אחרי השדרה, ימינה: מה חושבים הימנים והדתיים על המחאה?

רבים בציבור הדתי ובין אנשי הימין מרגישים שהמחאה החברתית המתחדשת פוסחת עליהם זה לא שמצבם טוב יותר או שהם מרוצים מההתנהלות הכלכלית בישראל, אבל לדעתם המחאה נכבשה על ידי השמאל הקיצוני ומוביליה שכחו למה בכלל הכל התחיל ■ על המחאה שבתוך המחאה

עידו אפרתי
אפרת נחושתאי

איציק אלרוב, תושב בני ברק שיזם את מחאת הקוטג' ביוני שעבר, והצית את רוח השינוי שהתפרצה בקול תרועה חודש לאחר מכן, חזר השבוע למחות, והצטרף למאהל המחאה החדש בגן וולובלסקי-קרני ברחוב ארלוזורוב בתל אביב.

הפעם, שלא כמו בשנה שעברה, יש לו ביקורת גם על שותפיו למאבק. "אנחנו באים לדבר על מצוקות יוקר המחיה, אבל נראה שהן מתחילות להישכח על ידי חלק ממובילי המחאה, שמתחילים להתעסק עם המשטרה, עם העירייה ועם רון חולדאי", הוא אמר השבוע במאהל. "הדבר היחיד שבשמו יצא הציבור למחאה בקיץ 2011 הוא יוקר המחיה והריכוזיות שחונקת את המשק. המחאה חייבת להישאר עממית - היא רלוונטית למתנחל בשומרון שמשלם מחירים יקרים, לשמאלנית מתל אביב, וגם לערבי או לחרדי מבני ברק שמשלמים מחירים גבוהים עבור הדיור".

הדברים של אלרוב פוגעים בעצב דק: הקשר המורכב בין הימין והציבור הדתי לבין המחאה החברתית. אנשי ימין ודתיים רבים מצהירים כי הם לא מזדהים עם מחאה ועם מוביליה, אבל רבים מהם הביעו הזדהות עם טענותיה ואף הובילו פעילויות משלהם. בנאום שנשא הרב ד"ר בני לאו מול כ-300 אלף איש בהפגנה מול קריית הממשלה בתל אביב, הוא אמר: "לא מקטלגים את המחאה הזו - כולנו דורשים צדק חברתי. זו כבר לא מדינה יהודית". אך הוא היה חובש הכיפה היחיד מבין הנואמים בהפגנה. בראיון לאחר מכן אמר: "אני מרגיש כמו מגביר הקול של ירמיהו".

נראה שהיחס של הימין למחאה נעשה מורכב עוד יותר בשבועות האחרונים. המאבק ביוקר המחיה ובריכוזיות נראה בתחילת הדרך כמטרת על שנהנית מקונצנזוס חוצה מגזרים, פלגים ואזורים גיאוגרפיים, כזו שאין ישראלי שלא יוכל להזדהות אתה. אך לא נדרש זמן רב כדי שאחדות הדעים תתנפץ לרסיסים מגזריים ופוליטיים. הקריאות והשלטים נגד נתניהו במרכז תל אביב, כמו גם הטענות כי תקציבי הממשלה להתנחלויות ולמגזר החרדי נוגסים בקביעות בתקציבי הרווחה, החינוך והבריאות, גרמו לאנשי ימין רבים להרגיש לא רצויים במחאה - גם אם המצוקה החברתית-כלכלית ומבנה המשק הבעייתי נוגעים אליהם.

כעת אלרוב ואחרים חוששים שריבוי הקולות והמסרים שאפיין את הקיץ שעבר מתחיל לפנות את מקומו לקול אחד מרכזי, בעל צביון פוליטי. המחאה של הימים האחרונים ברחובות תל אביב כבר התקבלה בקרב מצביעי הימין ותומכי מפלגת השלטון כעניין פוליטי מובהק, גדוש בהרבה ממה שמסוגל גביע קוטג' להכיל. בכך, טוענים גורמים בימין, הדירו מובילי המחאה את אנשי הימין, וניכסו אותה כדי לרכוב עליה עד להפלת הממשלה.

המחאה מתחדשת

ואולם סקר של "דיאלוג", שתוצאותיו פורסמו השבוע ב"הארץ", מגלה כי הדתיים והימנים - אף שאינם נחשבים לפעילי מחאה בולטים - עדיין מזדהים אתה. לפי תוצאות הסקר, רוב הדתיים והחרדים תומכים בחידוש המחאה. בקרב החילונים שיעור התמיכה הוא הגבוה ביותר, 79%, אך גם 53% מהדתיים ו-57% מהחרדים תמכו בהמשך המחאה (בציבור היהודי הכללי שיעור התמיכה היה 69%).

"תעצור כל אדם ברחוב ותשאל אותו מי התחיל את המחאה, והוא ינקוב בשמותיהן של דפני ליף וסתיו שפיר. אף אחד מהם לא יזכור את אלרוב, שהוא יוזם המחאה האמיתי. אותו כבר לא מזכירים", טוען ישראל בנר, איש עסקים מירושלים ואיש ימין שורשי. לדברי בנר, "כל המחאה הזאת היא לא חברתית, היא מחאה פוליטית, ובצדק מבחינתם. השמאל לא הצליח לנצח בקלפי אז הוא מנסה לנצח ברחובות. גם זה לגיטימי, כל עוד זה נעשה במסגרת החוק".

ארז תדמור, ממנהיגי תנועת "אם תרצו", אומר דברים דומים. "אם נוציא לרגע מהמשוואה את השוליים של השמאל והימין, אני חושב שרוב הציבור לא מתחבר למסרים ולטרמינולוגיה שמתייחסים אל הממשלה ואל המדינה כאל אויב העם. הרוב לא מתחברים למחאה כמו שהיא נראית בשבועות האחרונים. ואני לא מדבר רק על אנשי ימין". לטענת תדמור, אף שגם בשנה שעברה חלק ניכר ממובילי המחאה היו אנשי שמאל, המסרים הפוליטיים נותרו בשוליים. השנה, לעומת זאת, "כשהדברים הם על השולחן והמסר הפוליטי נהפך למרכזי, ודאי שאנשי ימין לא יגיעו להפגנות".

עם זאת, אי אפשר להתעלם מסיבה אחת מובנת לחוסר ההזדהות של רבים ממצביעי הימין והמפלגות הדתיות עם המחאה המחריפה: המפלגות שמייצגות את האינטרסים המדיניים והמגזריים שלהם הן אלה שנמצאות בשלטון. מרד ואדי סאליב ומרד הפנתרים השחורים כוונו דווקא נגד מפלגת השמאל, מפא"י, לא בגלל ערעור על ערכיה, אלא פשוט מפני שהיא זו שהיתה בשלטון והיתה אחראית על הקופה. גם היום, ייתכן שאם מפלגת שמאל היתה בשלטון - הימנים והדתיים דווקא היו מתלהבים יותר להחצין את הקשיים הכלכליים שלהם ולהיאבק למען שיפור מצבם בבנק.

בשנה שעברה הצטרפה "אם תרצו" למחאה החברתית. בדף הפייסבוק שלה בישרה התנועה כי היא מצטרפת למחאה להורדת מחירי הדיור "כתנועה ציונית חברתית המייצגת צעירים וסטודנטים רבים". השמאל לא קיבל אותה בברכה: "(זו) מחאה שמאלנית, לכו תגורו ביהודה ושומרון, יש שם הרבה מקום" ו"טרמפיסטים טרמיטים! תגורשו משם בבושת פנים ובצדק! אין לכם כל קשר למאבק הזה", היו רק חלק מהתגובות שקיבלה התנועה מצד אנשי השמאל בפייסבוק.

קרני אלדדצילום: דודו בכר

"'אם תרצו' היא לא תנועה חברתית", אומר תדמור. "יש בה אנשים שמחזיקים בעמדות כלכליות קפיטליסטיות ואחרים שמחזיקים בעמדות סוציאליסטיות. אני חושב שרוב הציבור לא רוצה לחיות במציאות סוציאליסטית. הוא מאמין בשיטה הנוכחית והיה רוצה לערוך בה תיקונים. כשהמסר טוטלי, אני לא חושב שחצי מיליון תושבים ייצאו מהבתים כדי לחיות במדינה סוציאליסטית".

הטענה שלפיה המחאה אשתקד הובילה להישגים מעטים מדי אינה מקובלת על תדמור. "אני לא נוטל חלק בפסטיבל הזה שטוען שלא נעשה כלום. אני חושב שנעשו צעדים בכיוון נכון, כמו חוק הוד"לים וחוק חינוך חינם וגם בנושא המאבק בריכוזיות, אבל אף אחד לא משלים עם העובדה שאלה תהליכים ארוכי טווח. אני חושב שיש כאן אוטופיזם מצד הנהגת המחאה, שחושבת שבחמש דקות אפשר לפתור את הבעיות. כשמוסיפים לכך רדיקליות ומניעים פוליטיים, אי אפשר לצפות שאנשי ימין ייטלו חלק במחאה. אנחנו בוודאי לא נהיה חלק מזה השנה".

הפתרון: יישוב השטחים

נפתלי בנט עסוק בימים אלה בפריימריז של מפלגת הבית היהודי. ואולם בקיץ שעבר, כשהיה מנכ"ל מועצת יש"ע, הגיע גם הוא לשדרות רוטשילד. "הציונות הדתית עסוקה בעניינים חברתיים באופן יוצא דופן בחברה הישראלית. יש לה כמעט 100 גרעינים תורניים במרכזי ערים בתל אביב, בעכו, ברמלה ובבאר שבע. במפגשים הרבים שאני מקיים אני מרגיש שקיימת תמיכה מאוד גדולה במחאה, ושהבעיות הכלכליות פוגעות בכולם, כולל בציונות הדתית. אבל יש גם חסמים שמפריעים לציבור שלנו: האחד, קריאות נוסח 'העם דורש' ו'איפה הכסף?' זה דבר שלא קיים בדי.אן.איי של הציונות הדתית, ששואלת את עצמה תמיד איך לתרום. החסם השני הוא שבמקומות רבים יש גורמים בעלי אג'נדה פוליטית מאוד, ולשם הם מנסים לכוון את המחאה".

נפתלי בנטצילום: ניר קידר

לטענת בנט, אותם חסמים גרמו לכך שהציונות הדתית צימצמה נוכחות במוקדים פוליטיים מובהקים של המחאה, דוגמת שדרות רוטשילד, אך נוכחותה היתה בולטת יותר בפריפריה. "אפשר להגיד שיש שתי מחאות. האחת מאוד חיובית שאנחנו מתחברים אליה: מחאה שמטרתה תיקון, שוויון הזדמנויות אמיתי, מחאה שהולכת לפרק את מוקדי הכוח של הריכוזיות הכלכלית ואומרת 'אנחנו לא רק נצביע על הבעיה, אלא אנחנו חלק מהפתרון'. לעומת זאת, אנחנו לא מתחברים למחאה מרירה או אנרכיסטית שמובלת על ידי ארגונים כמו הקרן החדשה או מפלגת חד"ש, ולא מצביעה באופן קונקרטי על פתרון. אני חושב שלא הכל רע. ועדת טרכטנברג עשתה גם דברים יפים וחשובים, אי אפשר לזרוק הכל לפח".

המחאה שפרצה בקיץ שעבר יצרה עבור הימין מלכוד מסוים: היא החלה בשדרה תל-אביבית, המקום שמסמל עבור חלקים רבים מהימין קיטוב ערכי, אידיאולוגי וחברתי. ובכל זאת גילה הימין הישראלי עניין והזדהות עם מטרות המחאה, תוך התלבטויות והסתייגויות. ימים ספורים לאחר שהחלה וזכתה לסיקור תקשורתי נרחב, ביקשה תנועת בני עקיבא להבהיר שהתנועה לא קוראת לחניכיה להצטרף להפגנות שהתקיימו בתל אביב. "תנועת בני עקיבא היא תנועה של עם, ועל כן תומכת בהורדת מחירי הדירות ופתיחת אפשרויות מוזלות עבור זוגות צעירים וסטודנטים, אך עם זאת אנו בודקים תמיד שלא תהיה לנו חבירה עם גופים פוליטיים ומגמתיים, ולא רואים צורך להשתתף בהשפלת אישי ציבור ובהטחת האשמות קשות בממשלת ישראל", הבהיר אז דובר התנועה.

לכמה מפעילי הימין הבולטים נדרשו אמנם שבועיים לגבש עמדה בעניין, אבל בסוף יולי הם כבר הגיעו לרוטשילד וערכו תהלוכה בין האוהלים שהיו שם. הם טענו כי המוחים נשלחו ומומנו על ידי הקרן החדשה לישראל, שמממנת בין היתר גם ארגוני שמאל, והציעו פתרון משלהם למצוקת הדיור וליוקר המחיה: בנייה בשטחים. זה היה גם הפתרון שהציע ח"כ מיכאל בן ארי מהאיחוד הלאומי.

כמה ימים לאחר מכן הגיע למאהל גם בנט, שהכריז על תמיכתו. "זה מאבק של כולם", אמר. "600 אלף הישראלים שגרים מעבר לקו הירוק הם ישראלים כמו כל הישראלים, משלמים מסים וחיים תחת אותה מצוקה. יש לנו קושי מאוד גדול עם ראשי המאבק שחלקם אנרכיסטים שפועלים נגד צה"ל, אבל המאבק עצמו הוא צודק והכאב הוא של כולם". מנכ"לית ארגון הימין "ישראל שלי", איילת שקד, הגיעה גם היא לביקור והתבטאה באופן דומה.

למחרת הגיעה לרוטשילד משלחת נוספת של עשרות פעילי ימין, הפעם בחיזוקם של איתמר בן גביר וברוך מרזל. הם הציגו עצמם כמזדהים עם המחאה ועם הדרישה לצדק חברתי, ופתחו בקריאות נוסח "הפתרון: מערב השומרון". בן גביר ומרזל לא סיימו בכך את תמיכתם במחאה: בהמשך הם ניסו להקים ברוטשילד מאהל משלהם, עם כמה עשרות פעילים מנוער הגבעות. לעוברי האורח בשדרה הם שיווקו את מרכולתם, שלפיה הגורם המרכזי למצוקת הדיור הוא הקפאת הבנייה בשטחים, ולצדה העובדים הזרים והמהגרים שתופסים דירות בתל אביב. החולצות של חלק מהפעילים אף נשאו כתובות "תל אביב ליהודים בלבד". הניסיון להשתלב - שנתפש בעיני רבים כציני - עורר סערה, והסתיים בקטטה, שאחריה קמו מעגלי שיח. כעבור יום וחצי עזב האוהל של מרזל ובן גביר את רוטשילד.

עוד באותו שבוע אירגן ארגון הימין "לוחמי ציון" הפגנה נגד המחאה, תחת הכותרת "ב' זה בולשיט", בטענה שלא מדובר במחאה "לגיטימית" אלא בניסיון של פעילי שמאל קיצוני להפיל את השלטון. כ-100 פעילים הגיעו להפגנה הזאת. תמיר סאסי, דובר התנועה, אמר אז: "אנחנו תומכים במחאה, זה היה צריך לקרות מזמן, אבל המארגנים פועלים ממניעים אנרכיסטיים. הם רוצים רק להפיל את שלטון הימין". הפעם הספיקה שיחה קצרה כדי שהפעילים משני צדי המתרס יחליטו שיש ביניהם יותר מן המשותף מאשר מן המפריד, ולאחר הצעקות התיישבו פעילי ימין לצד תומכי המחאה ושרו אתם: "הנה מה טוב ומה נעים, שבת אחים גם יחד".

"קח לדוגמה את מחאת העגלות. לא יכול להיות שם אף איש ימין עם עגלה ששווה 4,000 שקל", טוען בנר. "העובדה שהדתיים והחרדים לא נמצאים בזה היא חלק מהתפישה של 'איזהו עשיר - השמח בחלקו'. אבל מעבר לכך, הימין כבר לא נמצא במחאה כי השמאל השתלט עליה, ולכן צריך לומר ביושר שזו מחאה פוליטית ולא חברתית. הם אומרים: 'אנחנו רוצים להפיל את הממשלה'. זה דבר שאפילו מתנחלים קיצוניים לא אומרים".

מעבר לאמרה שעשיר הוא מי ששמח בחלקו, נדמה שחוסר ההזדהות של דתיים וימנים רבים עם המחאה נובע גם מהמתח שבין גישה פרקטית ופרגמטית לבין גישה רוחנית יותר, שבה לא מקובל להתלונן על קשיים כלכליים. לא שיש מי שיכול לא לחשוב על כסף, אבל בצד אחד לפחות לא מקובל להודות בכך, והאתוס המוסכם דורש מהאדם לא להתמקד בבעיות חומריות, אלא רק להודות לאל על כל רגע שבו מצליחים לשרוד.

"אני מייצגת רק את עצמי, אבל דעתי היא שהתחנכנו על אידיאלים שלפיהם צריך לעשות הרבה ויתורים למען ארץ ישראל, וברור שאנחנו נושאים בנטל", אומרת קרני אלדד, שפירסמה בתחילת השבוע טור ב"הארץ" שבו הודתה כי היא חשה שמחה לאיד נוכח אלימות המשטרה כלפי המפגינים בשבת. "נצא לרחובות בגלל גירוש מגוש קטיף, לא בגלל מינוס בבנק. זה פשוט לא משהו שבוער לנו עד כדי כך שנארוז את הילדים וניסע. לא שזה לא מפריע - ברור שכולם רוצים להיות בפלוס ולקבל חינוך טוב יותר. כבר אין כמעט סובסידיות ביהודה ושומרון, וגם פה יש מגרשים יקרים שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. אבל מבחינתי זו לא סיבה לצאת לרחוב. יש לנו סולם עדיפויות אחר וסולם ערכים אחר".

אז אתם לא מתעסקים במצב הכלכלי?

"זה לא נושא בכלל. אני מתארת לעצמי שיש אנשים שזה יותר מעסיק אותם, אבל פה אנשים לא ממורמרים. אני גרה בקרוואן ומשלמת עליו 700 שקל בחודש. הבחירה שלי היא לא לגור בתל אביב ולעשות קריירה אלא לגור בתקוע, ואחת הסיבות לכך היא כלכלית. אני חיה בין עזים ותרנגולות, הכל פשוט. השכונה הזאת ממש מעברה, ואנשים שמחים. אף אחד לא אומר 'אני לא הולך לעשות עוד ילד עכשיו כי זה יעלה לי המון כסף'.

"אף אחד לא מעלה לי את השכירות ב-20%, ולבי עם אלה שמעלים להם את השכירות, אבל זו לא סיבה לצאת לרחוב. זה לא קורע לי את הלב. יש אופציה של לחיות בזול, יש מה לעשות. יש לנו כל מה שצריך, אז מה הסיפור? הייתי מתה ללכת לאכול במסעדת שף, אבל אני אוכלת פסטה אסם. זו בחירה. ברוך השם, מסתדרים".

אלדד אמנם טוענת שכתושבת התנחלות היא כבר לא נהנית מסובסידיות ממשלתיות, אבל בפועל המצב שונה. עבור מי שמוכנים להתגורר בהתנחלויות, מצוקת מחירי הדיור מצטמצמת פלאים - והם נהנים משוק נדל"ן אחר לחלוטין, שבו המחירים צונחים בעשרות אחוזים. גם ביתר סעיפי ההוצאות, מתחבורה ועד חינוך וצריכה פרטית, נהנים תושבי ההתנחלויות ממחירים נמוכים יותר. בחודש שעבר, כשהממשלה המשיכה לטעון בתוקף שאין לה מהיכן לממן את המלצות ועדת טרכטנברג ודרישות אחרות שהציגו יוזמי המחאה, אישרה ועדת הכספים תוך חצי דקה הטבת מס של 850 מיליון שקל לארגונים "מעודדי התיישבות".

"חושבים שיצאתי מדעתי"

אבל חלקו של הימין במחאה בכל זאת אינו נפקד. בין שני הקטבים האלה, של שמאל חילוני מהפכני וימין דתי שמרני, נמצא מרחב גדול של ישראלים מיואשים, שמגיעים ממשפחות שהצביעו ליכוד במשך עשרות שנים ושמרו על צביון מסורתי. ובכל זאת, למרות הדעות המדיניות הימניות והזיקה לדת ולמסורת, המצב הכלכלי הקשה הוביל אותם לבחור לראשונה בדרך חדשה.

תמיר חג'ג', פעיל מחאה בולט וממובילי המאהל בכפר סבא בקיץ, הוא אחד מהם. "כל החיים הצבעתי לביבי. גם כל המשפחה - כולנו ימנים".

אז מה הביא אותך למאהל?

"המצב הכלכלי. יש מעט ימנים במחאה: הם רואים את סמלי השמאל, שגם אני נלחם בהם, וזה מעצבן אותם. אבל מה לעשות, זה מה יש. בעקבות הירידה לאוהל הכרתי לא מעט שמאלנים וראיתי שהשד לא כזה נורא. לאט לאט התחלתי להתחבר.

"שאלתי היום מישהו למה הוא לא מצטרף, והוא אמר 'תשמע, כולם שמאלנים. מה אעשה עם כל השמאלנים האלה, אהיה מיעוט? למה לי?'. הסברתי לו שאף אחד לא שונא אותו, יש חילוקי דעות אבל הכל בסדר. דיברנו כמעט 40 דקות".

לדברי חג'ג', למחאה דווקא יש מעגל תמיכה מגוון יותר מכפי רבים חושבים - שכולל גם ימנים שלא מגיעים לפעולות, פשוט מפני שהם לא יכולים להרשות לעצמם לוותר על שעות עבודה. "רבים ממצביעי הימין הם עניים מרודים. הרבה אנשים אמרו לי שהם לא יכולים להפסיד אפילו יום עבודה אחד בשביל להצטרף לפעולות. שאלתי אותם אם עתידם ועתיד הילדים שלהם לא שווים יום או יומיים עבודה בחודש".

הדעות המדיניות שלו, אומר חג'ג', דווקא נשארו "פחות או יותר" אותו הדבר, "אבל הליכוד הוא כבר לא אופציה. אני לא יודע למי אצביע בבחירות הבאות, אבל אצביע לכל אחד ולא לליכוד. הוא דפק אותי מספיק". ומה חושבים במשפחה? "הם חושבים שיצאתי מדעתי". 

איציק אלרובצילום: תומר אפלבאום

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker