קריסת הקונספציה: המשבר עירער את הנחות היסוד של הכלכלה

קפיטליזם דורסני? הגיע הזמן להיפרד ■ צמיחה שנתית? תשכחו מזה ■ ציבור אדיש? הם ערים לגמרי ■ המשבר העולמי הפך עולמות והנחות יסוד כלכליות נזרקו לפח ■ הנה כמה מהמושגים, ההנחות והתיאוריות שחלפו או יחלפו בקרוב מן העולם

אשר שכטר
אשר שכטר

בספרו "המבנה של מהפכות מדעיות" מ-1962 טבע תומאס קון את המונח "שינוי פרדיגמה". את המונח הוא הגדיר באופן הזה: קיימת פרדיגמה שלטת, "המדע הנורמלי", כלומר שורת התפישות, ההנחות, הדעות הרווחות והשיטות המדעיות השולטות בקהילה המדעית בתקופה מסוימת. המדענים עובדים בתוך תחומי המדע הנורמלי הזה, והכל פועל כשורה - עד שמשהו חריג קורה, או עד שמישהו מציע תיאוריה טובה יותר, שמפריכה את התיאוריות המקובלות. בתקופתו של קופרניקוס, למשל, האמונה הרווחת היתה שכדור הארץ נמצא במרכז היקום, מאחר שלפי התפישה הנוצרית הוא עומד במרכז היצירה האלוהית. המהפכה הקופרניקאית, שגרסה כי במקום שהשמש תקיף אותו כדור הארץ הוא שמקיף את השמש, היתה שינוי פרדיגמה מוחלט.

בשנים האחרונות, מאז 2007 עד היום, נמצא העולם בעיצומו של שינוי פרדיגמה. המשבר הפיננסי העולמי, שהסלים עם קריסתו של בנק ההשקעות ליהמן ברדרס ומאז מאיים להוביל לקריסה מוחלטת וקטלנית של כלכלת העולם, יצר מהפכה כמעט מוחלטת באמיתות שעד כה נחשבו לבלתי מעורערות, נכונות מעל לכל ספק, כמעט כמו כוח הכבידה או צורתו העגולה של כדור הארץ. הפרדיגמה שמשתנה, עם זאת, לא נוגעת למדע הפיסיקה - אלא למדע הכלכלה ולהנחות היסוד שבמשך שנים בנינו את עולמנו על פיהן.

ב-2009 פירסם הכלכלן חתן פרס נובל פול קרוגמן מאמר ארוך, מקיף ומעורר מחלוקת ב"ניו יורק טיימס", שבו בחן כיצד הפרופסורים לכלכלה ולמינהל עסקים היו שבויים עד כדי כך ב"מדע הנורמלי", בהנחות שלפיהן השוק תמיד צודק, היד הנעלמה תמיד יציבה ותקופות שפל הן נחלת ההיסטוריה, עד שלא ראו את המציאות משתנה לנגד עיניהם ולא היו יכולים לחזות כיצד יוביל "תור הזהב של מדע הכלכלה", כפי שכונו השנים שלפני המשבר, לשפל הכלכלי הארוך והחמור מאז שנות ה-30.

האמונה שלפיה הקפיטליזם הוא מערכת מושלמת, שמאז "עושר האומות" של אדם סמית' נהפכה לתורה כלכלית עם דוגמה נוקשה, הלכה והתעצמה עד שהגיעה לנקודת הזנית שלה: השיטה הניאו-ליברלית הקיצונית של 30 השנים האחרונות, שצימצמה באופן דרסטי את מעורבות הממשלה בכלכלה מתוך אמונה כי מתן חופש פעולה לשוק יניב רק תוצאות חיוביות בטווח הארוך.

מאז שפירסם קרוגמן את המאמר שלו, האדמה שרעדה ב-2008 רעדה עוד פעמים רבות, ורעידות המשנה לא היו קלות יותר. כדי להציל את עצמן ממלתעות המשבר הפיננסי, חילצו ממשלות המערב את הבנקים והזרימו למערכת הבנקאית טריליוני דולרים. הן עשו כל מה שהפרדיגמה הקיימת אמרה להן לעשות: הן הצילו את הבנקים, הזרימו הון עתק לכלכלה והחזיקו אצבעות. ובכל זאת, בניגוד לתקופות מיתון קודמות, הצמיחה לא הגיעה. ההתאוששות מיאנה לבוא. עלות החילוצים, יחד עם המשבר הכלכלי, הובילה אותן לחובות ענק שבינתיים הפילו את יוון, אירלנד ופורטוגל וכעת מאיימות לגרור את כל אירופה אתן, בדרך לפרס הגדול והלווה הגדולה בעולם: ארה"ב, שאיבדה את דירוג האשראי המושלם שלה בראשונה בתולדותיה ב-2011.

צילום: דרימסטיים

במקביל, המשבר המתמשך, האבטלה הגבוהה שמסרבת לרדת והחזרה של המגזר הבנקאי למצב של "עסקים כרגיל" הובילו לתסיסה חברתית חסרת תקדים שהוציאה לרחובות מאות אלפי בני אדם ברחבי העולם בדרישה לשיטה כלכלית חדשה, שפויה יותר, שתאפשר להם להתקיים.

כעת, בראשונה מזה שנים רבות, הכלכלנים, קובעי המדיניות, הבנקאים והבנקים המרכזיים אובדי עצות ויכולים להסכים רק על שני דברים: 2012 תהיה שנה גרועה, ואחריה משהו יהיה חייב להשתנות.

המשבר הנוכחי אינו משבר ככל המשברים: זהו משבר מדעי, זהו משבר ערכי - אבל יותר מכל זהו משבר אמונה. המערכת הכלכלית העולמית קרובה יותר מאי פעם למצב הקטסטרופלי שבו היתה בשפל הגדול, והאלוהים הגדול, הקפיטליזם כפי שהכרנו אותו, עובר משבר של פעם בדור. שינוי מהותי של השיטה הכלכלית כבר אינו נחלתם הבלעדית של מפגיני רחוב ואקטיביסטים רדיקלים, הוא המציאות: בכל החלטה שהם מקבלים כיום חותרים קובעי המדיניות תחת ההנחות שעליהן נבנה מדע הכלכלה עד המשבר הנוכחי.

"הקפיטליזם לא ישוב להיות מה שהיה לפני המשבר הזה", אמר כבר במארס 2009 שר האוצר האמריקאי, טימותי גייתנר. נוכח שינוי הפרדיגמה, אספנו עבורכם כמה מהמושגים, ההנחות והתיאוריות שחלפו או בקרוב יחלפו מן העולם.

היד הנעלמה

לויד בלנקפייןצילום: בלומברג

הנחות היסוד: "השוק תמיד צודק", "רגולציה זה רע", "השוק יכול לתקן את עצמו"

במשך כ-300 שנה הפך אותנו הקפיטליזם לעשירים יותר, בריאים יותר, חופשיים יותר ומשכילים יותר. הוא הוציא אותנו מעוני, את חלקנו גם מעבדות, שיחרר אותנו מצורכי הקיום המיידיים שלנו ואיפשר לנו להתעסק בדברים החשובים באמת: מימוש עצמי ואנגרי בירדס. עד שהיד הנעלמה, שעליה סמכנו, הפילה אותנו על הראש. עם זאת, גם הקפיטליזם אינו עומד להיעלם מן העולם, פשוט משום שעדיין לא נמצאה שיטה טובה יותר שתחליף את כלכלת השוק.

ובכל זאת, הקפיטליזם כפי שהכרנו אותו ב-30 השנים האחרונות - נטול רסן, נטול רגולציה וחופשי לעשות כרצונו - ישתנה מן הקצה אל הקצה. ראשית, רגולציה. בעידן שאחרי המשבר ואחרי הצנע, הממשלה תיקח חלק גדול הרבה יותר בכלכלה. לאחר 30 שנה שבהן שמענו שהשוק תמיד יודע ותמיד צודק, הוכח בשנים האחרונות שגם אם השוק יודע הוא לא בהכרח מספר - ושגם כשהוא יודע, הוא לא בהכרח צודק.

כבר ב-2008 הודה יו"ר הבנק הפדרלי לשעבר אלן גרינספאן, הסנדק של היד הנעלמה, הכהן הגדול של המאמינים בשוק החופשי שמסוגל לתקן את עצמו ללא התערבות של רגולטורים והאיש שהכין במו ידיו את קריסתו של שוק הדיור בארה"ב שהובילה למשבר הנוכחי, כי עשה "טעות מרה" כשהניח שהבנקים מסוגלים לפקח על עצמם על בסיס וולונטרי. "גילינו שרגולציה וולונטרית לא עובדת", אמר גרינספאן. "במשך 40 שנה פעלתי לפי ההנחה שהאידיאולוגיה הזאת עובדת מצוין".

הקפיטליזם שעמו נצטרך לחיות בעתיד יהיה מפוקח יותר, מרוסן יותר וצנוע יותר. הכלכלן והעיתונאי הבריטי אנטולי קלצקי, עורך בכיר ב"טיימס" הלונדוני, מכנה אותו "קפיטליזם 4.0". מדוע קפיטליזם 4.0? כי השיטה הכלכלית שלנו כיום היא למעשה הגרסה השלישית של הקפיטליזם, שבכל פעם מתעקש לקום לתחייה מחדש.

קפיטליזם 1.0 היה הקפיטליזם הקלאסי, ששלט בזירה הכלכלית מ-1776 עד תחילת השפל הגדול, זה של אדם סמית' וה-Laissez Faire. השפל הגדול הביא עמו את הקפיטליזם 2.0, ה"ניו דיל" הקיינסיאני, קפיטליזם חברתי שהעניק לממשלה סמכויות נרחבות בניהול הכלכלה והתעשייה ויצר את רוב רשתות הביטחון הסוציאליות והרגולטוריות שאותן אנחנו מכירים ואוהבים כיום. זהו הקפיטליזם שאליו ההורים שלנו מתגעגעים כשהם מספרים על הימים הטובים ההם, כשהפנסיה היתה מכובדת.

בשנות ה-70 התפרק הקפיטליזם 2.0 בגל ההיפר-אינפלציה שסחפה את העולם, והקפיטליזם 3.0 נולד להורים הגאים רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר. לרך הנולד היתה אידיאולוגיית שוק חופשי קיצונית, הוא אהב לשחק בדה-רגולציה ודגל בהקטנת המעורבות של אבא ואמא, כלומר הממשלה, בכלכלה. את קריסתו של הילד הזה, שבינתיים התבגר, אנחנו רואים כיום.

אז מהו הקפיטליזם של העתיד? באופן לא מפתיע הוא דומה יותר לקפיטליזם 2.0 מאשר לגרסאות הקודמות. לפי קלצקי, קפיטליזם 4.0 ידגול בריסון תקציבי, אך עדיין יעדיף תמריצים על פני צנע. הוא יאמין בשווקים חופשיים, אך לא בלתי מפוקחים. הוא יתבסס על שני עקרונות, שהראשון שבהם הוא פרגמטיות והשני הוא יושר אתי. בניגוד לגירסאות הקודמות של הקפיטליזם, שנעו מקיצוניות אחת לשנייה, הקפיטליזם החדש יהיה מבוסס על איזון: בין עסקים לחברה, בין מעסיקים לעובדים ובין שווקים למדינה.

אם הגרסה הנוכחית של הקפיטליזם לא תחריב את העולם לפני כן, השיטה הכלכלית העתידית, אמר ב-2011 הכלכלן חתן פרס הנובל ג'וזף שטיגליץ, תיצור "מערכת פיננסית שתעשה כל מה שאנשים זקוקים לו ממערכת פיננסית. היא תייצר משרות בעלות משמעות ועבודה הגונה, תצמצם את הפער בין אלה שיש להם לאלה שאין להם וחשוב מכל, תוביל לייסוד חברה שבה היחיד יוכל למלא את שאיפותיו ולממש את הפוטנציאל שלו, שבה יחיו אזרחים תחת אידיאלים משותפים בקהילה שמכבדת את כדור הארץ". מי שמעדיף את השיטה הכלכלית הנוכחית על פני התמונה היפה הזאת - מוזמן להרים את היד.

צמיחה מתמדת

אלן גרינספאןצילום: רויטרס

הנחת היסוד: "התוצר הכלכלי חייב לצמוח מדי שנה"

הו, הצמיחה. עמוד התווך של הכלכלה המודרנית: המרכיב שאי אפשר להכין בלעדיו קוקטייל של יזמות חופשית ותשואה על החיסכון. הצמיחה שאנחנו חיים למענה, עמלים כדי לתחזק אותה, עובדים יותר שעות וקונים יותר דברים כדי להגביר אותה, המלה שכאשר היא יוצאת מפיותיהם של בנקאים מרכזיים וראשי ממשלות - במיוחד כשהם מבשרים על סוף מיתון - נשמעת כמו המלה המתוקה בעולם. כן, הצמיחה הזאת. תשכחו ממנה. היא לא תשוב יותר. די. פיניטו. נגמר.

כך טוען מספר הולך וגדל של כלכלנים, בהם העיתונאי והסופר האמריקאי ריצ'רד היינברג, הכלכלן הרמן דיילי וטים ג'קסון, מומחה בריטי למדיניות בת קיימא, הנציב הכלכלי של ועדת הקיימות של ממשלת בריטניה ופרופסור באוניברסיטת סאריי, שבספרו "שגשוג ללא צמיחה" ("Prosperity Without Growth") טוען כי אפשר ואף הכרחי להגיע לשגשוג גם ללא צמיחה אינסופית בתל"ג.

בואו נהיה כנים: כמה זמן באמת חשבנו שזה יכול להימשך, עניין הצמיחה הזה? בסך הכל מדובר בתופעה חדשה יחסית, במונחים היסטוריים, שהתאפשרה בשל הזמינות של אנרגיה זולה. גם אדם סמית', אבי השוק החופשי, חזה את סוף הצמיחה בספרו "עושר האומות", כשאמר כי לאחר 200 שנים של צמיחה המשאבים הטבעיים יידלדלו, האוכלוסייה תגדל במידה שתוביל לירידה בשכר והכלכלה תיהפך ללא יעילה.

בעשרות השנים האחרונות פשוט התמכרנו לרעיון שלפיו אפשר לרשום צמיחה מואצת מדי שנה לנצח, אבל לכל מסיבה יש אפטר פארטי, וכדור הארץ הוא בסך הכל כוכב לא גדול עם משאבים מוגבלים. יותר ויותר כלכלנים מודים כיום כי אחת מהנחות היסוד שמהן נצטרך להיפרד לשלום היא ההנחה שהכלכלה יכולה פשוט להמשיך לצמוח מדי שנה, עד אינסוף. ייתכן שכלכלת העתיד תצטרך לעבור מ"צמיחה לא כלכלית, שמשקפת לא עלייה באיכות חיים אלא ירידה באיכות החיים, משום שהמחיר שלה גבוה יותר מכפי שהיא שווה" - כפי שכינה אותה דיילי בראיון למגזין TheMarker בינואר - לכלכלה בת קיימא, שלדבריו "תחיה על דיאטה קבועה".

המעבר לא יהיה קל, וילווה בעוד הזרמות כספים, בעוד ניסיונות להחיות את החולה המת באמצעות שוקים חשמליים ובעוד משברי מטבע, משברים פיננסיים ומשברי חובות. אבל בסופו של דבר - טוענים הכלכלנים הסביבתיים - נסיים עם כלכלה נטולת צמיחה, אך עשירה בהון אנושי. היא תהיה גם פחות זוהרת: לפי דיילי, כלכלת העתיד תתבסס פחות על צמיחה ויותר על חלוקה מחדש של העושר כדי להקטין את הפערים החברתיים.

מרוץ הצריכה האינסופי שבו אנחנו נתונים כיום ייגמר, משום שרוב המוצרים שאנחנו חושקים בהם מיוצרים באופן שאינו בר קיימא, בתנאי עבדות, על בסיס משאבים שנהפכים לנדירים וליקרים יותר מרגע לרגע. אז אייפונים אולי לא יהיו לנו, או לפחות לא אייפון חדש בכל שנה, אבל מצד שני נוכל ליהנות יותר מהמשפחה והקהילה שלנו. כלכלה ללא צמיחה, אומר ג'קסון, תתאפיין בפחות שעות עבודה ובקהילות שעושות יותר עבור עצמן, במקום לרכוש שירותים תמורת כסף.

מרכזיות המגזר הפיננסי

הנחת היסוד: "הכל מותר"

עכברים, כידוע, יודעים מתי לעזוב ספינה שוקעת, ובני אדם לא שונים בהרבה. לפני חודש הדהים גרג סמית', לשעבר בכיר בגולדמן סאקס, את עולם הכלכלה והתקשורת כשהחליט להודיע למעסיקו מזה 12 שנה על התפטרותו במכתב פומבי שפירסם ב"ניו יורק טיימס", ובו תקף את "התרבות הרעילה" וההרסנית של בנק ההשקעות המצליח בהיסטוריה, שלדבריו הפקיר את האינטרסים של לקוחותיו כדי לעשות רווח מהיר על חשבונם. אם חיפשתם סימן לקץ עידן החמדנות הבלתי מרוסנת שפשתה בוול סטריט בשנים האחרונות בחסות גולדמן סאקס - המכתב של סמית' עונה על הדרישות.

אל דאגה, הבנקים והבנקאים לא ייעלמו מחיינו, אבל תפקידם ישתנה ובעיקר יצטמצם משמעותית. בשנים האחרונות, לאחר שהגענו לקצה גבול היכולת של הצמיחה הפיסית - גידול בייצור - התבססה הצמיחה הכלכלית על תעשיית הפיננסים. התוצאות היו ברורות: הבנקים ובנקי ההשקעות גדלו למפלצות עצומות החולשות על 30% מהרווחים התאגידיים בארה"ב, כל ילד רצה להיות ברוקר במקום אסטרונאוט והבונוסים זרמו כמו מים בטעם של שמפניה צרפתית. הכלכלה צמחה, עד שהיא הפסיקה לצמוח. ואז התברר שאולי חלקו של המגזר הפיננסי בתוצר הכלכלי מעט מופרז.

בעולם שעדיין מלקק את הפצעים שלו גרמה התרופפות הרגולציה על המגזר הפיננסי, שבו כל בנקאי השקעות זוכה מיד עם יומו הראשון בעבודה לתדמית של טרוריסט או שטן, שבו מיליוני בני אדם יוצאים לרחובות ודורשים הידוק של הרגולציה על המוסדות הפיננסיים, רק אידיוט יכול לחשוב שהחגיגה פשוט יכולה להימשך כפי שהתנהלה לפני 2008. חלקם של הבנקאות והבנקאים בחיינו הכלכליים יצטמצם משמעותית בשנים הקרובות, הודות לרגולציה מוגברת, לחץ ציבורי ומחנק אשראי שילך ויחמיר ככל שהממשלות יסגרו את ברז המזומנים ויתנו למוסדות הפיננסיים לנסות לקום על רגליהם בכוחות עצמם.

בינתיים ראוי שהבנקאים יואילו בטובם להקדים להכות על חטא ולשנות את תדמיתם, לפני שהציבור יכריח אותם לעשות זאת. לפי סקר שערכו במשותף חברות המחקר אקו ריסרץ' ומקובסקי, המאבק הגדול ביותר של חברות הפיננסים בשנה הקרובה לא יהיה המשבר הפיננסי או משבר החובות בגוש היורו, אלא דווקא ההתמודדות עם הדימי הציבורי השלילי שלהן. במקביל דיווחה סוכנות הידיעות רויטרס כי בגולדמן סאקס שוקלים להקריב את המנכ"ל לויד בלנקפיין כדי להציל את תדמיתו של הבנק. מה זה אומר? שאפילו בוול סטריט מבינים שעידן החמדנות הלא מפוקחת נגמר. הציבור, שבמשך שנים העדיף להעלים עין, עוקב אחריהם עכשיו בשתי עיניים פקוחות לרווחה.

אדישות ציבורית

הנחת היסוד: "נאכיל אותם בשקרים והם לא ישימו לב", "הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם"

מה לא אמרו על הציבור? אמרו שהוא אדיש, אמרו שהוא שטחי. אמרו שהוא רוצה רק לחם ושעשועים. אמרו שהוא לא מבין בכלכלה. אמרו שהוא לא רוצה להבין בכלכלה. אמרו שהוא רוצה לעשות כסף. אמרו שהוא מעריץ אנשים שעושים כסף, שהוא רוצה לקרוא על אנשים שעושים כסף, שהוא רוצה לקנות ספרים על אנשים שעשו כסף כדי לדעת איך הם עשו את הכסף.

כשהכלכלה במשבר אבל התאגידים רושמים רווחי שיא, כשמספר המפוטרים גדל מפני שהעסקים הקטנים והבינוניים נאנקים מחוסר אשראי, אבל הבנקים מחלקים בונוסים לעובדים מצטיינים, כשמעמד הביניים הולך ונעלם, השכר הריאלי נשחק ויוקר המחיה מזנק לשיא, קשה לציבור לעשות את מה שהוא הכי אוהב לעשות - להיות אדיש. אבל ב-2011 הציבור - ולא משנה אם מדובר בציבור האמריקאי, הישראלי או הספרדי - יצא לרחובות בהמוניו, הוביל חרמות, חתם על עצומות, אפילו עשה "לייקים" בפייסבוק כדי לדרוש חלוקה צודקת יותר של העושר. זה לא שהציבור כבר לא אוהב לחם ושעשועים: הלחם והשעשועים נהפכו יקרים מדי מכדי לעשות את שניהם ביחד.

רבות עוד דובר ועוד ידובר על ההתעוררות האזרחית הגדולה שהחלה ב-2011 ותימשך כנראה ב-2012 וב-2013. אין לדעת לאן היא תוביל, אבל דבר אחד בטוח: האדישות והבורות הכלכלית, שעליהן התבסס חלק גדול מההתנהלות שהובילה למשבר הנוכחי, הן נחלת העבר. אזרחי העולם יודעים כיום מהו סאבפריים, לאיזה נזק יכולים לגרום נגזרים, מה פירושה של ריבית נמוכה, כמה מרוויח המנכ"ל שפיטר אותם, למה לקיצוצי מסים יכול להיות מחיר כבד בעתיד ומה באמת עושים בנקאי השקעות לפרנסתם. הרשתות החברתיות העניקו לציבור את כל הכלים האפשריים לשתף את המידע הזה, להתארגן ולתקן את מה שנתפש כעוול. האם זה יקרה? מי יודע. אבל אין ספק שאף בנקאי, פוליטיקאי או לוביסט לא יוכל יותר להתנהל מתוך הנחה כי הציבור אדיש.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ