האנשים ששרדו בג'ונגל הישראלי ואלה שמחכים לצדק חברתי

הרעיון היה פשוט: מסע ברחבי המדינה, ביונדאי גטס מקרטעת, כדי לפגוש כמה שיותר ישראלים ולשמוע ממקור ראשון על מצבנו הכלכלי, שנה אחרי ההפגנה הגדולה ההיא ■ התוצאות צפויות מאוד - וגם מפתיעות מאוד

אשר שכטר
אשר שכטר

לצפייה בסמארטפונים ובטאבלטים לחצו כאן

אנחנו לא אמורים להיות פה. ולא רק משום שאנחנו מסיגים גבול. אנחנו לא אמורים להיות פה, משום שהמקום שבו אנחנו נמצאים נראה כאילו הוא לקוח מתוך סט של סרט פוסט-אפוקליפטי, שבו מגיפה כלשהי מחתה את בני האדם מעל פני האדמה. מולנו ניצבת בריכת השחייה של שדרות, ריקה ונטושה ולחלוטין באמצע הקיץ. זה היום השני שלנו בדרכים, וכבר אנחנו עומדים מול שוקת שבורה, שהיא בעצם בריכת שחייה ריקה - היחידה בעיר - בשיא החופש הגדול.

זהו כבר הקיץ השני שבריכת השחייה של שדרות, שהיתה אחד ממקומות הבילוי המרכזיים של העיר, סגורה לקהל. מאז 2008 היא סובלת מבעיות, מפני שעיריית שדרות לא יכולה להרשות לעצמה לתפעל ולשפץ את המתחם, הכולל בריכה אולימפית, בריכת ילדים עם מגלשה קטנה ועוד מגלשה. עלות השיפוץ נאמדת ביותר מ-2 מיליון שקל, והעירייה כבר נמצאת בגירעון תקציבי של יותר מ-50 מיליון שקל. כיום, בריכת השחייה היחידה בעיר היא אתר בנייה שאיש אינו עובד בו, מוקף בגדרות ובשערים נעולים. על הבמה בשולי מתחם הבריכה, שאירחה בעבר את מופעי יום העצמאות של העיר, מישהו השאיר רהיטים ישנים. המגלשות מוזנחות, הצמחייה גדלה פרא, ולילדי העיר אין ברירה אלא ללכת לבריכות השחייה של היישובים הסמוכים, שם מחיר הכניסה גבוה פי שלושה.

בחודש שעבר הודיעה העירייה כי נמצא התקציב לשיפוץ הבריכה ואף לשדרוגה לקאנטרי קלאב עירוני, בין היתר באמצעות תרומה של קרן היסוד. אך לתושבי העיר אין יותר מדי ציפיות. "נחכה ונראה", אומרת בספקנות יוליה, שעובדת בבית הספר למוסיקה הסמוך לבריכה. קשה להיות אופטימים כשהמסע מתחיל בבריכה נטושה. אבל שדרות מוכת האבטלה והקסאמים היא בכל מקרה לא המקום לחפש בו סימני חיים. "המצב חרבנה", אומר דודו בפיצוצייה שלו במרכז המסחרי הנטוש למחצה של העיר. מסביב לפיצוצייה רבות מהחנויות סגורות, או סתם ריקות. העובדים המשועממים עומדים מחוץ לחנויות, מעשנים סיגריה ומחכים שמישהו יבוא. לדודו יש שלושה ילדים, ולדבריו הוא נמצא במלחמת הישרדות יום-יומית. העירייה, הוא מתלונן, הוסיפה אגרת שילוט של 3,000 שקל בשנה שהיא גובה מבעלי העסקים בעיר. "החולה בא למת ומבקש ממנו כסף", הוא צוחק, ומספר שהוא מתכנן מרד: "נוריד את כל השלטים בעיר. נראה אם זה יהיה יפה להם אז".

ב-4 בספטמבר 2011 יצאו לרחובות 500 אלף ישראלים ודרשו צדק חברתי. בעשרות ההפגנות שנערכו ברחבי המדינה באותו ערב נשמעה שוב ושוב הקריאה המוכרת מהקיץ - העם דורש צדק חברתי - שטמנה בחובה את כל התסכול, הלחץ, הדאגה והכעס שמעורר יוקר המחיה בישראל. שנה לאחר מכן, יצאנו לדרך כדי לבדוק מה השתנה. הרעיון פשוט: מסע ברחבי המדינה, מדרום ועד צפון, במכונית יונדאי גטס מקרטעת אך אמינה, עם מצלמה וטייפ פתוח. המטרה: לפגוש כמה שיותר אנשים בדרך, לראות כמה שיותר מהמדינה בבת אחת, ולהבין מה באמת מצבנו הכלכלי בקיץ 2012. בימים אלה של אי ודאות וחשש מפיטורים, הנחנו שלישראלים באשר הם יש הרבה לפרוק מהלב. מאחורי כל כותרת חדשה על גזירות צפויות או על התייקרויות מסתתרים אנשים רגילים, שרבים מהם מנהלים מלחמת הישרדות מדי יום, מדי שעה. יצאנו לדרכים כדי לשמוע את קולם.

הנתונים היבשים מוכרים לכולנו, והם לא מרנינים. האבטלה בשיא של שלוש שנים; הלחם התייקר החודש בקרוב ל-7%; גם מחירי החלב והביצים צפויים לעלות; דו"ח של משרד החקלאות שפורסם החודש צופה עליות של 6%-17% במחירי מוצרי החלב, הביצים והעוף; מחיר הדלק צפוי לזנק בספטמבר לשיא של 8.25 שקלים לליטר; גם מחירי החשמל והמים כבר התייקרו בעשרות אחוזים, וזה כנראה לא הסוף. מחירי הדירות, גם הם, מסרבים לרדת. השכר הממוצע, לעומת זאת, נותר כמעט זהה. במקביל לגל ההתייקרויות והאבטלה, מתמודד הציבור הישראלי עם גל של גזירות כלכליות: המע"מ עלה ב-1%, מס ההכנסה למשתכרים מעל הממוצע במשק יועלה ב-1%. יותר מ-14 איש כבר הציתו את עצמם ברחבי המדינה בגלל מצוקה כלכלית. אחרים שובתים רעב. נגיד בנק ישראל סטנלי פישר מזהיר מפני משבר כלכלי. יוון וספרד נראות קרובות מאי פעם.

צילום: אייל טואג

ובכל זאת, חשבנו, ייתכן שהכותרות הכלכליות מוגזמות. למעשה, זאת היתה ההנחה שלנו. אחרי הכל, ייתכן שהעיתונים רק מחפשים דרמה, מנפחים כותרות בגלל עונת המלפפונים. אולי, כפי שטוענת הממשלה, מצב המשק סביר בסך הכל? יצאנו לדרך כדי לברר עד כמה המצב רע באמת, אם בכלל, אבל בעיקר כדי לחפש משהו אחר, משהו שחורג מהייאוש שבו רבים מאתנו רגילים לחשוב על המצב: יצאנו לחפש פינות נסתרות של אושר, של סיפוק. התוצאות היו מעורבות: לא משנה אם אתה אמיד או עני, בעל עסק קטן-בינוני או שכיר, מחובר או בלתי מחובר למוקדי הכוח במשק, חי במרכז, בעיירת פיתוח, או ביישוב קהילתי פסטורלי בצפון - אם אתה ישראלי, אתה דואג, ואתה לא יודע מה יהיה אתך בחודש הבא. בכל רגע יכולה המטוטלת להתהפך.

קחו את שדרות למשל. העיר, שהוקמה כמעברה בתחילת שנות ה-50, מעולם לא נהנתה מרווחה כלכלית מופלגת, אבל היום, כשהתושבים כבר רגילים לקסאם מדי פעם, החיים בשדרות שונים מאוד מהימים שבהם עטו על העיר נדבנים כמו ארקדי גאידמק, ובעלי העסקים קיבלו הלוואות בתנאים מפנקים. "כשהמצב הביטחוני קשה, כולם מחבקים אותך", אומר דודו בפיצוצייה שלו. "כולם אומרים 'בוא תיקח הלוואה', 'ניתן הלוואות זולות ליישובים בקו העימות'. אבל עכשיו, כשאתה באמת צריך אותם, לא רואים אותך ממטר. עכשיו לא נותנים לך אוויר לנשימה. אבל מה אפשר לעשות? שורדים, שורדים, שורדים". מיד לאחר מכן, מגיעה אשתו עם טלפון ביד ואומרת את מלות הקסם "התקשרו מהבנק". בכך מסתיימת שיחתנו.

נתיבות: ההטבות מחזיקות את העיר

זאת אינה תקופה פשוטה לבעלי עסקים בישראל, אבל בקבר הבאבא סאלי העסקים כרגיל. בשעת צהריים רגילה באמצע השבוע, האווירה רגועה והעניינים מתנהלים כבכל יום: בחור צעיר בכפכפים ובמכנסיים קצרים מתעטף בטלית ומתפלל במרץ. משפחות מרובות ילדים ומבוגרים חולים מתקרבים לקברו של הרב בנחישות. בשנים האחרונות רכשו חסידים של הרב, רובם מחו"ל, בסיטונות את מאות החלקות הסמוכות לקברו בבית העלמין הישן של העיר. לביקוש הגבוה לרכישת קברים הקרובים לקברו של הרב היו שתי תוצאות: האחת: היא הובילה למרוץ רכישה בין חסידים עשירים של הבאבא סאלי, ובכך העלתה את מחירי הקבורה באופן משמעותי. השנייה: בנתיבות יש כעת מצוקת קברים, וייתכן שבעוד שנה כבר לא יהיה היכן לקבור את תושבי העיר.

"ייתכן שבאמת מגיעים יותר, עכשיו שאני חושב על זה", אומר י', המפקח על המתחם הגדול שבו שוכן הקבר. "בתקופות של מצוקה, מלחמה, מיתון, אנשים מגיעים יותר להתפלל, לבקש ברכה". לפני שהוא מבקש תרומה הוא מציין: "בכל מה שנוגע לתרומות, המעיין לעולם אינו מתייבש".

לנתיבות, שהוקמה כמעברה לפני 56 שנה, יצא בשנים האחרונות שם של אואזיס דרומי בשל ההגירה החיובית אליה ורמת התעסוקה הגבוהה בה. בשנים האחרונות היא נהנית מהילה של פריחה כלכלית-חברתית, הודות להגירה אליה מהערים ומעיירות הפיתוח הסמוכות, אך למרבה ההפתעה, המרכז המסחרי הישן שלה לא מפגין יותר סימני חיים מעמיתו השדרותי. גם הוא, כמו מרכזים מסחריים רבים מן העבר, הוחלף במתחמי הקניות של הרשתות הגדולות, אלה שיש להם שמות לועזיים כמו "סטאר" ו"גלקסי". על חלונות הראווה של רוב החנויות מודבקת תווית המסבירה כי הן שומרות על צניעות ולכן מותר לשומרי מצוות לקנות בהן. אחד מבעלי העסקים המקומיים מסביר שאין לו ברירה: ללא מדבקת הצניעות לא יישארו לו לקוחות.

נתיבותצילום: אייל טואג

בחנות התכשיטים פרג'ון סלומון שבמרכז המסחרי, איתן פרג'ון אינו מתרשם מהדיבורים על פריחתה של נתיבות. "בגדול המצב פה יותר טוב, אבל זה אך ורק הודות לעסקים הקטנים", הוא אומר, ומסביר מיד את ההיגיון הכלכלי של העיר: "אין פה מפעלים, העיר כושלת לגמרי במובן הזה. כל ההצלחה שלה היא בזכות יזמות של בעלי עסקים קטנים, שדואגים לפרנסה לתושבים ומאפשרים לה להיות במצב כלכלי טוב. בכל מובן אחר, זאת לא הצלחה מסחררת. כל זה קרה למרות העירייה, ולא בגלל העירייה, שהדבר הכי טוב שיש לומר עליה זה שלפחות היא לא פוגעת.

"בוא נגיד את זה ככה: נתיבות מוחזקת בחיים כרגע על ידי זה הטבות המס שאנחנו מקבלים כיישוב בקו העימות. אם ההטבות יבוטלו, זאת תהיה מכה עצומה. ההטבות האלה מתבטאות באלפי שקלים למשפחה ומעודדות את הצריכה לחנויות. בלעדיהן לא יישאר פה כלום".

מחוץ לחנות מתכנס "פרלמנט היהלומנים" לישיבה היומית שלו: אביו של איתן, סלומון פרג'ון, שהקים את חנות התכשיטים לפני 17 שנה, וחבריו דוד ומרדכי. שלושתם יהלומנים לשעבר, שנאלצו לסגור את עסקיהם כשתעשיית היהלומים של נתיבות דעכה. לסלומון, ממייסדי העיר, היה מפעל לליטוש יהלומים שהעסיק כ-40 עובדים. "בחורים שמשתחררים מהצבא עוזבים. יש פה בעיה קשה, והיא קיימת באופן הכי קשה שיש. מבין ארבעת הילדים שלי, אף אחד לא גר בנתיבות. כולם עזבו", אומר מרדכי בעצב, "כל הסיפור הזה הולך להתפוצץ. העיר הזאת חיה על זמן שאול". דוד, בעל חנות הצעצועים הסמוכה, שעד כה האזין בשתיקה, מודיע פתאום לחבריו: "אני סוגר את החנות. עושה מכירת חיסול. די, אי אפשר יותר. עשיתי את זה שנתיים, לא הצליח. מספיק". מרדכי וסלומון מסתכלים עליו בהלם, שעה שהוא קם והולך לסדר את הצעצועים בחנות שבקרוב יסגור.

ירושלים: "עלייה זה לא משתלם"

החרדים, הם בטוח מסודרים, לא? מקבלים תקציבי עתק מהמדינה לישיבות, קונים בסופרים מוזלים. לפי הסטריאוטיפ, החרדים הם עניים מבחירה שלא סובלים יותר מדי מהבעיות שמטרידות את שאר האוכלוסיה בישראל. אבל בסופר המקומי בשכונה הדתית-חרדית האמידה הר נוף בירושלים, המחירים לא נמוכים בכלל. כך שאם אתם מחפשים קורנפלקס במבצע, אתם לא במקום הנכון. "תסתכל מסביב: נראה לך זול פה?", אומר שמוליק, 36, תלמיד בכולל ואב לשלושה, כשהוא מצביע על המדפים שמולו ועל מחירים הזהים כמעט למחירים המוצרים בחנויות במרכז. "כדי לקנות בזול, אנשים כאן נוסעים לסניף הסמוך של אושר עד, או לרמי לוי המקביל. היתרון שלנו הוא שהרשתות הבינו את כוח הקנייה של החרדים. אם קנייה גדולה ממוצעת של משפחה חילונית מסתכמת ב-1,000 שקל, קנייה ממוצעת של משפחה חרדית עם תשעה-עשרה ילדים מסתכמת ב-1,600 שקל לפחות, והתחרות פה גדולה. הסניפים פה של אושר עד ורמי לוי תמיד מתחרים ביניהם במבצעים, ואתה עובר מאחד לאחד בניסיון למצוא את המבצע הכי שווה".

צילום: אייל טואג

בסניף הענק של אושר עד, עומד י' ובוהה במדפים העצומים המלאים במוצרי מזון, ניקיון ופלסטיק במחירי רצפה. הוא מטייל בין מדפי הלחם, משוטט במחלקת הירקות הגדולה, מעיין ברשימות שלו ומחפש תבלין מסוים מבין המאות שנמצאים במקום. הוא גבוה, תכול עיניים ולא נראה שהוא מבין עברית. הוא חולף על פני עשרות שלטים הנושאים את הסיסמה של הרשת המוזלת: "בלי טריקים, בלי שטיקים", מבלי להבין במה מדובר. תוך דקה ברור למה: "אני לא ישראלי", הוא אומר. "מעולם לא עשיתי עלייה. זה לא נראה חכם פיננסית בשלב הזה. אצטרך לשלם הרבה יותר מסים, במיוחד אם אחליט יום אחד לחזור לארה"ב". בינתיים הוא עובד בשחור, בחברה אמריקאית שמסייעת לעולים מארה"ב עם מסי הרכוש שלהם. "הייתי שמח לעשות הכל לגיטימי, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי. אני מוציא 3,500 שקל בחודש על מזון. רוב האנשים בגילי עובדים, אבל עדיין נזקקים לעזרה. למזלי, אני מרוויח הרבה ואשתי, שמנהלת בית ספר למוסיקה, מרוויחה אפילו יותר".

מגדל עוז: להפריט או לא להפריט?

"ברוכים הבאים לקיבוץ האחרון בעולם, מעוז הסוציאליזם", אומר אביגדור ספקטור, מזכיר הקיבוץ מגדל עוז בגוש עציון, בחיוך רחב ובטון משועשע. על דלת המשרד שלו מודבק בגאווה הסטיקר "החקלאות תנצח". בפנים כבר ישובים עמוס ניר מזכיר הפנים ושמעון סורק, האחראי על כלכלת הקיבוץ. הם נמצאים בעיצומה של ישיבה על עתידו של הקיבוץ. "קח, קח תפוח", מושיט עמוס את ידו ומניח על השולחן פרי ירוק שדומה יותר לאגס אנורקטי, אך מתברר שמדובר בתפוח. התפוח האנורקטי מעוטר בחורים שחורים: תולעים.

באופן אירוני, המקום היחיד שבו יכול להתקיים סוציאליזם כיום הוא בשטחים. לכן, אין פלא שבלב גוש עציון שוכן אחד מהקיבוצים המסורתיים האחרונים בעולם. "אנחנו קיבוץ לפי הדגם הישן", מכריז אביגדור. "מהאחרונים שנשארו. פירוש הדבר הוא שהשכר של החברים הולך כולו לקיבוץ. יש תקציב אישי לצרכים בסיסיים, והשאר לקופת הקיבוץ".

מגדל עוז, שנוסד ב-1977 וכולל כיום 435 תושבים, הוא אחד היחידים שנושא בגאווה את דגל התנועה הקיבוצית של פעם, זו שפשטה רגל כמעט בכל מקום מחוץ לגוש עציון. גם בגוש עציון הוא חריג: בסמוך לו שוכן נווה דניאל, "מעוז הקפיטליזם" כפי שמכנה אותו עמוס, זה של הבתים הדו-קומתיים והתלת-קומתיים והמכוניות היפות. מגדל עוז, לעומת זאת, הוא קיבוץ צנוע. יש בו חנות בגדים אחת, מדרשה תורנית לבנות, מרכז קהילתי לא גדול, וזהו בערך. "אנחנו אנשים צנועים", אומר אביגדור, "חקלאים. הקיבוץ שלנו מתפרנס כמעט לגמרי מחקלאות, מה שמביא לסימן שאלה גדול מאוד לגבי העתיד, במיוחד שאחד מהתחומים המרכזיים שלנו זה הרפת, ובשוק החלב שוררת כיום אי ודאות נוראית. אף אחד לא יודע מה יהיה מחר".

למרות החזות היציבה שלו, מגדל עוז שט כיום במים סוערים מאוד. רוב ההכנסות שלו תלויות בחקלאות, ברפת ובמפעל של "מעוז תעשיות" שנמצא בבעלותו, המייצר פאנלים למערכות בקרה למטוסים. כך שאם יום אחד יתקיים משולש האימה של בצורת, חקיקה שתפגע ברפתנים ושלום אזורי, הקיבוץ יישאר ללא כלום.

"מאושרים? אל תגזים. אנחנו בכל זאת יהודים פה. במצב הנוכחי אנחנו מחזיקים את הראש מעל המים, אבל לא יותר מזה", אומר אביגדור. "חסרים לנו משאבים לפיתוח, לקליטה, לגידול. אני לא מכיר היום אפילו משק אחד ששוקל להרחיב את הרפת שלו, וגם השוק הביטחוני הוא לא פשוט. אנחנו מנסים למצוא מקורות הכנסה אחרים, אבל בעיקר לשמור על הקיים ואולי למצוא משהו ליד".

חלק גדול מהכנסות הקיבוץ מגיע גם מהעובדה שכ-40% מהחברים בו עובדים בחוץ, בין אם כרופאים, אדריכלים, מורים או בתפקידים אחרים. אבל גם זה, אומר שמעון, לא תמיד פשוט. "אנחנו מנסים לעורר מוטיווציה, לדאוג שיביאו יותר שכר, שלא יישארו בינוניים במקום שלהם. אנחנו מאוד רוצים להתרחב".

צילום: אייל טואג

בניסיון להגדיל את עוגת ההכנסות של הקיבוץ, מנסים במגדל עוז תוכנית קליטה ייחודית, שבה יתקבלו 15 משפחות לשנת ניסיון, שאחריה יחליטו אם הן רוצות להישאר באופן קבוע ביישוב. "ברור שהיינו יכולים להגיע לרווחת פרט גדולה יותר אם היינו מגדילים את ההכנסות. אבל אנחנו לא מקבלים כאלה שמחפשים קיבוץ כי הם מבקשים חיים קלים", אומר אביגדור, שבכלל לא מתגורר בקיבוץ ומקים בימים אלה קיבוץ שיתופי משלו באזור בית שאן. "משלמים על זה מחיר, בשוטף. אבל התמורה שאתה מקבל מהקיבוץ גדולה לאין ערוך מהתרומה שאתה נותן. אם אתה שואל אותי, התשובה לכל המחאות החברתיות היא קיבוצים גדולים".

לאט לאט, דואגים השלושה, משתנה העולם שמסביבם, ואתו גם הקיבוץ שהכירו. לנוכח השפע של חלק מהיישובים שסביב, קשה להם לפעמים להסביר מהו סוציאליזם ולמה הוא חשוב. "היישובים מסביב מאוד מצליחים, פורחים ממש, והילדים שלנו לומדים בבתי ספר עם הילדים שלהם, מתחככים אתם, וחוזרים עם תובנות שמקורן בבתים אחרים וקריאות התפעלות לנוכח בתים של ארבע קומות ומכוניות וכו'. פה החינוך הבלתי פורמלי נכנס לתמונה, כדי להסביר מי אנחנו ולמה אנחנו כך".

למרות המגננה, ניכר ששאלת ההפרטה מציקה להם. השאלה אם לדבוק במודל הסוציאליסטי הישן או להסתגל ולהפריט, מעוררת דיון ער בקיבוץ. "אחד מהוגי הדעות של הציונות הדתית היה אומר: 'היה סוציאליסט בביתך וקפיטליסט בעסקיך'", מחייך אביגדור. "אנחנו מנהלים עסקים בחוץ, ולפעמים קשה לחזור פנימה, לתוך האווירה השיתופית. אבל אף שהוא לא מאוד אמיד, הקיבוץ כבר נחלץ בעבר מכמה מצבים לא פשוטים, כך שהוא מאוד עמיד".

"לפני שנה וחצי היה לנו דיון, מה שנקרא 'מרחב פתוח', שבו העלינו את נושא ההפרטות", אומר שמעון. "החברה בקיבוץ, נכון להיום, רוצה להיות שיתופית. אין אדם מסביב לשולחן הזה שלא רוצה שהיא תמשיך להתקיים כך, אבל יכול להיות שעוד שנתיים-שלוש זה ישתנה. נקווה שיהיו מספיק פירות".

מאפיית השיפון: הטלפון לא מפסיק לצלצל

צילום: אייל טואג

במרחק של דקת נסיעה ממגדל עוז, במאפיית "השיפון", המאפייה הגדולה ביותר וכרגע גם היחידה בגוש עציון, יושב משה יעקב ומתפלל שהטלפון לא יצלצל. המאפייה, השוכנת באזור התעשייה של נווה דניאל, ריקה כמעט לחלוטין כרגע, למעט משפחה של שש נפשות שיושבת לאכול. עבור משה, בעל המאפייה, זהו רגע נדיר של שקט. עד שצלצול הטלפון נשמע והפנים שלו נופלות. "אתם יושבים פה בגוש?", הוא שואל, ונראה מודאג, לפני שהוא מסביר "אני מצטער, אני באמת לא יכול". אחר כך הוא מסביר: השיחה היתה מפתח תקוה, ממשפחה שביקשה תרומת מזון. "אני מקבל עשרות שיחות כאלה כל יום. אנחנו תומכים ביותר מ-20 משפחות באופן יום-יומי, מביאים להם לחמניות וכאלה. לפעמים אני צריך לומר לא, ולא נעים לי, אבל גם לי יש מגבלות. באחרונה נאלצתי להעלות מחירים. לא בכל המוצרים, אבל הקמח עלה, הביצים עלו, כל חומרי הגלם. לא היתה לי ברירה. נאלצתי גם לפטר שני עובדים. אנשים חושבים פעמיים לפני שהם קונים. למזלי, לחם הוא מוצר בסיסי אז אצלנו פחות מורגשת ירידה, אבל אתה עדיין צריך להסביר ללקוח למה המחיר של מוצר מסוים עלה ל-15 שקל, למה הוא צריך לשלם סכום כזה. זה לא פשוט".

בתוך הקו הירוק, ישראלים רבים מאמינים בסטריאוטיפ שלפיו כמעט כל המתנחלים אמידים, ונהנים מרווחה כלכלית ומתשתיות משופרות. "זה פשוט לא נכון", אומר משה. "יש פה קהילות קשות. לפני שהגעתם צילצל אלי אדם שאמר 'מחר יש לילד שלי ברית, במה אתה יכול לעזור לי בתחום האוכל?'. הוא אפילו לא רצה כסף, אתה מבין? אוכל. 'אני מזמין אנשים לברית מחר, אין לי מה להציע להם. יש לך אולי לחמניות לתת לי?'".

בזמן שהוא מדבר, רואה משה במצלמות האבטחה שתי נשים, אם ובת, מתמהמהות במשך זמן רב יחסית מול הקופה. הוא מנחש מיד מה קרה: הן מנסות לבקש הנחה משמעותית. "אני נמצא פה כבר כמעט שבע שנים. אין מישהו בגוש עציון שביקש את עזרתנו ולא קיבל. אבל שוחטים אותנו במסים. הקלות? ההפך הוא הנכון. יותר מ-30% מההכנסות שלי הולכות למסים. בסוף אין ברירה: אתה צריך לצמצם גם במספר העובדים. שניים כבר פיטרתי". לפני שהוא מספיק לסיים את המשפט, הטלפון שלו מצלצל - ושוב הוא נראה מודאג.

כפר יונה: אין כסף לאורגני

בגן משחקים מוקף דשא בכפר יונה, רצים ילדיהן של א', י' וג' מצד לצד ומשחקים. האמהות שלהם יושבות על רצפת האספלט, מטפלות בילדים הקטנים יותר ומשתדלות שלא לבכות. "אנחנו ישנות וקמות כל יום עם התחושה שזה לא צריך להיות ככה", הן אומרות בעצב.

צילום: אייל טואג

א', י' וג' חברות בקהילה מצומצמת, אך מגובשת למדי, של אמהות שילדיהן לומדים בחינוך ביתי. אנחנו פוגשים אותן באחד המפגשים השבועיים שלהן. אף אחת מהן לא אמורה לקום או לישון עם התחושה הזאת: כולן נשואות להיי-טקיסטים, לעורכי דין, לרואי חשבון. "מסודרות", יש שיכנו אותן. "מתברר שאני עשירון עליון, אבל אני לא מרגישה את זה. ויותר מכך, אני לא מבינה, אם אני עשירון עליון, איך מסתדרים העשירונים האחרים?", אומרת א', שעוסקת בחינוך התנהגותי. הקרקע מתחת לרגליהן, הן מודות, הולכת ונשמטת, וכל יום מביא דאגות חדשות.

מאחר שהן בחרו לחנך את ילדיהן בחינוך ביתי במקום להכניס אותם למערכת החינוך הציבורית, הן נאלצו לרוב לוותר על עבודה, לפחות על עבודה במשרה מלאה. אך יוקר המחיה מפרק אותן מבפנים. המחיר האמיתי שהוא גובה מהן הוא אורח החיים שבחרו לעצמן. "לפחות משפחה אחת לא תעשה חינוך ביתי השנה", נעמדת לפתע א' ומכריזה תוך כדי שיחה. חברותיה, ששומעות זאת לראשונה, מגיבות בתדהמה. מתברר שזמן קצר לפני כן פרשה חברה נוספת מהקבוצה הקטנה והמגובשת שלהן, שהולכת ומתפרקת במהירות. "זה בגלל המצב הכלכלי. אנחנו פשוט לא יכולים להרשות את זה לעצמנו. חינוך ביתי זה דבר יקר. זה לא שחינוך ציבורי זול יותר, אבל זה מאפשר לעבוד. אנחנו זקוקים לעוד משכורת. המשכנתא אוכלת שליש מהמשכורת, וזה הולך וגדל, החשמל והמים עולים. האוכל יקר, ואוכל בריא זה בכלל מטורף".

כדי להבין את עומק השבר שחשות א', י' וג', חשוב להבין: קהילת החינוך הביתי היא קהילה מגובשת, של אמהות שבחרו לוותר על קריירה כדי לאמץ סגנון הורות אינטנסיבי שבו הן נשארות בבית כדי לחנך ולגדל את ילדיהן. רובן קונות בגדים ורהיטים יד שנייה, ולא יוצאות למסעדות. ההוצאה הגדולה ביותר שלהן, אם לא ההוצאה הגדולה היחידה, היא על החינוך הביתי. "המשאבים של המדינה לא הולכים לחינוך, ואנחנו בסך הכל רוצות לדאוג שהילדים שלנו יזכו לחינוך ראוי", אומרת א', "שייצאו מנומסים, עם דרך ארץ, ולא בריונים גסי רוח כמו שיוצאים מהמערכת הציבורית, כי מה עוד יכול לצאת מכיתה של 40 תלמידים עם מורה אחת?

"כבר עשינו את כל הוויתורים האפשריים. אין נסיעות לחו"ל, אין טלוויזיות פלזמה, אין בית גדול, לא יוצאים לקולנוע כי זה 160 שקל למשפחה. ויתרנו על הכל בשביל החינוך הביתי. ועכשיו גם את זה אנחנו לא יכולות". א', י' וג' מתארות את עצמן כנשים שחוקות, עייפות, מותשות, אף שכולן בנות מעמד הביניים ומעלה. ובכל זאת, הקהילה שלהן מתפרקת בהדרגה. החשש ניכר על פניהן. אם הן לא מסוגלות, עם מבנה ההוצאות הצנוע שלהן, אפילו לחנך את הילדים שלהן בבית ולהאכיל אותם במזון איכותי, מה הטעם, הן שואלות. זה לפחות מה שצועקת נ', אחת האמהות האחרות, שפורצת לשיחה בצעקות. כשהיא ספק צועקת, ספק חונקת בכי, היא צועקת: "תעזבו, לא יעזור כלום להתראיין. צריך פשוט לעזוב את המדינה. אם הייתי יכולה הייתי מהגרת, אני חולמת על זה. נמאס!"

כשאנחנו שואלים אם המפגשים השבועיים של הקבוצה סוערים כל כך בדרך כלל, הן עונות לנו "יותר ויותר". "אנחנו צריכות להאכיל את הילדים שלנו בג'אנק, כי אנחנו כבר לא יכולות לקנות אוכל אורגני", אומרת י', וא' מוסיפה: "אנחנו אוכלים בשר רק בשבת ובמשך השבוע אנחנו חיים על תזונה צמחונית. אני לא יכולה לחיות על תזונה צמחונית כשפלפל עולה 9 שקלים. תסלחו לי, אבל אני צריכה לקנות אוכל מעובד".

צילום: אייל טואג

בן שמן: "כבר אין לי סוסה משלי"

במושב בן שמן האמיד יחסית, מסתכל רביב "צוקי" יצחק, הבעלים של אחת מחוות הסוסים המקומיות, בחשש אל האופק. "כבר אין לי סוסה משלי", הוא אומר, ומתבונן במשפחות של תיירים חרדים שלקחו את הילדים לרכוב על סוסים. "כל ענף בארץ מושפע ממה שקורה בכלכלה, ואנחנו לא יוצאי דופן. יש הורים שהיו מרשים לילדים לעשות שני שיעורים בשבוע וירדו לשיעור אחד, או החזיקו סוס בפנסיון וצימצמו עקב המצב. היום הכל צריך להיות מחושב יותר. איפה שאתה יכול להימנע מהוצאות מיותרות, אתה מוריד את הראש. נמנע מהן. להחזיק אופנוע בשביל הכיף פעם היה יותר קל, נגיד, או סתם סוס פרטי שלי שיהיה לי לפינוקים. פעם גם יכולת להתפנק בארבעה-חמישה עובדים, היום אתה מנסה להוציא את המקסימום מכל עובד. פעם היית יכול לסגור את החודש עם 2,000 שקל ברווח, היום אתה גומר את החודש בתיקו או שנכנס לעוד אובר של 2,000-3,000 שקל. אין מה לעשות, זאת התקופה".

החששות לגבי העתיד לא מטרידים את מימון ואסיה. כששניהם מחובקים בנתב"ג הריק של צהרי אמצע השבוע, בדרך לחופשה עם חברים בבורגס, אין להם טרדה בעולם. "אני באופן אישי די אופטימי", אומר מימון, איש עסקים מאשדוד. "למרות כל ההוצאות". גם הפיגוע שהתרחש בבורגס שבוע וחצי לפני כן לא מטריד אותם. "אולי זה קשור לכך שאנחנו טסים לחו"ל", מודה מימון, "אבל אני מרוצה".

כליל: יופי זה לא מספיק

כליל, יישוב קהילתי בגליל המערבי, הוא אחד המקומות היפים בישראל. בשנים האחרונות מושך היישוב הקטן, השוכן במרחק של כ-10 ק"מ מנהריה ומוקף בנוף הררי ירוק במיוחד, תיירים שנוהרים לצימרים שבו וביישובים הסמוכים ובאים גם לרכוש חפצי אמנות או מזון מהעסקים הרבים שנמצאים ביישוב, או סתם לשתות בו קפה. לכאורה, מדובר בבועה, או לפחות כך זה נראה.

כליל הוקם בסוף שנות ה-70 כיישוב אקולוגי, שאינו מחובר לרשת החשמל הארצית, אלא מסתמך על אנרגיה סולארית. כתוצאה מכך, אין בו מזגנים.המתיישבים הראשונים בכליל, ואלה שבאו אחריהם, השתלטו על חלקות גדולות במיוחד. המרווחים בין הבתים ביישוב כל כך גדולים, עד שבמבט ראשון קשה לראות בו יישוב. כל תושב בו יכול לחיות לבדו בשקט, רק הוא וההרים. אז למה לעזאזל תושבי כליל כל כך מודאגים? "לחיות בישראל פירושו שאתה במצב של מאבק בלתי פוסק, פשוט דואג ללא הפסקה", אומרת תמי שוער, בעלת בית הקפה המקומי, כשהיא מדליקה עוד סיגריה. "גם אתה דואג כל הזמן, אני בטוחה. זאת ישראל הרי".

כליל מונה כ-440 תושבים, המשלבים יזמות ומודעות אקולוגית: רבים מהתושבים פתחו עסקים קטנים, כמו חנות ליצירות חרסינה, בית קפה, חנות גבינות, מאפייה או עסק אחר. שוער היתה בעברה מורה. "לימדתי במשך 35 שנה. לימדתי בתיכון, בחטיבה, בגנים. יש לי עודף תעודות - אחת לגננות, אחת להוראה בצפון, תואר BA, תואר MA, כל מיני תעודות מהשתלמויות מקצועית. הפנסיה שלי היא 3,500 שקל בחודש. למזלי, יש לי את המקום הזה", היא אומרת בעצב.

צילום: אייל טואג

שוער, אשה מרשימה למראה עם פנים חרושי קמטים ושיער כסוף, עברה לכליל לפני יותר מ-20 שנה עם בעלה, האדריכל שלמה שוער. בית הקפה שלה, ממוקם באוהל בדווי גדול, מעוטר בשטיחים. "זה סיפור מצחיק. לילה אחד דפק לנו על הדלת זוג נשוי עם תינוק. הם רצו לדעת אם יש לנו קרקע שעליה הם יכולים לבנות אוהל בדווי. בעלי אמר להם 'בטח, יש לנו מקום ליד הבוסתן. אם תסכימו לטפל בבוסתן, תוכלו להישאר שם'. בסוף הם חיו כאן שלוש שנים, ואחרי שהם עזבו שיפצנו את האוהל שלהם ופתחנו את המקום הזה". לפני שפתחה את בית הקפה ב-2006, פתחה שוער את העסק השני שלה: השכרת אוהלים ללינה. במתחם שבבעלותה ובבעלות בעלה יש אוהל בדווי נוסף, שאותו הם משכירים לכנסים ולסדנאות. לאורחים שלה, היא אומרת, יש נטייה להישאר זמן רב מהצפוי ולבנות לעצמם מקום לינה עמיד יותר מאוהל. למשל, כרכרה משופצת שבה לנים כעת מוסיקאית חצי מפורסמת עם בן זוגה. כשהאורחים עוזבים, "פודים" תמי ובעלה את המבנה מהאורחים, כשהם בפועל משלמים להם על האירוח.

למעט העובדה שבכליל אין מזגנים, קשה להאמין שמישהו שם יכול להיות מוטרד, אבל מתברר שהלחץ יכול לחדור גם לפינות הפסטורליות ביותר. "הבנק מצלצל אלינו כל שבוע בערך לשאול מתי נכניס כסף", היא צוחקת, "אנחנו כבר יודעים שכאשר השיחה היא ממספר חסום מדובר בבנק, וזה אף פעם לא דבר טוב".

על אף שהיא מודה שהיא מודאגת מאוד מהעתיד, מעדיפה שוער לא להתרכז בחרדות יותר מדי. "הדבר היחיד שאני יכולה לשנות בעולם הוא מצב הרוח שלי. אני לא יכולה לסבול מה שקורה פה, בלשון המעטה, אבל אני חייבת לדאוג להיגיינה הנפשית שלי, אז אני מנסה לא להתבוסס ולדאוג פחות".

חצור הגלילית: המרכז המסחרי שומם

במרכז המסחרי של חצור הגלילית, כל יום נראה כמו שבת. אחת אחרי השנייה, כל החנויות סגורות. המרכז כמעט שומם מאדם, ואלה שעוברים בו עוברים בו לרגע באי נוחות. היחידים ששרדו בו, למעשה, הם מכולת מקומית, שתי חנויות דגים, שתי מספרות, חנות בגדים קטנה ודוכן פלאפל. בשנים האחרונות נפגעה חצור הגלילית קשות כתוצאה מהמשבר שעוברים העסקים בצפון. החללים המסחריים בעיר נטושים, מוגפים.

בתוך השממה, בקומה השנייה של המרכז המסחרי, עובד יריב חמו בעסק היחיד שפועל בקומה. "אני לגמרי מבסוט", אומר חמו, 28, מעצב שיער יליד צפת. לפני כחמש שנים, כשהיה בן 22, עבר לחצור הגלילית ופתח בה סלון משלו לעיצוב שיער. "איך עשיתי את זה? ניהול נכון", הוא מסביר תוך כדי עבודה. "עבדתי מגיל 14 אצל אנשים אחרים, לפעמים בלי כסף, רק כדי ללמוד, חסכתי, קיבלתי קצת עזרה מההורים ואת השאר מהבנק. לא פתחתי עד שהחלטתי שאני מסוגל. ועכשיו אני אופטימי: העסק שלי רק גדל". העובדה שהוא עובד במרכז מסחרי ריק, הוא אומר, לא משפיעה למרבה המזל על העסק שלו. "ספר טוב זה כמו בית. אם ספר הוא טוב ומוכשר, אנשים יבואו. זה לא שאנחנו בתוך בועה פה, אסור לתת לשתן לעלות לראש. אני כל הזמן צריך ללמוד דברים חדשים, להתפתח. אבל אני מרוצה".

צילום: ירון קמינסקי

מתחת למספרה שלו, לעומת זאת, האווירה פחות אופטימית. "הם הרסו את המדינה והרסו את הכלכלה", אומרת אחת מזקנות היישוב, מבלי להבהיר על אילו "הם" היא מדברת. "הלכתי לסופר היום ונחרדתי: שלשום קניתי לחם והוא עלה 11 שקל, פתאום הוא עלה ל-15. אני לא מבינה מה הם חושבים". שני חברים במועצה המקומית, שעוברים על פנינו, זוכים לקריאות "מושחתים".

אכזיב: באנו להנות

צילום: אייל טואג

הייתם מצפים שבמקום כמו אכזיב הדבר האחרון שתראו זה מקררים ריקים. הייתם מצפים שהמקום שבו הקים אלי אביבי ב-1971 "מדינה" משלו, עם דרכונים, דגל והמנון, שבמשך עשרות שנים שימש כבית לצעירים בוהמיינים שחיפשו התנסויות מיניות וחופש, יהיה מפלט מפני האווירה המדכאת של ישראל היום. אז ציפיתם.

למדינת אכזיב, אותו מקלט של חופש מיני ואישי, אנחנו מגיעים בשעת צהריים, שעה אידיאלית לטבילה בחוף היפהפה הסמוך, אך מדינת אכזיב שוממת למדי. רינה אביבי, אשתו הקשוחה של אלי, עסוקה בטלפונים ללא הרף. ואלי עצמו? היכן ההיפי הראשון בתולדות המדינה? "הוא בסידורים".

שי, בחור ממושקף ומנומס שנראה מתאים יותר לחברת תוכנה מאשר למעוז ההיפיות הישראלית, עובד במדינת אכזיב כבר שלוש שנים. "ברור שאנחנו מרגישים את הדעיכה גם פה. הבעיות של ישראל קיימות גם באכזיב. אני רואה את זה מהזווית שלי: פעם אורחים היו משאירים לנו, העובדים, כל כך הרבה אוכל במקררים, שאת רובו היינו נאלצים לזרוק. היום הם לוקחים הכל - רבע קרטון של חלב, פרוסה אחרונה של גבינה, לחם כמעט גמור. בואו, אראה לכם". שי לוקח אותנו למקרר של משפחה שעזבה היום את מדינת אכזיב, ופותח אותו לרווחה: המקרר ריק לחלוטין.

ועדיין, קשה להיות יותר מדי עצובים באכזיב. "אנחנו באים לפה לשבוע, כל שנה, כבר 15 שנה, ונמשיך לבוא עד שלרינה יימאס", אומרים שרה ונעם מההתנחלות אלעזר, שנמצאים באכזיב יחד עם ששת ילדיהם. "באכזיב אתה שואל אותנו על המצב הכלכלי?", הם שואלים, חצי בכעס. שרה היא מנהלת בית ספר, ונעם הוא מפיק סרטים דוקומנטריים. לחיוכים לוקח שתי דקות להתפוגג לשני משפטים פשוטים: "האם נוכל להוריש משהו לילדים? האם הם ייהנו מהדברים שאנחנו נהנינו מהם? אנחנו לא רואים את האופק".

קריית שמונה: אין צעירים

צילום: ירון קמינסקי

יניב בונן נשאר לבד בקריית שמונה. מסביבו, העיר מתקשה להתרומם ולהתחדש, והצעירים עוזבים אותה. בונן אוכל ארוחת צהריים במקום המפגש של אוהדי עירוני קריית שמונה, הסיבה היחידה בשנים האחרונות לגאווה בעיר, ונזכר כיצד שלושת חבריו הטובים ביותר עזבו למרכז, "כי פה אין עבודה". בונן נשאר כדי לעבוד במפעל של אביו, שמייצר מערכות קירור. אחרת, הוא אומר, כבר היה עובר בעצמו. בינתיים הוא מסיים תואר בכלכלה ובניהול במכללת תל חי וחושב על היום שאחרי. בינו לבין עצמו, הוא יודע שייאלץ גם הוא לעזוב בקרוב, בניגוד לרצונו.

"יש כאלה שלומדים תואר ואולי מוצאים את עצמם בהיי-טק, במלאנוקס למשל, אבל הרוב צריכים לעבוד למרכז", אומר בונן. "כלכלנים, פסיכולוגים, מה יש להם לעשות פה? אז הם משיגים תואר ועוזבים. אם לא היה לי עסק משפחתי פה, הייתי עוזב אחרי השחרור מהצבא יחד עם חבריי".

"אין ברירה", הוא אומר על הניסיון שלנו למצוא אושר או עושר מחוץ לתל אביב. "אם אתה רוצה להתקדם, אין לך ברירה אלא לעבור למרכז. אני מסיים תואר ראשון ומתכנן לעבור לבית השקעות באזור המרכז כשאסיים. אני שואף להתקדם בכוחות עצמי. אבל יום אחד אחזור לפה, לחום ולאווירה שיש פה, במקומות קטנים. במרכז הכל תחרות והישגים. פה עוד יש תחושה שאתה בן אנוש".

מטולה: בלי כשרות אין עסקים

במסעדת בית לישנסקי הוותיקה במטולה, קלרי לישנסקי אוכלת את הלב וסופרת את הדקות בחרדה. אתמול היה היום הראשון בתולדות המסעדה, שנוסדה ב-1936, שבו איש לא הגיע לאכול באוגוסט. וגם היום, בשעת צהריים, אנחנו הראשונים שמגיעים.

צילום: ירון קמינסקי

יוקר המחיה פגע במיוחד בתיירות הפנים: הישראלים הפסיקו לטייל בארץ. סוף שבוע ביוון זול יותר מסוף שבוע בגליל. לכן תיירי הפנים היחידים שנראו באוגוסט הן משפחות חרדיות, שממלאות את אזור הצפון בתקופה שבין תשעה באב לתחילת שנת הלימודים בטנדרים משפחתיים.

פעם ניצב בית לישנסקי במקום אסטרטגי, בלב אזור הצימרים של מטולה, סמוך למלון המיתולוגי "ארזים". כל עוד לא היתה מלחמה או קטיושות, העסקים פרחו. אבל ללישנסקי קשה יותר להתמודד עם התיירים החרדים מאשר עם הקטיושות: אין לה תעודת כשרות. "הם לקחו פה את כל החדרים, ולנו אין כשרות", אומרת לישנסקי, שמנהלת את המקום, שאותו הקימה משפחתו של בעלה, כבר 15 שנה.

בית לישנסקי, מהמוסדות הוותיקים באזור, נוסד ב-1936 כמסעדה ובית הארחה על ידי מרים לישנסקי במבנה מרשים שעוצב בסגנון הבינלאומי על ידי האדריכל משה גרסטל, על חורבותיו של הבית המקורי מ-1896. ההיסטוריה המשפחתית המפוארת ניבטת מכל מקום בבית לישנסקי: בתמונות שחור-לבן ישנות על הקירות של החלוצים שהקימו את הבית, בתפריט שמציג את גלגוליו של המקום, בספר האורחים הישן. הדבר המודרני היחיד במקום הוא המזגן. "בכנות?", אומרת לישנסקי, "אני חוששת לעתיד. יוקר המחיה הורג אותנו. משפחות שבאות מסתפקות בשתיים-שלוש מנות, חותכים פיצה אחת לעשר נפשות. בדיוק אמרתי לישראל שבשלב מסוים נצטרך להעלות מחירים. יש לנו מזל שאנחנו לא צריכים לשלם שכירות על המקום".

מדי חודש, מודה לישנסקי, היא חיה על הקצה. היא נאלצה להשקיע מכספה האישי במסעדה, ואם אוגוסט יימשך כפי שהתחיל - אין לה מושג איך תצליח לממן את הפעילות בחודש הבא. "יש לי קו אדום אחד. אני לא מוכנה להוריד את הסטנדרט ולפגוע בשם שלי. אני לא מוכנה להגיש מנות קטנות יותר או לקנות חומרים זולים יותר, כמו שעושים אחרים. בגלל זה אומרים שמוס השוקולד שלי הוא הכי טוב. אבל אם זה יימשך כך בחודש הבא, אני לא יודעת מאיפה אממן את העסק".

כמה מטרים מבית לישנסקי, מלון "ארזים" נראה גם הוא שומם לחלוטין, אבל המראה מטעה. "הלוואי שכל יום יהיה ככה", אומר דני בלסקי, 78, מבעלי המקום. בכל שנות המתיחות בגבול הצפון, אירח המלון המיתולוגי את הכתבים הזרים, את חיילי האו"ם ושורה ארוכה של קצינים ודיפלומטים. כיום, לעומת זאת, הוא נאלץ להסתגל למציאות החדשה בשטח: רוב הלקוחות שלו, אם לא כולם, אומר בלסקי, הם תיירי פנים חרדיים. "היינו צריכים לעשות התאמות. יש אוכלוסיות שאי אפשר לאכלס יחד אתם, שלא יהיו חיכוכים. בסך הכל, מדובר בשבוע אחד. השנה אוגוסט שלנו קצר במיוחד: רק שבוע, כי דתיים לא מטיילים לפני תשעה באב, ואת החופש הגדול קיצרו בשבוע, אז מה נשאר לנו?"

תל אביב: "יקר יותר מפאריס"

לבסוף חזרנו לתל אביב כדי לקבל טיפה של אופטימיות משוחררת מעכבות ופרספקטיבה חיצונית. בחרנו במקום שבו ידענו שנמצא זרים עם מבטא אירופי שבטוחים שישראל היא המקום הכיפי ביותר בעולם: הטיילת בתל אביב, שבשעות הערב המוקדמות מוצפת בבליל תיירים דוברי צרפתית, אנגלית ופורטוגלית. "אתם בטח לא תרצו לדבר אתי, כי אני לא מחבב את ישראל יותר מדי כרגע", אומר דיוויד גדג' הפריסאי, בעל שתי חנויות בגדים, שנמצא בחופשה עם ילדיו. "ארץ יפה, אבל צפוף לי מדי פה ורועש. והכל לחוץ, וגם יקר. אנחנו גרים בפאריס ופה יקר יותר. עוד נחזור, לצערי, כי יש לנו משפחה פה אבל אני לחוץ פה ולא נהנה".

צילום: אייל טואג

"ישראל נהדרת. אנחנו אוהבים אותה מאוד", אומרת רנדי, אם לשלושה מניו יורק. "אבל בכל פעם שאנחנו פה אני לא מבינה איך ישראלים חיים. זאת מדינה קשה, ואני קצת מרחמת עליהם. אני יודעת שלא קל פה".

קלודין ששון, אם לשלושה ובעלת חברה לביגוד מאיטליה, רואה את הישראלים צועקים לה ומחייכת. היא כבר חצי ישראלית בעצמה, אבל מספיק זרה כדי להרשות לעצמה לראות את הדברים אחרת. "ישראל היא מקום נהדר. אני מגיעה לפה עם הילדים כל שנה כבר 15 שנה, וההתקדמות שעשיתם מדהימה. יום אחד גם אעשה עלייה. נכון, לא קל פה ומאוד יקר והישראלים לחוצים, אבל גם באיטליה לא קל. ובכל מקרה, למי קל היום בכלל?"

האמן הרב-תחומי חוני המעגל, שעובר בסך כשכיסא נוח בידו, מציע פרספקטיבה משלו על מצב הרוח העגום בישראל כיום ואומר לנו להפסיק את השטויות ולתת לו ללכת כבר לשבת מול המים. "מדינת ישראל לא מעניינת אותי. אני אזרח של מדינת הים. כל יום לרדת לים, לאכול קוטג' ומלפפונים כשאין כסף לקוטג', לישון טוב וזהו. מה צריך עוד? הבעיה של כולם היא שהם רוצים מותרות. במדינת הים הכל טוב".

בדיוק כשהוא משלים את המשפט, מתפרץ צעיר שקולט את המצלמה ומתחיל לצעוק עליו שהוא צריך להצביע לליכוד. עד מהרה נהפכת הצגת הרוגע של חוני לריב ישראלי טיפוסי על פוליטיקה בין ימין לשמאל. ומדינת הים? היא תחכה שהוא יסיים לריב עם מדינת ישראל.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ