העלאת יעדי הגירעון - הכישלון הראשון של המחאה - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

העלאת יעדי הגירעון - הכישלון הראשון של המחאה

תפקיד המחאה היה לייצר תפישות עולם שלא מייצגות את מוקדי הכוח הקיימים

29תגובות

1

ראשי המחאה החברתית היו מרוצים השבוע.

ראשית, הם עלו שוב לכותרות העיתונים והטלוויזיה לאחר שבשבועות האחרונים נדמה היה שכלי התקשורת מתעלמים מהם. שנית, הם רשמו "הישג" גדול: ראש הממשלה הודיע שהוא מגדיל את יעדי הגירעון התקציבי של הממשלה לשנים הקרובות. התוואי הנוכחי, שבו הגירעון היה אמור לרדת תוך שנתיים ל-14.5 מיליארד שקל (1.5% מהתוצר), הוחלף בתוואי שבו הגירעון יעלה בשנה הבאה ל-29 מיליארד שקל (3% מהתוצר).

במקביל פירסם השבוע "הארץ" סקר, שנערך על ידי מכון דיאלוג, המגלה ששני שלישים מהציבור תומכים במחאה החברתית. הסקר גם העלה כי בקרב הימין והדתיים - שסווגו כמי שלא לוקחים חלק בה - יש דווקא תמיכה רחבה בנושאים שהיא העלתה לסדר היום הציבורי.

האם אפשר לחבר את כל הדברים האלה יחדיו, ולקבוע שהציבור תומך בראשי המחאה ומרוצה מהרעיון של הגדלת הגירעון התקציבי? כנראה שלא.

יש פער עצום, שגדל והולך מדי יום, בין תמיכתו של הציבור ברעיונות המחאה החברתית לבין תמיכתו באנשים המכונים ראשי המחאה. האחרונים ממשיכים לדבוק בטקסטים ובשיטות הפעולה של קיץ 2011 - וזה כבר לא עובד ולא מתאים. הציבור רוצה לראות התפתחות, פתרונות, כיווני פעולה ורעיונות.

האנשים המזוהים כראשי המחאה לא הצליחו לייצר אהדה וחיבור בקרב רבים מאלה שתומכים בה. המחאה גדולה פי כמה וכמה מהם. חלק מהם שקלו להצטרף למפלגות, אבל גנזו את תוכניותיהם עם דחיית הבחירות למועדן המקורי. כבר אז, כשנראה שהם בדרך לקפוץ לתוך המפלגות, היה ברור שהם לא מבינים את התפקיד של אנשי מחאה, או לא מעוניינים בו.

המצע הכלכלי והמעשים של המפלגות בישראל משקפים את הווקטורים של הכוח והכסף בחברה הישראלית. התפקיד החשוב ביותר של המחאה היה לייצר כוח, קול ותפישות עולם שלא משרתות את מוקדי הכוח הקיימים, המאורגנים, אלה ששולטים בכנסת, במרכזי המפלגות ובשרים. תפקידה של המחאה היה להציע רעיונות חדשים, שמשקפים את האינטרסים של ציבור לא מיוצג ולא מאורגן - הבלתי מחוברים הישראלים.

אוליבייה פיטוסי

אלא שרוב ראשי המחאה מחפשים קיצורי דרך ונזהרים לא לריב עם אף אחד: הם רוצים שכולם יתמכו בהם, גם אלה שנהנים מהסדר הכלכלי הקיים. לכן הם מעדיפים לסמן רק אויב אחד, הממשלה, ולהתעלם מהסיבות שגורמות לממשלה לפעול כפי שהיא פועלת, כלומר להתעלם מהכוחות הפוליטיים והכלכליים שדוחפים את המדיניות הממשלתית למקום שנוח להם.

החלטתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו להגדיל את הגירעון בגלל החשש שלו מתגובת הציבור להעלאת מסים, לרפורמות ולקיצוצים בבורות השומן היא הכישלון הראשון הבולט של האסטרטגיה הזאת שהתוו ראשי המחאה. במקום להתלהב מ"ההישג", היו צריכים ראשי המחאה לשאול את עצמם: מי יממן את הגירעון הזה בעתיד? מי יישא בנטל? כשיגיע הרגע שבו יהיה בלתי אפשרי להגדיל את הגירעון ויהיה צריך להטיל מסים או לקצץ בהוצאות - על מי יטילו מסים ולמי יקצצו בהוצאות?

התשובה הרי ידועה: יטילו מסים על מעמד הביניים ויקצצו לחלשים. כך היה תמיד וכך יהיה גם בעתיד.

אם לא יתבצעו רפורמות שיטפלו במוקדי הכוח הגדולים במגזר הציבורי והפרטי, אפשר יהיה להטיל מסים רק על החלקים במעמד הביניים שאינם מאורגנים ולקצץ רק לאלה שלא יודעים להגן על עצמם.

העובדה שאף אחד מראשי המחאה לא העלה את השאלות האלה השבוע, ושהם לא נראים מוטרדים מגירעון פרמננטי שלא ברור איך ייסגר, מחזקת את ההערכה כי כמעט שנה לאחר פרוץ המחאה החברתית עדיין לא נולדו בקרבה גורמים המעוניינים להצביע על כיוונים ורעיונות חדשים - ורובם רוצים להישאר באזור הנוחות של סיסמאות שנשמעות מצוינות לכל אוזן, שנשענות על מעט מידע ועל הרבה רגשות.

כל זה לא מבטל כמובן את הישגי המחאה: הצעדים של הממשלה בחודשים האחרונים מעידים שהיא, כמו פוליטיקאים רבים, הפנימה שהשיח הציבורי השתנה ושמאות אלפי המשפחות הישראליות הבלתי מחוברות גם הן שחקניות בזירה הישראלית. אין להן לוביסטים, עיתונים, פירמידות לחלוקת ג'ובים או קבלני קולות, אבל יש להן כלי חדש: יציאה לרחובות.

יציאה לרחובות היא כלי בעל עוצמה גדולה. הוא מרתיע מאוד, אבל הוא לא ממוקד ולא אפקטיבי משום שלרוב היוצאים לרחובות אין מושג ירוק מהם הרעיונות, הרפורמות והשינויים שבהם הם צריכים לתמוך. התהליך שבו המחאה החברתית תוליד רעיונות חדשים כאלה ותשנה את השיח והתפישות הציבוריות יהיה ארוך.

2

"מדברים על חלוקת העוגה, אף אחד - פרט לשר האוצר - לא מדבר על הגדלת העוגה, כלומר צמיחה. רק המגזר העסקי תורם לצמיחה. באווירת העליהום שנוצרה השנה, המגזר העסקי לא יתרום לצמיחה". כך אמר השבוע מנכ"ל חברת מכתשים אגן ארז ויגודמן.

ויגודמן הוא המנהלים החריפים והמוכשרים יותר במגזר העסקי - מהמעטים שיודעים גם לאמץ גישת מקרו-כלכליות. החלק הראשון של דבריו חשוב מאין כמוהו. השיח הציבורי בישראל עסוק רק בחלוקת העוגה מחדש במקום בשאלה כיצד מגדילים את העוגה: כיצד הופכים את המשק לתחרותי יותר ביחס לעולם, כיצד מגדילים את הפריון בישראל וכיצד הופכים את כוח האדם הישראלי לאיכותי יותר.

החלק השני בדבריו של ויגודמן חסר: הוא צודק בכך שהמגזר העסקי הוא מנוע הצמיחה של המשק, אבל שוכח להגיד שבמגזר הזה יש שני סוגים עיקריים של עסקים - אלה שיוצרים ערך, מביאים חדשנות ומתחרים בשווקים המקומיים והבינלאומיים באמצעות פריון, כישרון, ניהול וידע; ואלה שסוחטים ערכים באמצעות מעמד מונופוליסטי או הטבות והגנה מהמדינה. יש מכתשים אגן ויש סלקום, יש צ'ק פוינט ויש נשר. האם יש עליהום ציבורי נגד מכתשים אגן, נייס או אלפי עסקים קטנים ובינוניים? כמובן שלא. ההפך הוא הנכון: הישראלים מעריצים יוזמה, חדשנות ולקיחת סיכונים, יותר מכל עם אחר.

גם בעולם הפיננסי לא כולם סוחטי ערכים. בעוד בעלי הפירמידות והמונופולים משווקים דרך העיתונים המקורבים אליהם את הסיפורים על נזקי הרגולציה ועל היתרונות בריכוזיות ובמינוף, הודיע השבוע ישי דוידי, הבוס של קרן פימי, על גיוס ענק של 800 מיליון דולר, הגדול ביותר שלו אי פעם, לקרן השקעות חדשה - שמחצית ממנו הגיע ממשקיעים זרים.

מדוע המשקיעים הזרים והישראלים החליטו לתת דווקא היום, באווירה הנוכחית במשק, 800 מיליון דולר לדוידי? הרי על פי עיתוני הטייקונים, היום לא כדאי להשקיע כי יש עליהום.

הסיבה פשוטה: דוידי הביא קבלות אמיתיות. מאז שהקים את הקרן, הוא מייצר תשואות עודפות משמעותית עבור המשקיעים שלו - כפולות, משולשות ומרובעות ממה שהיו מקבלים אם היו משקיעים בפירמידות של הטייקונים.

ומה שמעניין יותר: דוידי הצליח להשיג את התשואות האלה על אף שרוב תיק ההשקעות שלו הורכב מעסקים בינוניים שפועלים בשווקים תחרותיים - ולא מאוסף מונופולים.

זה הרגע להיזכר כי דוידי כמעט חיסל את הקריירה המדהימה שלו לפני שלוש שנים. בקיץ 2009 פורסם בעיתונות שקרן פימי מתמודדת על רכישת השליטה בחברת הסלולר פרטנר מידי חברת האצ'יסון מהונג קונג.

בוקר אחד נתקל דוידי בשכן, והשיחה גלשה לרכישה של פרטנר. "המחיר שהמתמודדים על פרטנר דורשים גבוה מאוד", הוא אמר לשכן. "אני לא מתכוון לשלם גרוש מעל 15 דולר". השכן הציע לו גישה אחרת: "גם אם ימכרו לך את החברה ב-15 דולר, עדיף שתתרחק מהעסקה. גם במחיר הזה, רכישת פרטנר תהרוס את פימי".

"תהרוס את פימי?", התפלא דוידי. "אגיד לך למה היא תהרוס את פימי", הסביר השכן. "חודש לאחר שתקנה את השליטה בחברה, תגלה שהמומחיות שלך בייעול חברות, בשיפור הניהול שלהן ובמציאת שווקים חדשים בטלה בשישים לעומת השפעת הרגולציה על עסקי הסלולר בכלל ועל פרטנר בפרט. ואז תבין שאם אתה רוצה לקדם את פרטנר, אתה צריך להיכנס חזק לעסקי הלובי. כל פגישה מוצלחת שלך עם שר התקשורת, פוליטיקאים, עיתונאים ואנשים במשרד האוצר, תניב תוצאות גדולות בהרבה מכל דבר אחר. מאחר שאתה אוהב להצליח במה שאתה עושה, תיאלץ לפתח מומחיות בתחום הלובי וההשפעה. ואז בוקר אחד, אחרי כמה שנים, תקום, תסתכל במראה ותגלה שבמקום לנהל עסקים, לפרוץ לשווקים חדשים ולבחור מנהלים טובים - אתה נהפך בהדרגה לשילוב של מאכער עם פיננסייר. ואז יתחיל הסוף של פימי, כי לכל ארגון יש רק תרבות ארגונית וניהולית אחת: או שאתה מומחה בלובי, בגלגולי כספים ובהשפעה - או שאתה מומחה בניהול תחרותי".

כנראה שהשכן של דוידי הגזים קצת, אולי כדי להעביר את המסר, וכלל לא ברור מדוע החליט דוידי לא לקנות את פרטנר - האם היה זה המחיר הגבוה שאילן בן דב היה מוכן לשלם בסופו של דבר, או ההבנה של פימי שסלולר הוא עסק שקשור רק ברגולציה - מה שלא התאים לדוידי. מה שבטוח הוא שפרטנר נסחרת כיום במחיר של 4 דולרים, וגם אם מביאים בחשבון את הדיווידנדים שחולקו, ההפסד שדוידי היה סופג אם היה קונה את החברה היה לא רק מושך למטה את התשואה של כל תיק ההשקעות שלו - אלא גם מכה במוניטין שלו.

יכולתו של דוידי להתמודד עם פתיחת שוק התקשורת לתחרות בוודאי היתה גבוהה מזאת של חלק ממנהלי הפירמידות ששלטו בחברות הסלולר, אבל גם היא היתה מוגבלת מאוד כשגולן טלקום ו-HOT היו מופיעות ומשנות את פני הענף. אם דוידי היה קונה את פרטנר, יש סיכוי נמוך שהיום הוא היה יכול לגייס 800 מיליון דולר - בין השאר כדי להתמודד על רכישת העסקים שבעלי פירמידות הסלולר ייאלצו למכור. העסקה הראשונה שביצע דוידי השבוע היתה רכישת חברה הפועלת בשווקים תחרותיים - ויש לקוות שגם בסיבוב הנוכחי הוא לא יתפתה להצטרף למועדון שקונה עסקים שנבנים על חולשת הרגולציה או הצרכנים.

תצלומים: תומר אפלבאום, גיל כהן מגן ודודו בכר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#