רופאים על מערכת הבריאות הציבורית: ההתנהגות של חלק מעמיתנו מבזה - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

רופאים על מערכת הבריאות הציבורית: ההתנהגות של חלק מעמיתנו מבזה

טור נוקב שפירסמה רופאה שחוותה על בשרה את היחס המחפיר לחולים במערכת הבריאות הציבורית מעורר סערה בקרב הרופאים בישראל: "הרופא הביט עלי והתעלם - הייתי שקופה לגמרי"

148תגובות

ד"ר טליה מרק-בנטנקור, רופאת אף אוזן גרון ותיקה ומנוסה בשירותי בריאות כללית, הוכתה בתדהמה כאשר ליוותה את חמותה שאושפזה בבית חולים. מרק-בנטנקור, שבעלה, בנה וכלתה הם רופאים ותיקים, חוותה מקרוב את היחס המחפיר שלו זוכים חולים רבים במערכת הרפואית הציבורית בישראל.

בשונה מחולים רבים, שסופגים את היחס הזה בשקט כדי לא לעורר מהומות ולא להרגיז את המערכת שבה הם תלויים כל כך, החליטה מרק-בנטנקור לעשות מעשה, ופירסמה טור אמיץ ונוקב ב"דוקטורס אונלי", אתר תוכן וחדשות המיועד לרופאים. "ניסיתי לדבר עם הרופא התורן כדי להבין מה קורה", היא כתבה. "המצב היה מורכב. 'הרופא התורן בחדר הרופאים', אמרו לי האחיות. הלכתי לחדר ולא היה שם איש. גם לא במחלקה. אחרי חצי שעה שוב. אחרי חצי שעה שוב.

"אחרי עוד חצי שעה ולפני שאני פורשת לנסיעה הביתה, מצאתי את הרופא התורן במסדרון. פניתי, 'ד"ר, אפשר?'. הוא לא התייחס אלי והחל לשוחח עם קולגה שבא לביקור. עמדתי בצד וחיכיתי בשקט. אני לא כל כך שקופה ולגמרי לא נראית כמו קיר אפרפר של מחלקה פנימית. המרחק היה פחות משני מטרים. הם שוחחו בנינוחות, ואז פנה היועץ לדרכו. שוב אמרתי בנימוס 'ד"ר, אפשר?", אבל הוא הסתכל דרכי, לא אמר מלה, והסתלק. תגיד משהו!!! תגיד 'אני לא יכול כעת, סליחה, מי את'. תגיד משהו. אל תסתכל דרכי".

תומר אפלבאום

הטור, שעורר סערה בקרב הרופאים בישראל, מספק הצצה נדירה להלך הרוח השורה בקרב הרופאים במערכת הציבורית. איך מרגיש רופא כאשר הוא נקלע לבית החולים, הפעם בתפקיד החולה או בן משפחתו של החולה? איזה יחס הוא מצפה לקבל, ואיזה יחס הוא מקבל בפועל? האם חילופי התפקידים שגורמים לו להכיר לפתע את המערכת מצדה השני של המשוואה משנים משהו בתפישותיו? האם הם גורמים לו להיחשף לצדדים שלא הכיר במערכת?

כמה ימים לאחר שחמותה אושפזה, חלה הידרדרות במצבה. מרק-בנטנקור תיארה בטור את הסיטואציה הבאה: "החלטתי לנסות לדבר בטלפון עם הרופאה. לכאורה משימה מאוד פשוטה: הפרטים שלי במחלקה, אני רשומה כאיש קשר. לא פנים אל פנים, אלא בטלפון, מסיבה קטנה ופשוטה שאני נמצאת הרחק מבית החולים, וכשאגיע בערב לא יהיה עם מי לדבר. התקשרתי למחלקה ודיברתי עם האחות. הצגתי עצמי כרופאה. הסברתי שמדובר בחמותי. התגובה היתה 'נראה אם הרופאה תסכים לדבר אתך'. תגובה מעליבה ולא ראויה בפני עצמה... כמובן שהרופאה 'לא הסכימה' לדבר אתי, והאחות שהיתה מתנשאת ובלתי נעימה בהתנסחויותיה, הודיעה לי באדישות שאם אני רוצה לדבר עם הרופאה עלי להגיע פיסית למחלקה. הודעתי שאתלונן בהנהלת בית החולים, הודיתי על היחס וטרקתי. תוך 5 דקות הופיעה רופאה בחדר... היא אמנם רשמה משהו להקלה, אבל לא בהנחיה מפורשת למתן מיידי, ולמעשה רק כשהגעתי בערב וראיתי את אי השקט החמור, התברר לי שהיא עדין לא קיבלה את הטיפול. התעקשתי, הטיפול ניתן ומאוד הקל, תוך כחצי שעה, ויוצא מכך שהיא סבלה עד הערב לשווא".

הסיפור נמשך עוד ועוד, ועולה ממנו מסקנה עגומה: "המעט שיש לנו בתור רופאים זה אחד את השני. המעט שאנחנו יכולים לעשות זה לטובת זה הוא לפרגן. אנחנו לא בחברת החשמל ולא נקבל חשמל חינם. אולי מחלות. אבל אם נהיה יהירים, מעליבים ומגעילים אחד כלפי השני, לא יישאר כלום מהרפואה".

המערכת הציבורית בישראל סובלת ממצוקה כספית קשה, שבאה לידי ביטוי במחסור חמור ברופאים, באחיות ובציוד, במתמחים שעובדים שעות ארוכות ללא הפסקה ובעומס על חדרי הניתוח. מחאת האחיות שפרצה השבוע העלתה שוב למודעות את תנאי העבודה ואת השכר הזעום שלו הן זוכות.

שיעור המיטות לאשפוז כללי בישראל נמוך משמעותית מזה שבמדינות אחרות ב-OECD - כ-1.9 מיטות ל-1,000 נפש, לעומת ממוצע של 3.4 מיטות במדינות ה-OECD. התוצאה היא תפוסה שעוברת פעמים רבות את הקיבולת המרבית, אשפוז במסדרונות והפעלת שיטת המיטה החמה - בתי החולים ממהרים לשחרר מאושפזים כדי לפנות מיטה לחולה הבא, וכך השהייה הממוצעת של החולה הישראלי בבית החולים קצרה יחסית - ארבעה ימים, לעומת 6.3 בממוצע במדינות ה-OECD. כל זה, כפי שמעידות התגובות לטור, לא מצדיק בשום דרך יחס מתנשא וחסר התחשבות בחולים, שמתברר שהוא גם מנת חלקם של רופאים שנהפכים לחולים.

בעקבות ההודעות של מרק-בנטנקור חלקו סטודנטים לרפואה, מתמחים, רופאים בכירים ואף מנהלים ורופאים בכירים בפנסיה חוויות קשות שחוו כבני משפחה או כמאושפזים בעצמם בבתי החולים, ותהו - איך זה קרה לנו.

"ההורים שלי הלכו לאחרונה לעולמם, אך לפני כן יצא לי להימצא אתם בלא מעט חדרי מיון ומחלקות אשפוז", כתב לה אחד הרופאים. "כל מה שקרה לך, מלה במלה כאילו דיברת על ההורים שלי. די מהר למדתי להציג את עצמי כרופא ובלי בושה לנסות לדאוג להם. רק תחשבי מה קורה לכל המסכנים שאין להם בני משפחה רופאים! אז נכון שבמחלקות הפנימיות יש תנאי עבודה בלתי סבירים לצוות המטפל, אך עדיין איני מבין איך אותו רופא/אחות יכול להיות איש נחמד 'באזרחות' ואיש מגעיל במדים".

"עכשיו תארי לעצמך אשה קשישה שהביאה לבדה את בעלה הקשיש לטיפול, ואף אחד לא מסביר, לא עונה, לא עוזר, ומשאירים אותו לסבול. אני רק יכולה לתאר לי איך היא מרגישה", כותבת רופאה אחרת. "המקרה הזה צריך להאיר את עינינו הרופאים, איך מרגיש אזרח מן השורה, שאינו רופא, כשהוא נתקל באטימות כזו במערכת הרפואה. וכידוע לכולנו, מקרים כאלה יש למכביר", כתב רופא אחר.

רופאה נוספת כתבה על הצורך של הרופאים לראות את המציאות מבעד לעיניו של המטופל: "החולה הוא חולה - הוא לא מסוגל לעמוד על זכויותיו. ברגע שמפשיטים אדם ודוחסים אותו לבגדי בית חולים לא מחמיאים בלשון המעטה הכבוד העצמי נפגע, וגם האוטונומיה והיכולת לעמוד על הזכויות. הצד המטפל צריך לתת דעתו על כך ולהימנע מההתנהגות הפטרנליסטית והכוחניות המתלווה לכך".

רופא בכיר ביותר במערכת, מנהל של אחד מבתי החולים במרכז, כתב כי "לצערי עברתי חוויה דומה להפליא כאשר הבאתי את בת זוגי לטיפול דחוף בבית חולים ציבורי בתל אביב, לאחר שבר בפיקת הברך. החוויה כללה המתנה של שש שעות בחדר המיון הלא עמוס, אדישות וחוסר אכפתיות של הרופאים ושאר הצוות ולבסוף אשפוז בחדר של חולים מזוהמים ובעקבותיו התפתחות של זיהום בברך, אשפוזים וניתוחים נוספים ופגיעה בברך לצמיתות. מעמדי כרופא מוביל ובכיר לא שינה כהוא זה את ההתייחסות המתוארת במאמרך, התייחסות לה זוכים רוב הפונים".

רופאים פוחדים מרופאים

אייל טואג

בעקבות הכתבה זימנה הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית דיון מיוחד בנושא, בהשתתפותה של מרק-בנטנקור. "היא לא הציגה את עצמה כרופאה, אבל בהיותה רופאה היתה יכולה להשקיף על התהליך בעין מקצועית", אומר יו"ר הלשכה לאתיקה, פרופ' אבינועם רכס. "בדיון התברר שרבים מהחברים בלשכת האתיקה חוו חוויות דומות. אני לא יודע אם זה מאפיין את המערכת כולה, אבל הצד של החמלה, של הקשר האנושי של החולה ובני המשפחה חשוב ביותר - לא פחות ואולי יותר מהטיפול. זה מה שהיא דרשה מהצוות, וזה הדבר החשוב ביותר".

חלק מהרופאים שהגיבו לטור סבורים שדווקא העובדה שהם רופאים גוררת בעקבותיה יחס שלילי מהצוות המטפל: "כאשר הזדהיתי כרופא, היחס היה כאל נודניק ומטרד, בעצם כמו לאויב", כתב אחד מהם. "זאת מאחר שהרופאים מודעים לבעייתיות בהתנהגותם וגם לחוסר מקצועיותם. מול רופא עם ידע הם חשים מאוימים". לדברי רכס, זאת תופעה מוכרת שזכתה להתייחסות בספרות המחקרית. "מה קורה כשרופא צעיר ניגש לטפל ברופא בכיר? זה לא תמיד פועל לטובתם".

אחת הסוגיות שעוררו ויכוח בקרב המגיבים היא אם רופאים שמגיעים כבני משפחה או כמטופלים למערכת הציבורית זכאים לטיפול מועדף על פני החולים האחרים, כמעין הטבה קולגיאלית. הדעות בעניין היו חלוקות: "יש ביקורת ציבורית נרחבת על 'חשמל החינם' לעובדי חברת החשמל, והרצון של רופאים לזכות בהטבה מקבילה שגויה ומנוגדת למציאות שאליה יש לשאוף", כתב אחד מהם. "יחס הרופאים לכל החולים צריך להיות הוגן, מנומס ומקצועי, ללא עדיפות לרופאים ולבני משפחותיהם".

רופאה אחרת כתבה: "אני לא סבורה שמגיע לנו הרופאים יחס מועדף כאשר קרובינו נזקקים למערכת הרפואית. היחס למשפחתה של חולה המתואר בכתבה הוא איום ונורא, ובכלל לא רלוונטי בעיניי הייחוס המשפחתי".

לעומתם, רופאים אחרים טענו כי "זה לא משנה אם אתה רופא או לא, אבל בטח שכרופא אתה זכאי אולי לקצת יותר הבנה".

לדברי רכס, "אני חושב שבית חולים הוא לא חברת החשמל, ולרופא אין עדיפות על חולים אחרים והוא צריך לקבל אותו יחס כמו שאר החולים. אבל רופא מבין היטב את המערכת, את הכשלים שלה ואת המשמעויות של הכשלים האלה, ולכן הוא נמצא במצב קשה יותר בסיטואציות כאלה מאשר חולה אחר, שלא מבין את המשמעויות של הפרוגנוזה ושל הסימפטומים ואת מידת הסכנה שהוא נמצא בה".

טיעון נוסף שהעלו כמה מהמגיבים הוא שתנאי העבודה הקשים והעומס הרב שחווים הרופאים הם שגורמים להם לעתים להיות אטומים, ולא מאפשרים להם להקדיש את תשומת הלב הראויה לחולים. רופאים אחרים דחו את הטענות האלה: "אני לא מקבלת את התירוצים של מי שתולה את ההתנהגות בעומס ובעייפות", פסקה אחת הרופאות. "מדובר בחוסר כבוד בסיסי לאדם העומד מולך. בהתמחות בארה"ב מקבלים ציונים על מקצועיות, Professionalism, ומדובר בעיקר בדרכי התבטאות כלפי קולגות וכלפי מטופלים. הלוואי שנשכיל להחדיר התנהגות כזו גם אצלנו".

רופא אחר כתב כי "זכיתי להתמחות במחלקתו של פרופ' בן עמי, שלימד אותנו שאין דבר כזה שאין זמן לטפל ולהתייחס לחולה ולבני משפחתו. אם היה עומס, היה עלינו לקרוא לבכירים ואף למנהל המחלקה, כדי שלא יהיה מצב של זמן לא סביר (כפי שכתבת) שחולה אינה מקבלת טיפול. האמירה, והמעשה שעומד מאחוריה, כי הוא מעדיף שנקרא לעזרה במקרה של עומס, מאשר ש'נרחם' על הבכיר שכעת נח, היוותה חלק מסדר היום של המחלקה... היכן היו מנהל המחלקה וסגנו באותם ימים? האם הם עזרו לרופאים הצעירים לבצע את עבודתם? האם הגיעו בערבים ובלילות לעזור? חוששני שהם לא היו מספיק מעורבים בניהול ובעבודת המחלקה".

על מרכזיותו של מנהל המחלקה ביצירת אווירה תומכת או מנוכרת דווקא לא היה ויכוח: "אין להלין על הרופאים הזוטרים, הם מתנהגים לפי הנורמות שראשי המחלקה לימדו אותם", כתב אחד מהם. "השינוי יבוא רק אם אותם מנהלי מחלקות יפנימו כי השינוי חייב לבוא, והם כנותני דוגמה יהיו הראשונים לשנות את יחסם לחולים".

"הכל מתחיל ונגמר בחינוך - אילו ערכים מביא המתמחה מביתו, אלו ערכים ספג בבית הספר, מה הוא רואה בקרב הבכירים ומנהלי המחלקות בבית החולים, כמה אלה מקדישים לנושאים ערכיים, ולא רק לטכנולוגיה", כתב אחד הרופאים, ואחר הוסיף כי "יש מקום להנחיות ברורות מטעם מנהלי המחלקות ומנהלי בתי החולים לחינוך טוב לאותם צוותים, ולא רק לשפר את מצבם הכספי - דבר חשוב מאוד בפני עצמו אבל זה לא העיקר. מהחוויות שלי בבתי חולים בהתמחות וכבכיר, רופאים מנומסים ונחמדים ואחיות נחמדות ומנומסות הם כך מאז סיום הלימודים שלהם בבית הספר לרפואה או לסיעוד ועד סוף חייהם".

"לתלונות יש השפעה"

על מרק-בנטנקור עבר שבוע סוער למדי. היא מספרת כי מלבד עשרות התגובות הגלויות בפורום, קיבלה גם טלפונים, מיילים ומסרים אישיים. "כשכתבתי את הטור חשבתי שאקבל יותר נזיפות מאשר הזדהות, אבל בסופו של דבר כמעט כל רופא שמגיב - בפורום ובמסרים אישיים - אומר 'גם לי זה קרה'", היא מספרת. "הטור נכתב בכעס ובתסכול, לאחר שחשתי שגימדו אותי ודחקו אותי החוצה. היום אני כבר לא כועסת, ומעדיפה להתמקד במסר של כל הסיפור הזה, והוא התסכול הנוראי שאתה כרופא בעל יכולות לטפל ולהבין, ושמים אותך מחוץ לתמונה, אומרים לך 'שב בצד'".

לדבריה, "הטור והדיון שהתפתח בעקבותיו העלו סוגיות רבות שחשבתי עליהן מזמן, אך לא כתבתי אותן: איך מרגיש הרופא כשהוא חולה ויודע והצוות לא תמיד מקשיב לו, איך מרגיש הרופא שמטפל בבני המשפחה שלו, ואיזה יחס אנחנו מקבלים מהקולגות. לפעמים דווקא מפני שאתה רופא אתה מקבל יחס פחות טוב. יש פחד מ'רפואת מסדרון', פחד של הרופא המטפל להיות חשוף. לפעמים במצבים שבהם היו נותנים לאדם מהיישוב להישאר בחדר - דווקא לרופא לא ייתנו".

לדבריה, "זה צריך להיות הפוך: בשבילי הרופאים הם משפחה. ברור שיחס טוב צריך לתת לכולם, אבל כשבא אלי מישהו שמבין את החומר באופן אחר, הטיפול צריך להיות מותאם אליו. אני צריכה לכבד את הידע שלו והתובנות שלו, לתת לו את מלוא המידע ואפילו להיעזר בו בטיפול".

למגיבים לא היו רק טענות: חלקם ציינו כי לצד חוויות קשות הם נתקלו במחלקות עם אנשי צוות מאירי פנים ומקצועיים, שנתנו להם ולשאר החולים יחס מצוין. אבל אולי כדאי לקחת את דבריה של אחת הרופאות כטיפ חשוב שמגיע מלב המערכת: "לצערי, חלק הארי של החולים הנתקלים ביחס לא הוגן, בחוסר כבוד ובחוסר היענות לזכויות הבסיסיות של כל חולה לקבל הסבר על מצבו הרפואי והטיפול בו, אינם מנצלים כלי שעומד לרשותם - והוא תלונה כתובה והעברתה לגורמים הרלוונטיים. לתלונות מילוליות ושחרור קיטור אין כמעט אפקט. לעומת זאת, מכתבי תלונה חוזרים על רופא או איש צוות רפואי אחר המגיעים למנהל בית החולים, למחלקה או למחוז זוכים להתייחסות. איש הצוות מתבקש להגיב, ולפחות חווה אי נוחות כשהוא נדרש לספק הסברים. זו אינה ערובה לכך שהרופא ישנה את דרכיו, אך מניסיוני יש לכך השפעה. אף אחד לא אוהב לחטוף תלונות שנכנסות לתיק האישי".

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#