סמי פרץ

מי שקורא את בדיקת TheMarker על מצבה של חברת אל על מתרשם מן הסתם כי החברה חייבת להתייעל ומהר, אחרת היא לא תוכל לשרוד אם השמים ייפתחו לתחרות. מה זאת אומרת להתייעל? לפטר עובדים, הרבה עובדים, מאות ואולי גם אלפים. לחברה יש עודף כוח אדם, והענף שבו היא פועלת לא יציב ומחייב גמישות ניהולית.

מנכ"ל של חברת תעופה בישראל ובעולם לא קובע דבר בתעשייה שלו: לא את מחיר הנפט, לא את תנועת הנוסעים והאטרקציות התיירותיות ולא את שערי החליפין. הסעיף היחיד שיכול להיות בשליטתו הוא כוח האדם. אבל גם זה לא בשליטתו, כי בתעשייה הזו יש הסכמים קיבוציים היסטוריים שמגנים על העובדים. באירופה ובארה"ב הבעיה הזו נפתרת בדרך כלל כשחברות תעופה פושטות רגל ונסגרות. אצלנו יש חברת תעופה אחת משמעותית ושתיים קטנות (ארקיע וישראייר).

עובד חברת חשמלצילום: ניר כפרי

אל על נמצאת במצב בעייתי. יש בה עובדים מיותרים. המספרים הפנימיים של החברה מדברים על 2,000 כאלה. כך גם בחברת החשמל ובבנקים. יש כמה דברים משותפים לגופים אלה: כולם היו ממשלתיים, בכולם יש הסכמי עבודה קיבוציים, בכולם יש קשיחות תעסוקתית גדולה הודות לוועדי עובדים חזקים. ויש מכנה משותף נוסף: כולם חייבים לשפר את היעילות שלהם באופן דרמטי, הן בכמות העובדים והן ברמות השכר. כל עוד הם לא מתייעלים, הציבור הישראלי ימשיך לשלם מחירים מנופחים על חשמל, עמלות וריביות - וגם על כרטיסי טיסה.

עובדי הגופים האלה שייכים לקטגוריה הכי נחשקת בישראל. זו שבה עובדים נהנים מקביעות ומתנאי שכר טובים, מהגנה מלאה של ועד העובדים, מביטחון תעסוקתי עד הפנסיה וגם מלא מעט הטבות בתקופת הפנסיה. לכולם יש גם שאלטר. הם שיחקו אותה. הלוואי על כולנו.

בכלכלה, כידוע, אין ארוחות חינם, ומישהו משלם עבור הארוחות האלה - בדרך כלל הצרכנים. זה החלק הברור שכל אחד מבין. אם בנק, חברת החשמל או אל על מעסיקים עובדים מיותרים, מישהו צריך לשלם את שכרם - ואלה הצרכנים. מחאת יוקר המחיה עסקה בבעיה הזו, אבל היא לא עסקה בשלל בעיות אחרות שנגזרות ממנה.

בעוד שהפגיעה בנו כצרכנים ברורה וגלויה, יש גם פגיעה אחרת בנו כעובדים, נסתרת לכאורה. שוק העבודה הישראלי מונה כ-3 מיליון איש, ומהם כמיליון מסודרים באמצעות הסכמי עבודה קשיחים שמעניקים להם קביעות. אי אפשר לגעת בהם. לקשיחות הזו יש כמה וכמה תופעות לוואי בעייתיות: עלייה בהיקף השימוש בעובדי קבלן ובהסדרי עבודה נחותים ופוגעניים, פערים עצומים בין עובדים קבועים לעובדים זמניים, ונכות ניהולית שלא מאפשרת לעסקים להתמודד עם תנאי שוק משתנים. המשמעות היא שמתקיימים שני שוקי עבודה שונים לחלוטין זה מזה: באחד יש קשיחות כמעט מוחלטת, ובשני גמישות מוחלטת.

ביטחון תעסוקתי והתאגדות עובדים רצויים ונדרשים בעולם עסקי גלובלי כאוטי, אבל כשהם חלים רק על שליש מכוח העבודה, הם בעצם גוזרים של שני השלישים הנותרים ביטחון תעסוקתי עלוב ולמעשה בלתי קיים. המסקנה הלוגית המתבקשת היא להחיל את הסכמי העבודה הקשיחים על כל שוק העבודה הישראלי ובכך להשיג יציבות תעסוקתית כללית במשק.

ואולם להסדרים כאלה יש מחיר כלכלי עצום, הן בשל העלויות הכרוכות בהם והן בשל חיסול הגמישות הניהולית והתעסוקתית במשק כולו. מהלך כזה יגרום בהכרח לצמצום התחרותיות של המשק ולפגיעה בצמיחתו. לא ריאלי להעניק ל-2 מיליון איש את השכר, התנאים והבטחון התעסוקתי שמהם נהנים מיליון איש במשק. זה כנראה גם לא ריאלי לבקש ממיליון איש להפגין סולידריות ולוותר על מקצת מהתנאים ומההטבות שלהם כדי שאפשר יהיה להגיע לאיזון בשוק העבודה.

קשה לבוא בטענות לעובדי אל על או חברת החשמל כשהם מתנגדים לכל פגיעה באנשיהם. הם עושים זאת כי הם יודעים היטב שאם יפטרו עובדים, הסיכוי שלהם למצוא עבודה דומה, עם הכנסה ויציבות דומות, הוא אפסי. אם עובד חברת חשמל יפוטר מחר, הסיכוי שלו להתקבל לעבודה ברשות שדות התעופה אפסי. מי יקבל אותו? גם לעובדי מפעל פלסטיק או מתכת בצפון אין סיכוי להתקבל לרשות שדות התעופה, לחברת החשמל או לנמלי ישראל. אין. המקומות האלה חסומים, סובלים ממילא מעודף כוח אדם, ולכן מיליון מקומות עבודה אינם רלוונטיים מבחינתו של ציבור העובדים בישראל. אין כניסה.

הטרגדיה היא שיש כאן מעגל קסמים שמונע מהוועדים הגדולים להפגין גמישות מינימלית בצמצום מצבת העובדים, מאחר שהם יודעים היטב שקר שם בחוץ, בג'ונגל התעסוקתי של ישראל. בין השאר קר שם משום שמיליון מקומות עבודה, שחלקם אטרקטיביים מאוד, חסומים.

היציאה ממעגל הקסמים הזה היתה יכולה להיות צמצום הסדרי הקביעות במקומות העבודה שבהם יש כאלה, תוך מציאת פתרונות משמעותיים לתקופות אבטלה ולהכשרה מקצועית. המודל הדני שפועל כך מאפשר לחברות העסקים ולמשרדי הממשלה לפטר ולגייס עובדים ללא בעיה (אף על פי ש-83% מהעובדים שם מועסקים על פי הסכם קיבוצי), והוא מעניק לכלכלה הדנית יתרון תחרותי משמעותי ביותר הנובע משוק העבודה המשוכלל והיעיל. למעשה, מצבה המשופר של הכלכלה הסקנדינווית לעומת מצבן הרעוע של מדינות דרום אירופה שבהן יש הסכמים קיבוציים קשיחים מוסבר, בין היתר, על ידי ההבדל הזה.

בשוק הסקנדינווי זו לא טרגדיה לאבד מקום עבודה, ואין שם תווית שלילית על מפוטרים. המעסיקים שם לא מהססים לגייס עובדים כשהם צריכים וגם לא מהססים להיפרד מעובדים - כי יש רשת ביטחון שמטפלת בעובדים המפוטרים ודואגת להם לדמי אבטלה. ההגנה ניתנת לפרנסה ולא למשרה.

ישראל יכולה וצריכה לפתח מודל שמעניק רשת ביטחון טובה יותר לאדם העובד, אבל היא לא תוכל לעשות זאת כל עוד מיליון מקומות עבודה מוחזקים כבני ערובה בידי ועדים גדולים ששולטים בשאלטרים של המדינה.

נ.ב

בשוק העבודה הישראלי "יש שווים ויש שווים יותר", כפי שאמר ראש הממשלה בנימין נתניהו. מי שצריך לפטר כעת מאות מעובדי אל על יודע שבשוק כזה הם יתקשו למצוא מקומות עבודה חדשים בתנאים הולמים. אילו שוק העבודה הישראלי היה גמיש ובעל רשתות ביטחון חברתיות טובות יותר, זו היתה משימה פשוטה יותר.

גמישות כזו תביא בהכרח לתחרותיות גדולה יותר שתייצר יותר צמיחה, משום שחלק מהמשאבים המושקעים כיום בשכר עבודה לעובדים שאין בהם צורך יופנו ליצירת מקומות עבודה.

איך בדיוק? אם השמים נפתחים לתחרות בשוק התעופה זה יגדיל מן הסתם את תנועת התיירות לכאן, וכן את הפעילות בבתי המלון, בצימרים ובמוקדי התיירות המרכזיים. אל על אולי תיפרד מ-2,000 עובדים, אבל ענף התיירות בישראל יוכל לייצר במקומם מקומות עבודה חדשים. אם חברת החשמל תתייעל ולא תגלגל את עלויות המימון והשכר המנופחות שלה על עסקים וצרכנים - זה יוזיל את עלויות העסקים. אם הבנקים יתייעלו, הם יוכלו להוזיל את עלויות המימון לפירמות ולעסקים קטנים - וזה יגדיל את הצמיחה. כולם מבינים את זה, אבל אלה שחולשים על מוקדי הכוח בפוליטיקה, בעסקים ובוועדים הגדולים לא רואים את הרווח הכללי שייצא לכולנו. הם רואים רק את הרווח האישי, וזו הטרגדיה של שוק העבודה. מהטרגדיה הזו אפשר להיחלץ רק באמצעות מודל חדש לשוק העבודה הישראלי, שיתבסס על הגדלת הביטחון הכלכלי לצד הגדלת הגמישות הניהולית בשירות הציבורי ובחברות הממשלתיות והממשלתיות לשעבר, שבהן עדיין מתקיימים ההסדרים האלה.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker