קללת הכסף הקל שהפילה את דנקנר

הבעיה המרכזית שהביאה את אי.די.בי עד הלום: שילוב של תאוות כוח, יוהרה וכסף קל

סמי פרץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים110
סמי פרץ

תשע שנים לאחר ההשתלטות על קבוצת אי.די.בי, נמצא נוחי דנקנר במצב החמור ביותר שבו היה מאז העסקה. הסימנים להידרדרותה המהירה של הקבוצה בשנה האחרונה כבר מוכרים: הפסדים כבדים בהשקעות בלאס וגאס ובקרדיט סוויס; עסקה כושלת לרכישת "מעריב"; הכנסת הפעילות הפרטית המפסידה בתחום התעופה (ישראייר) לקבוצה הציבורית; הרפורמה בשוק הסלולר שהביאה לצניחה חדה ברווחיות סלקום; והמחאה הציבורית, שהחלישה מאוד את שופרסל ורווחיה - כל אלה חשפו את אי.די.בי במערומיה ומוטטו את שוויה ואת שווי האג"ח שהנפיקה. שיתוק מקור כוחה בשנים הטובות - היכולת לגייס עוד ועוד אשראי בשוק ההון ובבנקים - האיץ את קריסת שוויה של הקבוצה.

ההתפתחות השלילית העדכנית היא כוונתו של משרד רואי החשבון של החברה, סומך-חייקין, להצמיד לדו"חות הרבעוניים הקרובים של אי.די.בי אחזקות הערת עסק חי, שמשמעותה היא כי קיים ספק לגבי יכולתה של החברה להתקיים כעסק חי. התשואות של האג"ח של החברה, שנסקו עד לגובה של 150%, מרמזות מזה חודשים ארוכים שקיים ספק של המשקיעים לגבי יכולת החברה לעמוד בהתחייבויותיה. רשות ניירות ערך, שנכנסה באחרונה לעובי הקורה, היתה זו שלחצה על משרד רואי החשבון להצמיד העברת עסק חי לחברה. הדרך היחידה להציל את אי.די.בי מפשיטת רגל היא להכניס משקיעים חדשים לחברה, או לארגן את כל חובותיה מחדש.

הנושים העיקריים של אי.די.בי הם הגופים המוסדיים בישראל, שרכשו במהלך השנים אג"ח של החברה. הבנקים אמנם מממנים לא מעט מפעילות הקבוצה, אבל חלקם קטן מזה של המוסדיים, ולכן השאלה כיצד ינהגו בעלי החוב בחברה ובבעליה בטווח הקרוב תלויה בעיקר בגופים המוסדיים. הגופים האלה אינם עשויים מקשה אחת, כפי שכבר ראינו בהסדרי חוב שנערכו כאן באחרונה. זהו אחד המוקשים המרכזיים בכל הסדר חוב - האינטרסים המנוגדים של בעלי חוב שונים. לעתים בעל חוב קטן יכול לחולל מהומה גדולה ולדרדר את המצב במהירות, כדי שהנושים הגדולים יותר ייבהלו ויחלצו אותו. כרגע נראה שאיש מהנושים לא רוצה להיות הראשון שיפעל, כי זה מסוג הדברים שאתה יודע איך הם מתחילים, אבל לא איך הם מסתיימים.

חובות אי.די.בי

בחודשים האחרונים עשו אי.די.בי ודנקנר מאמצים גדולים לממש אחזקות כדי לייצב את מצב החברה, אך ללא הועיל. היוהרה שאיפיינה את הפעילות באי.די.בי בשנים האחרונות הוחלפה בחרדה עמוקה. על הכף מונחים לא רק יוקרתו האישית של דנקנר ושל חבורות המנהלים שסביבו, אלא בעיקר מיליארדי שקלים שלוותה הקבוצה במהלך השנים מהציבור ומהבנקים. כמה מהקבוצות העסקיות הגדולות בישראל כבר נמצאות עמוק בתוך הסדרי חוב: דלק נדל"ן של יצחק תשובה, אמפל של יוסי מימן וטאו וסאני של אילן בן דב.

אי.די.בי עוד לא הגיעה להסדר חוב, אבל גם ללא הסדר המשקיעים כבר ניזוקו קשות. מי שהשקיעו בקבוצה בשנים האחרונות במניות או באג"ח, כלומר רוב הגופים המוסדיים, ספגו הפסדים כבדים. חלק ניכר מהשקעתם כבר הושמד.

בפן הבנקאי, יש חובות אישיים נוספים בסדר גודל של מאות מיליוני שקלים של דנקנר והחברות גנדן וטומהוק, שבאמצעותן הוא מחזיק באי.די.בי. בהיעדר דיווידנדים וכשההון העצמי של אי.די.בי שלילי ושוויה מצומק, קשה לראות כיצד דנקנר משרת את חובותיו האישיים - רובם לבנק לאומי. מנכ"לית לאומי רקפת רוסק-עמינח אמרה פעם שההבדל בין חוב לבנק לבין חוב לבעלי האג"ח הוא שכשיש בעיה עם החוב, בבנק היא נפתרת בחדר סגור, בעוד שדינם של הסדרי אג"ח הוא להיסגר בפומבי.

הדינמיקה של טיפול בחוב באופן פומבי שונה מזו של טיפול בחוב בחדר סגור ובארבע עיניים. אבל מרגע שתעלה שאלת הסדר החוב, יש להניח שנראה כאן מאבק בין כל הנושים על מה שאפשר לחלץ. לאומי כבר סיווג חלק מהחובות של דנקנר כהפרשה לחובות מסופקים, מתוך הערכה שהוא לא יוכל לגבות חלק ניכר מהם. מאחר שמדובר בחברות פרטיות, קשה לדעת אם דנקנר משלם ריבית על ההלוואות שנטל.

הסיפור של אי.די.בי עוד יילמד וינותח בשנים הקרובות בכל תרחיש שהוא. אבל עוד לפני שנדע איך זה יסתיים, כבר אפשר להגדיר את הבעיה המרכזית שהביאה את אי.די.בי עד הלום: שילוב של תאוות כוח, יוהרה וכסף קל הביא לשלל טעויות חמורות שגרמו להידרדרות.

כסף זול וזמין נתפש על ידי בנקים מרכזיים וממשלות כמנוע לעידוד העסקים והצמיחה. זה נכון רק כשהאשראי מוקצה באופן מפוזר לעסקים יצרניים רבים, קטנים כגדולים. אבל הכסף הקל של שוק האג"ח הקונצרני בעשור האחרון היטיב במקרים רבים מדי עם אנשי עסקים שאינם יצרני ערך אמיתיים, אלא עם פיננסיירים שיודעים לגייס, להנפיק, להשתלט, למכור ולקנות, אך לא להקים עסקים חדשים. כסף זול וזמין לאנשי עסקים, שאינם רואים את יצירת הערך (האמיתית, לא הספקולנטית) כמשימתם העיקרית, הוא קללה שגורמת להם להאמין שיש להם מגע קסם, שהם יכולים לקחת סיכונים פרועים, שהם חכמים יותר מכולם. מדוע? כי הכסף קל, ואם נסתבך נוכל תמיד למחזר, לגלגל ולגייס עוד ועוד אשראי, בעיקר בשוק ההון.

דנקנר עצמו היה ספק אשראי בימים העליזים, שבהם כמעט כל הנפקת אג"ח משמעותית שנעשתה בכלל פיננסים שבשליטתו עברה דרכו. הכסף הקל עיוור את דנקנר אל מול הסכנות: הוא ראה מה קורה באירופה, ועדיין חשב שהוא יכול לעשות מכה עם קרדיט סוויס; הוא צפה את המשבר הגלובלי של 2008, ובכל זאת קנה קרקע (עם יצחק תשובה) במאות מיליוני דולרים בלאס וגאס; הוא ידע שמצבו של "מעריב" חמור, ובכל זאת השתלט עליו; הוא יכול היה לתאר לעצמו שהציבור הישראלי לא יוכל לשאת לעד בעלויות יוקר המחיה הגבוהות שהוא משלם לשופרסל, לכלל ביטוח, לסלקום - אבל זה לא מנע ממנו לחלוב מהן דיווידנדים במיליארדים. יוהרה, אגו, תאוות בצע או תאוות כוח כבר היו לפני דור הטייקונים הנוכחי שיורד מהבמה, ויהיו גם בעתיד. השאלה היא רק איך מונעים מפגש של התכונות האלה עם כסף ציבורי קל מדי.

נ.ב

הכסף הקל לא היה רק נחלתו של דנקנר, אלא של חברות רבות נוספות שהצליחו לגייס הון בשנים העליזות של אמצע העשור הקודם. ובכל זאת, יש כאלה שהפסידו את כל הכסף שהושקע בהן וכאלה שהצליחו לייצר באמצעותו עסקים משמעותיים ובעלי ערך. מתן אשראי הוא בהגדרתו תחום מסוכן, ואין כל דרך למנוע נפילות ומחיקות. אבל אפשר למזער את הסיכונים ולייצר מציאות מבנית שתמנע את זרימת הכסף הקל למקומות בעייתים כמו חברות אחזקה והשתלטויות ממונפות. יש בעולם בנקים וקרנות השקעה שמגדירים מראש את התחומים האלה כפסולים למימון. זה בדיוק המקום שבו יטענו מי שיטענו ששוב עולים רעיונות להכבדה רגולטורית ושככה קשה לעשות עסקים. לאנשים האלה כדאי לראות מה קורה באי.די.בי ומה קורה לאילן בן דב. תראו מה קורה כשהרגולציה מאפשרת כסף קל מדי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker