"הקיבוצניקים לא מבינים את הצורך שלנו לבלות" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"הקיבוצניקים לא מבינים את הצורך שלנו לבלות"

כמה עשורים אחרי שג'רי סיינפלד, סיגורני וויבר וסשה ברון-כהן הגיעו לקטוף תפוזים ולעבוד ברפת, יצאנו לברר עם המתנדבים החדשים למה הם מוכנים לעבוד בקיבוץ ישראלי בשביל גרושים

3תגובות

בשעת לילה מאוחרת פסעתי בשבילי הקיבוץ השקט. איש לא הסתובב בחוץ. כשהבטתי בשעון, הופתעתי לגלות שרק 22:00. הייתי בטוחה שכבר 1:00 לפחות. חזרתי אל חבורת המתנדבים, ששעתיים לפני כן התגנבו לפינת החי כדי לערוך קומזיץ במקום שלא יפריע למנוחת החברים. השער היה נעול, אבל הצלחתי לקפוץ מעל הגדר מבלי לשבור אף איבר. אחרי יום שלם בברעם, שנמצא סמוך לגבול עם לבנון, כבר הרגשתי כמעט קיבוצניקית אמיתית.

הם ישבו מסביב למדורה, מנסים להתחמם בקור חודר העצמות, יחד עם שאריות בקבוקי האלכוהול שהצליחו להשיג. רק התרנגולת שנגנבה מהלול והאבטיח שנלקח מהמקשה היו חסרים להשלמת התמונה הישראלית המוכרת. "אתם נראים ממש כמו הסיפורים על הפלמ"חניקים והקיבוצניקים של פעם", ניסיתי להסביר להם את המיתוסים שעליהם גדלתי, אבל קשה להסביר לקולומביאני, לבריטי, לאוסטרלים, לדרום-אפריקאיות ולשוודית על אגדות עם ישראליות.

ברוך בן יצחק

שנות ה-70 העליזות היו תור הזהב של הקיבוצים על מתנדביהם. תמונות הזרים קוטפים תפוזים ועובדים ברפת היו מראה מוכר גם עבור העירוניים שבינינו, וסרט הקאלט הישראלי "מבצע סבתא" הזכיר את התקופה המפוארת במשפט האלמותי "דו יו וונט א קאפ אוף קופי, פאק אוף טי?". מפעל ההתנדבות גווע עם האינתיפאדות והפרטת הקיבוצים, וסיפורי המתנדבים נדחפו לבוידעם של מורשת ישראל.

אבל מתברר שגם כיום המתנדבים ממשיכים להגיע לקיבוצי ארצנו. אמנם כבר לא בהמוניהם, אך מספר לא מבוטל של צעירים מחו"ל מבקש לחוות את החוויה הקיבוצית. לדברי רכזת המתנדבים בתנועה הקיבוצית, איה שגיא, מסוף מלחמת ששת הימים עד היום הגיעו כ-350 אלף מתנדבים מכ-50 מדינות. "בתקופת ששת הימים היתה ישראל בתחילת פריחתה ונחשבה לילדת פלא. כולם התפעלו ממנה והיו מגויסים לסייע. העזרה היתה נחוצה כי הצעירים שלנו התגייסו והיינו זקוקים לכוח אדם גדול שיחליף אותם בכל העבודות - גם בשמירה".

עד שנות ה-90 הגיעו רוב המתנדבים ממערב אירופה, בעיקר מארצות סקנדינוויה, ומצפון אמריקה. ברשימת מתנדבי העבר נמצאים גם שחקנים מפורסמים כמו סיגורני וויבר, סשה ברון-כהן, ג'רי סיינפלד, סנדרה ברנהרד, דברה וינגר, בוב הוסקינס ועוד. אפילו מישל בכמן, המועמדת בבחירות המקדימות לנשיאות ארה"ב של המפלגה הרפובליקאית ואחת מהנציגות המרכזיות של תנועת מסיבת התה, התגאתה בפורום הקואליציה היהודית הרפובליקאית כי ברגע שסיימה את בית הספר התיכון היא עלתה על המטוס הראשון לישראל כדי להתנדב בקיבוץ.

"בעבר לקיבוצניקים לא היה כסף לטייל והם לא הכירו אנשים מחו"ל", מפרשת שגיא. "לכן תוכנית ההתנדבות היתה דרך לפתוח את ביתם לזרים. זה קסם להם. כיום הצעירים לא זקוקים לאינטראקציה הזו כי הם נוסעים לטייל".

הפרטת הקיבוצים השפיעה מאוד על התוכנית. "הקיבוצים עברו מהלך של התייעלות. זה היה סוג של זעזוע ולכן כל קיבוץ עשה הערכה מחדש. קודם כל ניסו למצוא פתרונות עבודה לכל החברים. מקומות עבודה רבים נסגרו כחלק מתהליך ההתייעלות, והדברים האלה השפיעו על כוח האדם המקצועי. לא תמיד זה הסתדר עם תוכנית המתנדבים. היו קיבוצים שהעדיפו להשכיר את מגורי המתנדבים ולהכניס עוד קצת כסף".

כיום מגיעים מדי שנה כ-1,200 מתנדבים ל-27 קיבוצים ברחבי ישראל. "הקיבוצים עדיין אוהבים את התוכנית, כי המתנדבים הם השגרירים הכי טובים שלנו. גם כלכלית התוכנית משתלמת לקיבוצים: התאילנדים יקרים יותר וקשה להשיג עבורם אשרה. המתנדבים, לעומתם, זולים יותר, אך זקוקים לטיפול אינטנסיבי ואימהי יותר.

ברוך בן יצחק

"התוכנית שלנו היא פתרון נוח למי שרוצה לטייל, להכיר אנשים, להתנסות באורח חיים שונה ולשפר את השפה. בשנות ה-90 החלו גם דרום-קוריאנים להגיע לישראל, רובם על רקע נוצרי. מבחינתם זו ארץ הקודש, וערך ההתנדבות לא זר למנטליות הדרום-קוריאנית. גם ההתנדבות מדרום אפריקה ומקולומביה תפסה תאוצה בשנים האחרונות. רבים מגיעים לשנה של פסק זמן אחרי האוניברסיטה, בדיוק כפי שאנחנו נוסעים למזרח הרחוק ולדרום אמריקה".

לעבוד בפלחה במכנסי חאקי

כדי להבין מדוע הזרים מגיעים הנה כדי להתנדב, ביקשתי להיכנס לנעליהם לכמה ימים: לנסות לתפוש את נקודת מבטם ולחוות את המגורים בקיבוץ אמיתי שעדיין לא הופרט ומתנהל ברובו כמו בימי הזוהר של המפעל הקיבוצי. וכך, בבוקר יום חמישי עליתי צפונה ונסעתי שלוש שעות לקיבוץ ברעם, שניאות לקלוט אותי לסוף שבוע.

ליאורה, רכזת המתנדבים בקיבוץ, ערכה לי תהליך קליטה במשרדה, שקירותיו מכוסים בתמונות של מתנדבי העבר ובכתבות. באחת מהן, מימי מלחמת לבנון השנייה, הצהירו 35 המתנדבים בקיבוץ כי הם לא מתפנים למרות ההפגזות. "אנחנו עושים את עבודת ההסברה הטובה ביותר עבור ישראל", היא מסבירה מדוע מפעל ההתנדבות עדיין נשמר בקיבוץ, "הרבה יותר טוב ממשרד החוץ. זה לשם הציונות".

כל מתנדב שמגיע לקיבוץ מקבל נעליים ושקית כביסה. ליאורה מסבירה להם את הנהלים: שמונה וחצי שעות עבודה ביום, חמישה ימים בשבוע ודמי כיס של 13 שקל ביום. בקיבוץ הם לא זקוקים לכסף וקונים מצרכים עם כרטיס חבר - ממש כמו בקלאב מד - ואם הם רוצים לצאת מהקיבוץ, היא נותנת להם את כספם. עם הגיעם הם מפקידים 200 שקל שמוחזרים להם אם לא הפרו את הכללים ולא שברו דבר. המתנדבים יכולים להישאר בין חודשיים (המינימום ההכרחי) לבין תשעה חודשים (משרד הפנים לא מאשר להאריך ויזת מתנדבים מעבר לכך).

דימיינתי את עצמי קוטפת תפוחים במטע או מתבוססת בבוץ של הרפת עם מתנדבים בהירי שיער במכנסי חאקי קצרים ובגופיות לבנות, אך התברר לי שכיום המתנדבים כמעט לא מופנים לעבודות חקלאיות. "המתנדבים עובדים בבית האריזה, במפעל, בקומונה, במטבח ובחדר האוכל", הסבירה ליאורה. "יש כמה מתנדבים שעובדים במטע, אבל אנחנו מעדיפים ששכירים יעשו את העבודה - תאילנדים או סטודנטים בחודשי הקיץ - ויהיו מחויבים למכסה מסוימת ביום". "אז לא אראה בכלל את המטעים?", תהיתי באכזבה. ליאורה הסבירה שגם הקיבוץ נהפך לקפיטליסטי במובן מסוים, ולכן הם חייבים להשתמש בשכירים מקצועיים שיעמדו בקצב. גם בבית האריזה עובדות פועלות קבלן, על אף שהם לא שלמים עם המהלך. "כדי שנוכל לשרוד אנחנו חייבים להתקדם ולהיות הכי טובים בתחומנו, ולכן אנחנו לוקחים עובדים מבחוץ", היא אומרת.

מלבד זאת, כמה מסממני הקיבוץ המסורתי נותרו בעינם: חדר האוכל מנפק שלוש ארוחות ביום, וחברי הקיבוץ שמעדיפים לאכול בביתם מגיעים לקחת אוכל בשקיות מהמטבח. המכוניות שייכות לקיבוץ - וכל חבר שרוצה לקחת אחת צריך להירשם בתוכנה מיוחדת.

ברוך בן יצחק

בביקורי הראשון בבית האריזה הצלחתי להבדיל בין המתנדבים לבין עובדות הקבלן על פי האוזניות שעל אוזני המתנדבים. סטפן, 18, מדנמרק, שהגיע לישראל בעקבות דודו הישראלי, עמד בקצה המסוע והעמיס ארגזים מלאים בתפוחי פינק ליידי זה על גבי זה. כששאלתי אם הוא מדבר עם העובדות הערביות, הוא תיקן שהן דרוזיות מבית ג'אן ושהם כמעט לא מתקשרים, מכיוון שהן לא דוברות אנגלית. הוא חוזר לדנמרק עוד שבועיים "להתחיל בחיים האמיתיים", כדבריו, אחרי ששהה בקיבוץ כארבעה חודשים. הוא מספר שהוא נהנה מאוד בישראל, אבל ישמח לחזור לדנמרק ולעבוד בעבודה אמיתית שתתאים למה שלמד באוניברסיטה.

כשיום העבודה הסתיים הלכתי לחדרי החדש, שאותו חלקתי עם אנה ופאולה, 27, מברזיל, שהגיעו לקיבוץ יום לפני כן. מיקול, 33, מאיטליה, שמשמשת כאחראית מתנדבים, דאגה לספק לי מיטה ומצעים. בארוחת הערב אנשי הקיבוץ כלל לא התייחסו למתנדבים שאכלו בחלק אחר של חדר האוכל, ונראה כי אין ביניהם אינטראקציה. ליאורה הסבירה שלחברים נמאס להיקשר למתנדבים שמגיעים לתקופות קצרות. "מתיש להכיר כל פעם חבורה של אנשים ולהיפרד ממנה כעבור כמה חודשים".

בחדר האוכל הצלחתי למפות את המתנדבים ואת הסיבות שהביאו אותם לישראל: יהודים שמצאו דרך זולה ומעניינת להכיר את ישראל; קולומביאנים ודרום-אפריקאים שמשיגים ויזה לישראל בקלות, בניגוד לארצות אחרות; אלה שהוריהם, חברים של הוריהם, מישהו ממשפחתם או מכרים שלהם התנדבו בעבר בקיבוץ וסיפרו להם על חוויה משמעותית שאסור להם לפספס; ודור ההמשך: צעירים שאחד מהוריהם הוא מתנדב לשעבר והשני הוא ישראלי שעבר לגור בארץ המוצא של בן הזוג.

כזה היה רועי, 19, מהולנד, שאמו ילידת קיבוץ ברעם וסבתו מתגוררת בקיבוץ. פגשתי אותו בחדר האוכל, ובין שטיפת כלים אחת לשנייה הוא מצא זמן לדבר אתי בעברית. תהיתי מדוע החליט להגיע כמתנדב כשהיה יכול פשוט לגור אצל סבתו. הוא השיב שהעדיף את המסגרת: "כך אני מכיר אנשים ושייך לקבוצה מסוימת. זה יותר מעניין".

בתום הארוחה חזרנו לחדר של קורטני וקרלי מדרום אפריקה ותובה משוודיה, שלושתן בנות 19. אביה של תובה הוא בן קיבוץ סאסא השכן, שהכיר מתנדבת ועבר לגור עמה בשוודיה. שלושתן חיפשו דרך מעניינת להכיר אנשים וליהנות. הן מקטרות על העבודה ועל הצורך לקום בבוקר, אבל נראה שהן מצליחות להפיק את מרב ההנאה מהשהות בקיבוץ.

סינה, 22, מדנמרק, סיפרה שביקשה להגיע במיוחד לברעם כי שמעה עליו מאנשים ששהו בו, אך לא היה מקום. אבל כשחברי הקיבוץ שמעו שמדובר בדנית, הם ניאותו לקבלה כי טענו שהדניות עובדות היטב.

בהמשך הערב הוחלט לקיים את הקומזיץ בפינת החי. בן, 24, מבריטניה, שנולד לאב ישראלי ולאם שהיתה מתנדבת, עובד בצמוד לאחראי הנוי בקיבוץ, ולכן הוא היה אחראי על הלוגיסטיקה ועל מציאת המפתח לשער. הוא הגיע לישראל כחלק מהטיולים שהוא עורך ברחבי העולם ומצא דרך זולה להישאר כאן. "הגינות בקיבוץ נראות ממש טוב", החמאתי. "מפני שהעובד בנוי מוכשר", ענה בן. "זה לא אתה, הבוס שלך הוא האדם המוכשר באמת", מיהרה קרלי לקחת את הקרדיט מידיו.

בתום ערב ארוך שכלל מוסיקה, שתייה וצחוקים, בעיקר באנגלית, החלו המתנדבים לפרוש לאטם. ראשונה היתה קרלי שהיתה צריכה לעבוד למחרת במפעל. אמנם היא שוטפת רצפות ומנקה שירותים שם, אך היא וכל אחד אחר מעדיפים זאת לאין שיעור על פני בית האריזה, שהעבודה בו מונוטונית ומשעממת.

ברוך בן יצחק

נראה שככל שצוברים ותק בקיבוץ, מסתדרים על עבודות נעימות יותר. כך למשל תיאה, 28, מקרואטיה, ששהתה בקיבוץ תשעה חודשים, עבדה באופן קבוע באחת העבודות המבוקשות ביותר: במטבח. החדשים, לעומת זאת, הוצבו בבית האריזה, ולפי שירי הנאצה שנכתבו בשירותים על סוגי התפוחים ועל הדרך שבה הם נפלטים מהגוף, נראה שככל שעובדים שם יותר, כך קשה יותר להביט על תפוחים - לא כל שכן לאכלם.

לא באנו לעבוד

השותפות הברזילאיות שלי נאלצו לקום ב-5:30 כדי להגיע לבית האריזה ב-6:00. תיכננתי ללכת עמן, אך לא הצלחתי להתעורר. חלק מהמתנדבים שלא עבדו בשישי סידרו לעצמם טרמפים לכרמיאל ולצפת, חלק יצאו לתל אביב ולירושלים מיד בתום יום העבודה הקצר שהסתיים ב-12:00 כדי לנצל את ימי החופש שצברו, והנותרים ניצלו את הזמן בין ארוחת הצהריים לערב כדי לנוח ולהתחיל להתכונן לפאב, שנפתח בערבי שלישי ושישי בלבד, ומשמש כבילוי העיקרי שלו מחכים כל השבוע.

סושי היפנית, ששמה האמיתי הוא שי-הו, ישבה על מדרגות המגורים, הקשיבה למוסיקה יפנית והשלימה פערים בפייסבוק. גילה המופלג, 34, הופך אותה לזקנת השבט, אך היא כלל לא מתרגשת מהמעמד. היא הגיעה לקיבוץ בעקבות המלצת חברה שהתחתנה עם ישראלי ועברה להתגורר עמו בחדרה, ועד כה היא מאוד מרוצה.

לפני ארוחת הערב עליתי לחדרן של רוניה, 21, משוודיה ושל ארין מדרום אפריקה. אביה של רוניה הוא יליד קיבוץ גבעת ברנר שהכיר את אמה כשהיתה מתנדבת. לדבריה, הם ניסו לגור בקיבוץ, אך בסופו של דבר העדיפו לעבור לשוודיה. "אבא שלי הוא איש עבודה, ובשלב מסוים הוא חש שהוא נותן מעצמו הרבה ולא מקבל בתמורה את מה שמגיע לו כי הכל מתחלק שווה בשווה בקיבוץ, אז הוא העדיף לעזוב ולעבוד קשה בשבילו ובשביל משפחתו".

רוניה הגיעה לקיבוץ כדי לחוות את מה שחוותה אמה לפני אי אילו שנים, אך התאכזבה לגלות שהיא לא תקטוף תפוזים כפי שאמה עשתה בגבעת ברנר, אלא תעבוד באריזת פירות. כיום היא כבר עובדת באופן קבוע בקומונה ולא צריכה לארוז. כשאני שואלת אותה מה דעתה על הקיבוצניקים, היא מחייכת ומשיבה ש"הדת של חברי הקיבוץ היא עבודה קשה. הם לא באו לפה כדי ליהנות, אלא כדי לעבוד. פעמים רבות נראה שהם לא מבינים את הצורך שלנו לבלות".

אליס, 21, מבריטניה נכנסת לחדר. היא הגיעה לברעם לפני יומיים לאחר ששהתה כמה חודשים בקיבוץ גרופית, אך החליטה לעזוב כי נותרה עם מתנדבת נוספת והשתעממה. "בגרופית קטפתי תמרים. עבדנו 12 שעות ביום וקיבלנו דמי כיס של 1,500 שקל בחודש, אבל יכולנו לקחת שבוע חופש מתי שרק רצינו וגם בעבודה היה לנו חופש רב.

"בסופו של דבר העדפתי להגיע למקום עם הרבה מתנדבים נוספים. אני רק מצטערת שביזבזתי את כל הכסף על טיול לפטרה ולא חסכתי, מכיוון שכאן לא מקבלים הרבה כסף לבזבוזים". ארין הודיעה שלא היתה רוצה להתנדב בקיבוץ כמו גרופית, למרות הכסף. "אני מעדיפה את ברעם. כאן אני מכירה יותר אנשים מכל העולם".

לאחר ארוחת הערב החגיגית וישיבה במועדון החברים לקפה ולמבחר עוגות מעשי ידי חברי הקיבוץ, חזרנו לחדרים והבנות התחילו להתארגן, להתלבש ולהתאפר לקראת הבילוי בפאב, כאילו שהן יוצאות למסיבה בעיר הגדולה. "מצחיק שאנחנו מתארגנות ככה לפני כל ערב פאב", אמרה רייצ'ל, 25, מסיאטל, שגילתה באחרונה עניין מחודש ביהדותה והגיעה לישראל. "נכון שהפאב הוא לחברים בלבד, אבל אחרי שאנחנו כל השבוע בבגדי עבודה מלוכלכים, בא לנו להרגיש יפות".

כשהגענו לפאב, השתלטו המתנדבים על חדר צדדי שהכיל עמדת די.ג'יי ועירבבו סוגי מיצים שונים עם וודקה מאוד לא איכותית, שנקנתה מבעוד מועד בכפר הנוצרי ג'יש הסמוך. רק מאוחר יותר, ולאחר אי אילו כוסות, נפרצו הגבולות והמתנדבים החלו להתערבב בקהל חברי הקיבוץ.

התעוררתי בשבת בצהריים עם כאב ראש קליל, ועם רצון עז לחזור לחיי העירוניים. אין ספק שהנוף שניבט מכל פינה בקיבוץ מעורר השראה, שהאוויר הרבה יותר נקי ושהשקט נטול המכוניות והמולת העיר ממכר, אבל חשתי מיצוי.

לא הספקתי להיפרד מרוב המתנדבים, שעוד ישנו ביום החופש היחיד שלהם, כי מיהרתי לנסוע הביתה. תחושת מחנק אפפה אותי והייתי חייבת לברוח מהקיבוץ, שנראה לי כבועה בעולם הקפיטליסטי והאינדיווידואליסטי של ימינו. הרגל דרכה על דוושת הגז בהקלה והמכונית נסעה לאטה בכביש הצפון המפותל. כמה שבועות לאחר מכן תקפו אותי געגועים עזים לקיבוץ ולמתנדבים, ותחושת נוסטלגיה לישראל הישנה שמעולם לא הכרתי - מדינה שלפי הסיפורים האמינה בעבודה שיתופית ובחלוקה שוויונית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#