אלי הורביץ חי בצניעות כל חייו - אבל את החברה שלו הוא הפך לאימפריה - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
טבע חזק

אלי הורביץ חי בצניעות כל חייו - אבל את החברה שלו הוא הפך לאימפריה

הביוגרפיה של יו"ר טבע לשעבר מסבירה איך הוביל את החברה המובילה בתולדות המדינה, וחושפת את הסיפור האמיתי מאחורי עזיבת ישראל מקוב

25תגובות

אלי הורביץ, אחד הישראלים המוערכים בעולם העסקי וכנראה אחד האמידים שבהם, מת כאחד האדם בבית חולים ציבורי, כשהוא ממתין נואשות לביקור רופא. היתה זאת הפעם השנייה בחייו שבה נתקל באטימות המערכת הציבורית של ישראל, המדינה שאהב ושבה האמין. אבל למעט זאת נדמית דרכו של הורביץ - בן למשפחה אמידה מתל אביב הקטנה - לעמדה של יו"ר ענקית התרופות קלה, כאילו נסללה במיוחד בשבילו.

כמה חודשים לאחר מותו ממחלת הסרטן יוצאת כעת לאור הביוגרפיה "אלי הורביץ", שכתב פרופ' יוסי גולדשטיין (הוצאת שוקן). גולדשטיין שוחח עם הורביץ במשך 120 שעות והסתמך על מקורות רבים נוספים. הספר מציג את התלגלות חייו, וגם מסביר בפשטות כמה מהחידושים הניהוליים והעסקיים של הורביץ.

דן קינן

"ניסיתי להסביר את מהלכי הכלכלה בדרך שלנו, של אנשים פשוטים", אומר גולדשטיין. "לעשות את מה שאלי עשה מחברה קטנטנה בפתח תקוה זה דבר מדהים. השתלטות על חברות מצליחה בכ-45% מהמקרים, לפי סקר שערכו באחרונה. אבל מתוך 40 חברות שטבע השתלטה עליהן, 36-38 מההשתלטויות הצליחו. זה דבר עצום, וסיפרתי בספר איך הוא עשה את זה בארץ ובעולם".

סגנון הניהול של הורביץ התקבע כבר בשנים הראשונות: הוא התווה שיטות ואסטרטגיות חדשות בסמכותיות, אבל עם הזמן העביר יותר ויותר סמכויות לעובדים, בעיקר לעובדים המקומיים בארצות זרות. הוא פיתח שיטת פעילות שונה בכל מדינה והגדיל את ההשקעה בייצור גם בעתות מיתון. כבר בשנות ה-70 קבע תוכניות רב-שנתיות לחברה והטמיע מערך מחשוב וחשבונאות מתקדם. אפילו את האריזות הוא שיכלל, ושיווק את המוצרים באריזות קרטון קטנות וחדשניות במקום במכלי פלסטיק גדולים. כך חסך מקום והפך את האריזה לנוחה ולקומפקטית הרבה יותר.

דן קינן

ועוד סיבה להצלחה הגדולה: הורביץ הלך תמיד בעקבות מדיניות הממשלה, וכיוון את פעילותו לתחומים שהמדינה ביקשה לטפח. כך נהנה ממטרייה חזקה של תמיכה כלכלית, מיסויית ופוליטית. אבל לא היה כאן רק אופורטוניזם, אלא אמונה אמיתית בכך שהיעדים הלאומיים ויעדי המגזר הפרטי אינם סותרים אלא חופפים, והתעשייה והממשלה יכולות ללכת יד ביד.

הכתיבה התחילה לפני שנה, "כשהוצאת שוקן שלחו לי מייל ושאלו אם אני רוצה לכתוב ביוגרפיה. חזרתי אל ההוצאה ואמרתי 'אני כותב עכשיו על בן גוריון. אני עסוק בחמש השנים הבאות'. הם תהו מדוע אני לא שואל במי מדובר, שאלתי והם ענו: 'אלי הורביץ'. בו ברגע השבתי לא 'כן', אלא יותר מזה".

גולדשטיין רצה לכתוב את הספר הזה כבר לפני עשור. "ב-2001 פניתי מיוזמתי לדליה הורביץ, ואמרתי שאני רוצה לכתוב ביוגרפיה של בעלה. כשהעליון זיכה אותו מהעבירות שהורשע בהן זה היה בשבילי הטריגר לפנות אליו: היתה לי כל הזמן הרגשה שהכל הצגות, שזה לא יכול להיות. למחרת היא חזרה אלי ואמרה 'בעלי זרק אותי מכל המדרגות'".

למה אתה חושב שהוא סירב?

"כי זה אלי. מתאים לו לסרב", הוא צוחק. "הקיבוצניק שבו לא נתן לעצמו שיכתבו עליו ביוגרפיה. הרי מי הוא בכלל?".

טבע חייבת להיות ישראלית

הספר מציג סקירה בהירה של המסלול האישי והעסקי של הורביץ. "אני לא סומך על הזיכרון האנושי, אלא על מסמכים", אומר גולדשטיין. "את כל הביוגרפיות שכתבתי, למעט אחת, כתבתי דרך הניירת ולא דרך הזיכרון האנושי. כשאלי נפטר הייתי בשלב השני של הראיונות אתו, התחלתי כבר לכתוב והייתי צריך אותו כל פעם להשלים כל מיני חוסרים. אז ראיינתי הרבה אנשים סביבו: דן זיסקינד, עוזי קרניאל, משה מני, מיכאל סלע, וכמובן המשפחה: דליה, חיים והבנות. אף שיש לי תמלול של אלפי עמודים, השתמשתי יותר בניירת מאשר בעדויות עצמן. הן שימשו אותי בעיקר לצבע ולסתימת חורים".

הורביץ הספיק לקרוא את הספר?

"הוא קרא את ששת הפרקים הראשונים. את הפרק השישי הוא לקח לפאריס ונפטר כמו טמבל".

והוא אהב אותם?

"מאוד".

הגילוי העיקרי בביוגרפיה החדשה הוא האור שהיא שופכת על תקופת כהונתו הקצרה של ישראל מקוב, שירש את הורביץ כמנכ"ל טבע לאחר פרישתו ועזב לאחר שנים ספורות. הורביץ שימש אז יו"ר החברה והמשיך להיות המושך בחוטים, וכפי שנרמז בספר, מקוב לא הבין כי עליו להתאים את עצמו לכך. הקש ששבר את גב הגמל מבחינת הורביץ היה מגעים שניהל מקוב עם משקיעים אמריקאים והצהרתו כי ייתכן שטבע תימכר בעתיד לחברה זרה - מעשים שהורביץ ראה כבגידה, שכן מבחינתו טבע היתה חייבת להיות חברה ישראלית. העובדה שעסקות אלה היו עתידות להדיח את הורביץ מעמדת היו"ר לא תרמה, כמובן.

לא במקרה דווקא זה היה אקורד הסיום. הספר מתייחס שוב ושוב לציונות הבלתי מתפשרת של הורביץ. היזם והמנהל המצליח בתולדות המדינה התגייס להגנה כבר בגיל 13, וכשהיה צעיר בילה חמש שנים בסכנת חיים יום-יומית כדי לחזק את הנוכחות הישראלית בצפון - כשהקים ובנה קיבוץ שהותקף ללא הרף על ידי הסורים. האם לא חשב לעזוב, להציל את עצמו? "לא עלתה השאלה אם זה הגיוני או לא", אמר לגולדשטיין. "להישאר בתל קציר היתה שאלה קיומית של מדינת ישראל ולכן נשארים שם".

גם אביו צבי לא התייסר בשאלות כאלה. כשהיה אסיר בווינה ביקש מאחיו שגר בניו יורק שישלח לו כסף לשחד את השומרים, וזה התנה את המשלוח בכך שצבי יוותר על החלום לעלות לארץ ישראל ויבוא לארה"ב. צבי סירב - הוא העדיף להישאר בכלא ולא לוותר על הציונות. עם האח לא דיבר עד יומו האחרון.

המחויבות הלאומית היא רק פן אחד בישראליות ההיא, שאיפיינה את אנשי העסקים של פעם. גם הסגנון הצנוע של הורביץ, שגר בדירה רגילה למדי גם כשהיה כבר איש עשיר, כבר לא ממש באופנה. הוא לא חיפש את קרבתם של מפורסמים ובעלי כוח, קיבל על עצמו תפקידים ציבוריים מתוך תחושת חובה ושמר על יחסים הוגנים ביותר עם עובדיו. הורביץ, אפשר להניח, לא היה עושה לאף אחד תספורת, ועד היום נמצא המטה של החברה הגנרית הגדולה בעולם באותו בניין בפתח תקוה.

"אלי היה אדם של אנשים. הוא אף פעם לא ראה את עצמו מעל העובדים, אלא כמי שעובד אתם ולצדם, אף שתמיד הרגשתי שהוא שלוש-ארבע רמות מעל כולנו ביכולת האישית שלו", סיפר עוזי קרניאל, חברו הקרוב ומי שהיה היועץ המשפטי של טבע עשרות שנים. "כשאדם מתייחס לאחרים תמיד בכבוד ובהערכה, אי אפשר שלא לאהוב אותו".

"אני לא מגדיר את עצמי כקפיטליסט מובהק בהרבה מאוד מובנים", אמר בגיל 79. "האחריות של אדם שנפל בחלקו עושר היא אחריות כנה ואמיתית כלפי אלה שלא שיחק להם מזלם. ואני לא לבד. דוביק לאוטמן, מיקי שטראוס, סטף ורטהיימר ואחרים - נדמה לי שלכולם השקפת עולם דומה".

אפשר להצביע גם על קשר בין המסירות של הורביץ לקולקטיב לבין העובדה שאין שביל שלא היה פתוח בפניו בישראל של אז. הספר מתעכב בפירוט על הייחוס והרקע הטוב של אלי, שהוריו הצליחו להיבנות כלכלית, לגור בשכונה טובה ולשלוח אותו לבתי הספר הטובים ביותר בתל אביב. ראש הממשלה דוד בן גוריון היה מכר ותיק של אביו, סבי אשתו הקים את ירושלים המודרנית, ותל אביב הקטנה היתה עבורו כספר פתוח. את רבים משותפיו העסקיים הכיר מילדותו. הוא גם התחתן עם דליה סלומון, נינתו של יואל משה סלומון ובתו של אחד השותפים בחברת התרופות אסיא, שנהפכה בהמשך לטבע.

אבל בימים אלה כבר אי אפשר להתרגש מבני אצולה באותה הפשטות. מה היה קורה אם היה מתחתן עם בת לתעשייה אחרת? אולי הענקית הישראלית בכלל לא היתה מתבססת בתחום הפרמצבטיקה אלא בענף אחר. ומה היה קורה אם הילד המוכשר, החכם והאהוד לא היה נולד להורים אמידים, תל-אביבים ומצליחים, אלא לפועלים פשוטים במושבה מרוחקת? אולי הוא בכלל היה נוסע לנסות את מזלו בארה"ב.

עימותים סוערים עם האוצר

בן אצולה או לא, הורביץ נחשב לעילוי. הוא התחיל לעבוד בחברה של משפחת אשתו כשוטף מבחנות במעבדות - עבודה צדדית כשלמד כלכלה באוניברסיטה. תוך שנים מעטות כבר היה ברור לכולם כי העובד הצעיר הוא העתודה הניהולית של החברה.

כבר בזמן הלימודים התחיל הורביץ להסדיר ולייעל תהליכים שונים בחברה, שאחד המוצרים הנמכרים ביותר שלה היה עלוקות חיות. הוא היה הראשון שבנה תחשיבי עלויות, שהחליפו את "שיטת האינטואיציה", כהגדרתו, שלפיה עבד המנכ"ל שלו - שהיה גם חמו. הוא גם הכניס למפעל שיטה חדשנית נוספת: בדיקת זמני העבודה בתחנות שונות וייעול הייצור, ובמאמץ רב הצליח לשכנע את המנכ"ל לשכור מהנדס ייצור שינהל את העבודה.

בגיל 24 תיכנן והוציא לפועל עסקה ענקית של אסיא עם לקוחותיה בטורקיה, בסכום דמיוני באותם הימים של מיליון דולר - שההברקה בה היתה בכך שהתמורה במט"ח טורקי, שערכו נשחק, הוחלפה באגוזים שיוצאו לארה"ב. הוא שיכנע את בנק דיסקונט לממן את העסקה וכל המעורבים רשמו רווחים. למעשה, הרווחים מאותו ברטר עלו על כלל הרווחים של אסיא מיצוא בשלוש השנים שלפני כן.

הורביץ הבין שבשוק קטן שפועלות בו חמש חברות תרופות פוטנציאל הגידול כמעט מוצה, ולכן עליו לפתח שוקי יצוא בעולם. הוא הציע רעיון שנשמע הזוי לבוסים שלו: לייצא תרופות דווקא למדינות אפריקה העניות ולא למדינות המערב. האסטרטגיה הזו והדרך המצחיקה שבה יושמה - הורביץ ועובדיו נסעו ברחבי ניגריה עם כלי רכב מסחריים מלאים בתרופות ומכרו אותן ישירות לנשים אפריקאיות - התגלתה כהברקה: כבר בשנים הראשונות הניבה הפעילות באפריקה רווחים של מאות אלפי לירות לאסיא, ובהמשך נהפכה ליחידה הרווחית ביותר שלה. לאחר מלחמת ששת הימים, עם זאת, היא הוחלפה בפעילות בארה"ב ובאירופה.

המנוע הבא לצמיחה, החליט הורביץ, הוא מיזוג עם אחת המתחרות. מאחר שידע שלא יצליח לשכנע את בעלי אסיא לרכוש חברה אחרת - הם התנגדו באופן עקרוני לעסקות ממונפות - שיכנע אותם להתמזג עם צרי. את שם המתחרה, אגב, הגה חיים נחמן ביאליק, שחילטר מדי פעם בתחום השיווק. תמורת המיתוג המוצלח הוא קיבל 5 לירות, סכום נאה ביותר באותם ימים, שבוודאי קנה לו פנאי לכתוב כמה שירים.

שוב הצליח הורביץ להנדס עסקה מושלמת, וכעת שלטה אסיא בחברה ששוויה הוכפל ועלות התפעול שלה קטנה דרמטית. בשנתה הראשונה הגיע הרווח הנקי של החברה הממוזגת למיליון לירות. לאחר שנים ספורות הגיעה עסקה נוספת, שכללה הפעם השתלטות עוינת על חברת התרופות הבורסאית טבע. המהלך העדין צלח, וכמה שנים לאחר מכן, ב-1976, מוזגה אסיא לתוך טבע והורביץ מונה למנכ"ל הקבוצה.

השיטות העסקיות והניהוליות של הורביץ היו מתקדמות מאוד בישראל של אז, אבל בתחושת המחויבות הציונית שלו לא היה שום דבר אמריקאי. אחרי שביסס את מסלולה של טבע במשך כמה שנים הוסיף הורביץ לסדר היום שלו פעילות ציבורית, ועמד בראש התאחדות התעשיינים מ-1981. בעמדה זו נקלע לעימות קולני וסוער עם שר האוצר דאז, יורם ארידור, כשטען שמדיניותו תוביל את ישראל לאסון כלכלי. הוא צדק, וב-1985 פעל נמרצות לקבלת תוכנית הייצוב - הן במגזר העסקי והן מול ההסתדרות.

"למזלנו הוא הנהיג את התעשיינים במשבר הגדול של 1984, השנה שבה האינפלציה הגיעה ל-400% ויותר והכלכלה בישראל היתה על פי תהום", אמר ל-TheMarker לאחר מותו דב לאוטמן, שהיה אז סגנו בהתאחדות. "אני זוכר את הורביץ כמדרבן ודוחף לעסקת החבילה במשק בתנאים שהיו קשים מאוד לתעשיינים, שנאלצו לתרום תרומה אדירה בצורת הקפאת מחירים, כשערך המטבע ירד ביותר מ-1% ליום. לולא מנהיגותו אין לי ספק שהתוכנית לא היתה נרקמת ויוצאת לפועל".

בשנים הבאות הספיק לסכל ניסיון להשתלטות עוינת של כור על טבע, למצוא שותף אסטרטגי בארה"ב, להנפיק מניות בנאסד"ק ולהגדיל מאוד את הפעילות בה. במקביל הסכים להתמנות ליו"ר בנק לאומי אחרי פרשת ויסות המניות, שהביאה להדחת היו"ר ארנסט יפת, אף שלא התלהב כלל מהעבודה כבנקאי.

הורביץ נכווה מהתפקיד ופרש כעבור שמונה חודשים, אז נדר להקדיש את עצמו שוב לטבע בלבד (החלטה שהתהפכה שוב לאחר שנתיים). חשיפת תנאי הפנסיה המופרכים של יפת, שלא נשמעו אז כמותם בישראל - "פנסיה הגדולה פי שלושה משכרו של נשיא ארה"ב", כפי שנכתב במאמר המערכת של "ידיעות אחרונות" - קוממה את דעת הקהל על הורביץ, שניסה דווקא למנוע את ההסכם הבעייתי ולצמצם את הפנסיה של יפת.

אחרי שחזר לטבע רכש את אביק, חברת התרופות האחרונה בישראל שנותרה עצמאית. מבחינתו לא היה מדובר במונופוליזם, אלא בחיזוק כוחה של התעשייה המקומית ובמקסום יכולותיה.

ואז הגיעה קופקסון, ששידרגה את מעמדה של טבע לאחת החברות החשובות בעולם. החוקרים מיכאל סלע, רות ארנון ודבורה טייטלבאום המנוחה ממכון ויצמן היו יכולים להציע את התגלית שלהם - חומר שהוכח כמרפא טרשת נפוצה - לכל חברת תרופות עולמית. אבל סלע, שהיה בקשרי ידידות עם הורביץ, האמין בצורך לפתח את התעשייה והמדע בישראל, והציע את הפיתוח דווקא לטבע. בטבע היססו: ההשקעה בתרופה אינובטיבית כבר בשלבים מוקדמים כל כך היתה חסרת תקדים עבור החברה, וגדולה מיכולתה הפיננסית. אבל ההחלטה התקבלה והשותף נמצא, וכעבור שנים ספורות נהפכה הקופקסון לעוגן הרווח של הקבוצה.

ב-2010 ייצרה התרופה לבדה מכירות של 3.3 מיליארד דולר מתוך מכירות של 16.1 מיליארד דולר - 20% מסך מכירות החברה - והיא אחראית למחצית מהרווח הנקי שלה. התלות הזו נהפכה גם לבעייתית: לקראת פקיעת הפטנט על הקופקסון ב-2014 בארה"ב וב-2015 באירופה, שתוביל לכניסת מתחרות גנריות ולירידת מחיר התרופה, מנסה טבע - בינתיים ללא הצלחה ניכרת - לפתח עוגנים נוספים.

הצד האחר של ישראל

האגדה של נער הזהב נקטעה באכזריות ב-1994, כשהפרקליטות החליטה להאשים אותו בעבירות מס. הוא ורבים אחרים ראו במשפט רדיפה אישית, שלא עוגנה בביסוס מספיק ונועדה רק לקדם את שמם של התובעים. כך פגש הורביץ צד אחר של ישראל, שהניצחון בו לא היה קל עבורו כמו בעולם העסקים. "זו הפעם הראשונה בחיי שאני מסתכל על העולם מהצד הלא נכון", אמר במסיבת עיתונאים לאחר שזוכה מהרשעתו בהעלמת מס בהיקף של 12 מיליון שקל.

ההרשעה בבית המשפט המחוזי התהפכה בעליון, ששופטיו שמו ללעג את ההכרעה הקודמת. "אני, עם סוללת עורכי דין בין הטובים במדינה, הצלחתי להתמודד מול השלטונות. מה יעשה אזרח פשוט שאין לו האמצעים הדרושים?", שאל.

התמיכה הציבורית בהורביץ נותרה רחבה לאורך כל הדרך, ובעיקר לאחר שזוכה. שנה וחצי אחר כך אף קיבל את פרס ישראל. "אני לא רוצה להצטנע ולהגיד שהוא ניתן לי בטעות", אמר אז על הפרס, "על אף שבדרך כלל מקבל אותו אדם, הוא מגיע לקבוצה. טבע היא קבוצה נהדרת".

אבל השאלה של הורביץ - מה יעשה אזרח פשוט שאין לו אמצעים - ממשיכה להדהד, בעיקר על רקע היממה האחרונה בחייו של הורביץ, שנפטר בנובמבר. הורביץ הירבה לבקר בשנים האחרונות את מדיניות הממשלה, והתריע כנגד היעדר האסטרטגיה לטווח ארוך, ההשקעה המועטה במחקר ופיתוח, הפערים החברתיים הגדלים והביורוקרטיה המתישה. כשאושפז ראה את כל אלה, שוב, מהצד הלא הנכון.

"בשעות ערותך האחרונות ראית את פניה המכוערות של המדינה, כשחיכית שעות לרופאים ועמדת מול אחות אטומה שלא התייחסה אליך", ספדה לו בתו, ורד לב הורביץ, והתייחסה לטיפול הרפואי שקיבל בשיבא.

כל מי שחיכה בשנים האחרונות בחדר מיון יזדהה עם הדברים, אבל איזה איש עסקים אחר בסדר הגודל של הורביץ ילך כיום לבית חולים ציבורי כאחד האדם? אצל הורביץ, כמו בימי תל קציר, זו לא היתה שאלה.

"אלי הורביץ - ביוגרפיה" (יוסי גולדשטיין, הוצאת שוקן, 2012)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#