הקרב על הגזרה: הפלסטינים רוצים להרוויח ממשאבי הטבע ביהודה ושומרון - Markerweek - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הקרב על הגזרה: הפלסטינים רוצים להרוויח ממשאבי הטבע ביהודה ושומרון

מי הבעלים של ים המלח? למי שייכת השליטה באקוויפר ההר? אם תשאלו את הפלסטינים, משאבי הטבע בשטחים שלהם ולכן שייכים להם ■ מבחינת הישראלים, זה הרבה יותר מורכב

35תגובות

מוסא (שם בדוי), איש עסקים פלסטינאי שפתח לפני שנה מחצבה ליד מודיעין, מעבר לתחומי הקו הירוק, מיואש. הוא ביקש לנצל את המיקום שלה ולהוביל חצץ גם למודיעין ולמרכז ישראל וגם לאתרי בנייה פלסטיניים באזור רמאללה, הצליח ליצור קשר עם קבלנים ישראלים וכבר סגר עסקות למכירת חצץ, אך במחסום נעלין הסמוך הורו אנשי המינהל האזרחי למשאיות שלו לשוב על עקבותיהן. זאת, לדבריו, בזמן שמחצבת נטוף שמעבר לכביש, בבעלותה של חברת שפיר הנדסה, מובילה ללא הפרעה חצץ לתחומי ישראל.

פקידי המינהל האזרחי דרשו ממוסא להוסיף כ-70 ק"מ למסלול של הובלת החצץ. הם הסבירו לו שהמשאיות יכולות להגיע למודיעין רק דרך מחסום עופרה, שם יפרקו את התכולה למשאיות ישראליות שיגיעו למודיעין דרך שטחי הקו הירוק. להערכת מוסא, נסיעה זו היתה מייקרת את החצץ לפחות פי שניים. "זה מתסכל מאוד", הוא אומר. "מודיעין כל כך קרובה לפה, אבל בגלל הוראות הצבא לא משתלם לי להעביר לשם חצץ". במינהל האזרחי אומרים בתגובה: "מעבר נעלין אינו מתאים להעברת סחורות בשל יכולות הבידוק הביטחוניות שלו".

הסיפור של מוסא הוא דוגמה לתחושת התסכול של תושבי השטחים, שרואים איך חברות ישראליות מצליחות לשגשג בזכות משאבי הטבע שלטענתם שייכים להם - שעה שהם נאלצים להתמודד עם עוד ועוד תביעות ודרישות של המינהל האזרחי.

על פי נתוני המדינה, 94% מתוצרת המחצבות מגיעים לאתרי בנייה בישראל, והן מספקות רבע מהחצץ הדרוש לענף. לפי נתונים אלה, ענף הבנייה נסמך על החצץ שמייצרות המחצבות ל-35 השנים הבאות. אילולא פעילותן, מחירי הדירות היו עלולים להיות גבוהים יותר מאלה שבגינם דפני ליף וחבריה הקימו אוהלים ברוטשילד.

"חצץ לסוגיו נמכר במחיר 25-30 שקל לטונה", מסביר שמעון גילר, גיאולוג ישראלי המכיר מקרוב את תעשיית המחצבות בגדה המערבית. "עלות ההובלה היא חלק גדול מהעלות לצרכן. ככל שההובלה מתארכת, מחיר החצץ מוכפל ואף יותר.

אלכס ליבק

"לדוגמה, החצץ באזור אילת עולה כ-60 שקל לטונה. מלבד יהודה ושומרון, רוב אתרי החציבה האיכותיים נמצאים בגליל או בצפון הנגב. ההובלה מייקרת את החצץ ב-30 אגורות לטונה לק"מ נסיעה, ולכן הובלה מאזורים אלה תעלה את מחיר החצץ ביותר מ-100% - וברור שיש לכך השלכות על מחירי הדיור".

פעילותן של המחצבות הישראליות בשטחים שנויה במחלוקת. לפני שנתיים הגישה עמותת יש דין, הפועלת למען שמירת זכויות האדם בשטחים, עתירה בדרישה להפסקת פעילות המחצבות האלה. לטענתה, המחצבות פועלות בניגוד לחוק הבינלאומי, הקובע שלכוח המחזיק בשטח כבוש אסור לנצל את אוצרות הטבע לטובתו. מדובר בסעיף באמנת ז'נווה שנועד למנוע תמריץ כלכלי ליציאה למלחמה.

"כשהתחלנו את הטיפול בעניין הבחנו שיש ניצול של הגדה המערבית לצרכים כלכליים, אך הוא לא זוכה לתשומת לב ציבורית", אומר עו"ד שלומי זכריה ממשרדו של עו"ד מיכאל ספרד, המייצג את העמותה. "בעתירה הצגנו את הדוגמה של עירק. כשהאמריקאים כבשו אותה ב-2003 הם ניהלו את השאיבה של בארות הנפט, אבל הקימו קרן מרכזית להכנסות מתוצרי הנפט שיותר מ-90% מהכנסותיה יועדו לרווחת תושבי עירק. לעומת זאת, המחצבות הישראליות בגדה מניבות הכנסה של 900 מיליון שקל בשנה, אך רק 25 מיליון שקל מועברים כתמלוגים למינהל האזרחי האחראי לבניית תשתיות עבור פלסטינאים. עד שהגשנו את העתירה, הועברו כספי התמלוגים לקופת המדינה ולא לקופה ייעודית נפרדת, כך שאי אפשר לדעת למה הכסף הזה שימש".

לפני כמה שבועות דחה בג"ץ את העתירה, בהחלטה שנתפשת על ידי משפטנים כמרחיקת לכת - בשל האפשרות שהפסיקה תכשיר גם מקרים אחרים של ניצול משאבי טבע בשטחים פלסטיניים על ידי ישראל. הרכב בג"ץ, בראשותה של הנשיאה היוצאת דורית ביניש, נימק את החלטתו, בין היתר, בכך שהחציבה הישראלית לא מכלה את האבן בקצב מהיר, וגם בכך שפלסטינאים מועסקים במחצבות. כמו כן הוא קבע שיש להתייחס למציאות של "כיבוש מתמשך", לעומת מצב כיבוש זמני שאליו התייחסה אמנת ז'נווה. לאחר הפסיקה עתרה יש דין לבג"ץ בבקשה לדיון נוסף, וצירפה לבקשה חוות דעת של שבעה משפטנים מומחים הטוענים שהפסיקה עומדת בניגוד לחוק הבינלאומי.

40 שנה מחוץ לעין הציבורית

יובל תבול

המחצבות הישראליות בשטחים פעילות יותר מ-40 שנה, אבל הן נותרו הרחק מהעין הציבורית. המחצבות מופעלות על ידי כמה חברות קטנות, לצד חברות גדולות ומוכרות כמו שפיר הנדסה, מחצבות כפר גלעדי וחברת הנסון. המחצבות הישראליות מקבלות רישוי מהמינהל האזרחי להפעלתן ללא מכרז, מכיוון שהחוק הישראלי - במקרה זה חוק חובת מכרזים - לא חל בשטחי הגדה המערבית. כתוצאה מכך, התעוררו בעבר בעיות של מינהל תקין.

כך לדוגמה, ב-2008 פוטר מתפקידו מנהל תחום בכיר ביחידת הפיקוח של המינהל האזרחי ביהודה ושומרון, לאחר שנציבות שירות המדינה מצאה שבמקביל לעבודתו הוא היה פעיל בהקמת חברה שהקימה מחצבה פרטית בהתנחלות כוכב השחר, שבה היו לאשתו מניות. תושבי כוכב השחר, כמו גם תושבי ההתנחלות בית חגי, מתפרנסים מהמחצבות הסמוכות ליישוביהם.

לטענת הפלסטינאים, הימשכות הכיבוש והגבלות התנועה הכרוכות בו נותנות יתרון למחצבות ישראליות הפועלות בשטחים, על פני מחצבות פלסטיניות. בענף המחצבות הישראלי רואים את הדברים אחרת. "זה לא שבמשך שנים מחצבות ישראליות התעשרו מחציבה בשטחים", אומר מקורב לחברת שפיר. "היו שנים שבהן השוק דעך והמחצבה היתה שוממת. עד לשנים האחרונות המחצבה של נטוף פעלה בחצי תפוקה". לדבריו, המחצבה סבלה גם מהמצב הפוליטי: "בזמן האינתיפאדה השנייה ירו על עובדי המחצבה, וההגעה אליה היתה בשיירות מאובטחות. היו ימים רבים של עוצר ובלגן. בשנים האחרונות יש שקט, ובעקבות העלייה במחירי חומר הגלם המחירים עלו - אבל אין לדעת איך ייראה השוק בעתיד".

לדברי מאיר בר-אל, ראש איגוד המחצבות בהתאחדות התעשיינים, יש סיכוי קלוש שבג"ץ ישנה את עמדתו, וגם אין סיבה שיעשה כך. "זו עתירה פוליטית. ענף המחצבות הישראליות בשטחים טוב לפלסטינאים. הם עובדים שם בתנאים טובים, וקבלנים שלהם מקבלים מאתנו חומרי גלם באיכות גבוהה. כולם נהנים מכך".

סיפורן של המחצבות הישראליות מאיר זווית אחרת בפן הכלכלי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. "אם פסק הדין יישאר על כנו זו תהיה עליית מדרגה מוחלטת בניצול המשאבים הכלכליים של ישראל בשטחים", טוען פרופ' יונתן יובל, מומחה למשפט בינלאומי-מסחרי מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. "עד היום, ישראל ניצלה באופן אינטנסיבי בעיקר את משאב הקרקע. מכאן והלאה היא תוכל לנצל משאבים אחרים - גם כאלה שאולי עדיין לא התגלו".

כל זה מתרחש על רקע מצב של "כיבוש מתמשך" הנובע מהקיפאון המדיני. כך נותר על כנו המצב ששרר בגדה המערבית בסוף שנות ה-90 - שליטה פלסטינית בשטחי A (שבהם לפלסטינאים יש ריבונות מלאה, גם בענייני ביטחון) ובשטחי B (שבהם לפלסטינאים יש ריבונות רק בעניינים אזרחיים), שבהם מרוכזת רוב האוכלוסיה הפלסטינאית, מול שליטה ישראלית, באמצעות המינהל האזרחי, ב-62% מהגדה המערבית המכונים שטח C. תשע המחצבות הישראליות בשטחים פועלות בשטח C.

ראש בראש עם המינהל

לפלסטינאים, שענף המחצבות מהווה כ-10% מהתמ"ג שלהם, יש מחצבות רבות בשטחי A ו-B, בעיקר באזור בית לחם וחברון. מבחינתם, הם מאבדים נתח שוק חשוב ביותר כשמחצבות ישראליות בשטח C מספקות את חומרי הגלם לישראל, במקום מחצבות פלסטיניות.

מלבד זאת, בשטחי C יש עוד משאבים שישראל מנצלת לטובתה, או שהיא מונעת מהפלסטינאים פיתוח כלכלי של משאבי טבע אחרים. משאב הטבע השנוי ביותר במחלוקת הוא המים, שמעצם חיוניותם נחשבים למשאב אסטרטגי. הפלסטינאים רואים גם בים המלח ובמרבץ הגז הטבעי בעזה משאבים שפיתוחם הכלכלי נמנע בשל התנגדות ישראל. מלבד זאת, עצם השליטה בקרקע מונעת פיתוח כלכלי בתחומים נוספים, פרט לנדל"ן.

כך לדוגמה, כדי לפתח מקורות של אנרגיה מתחדשת יש צורך בקרקע שעליה אפשר להתקין פאנלים סולאריים. פרויקטים של מכירת אנרגיה סולארית לרשת החשמל תפסו תאוצה בישראל בשנים האחרונות, אך בגדה המערבית הדברים הרבה יותר מסובכים, הן בגלל המחלוקת על השימוש בקרקע והן בגלל התלות של הפלסטינאים ברשת החשמל הישראלית. בעוד רשות החשמל איפשרה מכירת אנרגיה סולארית גם מהתנחלויות, לפלסטינאים אין אפשרות כזו, ופרויקטים של אנרגיה סולארית בגדה המערבית מתמקדים רק באספקת חשמל למקומות שאינם מחוברים כלל לרשת החשמל.

ואולם גם פרויקטים אלה נתקלים בבעיות. באחרונה מבקש המינהל האזרחי להרוס מתקן קטן של פאנלים סולאריים בדרום הר חברון שהקימו פעילי עמותת קומט-מי, שמימנה ממשלת גרמניה, בטענה שהותקנו ללא אישור. דני דנאן, בעל חברת פרנדלי אנרג'י להתקנת פאנלים סולאריים, מנסה בשנה האחרונה ליזום פרויקט אנרגיה סולארית בכפרים פלסטיניים בדרום הגדה המערבית, יחד עם שותף פלסטיני. לדבריו, הוא בחר בכוונה להתמקד בהתקנה על גגות ולא על קרקע. "להתקין על הקרקע זה ללכת ראש בראש עם המינהל האזרחי, לכן אני נמנע מראש ממיזמים כאלה. בשל המכשול הקרקעי, לפלסטינאים הרבה יותר מסובך לנצל את אנרגיית השמש שלהם. חבל, כי בגדה המערבית אפשר לעשות פרויקטים סולאריים טובים".

מהמינהל האזרחי נמסר בתגובה: "המתקן בדרום הר חברון הוא מתקן סולארי בלתי חוקי שהוקם בתמיכת גורם בינלאומי ללא התוכניות הנדרשות, תוך התעלמות מוחלטת מהחוק. ניתנה להם אפשרות לנסות ולאשר את הקמת המתקן בדיעבד, אבל הם בחרו להתעלם מאפשרות זו. לאורך השנים הוקמו כמה פרויקטים משותפים במימון ממשלת גרמניה בתחומי התשתית, שאף זכו להערכה בקרב נציגי הממשל שביקרו באזור".

"המדיניות של ישראל מאז 1967 היא לקבע את העובדה שכלכלת השטחים תהיה משולבת בכלכלת ישראל", אומר פרופ' אריה ארנון, כלכלן העומד בראש צוות AIX של מומחים ישראלים ופלסטינאים הבוחנים אספקטים כלכליים של הסדר הקבע. "בתקופת הסכמי אוסלו ניסו ליצור שתי כלכלות נפרדות, אבל כיום אנחנו נמצאים במצב שבו שטחי C וישראל נהפכים יותר ויותר לכלכלה אחת תחת שליטה ישראלית - פסק הדין בעניין המחצבות מסמל זאת".

ראש צוות הפלסטינאי של הקבוצה, ד"ר סאעב במיה, סבור שמדובר במדיניות ישראלית מכוונת. "רוב המשאבים הטבעיים הפלסטיניים נמצאים בשטח C. מנקודת המבט של הפלסטינאים, המדיניות הישראלית היא לא לאפשר לנו לפתח את המשאבים שיש לנו בשטחים אלה, כחלק מהמאמצים למנוע את פתרון שתי המדינות".

ואולם לא רק הפלסטינאים מפסידים. אם היתה להם גישה טובה יותר למשאבים הטבעיים הם היו נזקקים לסיוע ישראלי, מה שבולט במיוחד בפרויקטים בתחום המים והאנרגיה, בשל הסמיכות הפיסית של המשקים והעובדה שביקושים מצד השוק הישראלי הופכים מיזמים כלכליים של פלסטינאים לכדאיים יותר. "ישראל אכן תידרש לוותר על שטח, אך הפיתוח הכלכלי שיבוא בעקבות זאת לא יפסח עליה", אומר יואב שטרן, מנהל מחלקת עסקים וסביבה במרכז פרס לשלום. "ככל שחולף הזמן אנו מתרחקים מהסדר מדיני ונקבעות עובדות בשטח, שיקשו על מיזמים כאלה בעתיד".

"הדרישה הפלסטינית חצופה"

ים המלח, מעבר להיותו פנינת טבע בינלאומית, הוא נכס כלכלי חשוב. יעידו על כך מלונאים, חברת כימיקלים לישראל וחברות קוסמטיקה המשווקות מוצרים שמקורם במינרלים הייחודיים של הימה. כל זה נראה מובן מאליו לישראלים, אך עובדה ידועה פחות היא שרבע משטחו של ים המלח הוא שטח שנכבש ב-1967, וככזה הוא נתון במחלוקת בינלאומית. מבחינת הפלסטינאים, הם הבעלים של 25% מים המלח בחלקו הצפון-מערבי, אך בשל השליטה הישראלית באזור הם אינם יכולים להפיק תועלת ממנו כמו ישראל וירדן.

באמצע שנות ה-90 הציגו הפלסטינאים תוכניות לענף התיירות במדינה הפלסטינית העתידית, שכללו אלפי חדרי מלון בצפון ים המלח, בפורומים כלכליים שנלוו למשא ומתן המדיני. תוכניות אלה, לצד יוזמות אחרות, מעלות מאז אבק במגירה. "יש להם תוכניות פיתוח, הכוללת תיירות וניצול כימיקלים. כמו שאנחנו והירדנים עושים, הם רוצים גם", אומר הכלכלן רפי בנבנישתי, שייעץ בעבר לשר האוצר אברהם שוחט ולשר לפיתוח אזורי שמעון פרס. "מבחינה היסטורית מפעלי ים המלח הוקמו בצפון הימה, ויש אפשרות להקים אותם שוב באותו מקום. יידרשו לכך מאות מיליוני דולרים, וסביר להניח שרמת ההפקה תהיה נמוכה מזו של המפעלים הישראלים ודומה יותר לרמה הירדנית".

מפעל אהבה ים המלח, שנמצא בקיבוץ כפר שלם, הוא בבחינת סדין אדום עבור הפלסטינאים בשל הימצאותו בשטח כבוש. המפעל אמנם קונה את הבוץ, חומר הגלם של מוצריו, ממפעלי ים המלח שנמצאים בתוך הקו הירוק, אך המותג "אהבה" הוא מטרה להפגנות של ארגונים פלסטיניים ובינלאומיים ברחבי העולם, בגלל הימצאות מפעל החברה מעבר לקו הירוק.

הפלסטינאים היו רוצים להפיק מוצרי קוסמטיקה ממינרלים הנמצאים בשטחו הפלסטיני של ים המלח, אבל הם טוענים שאינם יכולים לעשות זאת. לפני ארבע שנים ביקשה חברת סטאר הפלסטינית, העוסקת בייצור כימיקלים, להפיק מוצרי קוסמטיקה על בסיס הבוץ של ים המלח. יוזמה זו נכשלה, לטענת גורמים ישראלים ופלסטינאים המכירים את המקרה, בשל סירוב המינהל האזרחי, הריבון בשטח ים המלח שמעבר לקו הירוק. "לחברות ישראליות יש בעצם מונופול על ייצור מוצרי קוסמטיקה שמקורם בים המלח", אומר במיה, "המונופול הזה מתקיים גם בתחום התיירות. ליזמים פלסטינאים אין כלל טעם להגיש בקשה להקמת מלונות על ים המלח, כי הם יקבלו סירוב מהמינהל האזרחי באמתלות שונות".

גורמים במינהל האזרחי מסרו בתגובה שסוגיית פיתוח וקידום אזור ים המלח לפלסטינאים נידונה בדרג המדיני, ועל כן הם לא יכולים להגיב או להתייחס.

ראשי המועצות האזוריות באזור - תמר, שנמצאת בתחומי הקו הירוק ורוב הכנסותיה נסמכות על הפיתוח הכלכלי של ים המלח, ומגילות, הנמצאת מעבר לקו הירוק - מתקוממים נוכח השאיפות הפלסטיניות לפיתוח ים המלח. "הדרישה הפלסטינית חצופה", אומר דב ליטבינוף, ראש המועצה האזורית תמר. "מעולם לא היתה נגיעה פלסטינית לצפון ים המלח. אבל גם אם מנתקים את הסוגיות הפוליטיות, תהיה להם בעיה לבנות בתי מלון באזור הזה. הים מתייבש שם ובכל שנה נגרע ממנו מטר, ושיקומו יימשך 10-30 שנה. כיום, אם ירצו לבנות שם מלונות, הם יצטרכו להשקיע רבות בבריכות מלח מלאכותיות".

מוטי דהמן, ראש המועצה האזורית מגילות וממייסדי קיבוץ כפר שלם, מתקומם לא פחות. "הגענו לאזור שלא היה בו שום דבר. הצלחנו להתפרנס במקום שבו אף אחד לפנינו לא מצא פרנסה, והגענו להישגים מרשימים. לא יהיו פה מיזמים פלסטיניים. אלה קרקעות שלנו, קרקעות מדינה, ולהם אין פה זכויות. בזמן הסכמי אוסלו שמעון פרס רצה שנערוך שיתוף פעולה אמריקאי-פלסטיני-ישראלי בתחום המלונאות, אבל סירבנו. הפלסטינאים יכולים להתארח, אהלן וסהלן, אבל לא להקים מלון. הרי גם לא נרצה שהם יקימו מלונות בתל אביב".

גדעון ברומברג, מנהל עמותת ידידי כדור הארץ המשותפת לפעילים ירדנים, ישראלים ופלסטינאים, סבור כי הפוטנציאל התיירותי בגדה המערבית רחוק ממיצוי. "זה קשור בראש ובראשונה לשיקום הירדן הדרומי. כל עוד הירדן נשאר תעלת ביוב, לא נוכל לממש את הפוטנציאל הזה". הרס הירדן הדרומי משפיע ישירות גם על ים המלח: עוד לפני שהפלסטינאים הספיקו לראות שקל אחד ממנו נמצא ים המלח על סף גסיסה, בעיקר בגלל שאיבת המים מנהרות הירדן והירמוך (שלה אחראיות ישראל, ירדן וסוריה), וגם בגלל מפעלי ים המלח הישראליים האחראיים לחמישית מירידת המפלס - על פי מחקר של המכון הגיאולוגי הישראלי.

לדבריו, זאת הסיבה לכך שהפלסטינאים יצטרכו, בבוא היום, להתמקד בפיתוח תיירותי. "צפון ים המלח הוא הנקודה ההגיונית לפיתוח תיירותי שהכי פחות פוגע בסביבה. האשלג הוא כבר סיפור אחר: צריך לשנות את שיטת הייצור של הכימיקלים, להשתמש בתהליך התפלה במקום בבריכת אידוי. אנחנו קוראים לירדנים ולישראלים לעשות זאת כבר עכשיו. אם הפלסטינאים ירצו לקדם דבר כזה בהסדר עתידי, הם יהיו חייבים לעשות זאת באופן שלא יפגע בים המלח".

נלחמים על כל טיפה

משאב המים נושא בחובו מחלוקת קשה בין הצדדים, שתמציתה היא היא השאלה למי שייכים מי התהום שמתחת להרים במרכז ארץ ישראל (אקוויפר ההר המערבי). הפלסטינאים טוענים שבמשך שנים ישראל מקפחת את זכויות המים שלהם, בעיקר משום שמי גשמים היורדים בשטחים מגיעים למישור החוף, אך גם בשל האפליה בתוך הגדה המערבית, בין מים המסופקים לכפרים פלסטיניים למים שמקבלות ההתנחלויות.

"בגשמים האחרונים אנשים שמחו, אבל הסברתי שהגשם לא יגדיל לנו את כמויות המים מפני שרובו יזרום לישראל", אומר ד"ר שדאד עתילי, שר המים הפלסטינאי. "אנחנו רוצים הקצאה שוויונית והגיונית וניהול משותף של משאב המים, בהתאם לחוק הבינלאומי. אנחנו פשוט רוצים את החלק שלנו".

ישראל, מנגד, טוענת שהיא מספקת את כל צורכי המים של הפלסטינאים מעל ומעבר לנדרש בהסכמים שנחתמו בעבר בין הצדדים, אך הם אינם מפתחים את משק המים שלהם ואף פוגעים בישראל, מכיוון שהם מזניחים את הטיפול בשפכי ביוב הזורמים לשטח ישראל. "מצב אספקת המים ברוב הערים בגדה המערבית טוב מזה של עמאן ודמשק", טוען ברוך נגר, ראש מינהלת מים וביוב של רשות המים ביהודה ושומרון. "הפלסטינאים עושים שימוש במשאב המים לצרכים פוליטיים ובכך לא משפרים את מצבם. מטרתם אינה לשפר את משק המים שלהם, אלא לעשות דה-לגיטימציה לישראל".

נקודת ציון חשובה היא הסכמי המים שנחתמו בין הצדדים ב-1995 לתקופה של חמש שנים. ההסכם קבע שבתקופה זו, עד שייחתם הסכם הקבע, ישראל תקבל 80% מהמים של האקוויפר, ואילו הפלסטינאים יקבלו 20%, בהתאם לגודל האוכלוסיה. כיום הפלסטינאים סבורים שפג תוקפו של ההסכם, גם בגלל הזמן שחלף מאז וגם מכיוון שלא נראה כי הסדר קבע יגיע בקרוב.

בניהול היום-יומי של המים - שכולל סוגיות כמו טיפול במי שפכים, יוזמות להקמת מתקני שאיבה והתפלה ויישוב מחלוקות - מטפלת ועדת מים משותפת ישראלית-פלסטינית, שבה חברים נציגים של רשויות המים משני הצדדים. הפלסטינאים נזקקים לאישור החברים הישראלים בוועדה בכל צעד שהם מבקשים לעשות בשטחי C, וכל דיון מקצועי הוא פוטנציאל לעימות פוליטי סוער.

עם זאת, מומחים בתחום המים סבורים שבעידן שבו התפלה היא פתרון זמין, אין שום צורך להתווכח למי שייכים מי הגשמים הממלאים את האקוויפר - ואפשר להפוך את משבר המים הישראלי-פלסטיני להזדמנות. "פעם מים באמת היו מוצר קיומי שבגללו פורצות מלחמות, אבל כיום זה מוצר שאפשר לייצר ב-60 סנט לקוב", מסביר בנבינשתי. "לכן זה ויכוח על לא יותר מ-50-60 מיליון דולר".

אבל הדברים רחוקים מלהיות פשוטים. לפני כשנתיים, כפי שמתפרסם כאן בראשונה, פנה עתילי לרשות המים הישראלית בבקשה לקנות מים מותפלים. דב וייסגלס, לשעבר מנהל לשכתו של ראש הממשלה אריאל שרון, ליווה אותו על תקן מתווך בין הפלסטינאים לחברת IDI שבשליטה משותפת של יצחק תשובה ונוחי דנקנר, המתפילה מים במתקן בפלמחים. לפי החוק הישראלי, המים המותפלים מועברים למאגר של רשות המים, ולכן תשובה ודנקנר לא היו יכולים למכור את המים ישירות לפלסטינאים.

הפלסטינאים ביקשו לקנות כ-20 מיליון קוב, אבל רשויות המים הישראליות סירבו. "זה התחיל בתקופת ראש הממשלה סלאם פיאד", אומר מקור ישראלי שהכיר את המגעים, "אבל המהלך סוכל על ידי הממשלה הנוכחית, שהעלתה כל מיני נימוקים כדי להכשיל את המהלך". ברשות המים מאשרים שהיתה פנייה מצד הפלסטינאים, אך טוענים שהדחייה נבעה מסיבות ענייניות. "אמרנו לעתילי שהוא צריך להגיש תוכנית רצינית ואז נוכל לשקול אותה, אבל עד לרגע זה הוא לא הגיש תוכנית כזו. הוא לא באמת רוצה את המים, אלא לנגח את ישראל", אומר בכיר ברשות המים.

הפלסטינאים ביקשו גם להתפיל מים באזור מעיינות עין פשחה, ליד ים המלח, ולהסב אותם לשימושים חקלאיים באזור הסובל ממחסור חמור במים. לפי דו"ח בצלם שפורסם במאי, השתלטות ישראלית על בארות מים באזור צימצמה את כמויות המים של הפלסטינאים וחקלאים רבים נאלצו לנטוש גידולים. הפלסטינאים ביקשו להתפיל מים מלוחים שמקורם באקוויפר ההר המזרחי, כלומר כאלה שכלל לא זורמים לישראל. גם כאן רשויות המים הישראליות סירבו.

לטענת מקורות ברשות המים, ברחבי העולם לא משתמשים בטכנולוגיה היקרה של התפלת מים לצורכי חקלאות - אלא משתמשים לשם כך במי קולחין בלבד, כלומר מי ביוב שטוהרו. "הפלסטינאים חיפשו אחיזה בקרקע, ולא באמת פרויקט התפלה", אומר בכיר ברשות המים.

ויכוחים מסוג זה גולשים גם לסוגיית טיהור המים. בגדה המערבית יש מתקן טיהור שפכים אחד, וברשות המים הישראלית טוענים שהפלסטינאים פשוט מסרבים לטפל בביוב שלהם, ועליהם להקים עוד כ-50 מתקנים כאלה כדי לפתור את הבעיה. רשות המים הקימה באמצעות מימון פלסטיני מתקן אחד בשטח ישראל, ליד קיבוץ יד חנה, שנועד לטהר את המים שמגיעים מהגדה.

לפני כמה חודשים ביקשו הפלסטינאים להקים מתקן טיהור ליד טול כרם במימון בינלאומי, אך בקשתם סורבה. "זה פרויקט שנועד להגן גם על ישראל, כדי שמי ביוב לא יגיעו לתחומי הקו הירוק", אומר עתילי, "אבל הישראלים אמרו לנו שזו אדמה שנועדה לצרכים אחרים". ברשות המים הישראלית טוענים שהפלסטינאים החליטו להקים את מתקן הטיהור דווקא מול היישוב בת חפר, הנמצא מעבר לגבול, כדי להשתלט על הקרקע, ועל אף שמתקן הטיהור יהווה מטרד ריח קשה עבור תושבי היישוב. "זו היתה מניפולציה מצד הפלסטינאים", מסביר בכיר ברשות המים.

קידוח הגז שנשכח

משאב אחר שמצוי ברשות הפלסטינאים ואינו מנוצל על ידם, בין היתר בשל ההחלטות של ממשלת ישראל, הוא מרבץ הגז הטבעי "עזה מרין" מול חופי עזה, ששוויו מוערך ב-6 מיליארד דולר.

ב-1999 העניק יאסר ערפאת, אז יו"ר הרשות, את הזיכיון להפקת גז מהקידוח לחברת בריטיש גז הבריטית, שלה 60% מזכויות הקידוח, אך בסוף השבוע האחרון נודע כי תמכור את אחזקותיה בקידוח. 30% ניתנו למשפחת חורי, משפחת פליטים פלסטינאים עשירה המתגוררת בלבנון, ובידי העם הפלסטינאי נותרו 10% בלבד, מה שהוליד האשמות בדבר שחיתות כנגד הרשות הפלסטינית וערפאת. ב-2000 פרצה אינתיפאדת אל-אקצה ומאז פרויקט הגז בעזה נותר בקיפאונו, על אף ששני הצדדים יכולים היו ליהנות מהפקת הגז.

הפלסטינאים ברצועת עזה סובלים מרמה נמוכה מאוד, יחסית לישראל, של אספקת חשמל. גם אחרי ההתנתקות הם תלויים כמעט לגמרי בחברת החשמל הישראלית לצורכיהם, ואספקה זו הופסקה לא מעט פעמים בשנים האחרונות כעונש קולקטיבי של ישראל, בתגובה לירי קסאמים או אירועים ביטחוניים אחרים.

גם צרכנים ישראלים היו שמחים לפיתוח המאגר מול עזה, בוודאי לאור עליית מחירי החשמל. כיום, בשל הסגר הימי על עזה, האפשרות לפתח את המאגר נראית רחוקה מתמיד, אך לא זאת הסיבה לכך שהוא עומד בשיממונו: הקידוח במאגר כדאי כלכלית רק אם ישראל תרכוש את הגז מהפלסטינאים, מכיוון שהביקוש מצד המשק הפלסטיני, המפותח פחות, לא גבוה מספיק כדי להצדיק את עלויות ההפקה הגבוהות, ויצוא גז למדינות אחרות הוא הליך יקר מדי.

ב-2004 היתה אפשרות פיתוח המאגר קרובה ביותר למימוש. לפי אחד המתווים שנבחנו, הגז היה אמור להגיע לאשקלון, ומשם חברת החשמל היתה מספקת לרצועת עזה חשמל תמורתו. באותו זמן התלבטה חברת החשמל בין רכישת גז טבעי מהמאגר לרכישת גז טבעי ממצרים באמצעות חברת EMG, שאחד מבעליה הוא איש העסקים הישראלי יוסי מימן.

בסופו של דבר, אחרי שערורייה פוליטית שבגינה התפטר שר התשתיות דאז, יוסי פריצקי, שתמך דווקא באופציה הפלסטינית, החליט שרון להעדיף את האופציה המצרית, גם מכיוון שראה בפלסטינאים אויבים שאסור להזרים אליהם כסף. "הגעתי להבנות עם שר האנרגיה הפלסטינאי על כך שהם יקבלו חשמל ולא כסף מהפרויקט, אבל שרון צעק שכסף לא ילך לטרור", משחזר פריצקי. "חבל, כל הצדדים אמורים היו להיות מרוצים. את ההזדמנות הזו אנחנו ממשיכים להחמיץ גם כיום".

בינואר 2006 השתלט חמאס על רצועת עזה ונראה היה שהפקת הגז הטבעי מתרחקת. ואולם שנה לאחר מכן ניהלה ממשלת אולמרט מגעים עם חברת בריטיש גז, בתיווכו של טוני בלייר, שליח הקוורטט למזרח התיכון, שהיה מעורב בסוגיה גם כשהיה ראש ממשלת בריטניה. המגעים נכשלו ממגוון סיבות, בין היתר גם בשל מחלוקות בין הממשלה לבריטיש גז, שביקשה שישראל תקנה את הגז באופן ישיר ולא באמצעות חברת החשמל. "בדיעבד זו היתה טעות גדולה לא לפתח את המאגר הזה, בוודאי כשמחירי החשמל עולים", אומר עמית מור, מנכ"ל חברת אקו-אנרג'י. "קניית גז מהמאגר הזה צריכה להיות חלק בלתי נפרד מהתהליך הכלכלי שילווה מגעים מדיניים עתידיים".

גם בתקופת ממשלת נתניהו נעשו ניסיונות מצד הפלסטינאים לחדש את קידוח הגז במאגר. הפלסטינאים הדגישו בפני ישראל שהקידוח יהיה באחריות בלעדית של הרשות הפלסטינית תחת ראש הממשלה סלאם פיאד ולא בידי חמאס. ובכל זאת, לפי בכיר ישראלי שהכיר את המגעים שהתנהלו, ממשלת נתניהו סירבה להתקדם בפרויקט בגלל סיבות פוליטיות-מדינות.

"זה מאגר גז שאפשר לפתח בתקופה קצרה מאוד, אפילו שישה חודשים, בעזרת בניית צינור למתקן הקליטה הקיים באשקלון - שכבר קולט גז ממאגר תטיס הסמוך", אומר הבכיר. "הפלסטינאים הודיעו מזמן שהם מוכנים להעביר את כל תכולתו לישראל, אבל הממשלה החליטה, כמו בתחומים אחרים, שגם כאן סוגיות של פיתוח כלכלי יהיו מנוף ללחץ פוליטי. בריטיש גז כבר הסכימה למכור ישירות לחברות כמו חברת חשמל, בתי הזיקוק ומפעלים אחרים, אבל ממשלת נתניהו לא מוכנה לתת את האישור".

מלשכת ראש הממשלה נמסר בתגובה: "ישראל רואה חשיבות רבה בשיתופי פעולה אזוריים, ובעבר התנהל משא ומתן בין חברת החשמל הישראלית לבריטיש גז לגבי פיתוח משותף של שדה הגז. לאחר שהמשא ומתן לא הניב פירות החלה ישראל לפתח את שדות הגז שלה באופן עצמאי, והם צפויים להניב גז בשנה הקרובה. טווח הזמן הקצר ביותר שבו יוכל השדה מול עזה להתחיל לפעול הוא שלוש שנים, ולכן בשלב זה הוא לא יניב תועלת למשק הישראלי". 

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם