בכל פעם שאתה בוחר עניבה, אתה מבזבז חלק מיכולת קבלת ההחלטות - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
המוח הכלכלי

בכל פעם שאתה בוחר עניבה, אתה מבזבז חלק מיכולת קבלת ההחלטות

לדברי אוליבייה אולייה, פרופסור למדעי המוח וההתנהגות, "יש כמות מסוימת של החלטות שאדם מסוגל לקבל". הוא בטוח שלחקר המוח יש קשר ישיר לכלכלה, וטוען שאם המוח האנושי לא עובד בקופסאות אין סיבה שהמערכת הכלכלית תהיה בנויה כך

12תגובות

אוליבייה אולייה אוהב חליפות מעצבים. העובדה הזאת חשובה, משום שאנשים בתחומו של אולייה, לפחות בעינינו, לא אמורים לאהוב חליפות מעצבים, או לפחות לא אמורים להיות מסוגלים להרשות לעצמם לרכוש אותן. "המוח שלנו אוהב סטריאוטיפים, קופסאות. זה טוב, זה רע, זה חבר, זה אויב. מדען, לפי הסטריאוטיפ, הוא מישהו שלא אכפת לו מבגדים, לא אכפת לו מאופנה", הוא אומר בחיוך, בשעה שהוא עומד מול המצלמה ומדגמן באופן מקצועי להפליא את החליפה האחרונה שלו, פרי שיתוף פעולה בינו לבין בית אופנה במרסיי.

למרות החיוך הצחור וחליפות המעצבים, אולייה הוא מדען מוח. "המוח שלי יוצר קופסאות כל הזמן. אבל כשמסתכלים בתוך המוח, לא מוצאים בפנים קופסאות. בפנים יש מערכת מורכבת. אז יש אנשים שאולי נוח להם להניח שאני לא מדען רציני כי אני לובש חליפה ולא סוודר. שיחפשו".

אייל טואג

אולייה, פרופסור למדעי המוח וההתנהגות באוניברסיטת אקס מרסיי, הוא אחד החוקרים הבולטים בתחום שצומח במהירות בשנים האחרונות, אם כי לא ללא מחלוקות: נוירו-כלכלה. התחום, שתופס תאוצה במקביל לעליית קרנה של הכלכלה ההתנהגותית, ממזג בין חקר המוח, הכלכלה והפסיכולוגיה בניסיון להסביר את מנגנוני קבלת ההחלטות של בני אדם, ואת האופן שבו ההתנהלות הכלכלית שלנו מוכתבת על ידי האופן שבו מוחנו בנוי ומתפקד.

אין צורך במדען כדי לאתר את הסיבות לעלייתה המואצת של הנוירו-כלכלה ולפנייה אל הכלכלה ההתנהגותית. מספיק להסתכל מסביב. המודלים הסטנדרטיים של הכלכלה המודרנית, שעליהם בנויה המערכת הכלכלית והפיננסית העולמית, מניחים שכולנו רציונליים - שכל אחד מאתנו הוא "אדם כלכלי", "הומו אקונומיקוס" כפי שהגדיר זאת אדם סמית, שמבסס את החלטותיו על שיקולים רציונליים לחלוטין, שמונעים מרצון למקסם את רווחיו במינימום מאמץ ונשענים על הכרה עמוקה של השוק. ואז פרץ המשבר הפיננסי העולמי, ואתו התנפצה הנחת הרציונליות של הכלכלנים הקלאסיים: הרי כמעט דבר בהתנהלותם של הצרכנים, הלווים, הבנקים, קובעי המדיניות והרגולטורים בשנים שלפני או אחרי המשבר לא התאים לאף הגדרה מקובלת של המושג "היגיון". עם מותו של ההומו אקונומיקוס, הגיע זמנו של אדם כלכלי חדש: אפשר לקרוא לו "נוירו אקונומיקוס", אומר אולייה.

"ההומו אקונומיקוס תמיד רציונלי, תמיד בוחר באופציה הכי טובה אחרי שהוא מאזן בינו לבין עצמו בין כל האפשרויות, יש לו רצון בלתי מוגבל ומשאבים מנטליים בלתי מוגבלים. יש אתו רק בעיה אחת: הוא לא קיים", צוחק אולייה. "הנוירו אקונומיקוס הוא קודם כל אנושי. הוא אינו לבדו. כדי להבין אותו צריך להתחשב בסביבה שלו: ההיסטורית, הכלכלית, החברתית והאנושית. נוירו-כלכלה לא מתייחסת לאדם רק כאינדיבידואל, אלא כאינדיבידואל בתוך הקשר. זה הנוירו אקונומיקוס. אנשים כמו פרופ' דניאל כהנמן סללו את הדרך להבנה של ההטיות הקוגניטיביות שמניעות את קבלת ההחלטות שלנו. השלב הבא הוא לראות מה קורה בתוך המוח מבחינה ביולוגית ונוירו-ביולוגית, ולהבין איך זה משפיע על קבלת החלטות כלכליות".

אולייה, בן 38 בלבד, הגיע לישראל כדי להשתתף בכנס Go4Europe שאורגן על ידי בית ההשקעות קוקירמן, שמתמחה בין היתר במדעי החיים, וקרן הפרייווט אקוויטי Catalyst. הוא מדבר בקול רם, במיוחד כשהוא מביע דעה בסוגיות שמעניינות אותו. הוא מקפיד שלא לשמור על פורמליות: מדי פעם, כמעט בלי לשים לב, הוא משחרר קללה עסיסית לאוויר. הודות להישגיו המדעיים, וגם קצת בזכות העובדה שהוא עובר מצלמה מצוין, הוא נחשב לכוכב עולה בתחום הנוירו-כלכלה ומדעי המוח: ב-2011 צירף אותו הפורום הכלכלי העולמי לפורום המנהיגים הצעירים הגלובליים (Young Global Leaders) היוקרתי שלו. בשנים האחרונות הוא פירסם ב"ניו יורק טיימס", בהאפינגטון פוסט, במגזין "Nature" ובעיתונים רבים אחרים מאמרים על האופן שבו התפקוד הפיסיולוגי של המוח שלנו משפיע על החלטותינו, לטובה ולרעה. בעיקר לרעה.

כיאה למעמדו המשודרג, ובניגוד לרוב המוחלט של חבריו למקצוע, הוא נוצץ מספיק כדי שבית אופנה במרסיי יספק לו חליפות בחינם. "אמרתי להם: 'יש לכם שחקניות וכוכבי כדורגל. אני בטוח שמדען מוח אין לכם עדיין', והם אמרו: ‘צודק", הוא צוחק.

"מה שמעניין אותי יותר מכל דבר אחר", אומר אולייה, "הוא לא חקר המוח בפני עצמו, אלא האופן שבו אנחנו יכולים להשתמש במה שלמדנו במעבדה, בניסויים שאנחנו מבצעים, וליישם את הלקחים שלמדנו בעסקים או בקביעת מדיניות. אנחנו לא מתעסקים ברמת המקרו. אנחנו מסתכלים על אינדיבידואלים: איך הם מחליפים מידע, איך הם מתייחסים לעצמם ולסביבה, ובמנגנונים שיוצרים את ההטיות הקוגניטיביות שלעתים קרובות מכתיבות את ההחלטות שאנחנו מקבלים".

ההבדל בין מורכב למסובך

כדי להבין את השינוי שעבר העולם בעשורים האחרונים, אומר אולייה, צריך קודם להבהיר כמה מושגים. "אנשים מבלבלים לרוב בין ‘מורכב' (Complex) ל'מסובך' (Complicated). הם רואים את העולם כמערכת מסובכת, כשבעצם המצב גרוע בהרבה: מדובר במערכת מורכבת ביותר. ההבדל הוא שבעוד שמערכת מסובכת עשויה להיות מורכבת ממיליון אלמנטים, אתה יכול לחזות מה תהיה התוצאה של האינטראקציות ביניהם. מערכת מורכבת, לעומת זאת, היא מערכת שבה אי אפשר לחזות מה יקרה במעבר מרמת האינדיבידואל לרמה הקולקטיבית. אם הדברים היו רק מסובכים החיים היו פשוטים, אבל הם לא: החיים מורכבים".

אייל טואג

טבעה של המורכבות הזאת, הוא אומר, נעוץ במושג שטבע: אימו-רציונליות (Emorationality). המונח מערער על אחת מהתפישות הקבורות עמוק בשורשיה של החשיבה הכלכלית המקובלת: הדיכוטומיה בין רציונליות לבין רגש. לפי אולייה, אין דיכוטומיה כזאת במוח האנושי, ואין דיכוטומיה כזאת בחיים. רגש ורציונליות הם חלק מאותו מכלול, והקשרים הסבוכים שהם מקיימים זה עם זה מכתיבים במידה רבה את האופן שבו אנו מקבלים החלטות. "עד היום, כשאתה פותח ספר על מבנה המוח, תוכל לקרוא שהאונה הימנית שולטת ברגש והאונה השמאלית רציונלית יותר. אולם מניסויים שערכנו אנחנו יודעים שאין במוח דיכוטומיה כזאת. המוח הוא מערכת מורכבת, שיוצרת אינטראקציות בינה לבין עצמה כל הזמן. במשך שנים חשבנו שיש למוח ‘חלק רציונלי'. נחש מה? אם תרדים או תערער את החלקים האלה, אנשים יתנהגו דווקא באופן יותר רציונלי.

"לדוגמה, בתורת המשחקים ובכלכלה התנהגותית יש משחק נפוץ שנקרא משחק האולטימטום. יש לי 100 יורו, ואני צריך לחלוק אותם עם שחקן שני. אני מציע לך דרך מסוימת לחלק את הסכום, נגיד מ-0.5 יורו ועד 100. בפניך עומדות שתי אופציות: לסרב או להסכים. אם תסכים, העסקה תתבצע ותקבל את הסכום שהצעתי לך. אם תסרב, שנינו לא נקבל דבר. ההנחה הרציונלית היא שלי יש אינטרס להיות הוגן אתך, כדי שתסכים, ושאתה תסכים לקבל כל מה שאציע לך, כי זה הרי עדיף מכלום. ובכל זאת, הניסוי הזה בוצע באינספור מקומות וקבוצות, ותמיד אנשים מסרבים.

"איך זה מתקשר למדעי המוח? יש לנו שיטה שנקראת TMS, או גירוי מגנטי חוץ-גולגולתי, שבאמצעותה אנחנו משפיעים על הפעילות המוחית. באחד הניסויים ‘הרדמנו' באמצעות TMS את החלק ‘הרציונלי' של המוח ונתנו לנבדקים לשחק במשחק האולטימטום. היית מצפה שלכאורה, מאחר שהחלק הרציונלי של המוח רדום, הם יסרבו יותר, אבל ההפך קרה: הם הסכימו יותר. התברר שאנשים נוטים להחלטות רציונליות יותר דווקא כשהחלק הרציונלי של המוח ישן. זה אומר שבמשך כל הזמן הזה לא פירשנו נכון את מה שקורה בתוך המוח. המוח לא עובד בקופסאות".

את התוצאות של אותה דיכוטומיה, אומר אולייה, ראו היטב כשהמשבר הפיננסי העולמי פרץ ב-2008. "דיכאון, קנאה, בהלה, את הדברים האלה הכלכלה הקלאסית מחשיבה כאנומליה. אני מחשיב את זה כחלק מלהיות אנושי. הכלכלה הקלאסית, שקוראת לאנושיות אנומליה, היא האנומליה בעצמה. ב-2008, לפני שיא המשבר, שוחחתי עם קובעי מדיניות ובכירים שאמרו לי שהם צופים שהמצב בשווקים יירגע. כמעט התעלפתי כשמנכ"לים של בנקים גדולים עמדו מולי ואמרו לי שהם צופים שהמצב יירגע. אנחנו, מדעני המוח, ידענו שזה לא יקרה. כי המשבר ב-2008 לא היה רק פיננסי או כלכלי, אלא משבר שבו אנשים הבינו שהמערכת יכולה לקרוס. אולי מבחינה רציונלית הדבר הכי טוב במשבר כזה הוא להאט, אבל ההפך קרה: אנשים אמרו ‘זה יסתיים בקרוב, בואו נעשה כמויות מטורפות של כסף לפני שהכל קורס'. זה מורכב מאוד".

אימו-רציונליות, מסביר אולייה, היא היישום החיצוני של ביטול הדיכוטומיה המלאכותית וארוכת השנים בין רגש להיגיון, שהכתיבה במשך יותר מדי זמן מודלים כלכליים ומודלים של מדיניות ציבורית. היכולת החדשה להבין לעומק את האופן שבו המוח עובד ואת התנאים שבהם אנחנו מקבלים החלטות הודות להתקדמות הטכנולוגיה, הוא אומר, עתידה להשפיע באופן מרחיק לכת על מדעי הכלכלה ועל האופן שבו ממשלות וגופים ציבוריים קובעים מדיניות.

"העולם עובר שינוי פרדיגמה, במובן התומאס- קוני של המלה", אומר אולייה. "המפתח הוא האינדיבידואל. כשאני מדבר עם קובעי מדיניות ושרים בכל מיני מדינות, אני תמיד אומר להם שהם חייבים להביא בחשבון את האינדיבידואל, ממש להציב אותו במרכז המדיניות שלהם. זאת המנטרה שלי. מתברר שהם תמיד חושבים שהם עושים את זה. כל אחד מהם. אבל אף אחד מהם לא מסתכל על מה שאנשים רגילים עושים. זה מפני שאנחנו חיים במערכת היררכית, שבנויה מלמעלה למטה, שבה ממשלות מקבלות החלטות, לפעמים אחרי הרבה עבודה ולפעמים בן לילה, כמו להטיל מטבע. זה לא תואם את הגישה של הכלכלה ההתנהגותית, שדורשת להסתגל ולהתייחס בנושאי מדיניות לחלקים קטנים יותר, כמו שכונה או עיר. אנחנו חייבים להפסיק לחשוב באופן לינארי על מערכות שלא פועלות באופן לינארי. חשיבה לינארית לא שייכת למערכות של העתיד".

כלכלנים מנהלים את המדינה

בשנים האחרונות מייעץ אולייה לממשלות, לחברות גדולות ולארגונים ציבוריים בנושאים שקשורים לנוירו-כלכלה ולמדעי ההתנהגות. המפתח למדיניות טובה יותר, הוא אומר, הוא בהבנת הקשרים המורכבים שמתקיימים בין מנגנוני הרציונליות והרגש במוח, ובהסתגלות להבנה החדשה של מנגנוני קבלת ההחלטות של אנשים. ההבנה החדשה הזאת כבר יצרה ענף שיווק חדש ושנוי במחלוקת, "נוירו שיווק", וקונה בהדרגה את לבן של יותר ויותר ממשלות. בין היתר ייעץ אולייה לממשלת צרפת, הן זו של ניקולא סרקוזי והן זו של פרנסואה הולנד, ולממשלת בריטניה. בזמן שאנחנו רק מדברים, הבריטים עושים. הם לא מסתפקים בקריאת דו"חות, הם משנים מדיניות לפיהם. זה ההבדל בין הבריטים לצרפתים.

"רוב המדינות האירופיות מנוהלות על ידי כלכלנים. בצרפת, למשל, לכלכלנים יש המון כוח בכל נושא שקשור למדיניות ציבורית, גם בסוגיות בריאות. הבעיה היא שלרוב האנשים האלה אין מושג מה האדם הרגיל עושה בחיי היום-יום שלו. לכן, מבחינתם, צנע הוא דבר רציונלי, הוא ההצעה במשחק האולטימטום שאי אפשר לסרב לה.

"אבל מה קרה בשנה שעברה, כשראש ממשלת יוון דאז, יורגוס פפנדראו, רצה לערוך משאל עם על הצנע? הם ידעו שהאזרחים יגידו לא, יוון תקרוס וגוש היורו ילך אתה. זה היה משחק האולטימטום, אחד לאחד. אתה חושב שאנשים יבחרו בבחירה הרציונלית, אבל הם לא. ואם קובעי המדיניות היו מבינים את המשמעות של המשחק הזה, הם היו יודעים טוב יותר מה עלול לקרות. אבל פעמים רבות אפילו המנגנונים שנועדו להגן עלינו עושים רק נזק, כי הם לא מבינים איך אנשים חושבים".

אחת הבעיות הגדולות של הכלכלה העולמית, אומר אולייה, היא חוסר היכולת של המנהיגים וקובעי המדיניות להבין את המשמעות של חוסר הרציונליות האנושית ולתרגם אותה לקווי מדיניות. "אנחנו ודאי לא הראשונים שמדברים על זה. אפילו לפני שהפסיכולוגיה היתה קיימת, אדם סמית כתב את הדברים האלה ב'תיאוריה של החוש המוסרי'. הכל נמצא שם. אבל מתישהו הכלכלה עברה מאדם סמית למתמטיקה ולאלגוריתמים. רק כשכהנמן והאחרים הגיעו בשנות ה-80 וה-90 התחלנו להבין כמה החשיבה שלנו מוטה, ועד כמה אף מערכת לא מביאה בחשבון איך אנשים באמת מתנהגים.

"קח לדוגמה סיגריות. כשהממשלה מעלה את מחירי הסיגריות, זה משפיע דווקא על אלה שיכולים להרשות לעצמם את ההעלאה. אלה שלא יכולים להרשות לעצמם את העלייה במחיר, העניים, יקצצו באוכל ובדברים בסיסיים כדי לקנות את הסיגריות שלהם. זה הפרדוקס הגדול של מדיניות העישון: היא עובדת על אלה שלא אכפת להם מכסף, אפילו שאין להם דאגות כלכליות, רק מפני שזה מעלה את המודעות".

אם קובעי המדיניות לא יבינו מהר את עומק השינוי, אומר אולייה, הם יסבלו מהתוצאות. "מאוד מאוד קשה לשטות באנשים היום. האינטרנט העצים אנשים באופן רדיקלי, ונתן לנו את הכלים ליצור תודעה קולקטיבית. כשנוקיה צילמה פרסומת לטלפון החדש שלה וטענה שהוא צולם במצלמה של המכשיר, כל מה שנדרש היה בלוגר אחד שהבחין בהשתקפות של מצלמה גדולה כדי לדפוק לה את הקמפיין. ותמיד יהיה מישהו, איפשהו, שיבחין בשקר שלך. יש לנו יכולת ייחודית בהיסטוריה האנושית היום, להשפיע על העולם מאוד מאוד מהר רק באמצעות זה שנהיה עצמנו, בלי שנצטרך לשלם על כך. פעם, כשרצית להשפיע על אלפי אנשים, היית צריך לשלם על זה. היום זה קל. כל אדם יכול לעשות המון טוב, או המון נזק".

כדי להסביר את האופן שבו אמורה הכלכלה להסתגל לשינויים בהבנת המוח האנושי ולשינויים הטכנולוגיים שהפכו את הניסיון להכתיב לאנשים כיצד לחשוב לכמעט בלתי אפשריים, משתמש אולייה במושג נוסף שטבע: Embodied Economics (כלכלה גופנית, בתרגום חופשי). "אני לא רק המוח שלי", הוא מסביר, "אני חלק מגוף. הגוף הזה הוא חלק מסביבה. יש לי היסטוריה כיחיד, אבל גם כחלק מחברה, ואני חלק מתודעה קולקטיבית שיש לה עבר ועתיד. כלכלה גופנית היא גישה לנוירו-כלכלה שמבקשת להביא בחשבון את כל המידע שמספק הגוף למוח ואת האופן שבו אותו מידע משפיע על ההחלטות הכלכליות שלנו. בחיים אנחנו מושפעים מדברים גופניים כל הזמן: תנועות, זקיפות קומה, תנועות ידיים, וכל מידע אחר שהגוף מעביר לנו. לאינטראקציה הזאת בין גופים יש השפעה גדולה, לשיטתנו, על תהליכי קבלת החלטות. אם מישהו ידבר כמוך וינוע כמוך, למשל, סביר יותר שתיתן לו טיפ".

בשלב זה מפסיק אולייה את שטף הדיבור הבלתי פוסק שלו, ומבקש להבהיר: "אני לא אומר שלי או לנו יש את כל התשובות. נוירו-כלכלה היא דרך להבין יותר, לא לפתור. אם יכולנו לחזות מה יקרה, המשבר היה נפתר והאינטרנט היה מרוסן, אבל אי אפשר לחזות מה יקרה ואף אחד לא יכול לשלוט באינטרנט, או בשוק ההון לצורך העניין. למה? כי אלה מערכות מורכבות".

את עלייתה של התודעה הקולקטיבית, אומר אולייה, אפשר היה לראות במחאות החברתיות של 2011 ו-2012. "ראו את זה היטב גם באביב הערבי ובמחאות של תנועת Occupy Wall Sreet. התודעה הקולקטיבית יצרה מהפכות ספונטניות ללא מנהיגים, והמדיה החברתית חוללה מהפכה באופן שבו אנחנו עושים מהפכות. מי שמצית את המהפכה לא צריך היום להיות האדם הכי כריזמטי, רק להיות מקושר. זה כל מה שדרוש".

העולם, הוא מוסיף, נהפך ליותר ויותר מורכב. במקביל, הוא נהפך למסובך יותר. "אנחנו מקבלים מידע בקצב הולך וגובר, והמוח שלנו לא יכול לעמוד בו. אנחנו מעבדים מידע מהר מאי פעם, אבל בגבולות מסוימים. אנחנו עושים כמה דברים בעת ובעונה אחת כל הזמן, וזה חושף אותנו לטעויות. לכן, בניסויים שאנחנו עושים אנחנו מכניסים אנשים למצבים מלחיצים, עם המון מידע שזורם אליהם מכל מיני כיוונים, ומלמדים אותם איך להתמקד במידע הנכון ואיך לצמצם את כמות ההחלטות המיותרות שהם מקבלים מדי יום".

צמצום כמות ההחלטות שאנו מקבלים מדי יום, אומר אולייה, היא אחת העצות המרכזיות שהוא נותן למנכ"לים ולבכירים ממשלתיים. "יש כמות מסוימת של החלטות שאדם מסוגל לקבל. אנחנו קוראים לזה הון קבלת החלטות (Decision Making Capital). ברק אובמה, למשל, אמר פעם שהוא בוחר את החליפות שלו מבין שתי אפשרויות בלבד. בכל פעם שאתה בוחר עניבה, אתה מבזבז חלק מההון הזה. אם אתה אדם שצריך לקבל הרבה החלטות, אתה חייב לצמצם את החשיפה שלך להחלטות חסרות משמעות. אם יש מישהו שיכול לבחור עבורך מסעדה, אל תעשה את זה. עשר הדקות שיבוזבזו על בחירת המסעדה הנכונה יכולות להיות בעלות השפעה דרמטית על נשיא או מנכ"ל. אסור להם להישחק בקבלת הרבה החלטות חסרות משמעות".

אולם השינוי הגדול ביותר שמביא עמו השילוב של מדעי המוח בכלכלה ובמדיניות הציבורית, אומר אולייה, הוא המדידה. "אין לי מתכון, מה שאנחנו עושים זה למדוד. אני תומך במדיניות ציבורית שמבוססת על בדיקה ומחקר. רוצה להחיל מדיניות מסוימת? נסה אותה קודם. אם הייתי אומר שיש לי גלולה שתרפא סרטן ואני מתחיל לשווק אותה בלי לבדוק מה תופעות הלוואי שלה, אנשים היו משתגעים. אבל כשהממשלה עושה את זה, לאף אחד לא אכפת. למה? זה חשוב לפחות באותה מידה".

העתיד, הוא אומר, נעוץ בוויתור על הניסיון לשלוט בעולם, ובאימוץ חוסר הרציונליות וההטיות הקוגניטיביות כחלק מכריע בעיצוב המדיניות הכלכלית. "הדבר שהכי מפחיד אותי הוא אינרציה, שהיא גם חלק מהמוח האנושי. הייתי מת שהמדינה שלי תקשיב לי, אבל אנחנו עדיין נאבקים באינרציה עצומה מצד קובעי המדיניות. בכל פעם שאני מייעץ למנכ"לים או לדירקטוריונים, אני אומר להם: אנחנו לא נפתור את ההטיות הקוגניטיביות, אנחנו נחבק אותן. אנחנו נלמד להשתמש בהן. אנחנו לא נגרום לאנשים להיות רציונלים. אנחנו נלמד איך להשתמש באופן שבו הם באמת עובדים לטובה. אנחנו נאמץ את הכאוס. אנחנו נלמד להסתגל לכל הרמות, הן המקרו והן המיקרו, ולהבין טוב יותר את הקשר ביניהן - בתוך המוח ובין המוחות השונים. אנחנו צריכים ללמוד לאלתר, ולאלתר ביעילות. אחרת כל מה שנשאר לנו הוא לנחש ולקוות שיסתדר". 

אוליבייה אולייה

פרופסור למדעי המוח וההתנהגות באוניברסיטת אקס מרסיי גיל: 38 מצב משפחתי: רווק מגורים: מרסיי תפקידים קודמים: פרופסור למדעי המוח וההתנהגות באוניברסיטת פרובנס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#