האשה שהודתה שאי אפשר לשלב בין קריירה ואמהות - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האשה שהודתה שאי אפשר לשלב בין קריירה ואמהות

אן-מארי סלוטר, בכירה לשעבר בממשל אובמה ואם לשניים, טילטלה את המערכת כשטענה במאמר שנשים לא יכולות עדיין לשלב קריירה וחיי משפחה ■ עכשיו היא אומרת בראיון ל-Markerweek: "הקושי היה להודות בדברים ביני לבין עצמי. הופתעתי מהתגובה הגלובלית"

25תגובות

אן-מארי סלוטר ידעה שעלתה על משהו. לאחר שנתיים בתפקיד בכיר במשרד החוץ האמריקאי, ובניגוד לשאיפותיה לקריירה בוושינגטון, היא עזבה את משרת חלומותיה כדי לבלות יותר זמן עם משפחתה - והחליטה לפרסם במגזין "אטלנטיק" מאמר שיסביר לעולם למה, גם כיום, נשים עדיין לא יכולות לאזן בין קריירה למשפחה.

משיחות עם סטודנטיות, שפגשה בעבודתה כמרצה באוניברסיטת פרינסטון, היא ידעה עד כמה הסוגיה הזו מטרידה אותן - הן מסתכלות למעלה ורואות מסלול של ריצה מטורפת וויתור על חיים נורמליים כדי להגיע לפסגה - וכמה מהן פשוט מוותרות על המרוץ מראש. בהתחשב בניסיונה האישי, סלוטר הרגישה שאי אפשר יותר למכור להן את הדרשה המוכרת שלפיה "אם את עובדת מספיק קשה, תוכלי לעשות הכל".

"הבנתי שלקחתי חלק, לא ביודעין, בלגרום למיליוני נשים להרגיש שזו אשמתן אם הן לא מצליחות לטפס במעלה הסולם מהר כמו גברים - ועדיין לשמור על חיי משפחה ובית פעילים (וכמובן להיות גם יפות ורזות)", היא כתבה. אבל היא לא תיארה לעצמה כמה אנשים ברחבי העולם מתחבטים באותן סוגיות בדיוק.

חודש ו-1.6 מיליון קוראים לאחר מכן, המאמר של סלוטר נהפך לנקרא ביותר בהיסטוריה של המגזין: הוא צבר מיליון קוראים תוך שבוע ו-200 אלף שיתופים בפייסבוק עד כה, הצית דיון סוער בסוגיית האיזון הקדוש בין חיים לעבודה וזכה לסיקור בבריטניה, בנורווגיה, בברזיל, בבוליוויה, בגרמניה, בצרפת, בווייטנאם, בהודו, בלבנון, בג'מייקה, ביפן ובקנדה. "ציפיתי שהדור הצעיר יגיב כך", מספרת סלוטר, 54, בראיון ל-Markerweek. "ידעתי איך נשים צעירות מרגישות, כי אני מלמדת אותן, וידעתי כמה הן אסירות תודה כלפי מי שמוכן לדבר על זה בכנות. אבל לא ציפיתי למספר הקוראים העצום, ובוודאי שלא צפיתי את התגובה הגלובלית המדהימה. העובדה שאני מדברת כרגע עם עיתונאית מישראל בהחלט לא היתה צפויה".

במאמרה מספרת סלוטר על השגרה השוחקת של המשרה שעזבה ב-2011 - מנהלת תכנון מדיניות במשרד החוץ תחת הילרי קלינטון, האשה הראשונה שמילאה תפקיד בכיר זה. עד אז היא כיהנה כפרופסורית ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת פרינסטון, עבדה קשה אך בלוח זמנים גמיש, וגידלה שני בנים. ואולם בשנתיים שבהן עבדה בוושינגטון היא קמה בכל שני ב-4:00 כדי לתפוס את הרכבת מניו ג'רזי למשרד, וחזרה הביתה רק בשישי בערב, בעוד בעלה התומך, גם הוא פרופסור בפרינסטון, דואג לילדים. בסופי שבוע בבית היתה צריכה להספיק לסיים את הסידורים של כל השבוע, וגם לפצות את משפחתה על הזמן האבוד.

אלא שבנה הבכור, אז בן 14, החל להתחמק מבית הספר, נכשל בלימודי המתמטיקה ואטם את אוזניו בפני כל מבוגר שניסה לדבר אתו, וסלוטר הבינה שהמחיר שמשפחתה משלמת על בחירתה המקצועית כבד מדי. לפני שנה, כשנגמרו השנתיים שפרינסטון הקציבה לה לצורך מילוי משרה ציבורית לפני שהיא מאבדת את הקביעות באוניברסיטה - היא עזבה את וושינגטון וחזרה לפרינסטון, למרות חלומות על המשך קריירה בממשל ולקול צקצוקן של עמיתותיה בפסגה, ששמעו על בחירתה הלא פמיניסטית.

סלוטר מודה שהיא נהגה להתייחס בהתנשאות מסוימת לנשים שעזבו את העבודה כדי להיות עם הילדים. היא נהגה לשאת בפני נשים אחרות את הנאום שגם ישראליות שומעות תדיר מהנשים המעטות שהצליחו להעפיל כאן לפסגה: "אל תוותרי על החלום, התחתני עם הגבר הנכון, שכרי את שירותיה של מטפלת טובה וקומי ב-4:00 כדי לענות על מיילים - והשמים הם הגבול (אם לא תתמוטטי בדרך)".

"תמיד עבדתי שעות מטורפות", מספרת סלוטר. "עד גיל 40, כשהחלטתי שאני לא עושה יותר לילות לבנים, עשיתי די הרבה. אין ספק שכדי לקבל קביעות מוקדם ולהתקדם, צריך לעבוד קשה. אבל כאקדמאית, יכולתי לאזן את התקופות האלה עם חופשות. באפריל-מאי מטורף כאן, אבל בקיץ יש חופש. בוושינגטון עבדתי שנתיים בלי חופשות. אפשר לקחת ארבע שעות של חופשה בשבוע, מה שמסתכם בשבועיים בשנה, ואי אפשר לקחת אותן ביחד. הבנתי שהגורם המכריע הוא היכולת לקבוע איפה את עובדת".

היה קשה לכתוב מאמר אישי כל כך?

"היה קשה להודות בדברים באופן פומבי, אבל הכי קשה היה להודות בהם ביני לבין עצמי".

מסלול אחר של קריירה

העיתוי של סלוטר היה מצוין: בשנה האחרונה מתנהל בזירה הציבורית דיון סוער בשאלה מדוע אין יותר נשים בפסגה. שריל סנדברג, הסמנכ"לית המפורסמת של פייסבוק ואחת הנשים החזקות בעמק הסיליקון, החלה לשאול את השאלה הזו בחודשים האחרונים בהרצאות, בנאומים ובראיונות, ועם מינויה של מריסה מאייר ההרה לתפקיד מנכ"לית יאהו, הדיון תפס תאוצה עוד יותר. התשובה של סנדברג לשאלה מדוע נשים הן עדיין רק 15%-16% מכלל המנהלים הבכירים, ולמה רק ב-12 מ-500 החברות הגדולות בארה"ב מכהנות מנכ"ליות, היתה שקיים "פער אמביציה" שמונע מהן להתקדם: ברגע שאשה נכנסת להריון, אמרה סנדברג, היא "נשענת לאחור ומפסיקה להתאמץ". היא קראה לנשים "לא לעזוב לפני שעזבת".

תשובתה של סלוטר שונה לגמרי. לדבריה, המחסור בנשים בפסגה נובע מעולם עבודה שעדיין בנוי לתגמל את מי שנמצא במשרד עד אמצע הלילה ולעולם אינו לוקח חופש כדי לטפל בילד חולה. גם בעל תומך לא יצליח לשנות את התמונה. לפי סלוטר, אם אנחנו באמת רוצים יותר נשים בעמדות בכירות, תרבות העבודה חייבת להשתנות מן היסוד: לאפשר יותר מודלים של עבודה (מהבית, חלקית מהבית, בשעות גמישות ועוד), ללמוד להעריך עובדים אחרת (לפי תפוקה במקום לפי שעות במשרד) ולהתחיל לחשוב אחרת על קריירה (במקום טיפוס רצוף למעלה שמתחיל בשנות ה-20, לבסס כמה סוגי מסלולים שמתאימים למי שמביא ילדים לעולם מוקדם או מאוחר, או בכלל לא). ובעיקר, היא אומרת, הגיע הזמן להפסיק להאשים נשים בכך שהן לא מגיעות מספיק רחוק, ולהתחיל להקשיב לנשים צעירות, שמסתכלות על הדור הקודם ורואות נשים שקרסו תחת העומס או הקריבו כל שמץ של חיים פרטיים למען הקריירה.

למה הדיון הזה מתרחש דווקא עכשיו?

"זה עניין דורי. סנדברג ואני התחלנו את הדיון מכך שעשרות שנים לאחר שקיבלנו שוויון מלא במקום העבודה, הפסגה עדיין גברית. בפרינסטון בדקו לא מזמן כמה נשים זכו במלגת רודס היוקרתית, וגילו שהמספרים היו גבוהים יותר בשנות ה-80 וה-90 מאשר היום. זה לא חדש לאנשים שעסוקים בקידום נשים. אבל הדיאגנוזות של סנדברג ושלי שונות. יש מחקר מפורסם שבו שאלו נשים כמה היו רוצות להיות מנכ"ליות, והרוב ענו שלא. לדעתי, הם לא שואלים את השאלה הנכונה. נשים יודעות שאם יגיעו למנכ"לות, הן לא יוכלו לבלות זמן עם המשפחה שלהן. אם היו שואלים 'האם היית רוצה להיות מנכ"לית לו היית יכולה לשמור על חיי משפחה?' רבות יותר היו עונות שכן".

המשרה הקודמת של סלוטר בוושינגטון היא דוגמה מצוינת. על הבוסית שלה לשעבר, הילרי קלינטון, יש לה רק דברים טובים להגיד: "היא נפלאה, תומכת מאוד. פרט לי, היתה לה סגנית שהיו לה ילדים קטנים. היא קבעה את הפגישות הראשונות של היום הרבה יותר מאוחר מהרגיל בוושינגטון, ועזבה את המשרד בשעה נורמלית בערב על אף שתמיד גם עבדה מהבית - בניגוד לאנשים אחרים בוושינגטון, שקבעו פגישות מתי שנוח להם. כשהייתי צריכה לקפוץ על רכבת ולנסוע הביתה, היא היתה מבינה. אבל לו עבדתי אפילו יום אחד בשבוע מהבית, זה היה מקשה עליה לעשות את העבודה שלה. זו מהות העבודה הזו. יש עבודות שבהן הטרייד אוף הוא לעשות את העבודה המטורפת במשך שנתיים, ואז ללכת הביתה ולהתחיל לתקן את הדברים".

עם כל ההבנה והתמיכה, סלוטר היתה האשה הראשונה בתפקיד, וכשעזבה, לאחר שנתיים בסבב של חילופי תפקידים, הוחלפה בגבר. כך קרה גם בכל התפקידים הבכירים האחרים בממשל שאיישו נשים. הסיבה, אומרת סלוטר, היא שלא היו מספיק נשים שהיו יכולות להיות מועמדות לתפקיד. "יש נשים רבות שמעוניינות לעסוק במדיניות חוץ כשהן מסיימות את האוניברסיטה, אבל לאורך הדרך המספרים משתנים. אני מכירה נשים שכבר נמצאות בוושינגטון אבל אפילו לא שקלו להיכנס לממשל, בגלל המקום שהיו בו ביחס לילדים שלהן, ואחרות שלא התאימו לתפקיד בגלל מסלולי הקריירה השונים שבחרו".

אז אפשר לראות את הניסיון של ממשל אובמה למנות נשים ככישלון?

"אני לא חושבת. יש בממשל הזה תשוקה עצומה להציב נשים בעמדות בעלות נראות גבוהה. הם רוצים עוד נשים, ושוכרים כל מי שמתאימה ומוכנה לבוא. אבל מאגר הנשים המתאימות עדיין קטן. זו הנקודה שלי במאמר - נפטרנו כבר מאפליה ברורה, ופרט לעמדת נשיאות ארה"ב יש רצון חזק לשים נשים בעמדות בכירות. אבל המאגר קטן: מה שמתחיל כחלוקה של 50/50 בין נשים לגברים בסוף הקולג' משתנה לאורך הדרך. נשים עושות בחירות שונות כשיש להן משפחה".

וושינגטון יכולה לחכות

את האתוס המנחה את חיי העבודה בתאגידים מערביים מכנה סלוטר Time Macho - תרבות המקדשת את השעות הארוכות במשרד, ומתגמלת אותן בכסף ובקידום. את הנשים שנאבקות להגיע לפסגה במקביל להקמת משפחה היא משווה לרצות מרתון. אבל מעסיקים, היא טוענת, מעריכים את העובד שרץ מרתון יותר מאשר את האשה שמגדלת ילדים במקביל לעבודה.

התיאורים שהיא מציגה, של נשים שהצליחו לנצח את המערכת, אכן מזכירים ספורטאים אולימפיים: קמות באישון לילה כדי להספיק עוד עבודה, מזנקות אל המחשב ברגע שהילדים שלהם חוטפים תנומה, ובמקרה של לואיז ריצ'רדסון, שעבדה כפרופסורית בהרווארד בעודה מגדלת שלושה ילדים, מארגנות את זמנן ביעילות כה רבה - עד כי במקום להקיש 1:00 או 2:00 בטיימר של המיקרוגל היא תמיד הקישה 1:11 או 2:22, כי זה לוקח פחות זמן.

"את המשמעת, הארגון וכוח הסבל שצריך כדי להצליח ברמות הגבוהות עם ילדים צעירים אפשר להשוות בקלות לריצה של 30-50 ק"מ בשבוע", כתבה סלוטר. "אבל מעסיקים לרוב לא רואים את זה כך, אולי מפני שאנשים בוחרים להביא ילדים לעולם. אבל גם לרוץ מרתון זו בחירה".

איך אפשר לשנות את התרבות הזו?

"לאתגר אותה! פשוט לשאול למה 'שעות ליד השולחן במשרד' חשובות יותר מאשר 'תוצאות: רווחים, שביעות רצון של לקוחות ואיכות המוצר, איך שהיא לא נמדדת'. תשאלי אנשים אחרים במשרד מה הם היו מעדיפים לעשות לו היו יכולים ללכת הביתה - ספורט, התנדבות - ואם לא היו פרודוקטיביים יותר לו עשו את זה. שמתי לב שלעתים קרובות, אם במקום לעבוד על משהו עד חצות אני הולכת לישון ב-21:00 - אני משיגה הרבה יותר בבוקר למחרת".

בכל הנוגע לפתרונות, סלוטר, באופן אמריקאי מאוד, שמה את הדגש על שינוי המנטליות במגזר הפרטי. "יש בעיות שדורשות התערבות ממשלתית, כמו מעונות יום מסובסדים - אף שבמלחמת העולם השנייה, כשנדרשו נשים בשוק העבודה, מקומות העבודה הם אלה שפתחו מעונות יום לעובדות. אבל יש שינויים רבים שצריכים להתרחש במקומות העבודה".

הרעיון הזה ריאלי?

"בהחלט. אני שומעת רופאות ועורכות דין שמקימות לבד משרדים, שבהם קבוצות של הורים מחפות אחת על השנייה: כך תהיה להן גמישות מקסימלית. יש מקצועות שבהם צריך להיות במשרד כל הזמן. יש אחרים - בעיקר בכלכלת הידע שמתפתחת בארה"ב ובישראל - שבהם צריך את המוח, ולא משנה איפה הוא נמצא כל עוד הוא מחובר למחשב. זה אומר שאפשר לעבוד מהבית. כדי להשתתף בתחרות גלובלית, בשוק של 24 שעות ביממה, תעבדי מהבית בכל מקרה. אף אחד לא מצפה שתבואי למשרד ב-22:00 לשיחה עם קולגות באירופה. מחקרים הראו שתאגידים שקידמו מדיניות פרו-משפחתית וגמישה, לכל הפחות לא סבלו מכך בשורה התחתונה: הם אפילו רווחיים יותר".

מדברים הרבה על הצורך לערב גברים בחובות ההורות כדי לאפשר לנשים להתקדם - אך כפי שאת כותבת, זה לא פתר את הבעיה במקרה שלך ובהרבה מקרים אחרים. למה? האם זה אומר שחלוקה שווה של העבודה לא כל כך חשובה?

"פרטנר שמוכן לחלוק את חובות ההורות הוא תנאי הכרחי - אבל לא מספיק. בלעדיו, בלתי אפשרי להישאר במשחק אפילו במשרה חלקית. אם את עובדת 10 שעות וילדים דורשים עוד שש שעות, יום עבודה של 16 שעות ישרוף אותך מהר מאוד. אם אתם מתחלקים, תעבדו יום של 13 שעות - ארוך, אך אפשרי ומתגמל. אבל גברים שהנשים שלהם מטפלות בילדים במשרה מלאה ועובדים ללא ילדים יוכלו להשקיע עוד שלוש-ארבע שעות ביום, או לנסוע יותר, או לעבוד בסופי שבוע, ויתקדמו יותר ממך ומהפרטנר שלך".

בשל כך, סלוטר מגדירה מחדש את מטרת המרוץ: במקום קריירה מושלמת ומשפחה מושלמת - נוסחת ביניים, שתאפשר לאמהות ולאבות להישאר במשחק עד שהילדים יגדלו, ולהיות מסוגלים לחזור ולהתקדם בשלב מאוחר יותר. זאת קריירה שמתקדמת לא בעלייה רצופה בסולם, אלא בהתקדמות למעלה, ואז הצדה, ושוב למעלה. "אי אפשר להיות מושלמים בהכל - ומי ששואף לזה צריך להסתכל על מצב הבית שלי. תשכחי משלמות. השאלה היא אם יכולה להיות לנו מספיק גמישות בדרך שבה אנחנו מתכננות את הקריירה, כדי שכשנוכל להתקדם - עדיין נהיה במשחק. זו לא אוטופיה, זה אפשרי. נשים מסוימות ירצו לעבוד פחות או לעבוד מהבית כשהילדים שלהן קטנים, ולהתניע כשילכו לבית ספר. יהיו כאלה שיבחרו עבודה פחות תובענית אבל יעבדו במשרה מלאה. אחרות יעבדו בטירוף כדי לעשות לעצמן שם לפני הילדים או כשהם צעירים מאוד, ואז יחליפו הילוך. יהיו בעלים שייקחו על עצמם את גידול הילדים, ואחרים שיחלקו בנטל. הנקודה היא שאנחנו חייבים לשנות את התנאים כדי שכל האפשרויות האלה יהיו זמינות להורים עובדים - ומוערכות באותה המידה.

"הלוואי שמישהו היה אומר לי בגיל 25 שלא משנה איך הרגשתי אז, יש סבירות גבוהה שבאמצע שנות ה-30, עשיית ילדים תהיה בעדיפות עליונה עבורי בדיוק בתקופה שבה הפוריות יורדת - כך שאני צריכה לפחות לנסות ולתכנן איך לעשות ילדים לפני גיל 35. והלוואי שמישהו היה אומר לי, ובאמת גורם לי להבין, שלהיות הורה למתבגרים דורש שליטה בלוחות הזמנים שלך - ומקסימום גמישות במונחי עבודה - אפילו יותר מאשר הורות לילדים קטנים".

לפחות בישראל, עובדים בני 40 כבר נחשבים מבוגרים. איך הם יוכלו להתניע מחדש את הקריירה שלהם דווקא אז?

"הדמוגרפיה עובדת לטובתנו, לפחות בארה"ב. השאלה היא איך הולכים לשלם על דור הבייבי בום כשהם יפרשו - זה מחזור העובדים הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. אני אומרת - תנו לדור שלי להמשיך לעבוד. קריירות צריכות להיות ארוכות יותר".

חוץ מקליקים, מאמרה של סלוטר זכה גם לסערת תגובות, ראיונות וטורי דעה. סלוטר הואשמה בכך שהיא לא פמיניסטית, שהיא מחזירה את המאבק לשוויון שנות דור אחורה ושמדובר בדיון של נשים משכילות ועשירות, שיכולות להתלבט אם לעבוד או לא, ולקחת מטפלת במשרה מלאה בעוד הן נשארות במשרד.

"זה היה החלק הכי מתסכל", אומרת סלוטר. "אני חייבת לעבוד, אני המפרנסת העיקרית בבית. רוב הנשים שאני מכירה חייבות לעבוד. זו שאלה של איך ואיפה את חייבת לעבוד. יש נשים שבוחרות להישאר בבית, אבל רק לזמן מוגבל. שמעתי מנשים בכל מיני שלבים של הסולם, שאנחנו חייבים להתחיל להביא בחשבון את אילוצי הקריירה של נשים".

דאגת שאת פוגעת במאבק לשוויון?

"לא. לא נוכל ליצור שינוי ויותר הזדמנויות לנשים אם לא נדבר על המציאות בכנות".

כמה חודשים לאחר שעזבה את וושינגטון, כשמהפכות ומלחמות אזרחים סחפו את המזרח התיכון, סלוטר הצטערה בפעם הראשונה שעזבה את הממשל. "רציתי להיות בחזית השינוי הזה, אבל ידעתי שקיבלתי את ההחלטה הנכונה לי ולמשפחתי. להיות עם בני, שממש היה זקוק לשני הוריו, ולעזור למשפחה למצוא את הקצב הנכון לחיים - היה הרבה יותר חשוב. וושינגטון תהיה שם בעוד חמש שנים, אבל הילדים שלי כבר יעזבו את הבית".

ממקום מושבה בפרינסטון היא עוקבת אחר המחאה החברתית, גם בתל אביב. "אני חושבת שבארה"ב לא הבינו מספיק את חשיבות התנועה לצדק החברתי, וכך גם בישראל. הדור הצעיר במדינות רבות דוחה את העולם של הוריהם באופן שהוא באמת חשוב, כמו השינויים בשנות ה-60. ביליתי קצת בעולם ההיי-טק, דיברתי עם צעירים - הם באמת רוצים לחיות באופן שונה, לעבוד באופן שונה, יש להם ערכים שונים. יש שינוי דורי משמעותי, ועוד לא עיבדנו את זה.

"המחאה בארה"ב נמצאת בהקפאה עד הבחירות, אבל השילוב של Occupy Wall Street ומסיבת התה שינו באופן רדיקלי את תנאי הבחירות. מבחינת רומני, מסיבת התה הפכה את החיים שלו להרבה יותר קשים ושינתה את הקמפיין שלו. מבחינת השמאל, כל הרעיון של ה-99% בכלל לא היה חלק מהשיחה עד המחאה. אובמה מריץ מודעות על הדורסנות של החברה של רומני, ביין קפיטל - זו ההשפעה של המחאה".

במקומות רבים - בישראל, בצ'ילה, במצרים - נשים צעירות עומדות בראש המוחים.

"אני אוהבת את זה! ככל שנשים מרגישות חזקות יותר, כך הן יותר נחושות להביא לשינוי. ואני כוללת את עצמי בקטגוריה הזו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#