מקרים שבהם עלו הטענות בחריפות. כך, לדוגמה, ניר גלעד היה החשב הכללי באוצר ב-2003-1999, ואחריו נכנס לתפקיד ירון זליכה, שכיהן בתפקיד עד 2007. זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד טען זליכה כי כאשר כיהן גלעד כחשב הכללי, הוא ויתר בשם המדינה על כספים רבים לטובת האחים עופר והחברה לישראל, בעסקה שבה העבירה המדינה את נכסי בתי הזיקוק לחברה לישראל. גלעד עבר שנת צינון, שלאחריה מונה לסמנכ"ל בחברת הביטוח מגדל. כעבור זמן מה, לאחר שלא הגיע לעמק השווה עם מנכ"ל החברה, עבר לחברה לישראל, ותוך זמן קצר היה למנכ"ל שלה.

דבריו של זליכה נגד מהלכיו של גלעד בכל הקשור לחברה לישראל קיבלו משנה תוקף בספר פרי עטו "הגווארדיה השחורה". בספר טוען זליכה כי גלעד גילה יחס נדיב במידה בלתי סבירה לאחים עופר ולחברה לישראל, על חשבון המדינה, בכל הקשור להעברת זכויות בבתי הזיקוק. ההסכם זכה לביקורת חריפה ממבקר המדינה. בוויכוח בין זליכה וגלעד, שכל אחד מהם הציג מאות מסמכים, היה קשה להכריע מי צודק.

פרשת עופר-גלעד קיבלה מקום נכבד בסרט "שיטת השקשוקה", שהציגו ב-2008 העיתונאי מיקי רוזנטל והבמאי אילן עבודי, שביקשו לתאר את קשרי ההון-שלטון בישראל בדגש על יחסי משפחת עופר והמדינה. כבר בשלב ההפקה הגישה משפחת עופר תביעה נגד יוצרי הסרט, ואף ערוץ ישראלי לא הסכים לשדר אותו במשך שנה. הסרט הוקרן בסינמטקים, בהקרנות פרטיות ובכנסים שונים, כולל בכנסת. ב-28.7.2009, כשנה לאחר הקרנת הבכורה, הוא הוקרן בערוץ הראשון, אולם מיד אחרי כן הוקרן סרט תגובה מצד החברה לישראל. בפברואר 2010 הסירה משפחת עופר את התביעה שהגישה נגד יוצרי הסרט.

"הצדקנים מעודדים בינוניות"

אבל מה בעצם רוצים המלינים? הרי איש לא מצפה שאדם שהמריא לפסגת הגופים המפקחים באוצר, ייצא לפנסיה בגיל 40 או 50. אך טבעי הוא שבוגרי המגזר הציבורי ישתמשו בניסיון שצברו כדי לפעול באותו תחום. כמה רגולטורים, דווקא כאלה שלא עברו לעבוד בקבוצות העסקיות הגדולות במשק, אף גורסים כי המגזר הציבורי והמגזר העסקי חייבים לקיים ביניהם קשר, לטובת שני הצדדים.

"נקודת המוצא צריכה להיות שונה", אומר בן שלוש. "המגזר הציבורי צריך ליהנות מהמגזר הפרטי - ולהפך. הגישה שלפיה כולם נתפשים מראש כחשודים היא מוטעית. העובדה שלא מעודדים את יוצאי המגזר הציבורי לעבור למגזר הפרטי ולחזור משם למגזר הציבורי, ושמים להם אלף מגבלות בכניסה וביציאה, גורמת לכך שאנשים טובים נמנעים מלהגיע למגזר הציבורי. כמובן שיש לשים מגבלות ולא להתיר הכל, בעיקר בכל הקשור לתפקידי פיקוח. אך מפה ועד המצב כיום המרחק ענק. אחד האיומים הגדולים על איכות קבלת החלטות ועל יכולת הביצוע של המדינה הוא שהמגזר הציבורי ייהפך לבינוני - ואנחנו, בשם הצדקנות שלנו - מעודדים מגמה זו. ישראל צריכה לדאוג למגזר ציבורי חזק - והיא לא עושה זאת, ומדובר באיום ארוך טווח כי קל יותר להרוס תשתית ציבורית חזקה מאשר לבנות כזו מחדש".

יואב להמן, לשעבר המפקח על הבנקים, הקים עם עזיבתו את חברת שכ"ל, ששמה לעצמה מטרה לחסוך כסף לצרכנים הישראלים בתחומי הבנקאות, התקשורת והביטוח. כששואלים אותו מדוע לא עבר לעבוד באחת הקבוצות הגדולות במשק, הוא עונה: "אתה שואל למה נכשלתי במעבר למגזר הפרטי? אני מפרגן לכל מי שעובר. אני הרגשתי לא נוח עם זה. לא רציתי להיכנס לקבוצה המבוקרת והבלתי מפורגנת הזו. יש בזה ויתור כספי, אבל הרגשתי לא נוח לעבוד בבנק. זה עניין של התאמה אישית. לי נוח עם מה שאני עושה היום, אבל המעבר הזה הוא בסדר גמור בעיניי כשהוא נעשה כראוי, ועל פי כללי הצינון. אנשים צריכים להמשיך לעבוד ולהתפרנס, ורגולטור שעושה את עבודתו נאמנה ובאופן אובייקטיבי - דבר לא אמור להפריע לו בקריירה הבאה".

אין חשש שרגולטורים לא יעשו את עבודתם כראוי מתוך ידיעה שהדבר יקשה עליהם בתפקידם הבא?

"אני לא חושב שמישהו ירצה להעסיק אדם שלא עבד באופן תקין בקריירה הקודמת שלו. להפך, ירצו אותו פחות. הבעיה היא שהביקורת מצד התקשורת והציבור מביאה לכך שאחרי המעבר כבר לא מאמינים להם לגבי התקופה שבה הם עשו את עבודתם הציבורית. אבל משרתי ציבור הרי לא זוכים לפרגון ממילא. אז אנשים רבים אומרים שלא אכפת להם, כי ממילא לא יפרגנו להם, ולא משנה מה הם יעשו ולאן הם יעברו".

גם בוגרי אוצר אחרים טענו בפנינו כי "לאנשים שהצליחו בתפקיד קל יותר לעבור. אם היית טוב במה שעשית - רוצים אותך. אם עיגלת פינות, הסיכוי שלך להצליח אחר כך במגזר הפרטי טוב פחות. כשאתה עובד כרגולטור, המעבר למגזר העסקי רחוק ממך. אתה עסוק בעבודה 24 שעות ביממה ולא חושב מה יקרה לך בעוד שנה".

כששוחחנו עם בכירים לשעבר במשרד האוצר, הם תהו כיצד אפשר לחשוד שאדם הנמצא בשירות הציבורי ושקוע בתפקידו חושב על יצירת קשרים. הם שאלו מדוע אנו מצפים מבכירי המגזר הציבורי שייצאו לפנסיה בגיל 60 או יפתחו קריירה חדשה לגמרי, שלא נשענת על הרקע שלהם. דווקא אמירות כאלה מעלות את השאלה איך יכול אדם, שפעל מתוך אמונה פנימית חזקה, להכניס עצמו למצב שבו עליו להתייצב מול האנשים שהחליפו אותו בשירות הציבורי ולשכנע אותם לעשות את עבודתם תוך התחשבות במניעיהם העסקיים של אנשים פרטיים.

ואולם האם אלה שתי האפשרויות העומדות בפני בוגר האוצר - לפתח תחביב לימי הפנסיה או ללכת לעבוד אצל טייקון? זה אינו המצב: המשק הישראלי ושוק ההון מורכבים מעוד מאות חברות קטנות. נכון שלפירמידות קל יותר לקלוט רגולטורים לשעבר, אבל כפי שמציג זאת רגולטור בכיר לשעבר: "למה לא להשתבץ בהנהלה של אחת מ-500 החברות הקטנות יותר במשק ובשוק ההון הישראלי?".

הכיוון ההפוך: לפעול למען הציבור

בעוד שמעברם של רגולטורים מהמגזר הציבורי למגזר העסקי מעורר בדרך כלל ביקורת ציבורית, המסלול ההפוך מתקבל כמעט תמיד בברכה. המקרה הבולט מהתקופה האחרונה הוא מעברו של איש העסקים חיים שני, שכיהן כמנכ"ל ונשיא חברת המחשבים נייס, ומונה למנכ"ל משרד האוצר.

מעברים נפוצים יותר, שאמורים לנבוע ממניעים דומים, הם של אנשי עסקים המדלגים לעולם הפוליטי או לרשויות המקומיות. המקרים הבולטים בתחום הם אלה של אנשי העסקים נפתלי בנט ואראל מרגלית, המנסים להיבחר בימים אלה לכנסת, ושל ראש עיריית ירושלים ניר ברקת.

מעברים מסוג זה נצבעים בצבע אידיאולוגי טהור של רצון אמיתי לתרום לציבור. במקביל הם מעוררים תקווה שאיש עסקים, שהצליח לנהל חברה פרטית ולהוביל אותה לרווחים, יעשה את אותו דבר במגזר הציבורי, המזוהה עם חוסר יעילות.

התקוות האלה עלולות להתבדות: איש עסקים שינסה להוביל מהלכים במסדרונות השלטון עשוי לגלות שהוא לא שולט בשפה הרגולטורית המאפשרת להניע תהליכים. לאחר שנים שבהן הביט על העולם מהזווית העסקית, לא בטוח שיצליח לקפוץ מעבר למתרס ולראות את התהליכים מנקודת המבט של הציבור.

שני החזיק בסך הכל כשנה וחצי לפני שהרגיש שהוא מתקשה להוביל את המהלכים שבהם הוא מעוניין, ברקת איכזב רבים מהמגזר שאותו הוא מייצג בכך שלא דחף את ירושלים לכיוון העסקי-חילוני שציפו ממנו. בקרוב נראה אם בנט ומרגלית יוכיחו את עצמם.

תקופת הצינון: "פתאום אף אחד לא מחויב לך"

אחד הדברים שמאיימים על המעונינים להצטרף למגזר הציבורי הוא תקופת הצינון הנדרשת. "שנת הצינון היא לא קלה", מעיד רגולטור לשעבר. "היא מהנה במשך חודשיים-שלושה, אבל אחר כך זה שוחק. לצינון יש מחיר כבד: לאחר שנה בבית היכולת לממש קשרים שהיו לך קטנה מאוד. היישר מתוך האינטנסיביות של העשייה אתה מוצא את עצמך במקרר, ופתאום אף אחד לא מחויב לך.

"חובה על המדינה לשלם על תקופת הצינון. לא סביר לומר לבן אדם ‘שב תשעה חודשים בבית'. הרי לא עשית לפי כן מיליונים ולא קיבלת אופציות. כשחיפשו בזמנו ממונה על הביטוח בשוק ההון, אנשים מבחוץ פסלו את התפקיד מפני שהבינו שאחר כך לא יוכלו לעבוד שנה".

תקופת הצינון שבה מחויב ראש אגף במשרד האוצר, כמו גם מנכ"ל משרד ממשלתי, חלה אם ברצונו להשתלב במשרה בתחום שלגביו העניק סמכויות או קיבל החלטות בעניינו. במקרים מסוימים מחליטה ועדת היתרים בראשות שופט מחוזי לקצר את התקופה הקבועה בחוק.

לפני שנה החליטה הממשלה, לפי הצעתו של ממלא מקום מנכ"ל משרד האוצר דורון כהן, להטיל על שר האוצר את משימת ההקמה של ועדה לבחינת מתן תגמול לעובדים שפרשו משירות המדינה, המנועים מלעבוד אצל מעסיקים מסוימים למשך שנה או פחות בשל חוק הצינון. מטרת ההצעה היא לקבוע את התגמול לפי דרגת העובד הפורש, באופן שיבדיל בין מנכ"לים, עובדים בדרגי הביניים ועובדים בדרגים נמוכים. הוועדה התבקשה לדון במתן פיצויים לעובדים הפורשים לתקופה של שלושה, שישה, תשעה ו-12 חודשים לאחר פרישתם. כהן סבור שאין זה ראוי שעובדי מדינה יקבעו את מתן התגמול לעובדים הנמצאים בצינון, מאחר שהוא עשוי לחול גם עליהם בבוא היום, ולכן הצורך בוועדה ציבורית.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#