לאן יילכו כספי הטייקונים?

יש תשובה מאוד מפתיעה. אבל היא בעיקר לא חשובה

גיא רולניק
גיא רולניק
גיא רולניק
גיא רולניק

"אני לא יודע להגיד לך מתי בדיוק נפל לי האסימון לגבי הסיפור של המשק הישראלי", אמר לי בשבוע שעבר אחד הגורמים הבכירים ביותר בוועדת הריכוזיות במשק. "ייתכן שזה קרה ביום שבו אחד הטייקונים הגדולים בישראל הגיע אלי לפגישה, וניסה לשכנע אותי שהמלצות הוועדה יפגעו ביכולת שלו לעשות עסקים בישראל.

"שאלתי אותו אם הוא יכול לתת לי דוגמה. הוא אמר שהוא לא יוכל לבצע רכישה מסוימת עבור הקונצרן שלו, שמשתלבת עם אחת הפעילויות הקיימות שלו. אבל זאת היתה דוגמה מוזרה: אם הוא היה קונה את השליטה באותה חברה והופך אותה לחברה בת, הוא לא היה יכול לממש את הסינרגיה ביניהן מאחר ששתיהן ציבוריות. כדי לממש סינרגיות, אם יש בכלל כאלה, הוא צריך למזג את שתי החברות.

שר האוצר שטייניץצילום: מוטי קמחי

לחצו כאן למעקב אחרי גיא רולניק בטוויטר

"מדוע שלא תמזג את שתי החברות, הצעתי לטייקון. הוא ענה לי ללא היסוס: 'אצטרך להיות מדולל באחזקות שלי בחברה. לא כדאי לי'. במלים אחרות, הוא הסביר לי שעסקת מיזוג כזאת טובה לחברה, אולי טובה למשק, אבל היא לא טובה לו אישית - ולכן לא יבצע אותה".

האנקדוטה הקטנה הזאת מתמצתת היטב את סיפור המאבק על הריכוזיות במשק, המלצות הוועדה והקמפיין של עיתוני הטייקונים למען שימור הריכוזיות הישראלית. נתחים עצומים מהמשק הישראלי נלקחו במשך שנים כבני ערובה למען האינטרסים של בעלי השליטה בקומץ קבוצות עסקיות ושל מאות המקורבים שלהם.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יובל שטייניץ ראויים לכל שבח על שהקימו את ועדת הריכוזיות, ולא התקפלו מול הלחץ של עיתוני הטייקונים לקבור אותה או לסרס אותה. השניים, יחד עם נגיד בנק ישראל, נעמדו לפני שבועיים בנחישות מול הציבור והצביעו על החשיבות הטמונה בפירוק הריכוזיות הישראלית ועל הנזקים האדירים שהיא גורמת למשק, לתחרות ולדמוקרטיה.

אבל נתניהו ושטייניץ עדיין לא הפנימו את ההבדל בין האינטרסים הפרטניים של קומץ בעלי שליטה בקבוצות העסקיות הגדולות לבין האינטרס של המגזר העסקי בכלל, ושל החברות בפרט. השניים ממשיכים לדבר על כך שמסקנות הוועדה צריכה להיות מדודות ומאוזנות למען המגזר העסקי, במקום לומר את ההפך: ככל שיואץ פירוק הריכוזיות במשק, כך יתחזק המגזר העסקי.

צילום: אוליבייה פיטוסי

הבנקאים

שר האוצר מיהר להיפגש עם ראשי הבנקים בישראל מיד לאחר פרסום מסקנות הוועדה, כדי לאותת לשוק שהאוצר אינו נגד המגזר העסקי. עוד מהלך מוזר. מדוע שטייניץ סבור שהאינטרסים של מנהלי הבנקים הגדולים בישראל חופפים את אלה של המגזר העסקי? האם עלה בדעתו שחלק ממחנק האשראי במשק, שממנו הזהירו הבנקאים, נובע מכך שהם העמידו נתח אדיר מהאשראי שלהם לעשר קבוצות עסקיות גדולות, שכעת מתקשות למחזר אותו?

כמה ימים לפני ששטייניץ פגש את ראשי מערכת הבנקאות, נפגשתי עם אחד הבנקאים הבכירים בישראל. התעניינתי אצלו במצב היעילות של מערכת הבנקאות. בין השאר, שאלתי אותו אם הוא שותף לדעתי שבמערכת הבנקאות הישראלית יש עודף כוח אדם והוצאות בשווי של כ-6 מיליארד שקל בשנה, שמועמסים על מחירי האשראי והעמלות.

תשובתו הדהימה אותי: לדבריו, עודף העלויות וחוסר היעילות במערכת קרובים יותר לשווי של 10 מיליארד שקל בשנה. מובן שהחיבור בין ועדי העובדים בבנקים להסתדרות גורם לכך שאין יכולת לייעל את המערכת.

הבנקים בישראל מצליחים להציג לאורך זמן תשואות ריאליות שנתיות נאות של כ-10%, על אף שיש להם עודף הוצאות ענק - משום שהם מגלגלים אותו על כלל הלקוחות שלהם. חלק מהלקוחות שלהם מגלגלים את העלויות העודפות על הלקוחות שלהם. בקצה של השרשרת הזאת נמצאים, כמובן, השכבות החלשות במשק והעסקים הקטנים.

יעקב נאמןצילום: אוליבייה פיטוסי

האם החשיפה של הבנקים לעשרת הלווים הגדולים במשק עלתה בשיחתו של שר האוצר עם הבנקאים? האם שטייניץ התעניין מדוע הם מעדיפים לתת אשראי שוב ושוב לאותם גורמים? האם המחיר הכבד שמשלם המשק על עודף העלויות והתחרותיות הנמוכה במערכת עלה בדיון? כנראה שלא. אולי בפגישה הבאה.

המתעוררים

השר דן מרידור הודיע בישיבת הממשלה השבוע, שהתכנסה לדון באישור המלצות ועדת הריכוזיות, שהוא מציע שלא לאשר אותן אלא "להקים ועדה שתדון בהן". השר הסביר שהוא מוטרד מכך שמאז פרסום הדו"ח לא שמע קולות מחאה רמים מצד בעלי שליטה והון שעלולים להיפגע ממנו.

מזה אנחנו אמורים, כמובן, ללמוד שמרידור קשוב להלכי הרוחות בקרב בעלי השליטה. הוא עוקב אחר התבטאויותיהם בעיתונות וסבור שצריך להחמיר עם מסקנותיה של הוועדה עד שנשמע את מחאתם של הטייקונים.

הקשת המלים "דן מרידור" ו"ריכוזיות" בגוגל מעלה כי עד לישיבת הממשלה הנוכחית מרידור לא היה מוטרד מהריכוזיות או מההתבטאויות של הטייקונים בעיתונות. הוא לא היה מוטרד מכך שרוב העיתונים טענו עד לא מכבר שכלל אין בעיית ריכוזיות במשק, הוא לא היה מוטרד מסדרת המאמרים בעיתוני הטייקונים שהסבירו שוועדת הריכוזיות מיותרת או כלל לא אמורה לדון בריכוזיות. למעט ההתבטאות בישיבת הממשלה האחרונה, הפעם האחרונה שבה התבטא מרידור בסוגיית הריכוזיות היתה לפני 20 שנה בדיוק - אז טען שצריך למנוע ריכוזיות בתקשורת. כנראה שמאז ועד היום המצב הניח את דעתו.

חיים שניצילום: תומר אפלבאום

גם שר המשפטים יעקב נאמן התבטא בעניין, ואמר שהמסקנות של הוועדה הן סימן דרך לא רק למשק הישראלי אלא למשקים אחרים בעולם. נאמן צודק, אבל עומדת בעינה השאלה מדוע תמיכתו הנלהבת בפירוק הריכוזיות התעוררה רק השבוע - ולא לפני חצי שנה, שנה, שנתיים או שלוש.

אפשר להגיד הרבה דברים על נתניהו, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו: הוא לא היסס לדבר על הריכוזיות ועל סכנותיה לפני שנתיים, בתקופה שבה זה היה מאוד לא פופולרי, כשהטייקונים היו בשיא עוצמתם וניהלו את המדינה - הרבה לפני שנקלעו לקשיים. כיום, כשרבים מהם שוכבים על הרצפה מדממים, מגיחים מכל החורים עיתונאים ופוליטיקאים שמסבירים שצריך לטפל בריכוזיות, בתספורות ובמונופולים. כשהשווקים יתהפכו וחלק מהטייקונים יתאוששו, הם יחזרו לתנוחה ולעמדה שלהן הם מורגלים.

מה יעשו עם הכסף?

על הרדידות של השיח הציבורי בנושאי כלכלה בישראל אפשר היה ללמוד השבוע, כשמכל עבר עלתה השאלה "מה יעשו הטייקונים עם הכסף לאחר שייפטרו מהאחזקות שוועדת הריכוזיות תכפה עליהם למכור?" ושאלת ההמשך "האם הכסף הזה יברח לחו"ל?"

השאלה הזאת מזכירה לי תמיד את הבדיחה הישנה על איש העסקים שזכה בלוטו ב-20 מיליון שקל. כשחבריו שאלו אותו מה יעשה עם הכסף, הוא השיב: "אני חייב למוישה כך וכך, לאברהם כך וכך, למס הכנסה כך וכך ולספקים שלי כך וכך".

"ובכל זאת, מה תעשה עם השאר?", הקשו חבריו.

דן מרידור

"השאר יצטרכו לחכות", השיב להם מניה וביה.

הוא הדין בטייקונים ובבעלי השליטה בפירמידות שלנו. לאחר שהם יגמרו למכור את הנכסים הריאליים, את הנכסים הפיננסיים או את השכבות המיותרות בפירמידות הפיננסיות שלהם - עדיין יישארו להם לא מעט חובות. חובות לציבור, כמובן. לפנסיות שלנו. לבנקים שלנו. אצל חלקם מדובר במיליארדים, ואצל כמה מהם בעשרות מיליארדים.

ומה שחשוב יותר עדיין לא הופנם וראוי לחזור עליו שוב: ההון העצמי של הטייקונים הישראלים השולטים בפירמידות, בקרטלים ובמונופולים אפסי במונחים משקיים. הוא מהווה 1%-2% לכל היותר מתיק הנכסים הפיננסיים של הציבור.

לא רק שהם לא ימהרו להוציא את כספם האישי לחו"ל - מהסיבה הפשוטה שבשוק הבינלאומי הם לא שולטים ברגולציה, בפוליטיקאים, בעיתונאים ובבנקים - אלא שגם אם הם יוציאו, זה יהיה סכום אפסי. ומה שחשוב לא פחות: פיזור בינלאומי של השקעות הוא צעד מתבקש והכרחי, ויש לעודד אותו.

בשבוע שעבר שאלתי את אחד הטייקונים הגדולים במשק, מאלה שיצרו ולא השמידו ערך בעשור האחרון, מדוע רוב השקעותיו מרוכזות בישראל. הוא הביט בי בתימהון וענה: "איזה יתרון יחסי יש לי בהשקעה בחו"ל? מה אני מבין שם? את כל הכסף שלי עשיתי בישראל, ולא עולה על דעתי לפזר אותו ברוח באירופה ובארה"ב".

לחצו כאן למעקב אחרי גיא רולניק בטוויטר

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ