דמוקרטיה או שלטון צבאי ודתי - מה יולידו המהפכות במזרח התיכון - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
דיסטופיה

דמוקרטיה או שלטון צבאי ודתי - מה יולידו המהפכות במזרח התיכון

במצרים ובלוב הצבא מסרב לוותר על השלטון, בתימן האלימות עדיין שולטת, בסוריה מפגינים נטבחים ואסד נצמד לכיסאו, ובבחריין המחאה מתה בעזרתם של יח"צנים אמריקאים; ביום שאחרי, האביב הערבי מפנה את מקומו לחורף של ייאוש ואנרכיה

17תגובות

קהיר, 2023. הבירה המצרית מחולקת לשניים: עשירים ועניים, מיוחסים ופשוטי עם, חזקים ומוחלשים. בפועל שוכנות בה שתי ערים שונות זו לצד זו. האחת היא קהיר של מטה, של השכונות הצפופות, גטאות העוני מוכי הפשע והבורות, ומעליה - "אוטופיה". מהי "אוטופיה"? עיר-מדינה בתוך מדינה, פרויקט דיור יוקרתי למיליונרים בלבד, קהילה מגודרת השוכנת בחופיה הצפוניים של קהיר. אם שפר מזלכם ונולדתם בין חומותיה, תזכו לחיי שפע בבתים מפוארים, שבהם לא יחסר לכם דבר. כמו תושביה האחרים של "אוטופיה", שעליה מגנים חיילים של חיל הנחתים האמריקאי, גם אתם תהיו עשירים, משועממים וככל הנראה גם מושחתים. אם לרוע מזלכם נולדתם מחוץ לה, נידונתם לחיים של עוני ומאבק הישרדות יום-יומי.

קהיר 2023 היא תהום חברתית: שנים של שחיתות, עלייה ביוקר המחיה ושחיקה בשכר הובילו להכחדתו המוחלטת של מעמד הביניים. האוכלוסיה מחולקת לעשירים במיוחד ועניים ביותר, ואם נולדת לאחת הקבוצות - אין לך שום דרך להיחלץ מגורלך.

רויטרס

את התרחיש המצמרר הזה, תיאור העולם שבו מתרחש הרומן המצרי "אוטופיה" של הסופר אחמד חאלד תאופיק, ניסתה למנוע תנועת המחאה ששטפה את מצרים בפברואר והפילה את שלטונו של מובארק. הספר, שפורסם ב-2008 ושבר שיאי מכירות במצרים ובמדינות ערב, היה בין הגורמים המרכזיים שהובילו לתסיסה החברתית ששטפה את המדינות הערביות בתחילת השנה וזכתה לכינוי "האביב הערבי". גיבוריו של הספר הם נער ונערה שבורחים מבועת העושר שבה נולדו כדי לראות כיצד חיים עניי עירם. הוא שיקף נכונה את התחושות ברחוב המצרי ואת החשש מהפערים החברתיים שהתעצמו במדינה בשני העשורים האחרונים, והפכו את העשירים לעשירים הרבה יותר ואת העניים לעניים יותר.

ואולם למרות האופטימיות ששטפה את מצרים בחורף, הולידה התקוממויות במדינות נוספות והובילה להפלתם של רודנים ותיקים, התרחיש המתואר ב"אוטופיה" נראה קרוב מאי פעם. כבר כיום שוכנות בקהיר שתי ערים במקביל. האחת מלאה בסרטים אמריקאיים, קאנטרי-קלאבים ומשפחות מחייכות, והשנייה מלאה בעוני, גז מדמיע ואנשים שחיים בתי הקברות שבהם נולדו הוריהם, משום שאין להם בית. המהפכה לא שינתה דבר במצבם של המצרים הפשוטים, ואולי אפילו הרעה אותו מבחינות רבות. חוסני מובארק התחלף ב"מושיר" מוחמד חוסיין טנטאווי, ולאזרחים הדורשים דמוקרטיה לא נותרה ברירה אלא לצאת לרחובות בשנית. התוצאה: 42 הרוגים ויותר מ-3,000 פצועים.

המחזות הנראים בכיכר תחריר בשבועיים האחרונים מוכרים לכל מי שצפה בחדשות בפברואר. מאות אלפי מפגינים התעמתו עם כוחות ביטחון אלימים שירו לעברם גז מדמיע וכדורים. הם זרקו אבנים ובקבוקי תבערה לעבר השוטרים ואנשי הצבא וקראו להדחת השלטון. הפעם, במקום מובארק, הם קראו בשמו של טנטאווי, ראש המועצה העליונה של הצבא ושליט המדינה בפועל. מצרים עברה דרך ארוכה כדי להימצא בדיוק בנקודה שבה התחילה: שליט לא דמוקרטי אחד התחלף באחר, ואוליגרכים שנואים כמו אחמד עז הושמו מאחורי סוגר ובריח, אולם את מקומם ירשו מושחתים חדשים, אוליגרכים בהתהוות. הבחירות שנערכו בשבוע שעבר כבר נתפשות כחסרות ערך בעיני רבים, והמפגינים בכיכר תחריר החרימו אותן במחאה.

שנה לאחר שהחל, פינה האביב הערבי את הדרך לחורף של פסימיות. עוד מוקדם להספיד את האביב הערבי, אך כבר עכשיו אפשר לקבוע בפה מלא כי לא זאת המהפכה שרצו הצעירים הליברלים, רודפי החופש, שהציתו את אש הדמוקרטיה בעולם הערבי. ההפגנות הלא-אלימות במצרים, בבחריין, בתימן ובסוריה היו אמורות להביא את נס הדמוקרטיה למדינות ערב, אך במצרים הן הביאו להפיכה צבאית בפועל, בסוריה להרג המוני, בתימן למלחמת אזרחים ובבחריין לדיכוי אכזרי בחסות המשטר הסעודי. במדינות שבהן כן נערכו בחירות דמוקרטיות, כמו מצרים ותוניסיה, המנצח הגדול היה האסלאם הפוליטי - לא בדיוק השלטון שעליו חלמו הצעירים המשכילים שהתארגנו בפייסבוק ובטוויטר, הביאו את המהפכה לעולם הערבי ובהמשך הושלכו הצדה, שנואים ומבוזים לאחר שהמהפכה שלהם ריסקה את הכלכלה.

"תשעה חודשים עברו ושום דבר לא הושג, מלבד זה שנפטרנו ממובארק", אמר תאופיק, מחבר "אוטופיה", פרופסור לרפואה באוניברסיטת טנטא במצרים, בראיון ל-CNN בחודש שעבר. "נפטרנו מראש הנחש, אבל גופו של הנחש עדיין שולט בכל". הצבא, אמר, ניצל את ההפיכה העממית כדי לבצע הפיכה צבאית, תוך הבטחה להעביר את השלטון לידיים אזרחיות - הבטחה שלפי שעה לא נראה שיש לו כוונה לקיים.

מחוץ למצרים המצב אינו שונה בהרבה. יום אחרי המהפכות, מדינות ערב מגלות שבדרכן לדמוקרטיה אין להן ברירה אלא לעצור באנרכיה. בלוב, חגיגות השמחה שליוו את נפילת טריפולי לידי המורדים, ולאחר מכן את לכידתו והוצאתו להורג של מועמר קדאפי, פינו את דרכן לחששות מפני חוסר יכולתה של הממשלה הזמנית שהושבעה השבוע לשלוט בסבך היריבויות השבטיות העתיקות, שמאיימות לדרדר את המדינה למלחמת אזרחים מתמשכת.

רויטרס

בתימן, לאחר עשרה חודשים של מחאות שקראו להתפטרותו, הסכים הנשיא עלי עבדאללה סאלח לחתום השבוע על הסכם המעביר את סמכויותיו לסגנו. כמה שעות לאחר מכן, בריונים ממשלתיים בבגדים אזרחיים ירו למוות בחמישה מפגינים לפחות בבירה צנעא וביותר מ-30 מפגינים בעיר תאיז, והוכיחו שאלימות היא עדיין השפה השולטת בפוליטיקה התימנית. בבחריין הצליחה הממשלה להעלים את סמלי המהפכה ובכך לדכא אותה, ובסוריה, לאחר חודשים ארוכים של הפגנות, ממשיך שלטונו של בשאר אסד לטבוח במפגינים ללא התערבות מצד מדינות המערב. רק תוניסיה מראה סימני יציבות.

ב-17 בדצמבר תמלא שנה ליום שבו מוחמד בועזיזי, מוכר ירקות בן 26 מתוניס, הצית את עצמו מול לשכת המושל המקומי בעיירה סידי בוזי והבעיר את המזרח התיכון כולו. מותו המזעזע של בועזיזי, שהושפל בפומבי על ידי שוטרת שהחרימה את עגלת הירקות שלו בטענה שאינה חוקית, הוליד את הסערה הציבורית שהובילה למחאות בתוניסיה, שהפילו את שלטונו בן 24 השנים של זין אל-עאבדין בן עלי, והתפשטה ברחבי העולם הערבי.

גל המהפכות בעולם הערבי זכה בשנה האחרונה לכמה כינויים, מ"האביב הערבי" ועד ל"מהפכת היסמין". אבל כעת, שנה לאחר תחילתו, לא ברור אם עמד בהבטחותיו לחברה דמוקרטית וצודקת יותר. במצרים ניצחה מפלגת החופש והצדק של האחים המוסלמים במערכת הבחירות הראשונה במדינה. בתוניסיה ניצחה מפלגת א-נהדה, גם היא מפלגה אסלאמית מתונה. מצבם של העניים והחלשים הזקוקים למזון ולעבודה נותר בינתיים זהה ולא ברור כיצד, אם בכלל, יוכל להשתפר. הכלכלות מרוסקות, והמפה הפוליטית עוד צריכה לעבור שלב מכאיב והרסני של כאוס לפני שהמדינות הערביות יוכלו להתהדר במערכת פרלמנטרית ייצוגית בסגנון המערב.

אביב ערבי? איזה אביב?

"אביב ערבי? איזה אביב ערבי? אני לא זוכר שהוא התחיל", אומר בבוז פרופ' און וינקלר מאוניברסיטת חיפה, מומחה לכלכלת המזרח התיכון. "במצרים, לא להתבלבל, היתה הפיכה צבאית. אני מבין מה גרם למצרים לצאת לרחוב, אבל הם ירו לעצמם טיל ברגל".

"חשוב לזכור שהאביב הערבי הוא הגדרה מערבית, לא הגדרה שנוצרה בעולם הערבי", אומר ד"ר עמוס נדן מאוניברסיטת תל אביב, מומחה לכלכלת המזרח התיכון. "כמו כל מהפכה, בהתחלה אנחנו עדים לתחושה שהמהפכה תשנה את העולם. אנחנו מכירים את ההתלהבות שלפני, אבל האחרי הוא אף פעם לא כמו שציפו לו".

האם העולם המערבי תלה ציפיות מוגזמות בגל ההתקוממויות ששטף את העולם הערבי, ונסחף באופטימיות לגבי סיכויי ההצלחה של תנועות המחאה להשתלט על הבלגן המזרח-תיכוני? לדברי נדן, ייתכן בהחלט: מדינות ערב, הוא אומר, לא ייהפכו לתאומותיהן של מדינות אירופה. עדיין לא, לפחות. "אני חושב שהציפייה מכיוון המערב היתה מוגזמת. במזרח התיכון בחירות דמוקרטיות לא יעלו לשלטון את אלה שמוחים, כי אלה שהפעילו את עמודי הטוויטר והפייסבוק הם לא הרוב. האופוזיציה במדינות הערביות היא אופוזיציה אסלאמית, ולכן כשעושים בחירות, סביר להניח שהם אלה שיעלו לשלטון. זה לא אומר שזה רע, אבל זה כן אומר שהתמונה הוורודה שציירו במערב היתה שגויה. העולם הערבי לא נהפך עדיין לעולם המערבי. זה תהליך".

חזרתם של ההמונים לכיכר תחריר בשבועות האחרונים נתפשה, בעיני רבים, כעדות לכישלונה של המהפכה. המפגינים דרשו חברה דמוקרטית וצודקת יותר, שבה הכוח יינתן לעם שיורשה לבחור ממשלה שתדאג לו, ולא לאליטה מצומצמת של גנרלים, פוליטיקאים ובעלי אינטרסים הקשורים ביניהם בקשרי משפחה ועסקים. במקום זאת הם קיבלו עוד מאותה מנה, לאחר שהצבא, בראשותו של טנטאווי, השתלט על המדינה וסירב להעביר את השלטון לממשלה אזרחית. בתחילה הבטיח הצבא לערוך בחירות ולהעביר את השלטון תוך חצי שנה, אך לאחר מכן חזר בו וטען שלא יערוך בחירות לנשיאות עד 2013. אחר כך הודיע הצבא כי יקדים את הבחירות ליוני 2012 בעקבות המחאות. למרות התעוררותן המחודשת של ההפגנות הסוערות, מרבית הכלכלנים והפרשנים פסימים בנוגע לסיכוייה של מצרים להתאושש.

"מצרים נמצאת במצב קשה במיוחד", אומר אנדרו ריינולדס, פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת צפון קרוליינה. ריינולדס קבע בטור דעה שפירסם בחודש שעבר ב"ניו יורק טיימס" כי הבחירות במצרים אולי עוררו התרגשות מסוימת בקרב אזרחי המדינה, שהלכו לראשונה בחייהם לקלפיות, אך הן אבודות. "בשלבים הראשונים של ההצבעה יש אופוריה", הוא אומר ל-Markerweek, "אבל המבחן הוא התוצאות, התגובה של הצבא אליהן והצורה שבה תתנהל העברת הכוח. הצבא טוען שהוא לא רוצה להיות בשלטון, רק להגן על האינטרסים המדיניים והכלכליים של מצרים, אבל מי שמסתכל על הצבא ועל אופן ההתנהלות שלו לא רואה שום סימנים לנכונות להעברת הכוח לאנשים שהם לא סומכים עליהם. כרגע הצבא במצרים, כמו בבורמה, מנהל את העניינים.

"פגשתי באחרונה בקהיר אנשים שהיו בתחריר באביב, והם אמרו 'אנחנו צריכים לחמש את עצמנו. אנחנו צריכים להתחיל הפיכה צבאית, כי אנחנו לא משנים את העניינים ללא אלימות'. אני פסימי כי הסטודנטים שהתאגדו בפייסבוק לא יילחמו - לא נראה שיש להם אגף צבאי או תשוקה להילחם - והצבא לא הראה נכונות לוותר על השלטון. האנשים הטובים הם פשוט אימפוטנטים".

במצרים מכונים אותם אנשים טובים "מפלגת הספה". זה הרוב הדומם שכל אחד מהצדדים, הן המפגינים והן הצבא, מנסה לגייס לצדו. "מצרים היא לא כיכר תחריר", טען באחרונה הגנרל מוכתר אל-מלך, החבר במועצה הצבאית השולטת במצרים מאז הדחת מובארק בפברואר, בראיון ל"ניו יורק טיימס". "אם תצאו להליכה ברחובות אחרים במצרים, תגלו שהמצב נורמלי ביותר".

גם ב"עיר המתים" בקהיר החיים מתנהלים כרגיל, בדיוק כפי שהתנהלו בשנים שלפני נפילת מובארק. "עיר המתים", כפי שהיא מכונה, שוכנת בבית הקברות העצום אל-עראפה, שמשתרע לאורכם של יותר מ-6 ק"מ. היא מאכלסת לא פחות מארבעה מיליון בני אדם שמתגוררים, רבים, אוהבים ומקימים משפחות בין מיליוני הקברים הפזורים בה, שביניהם משחקים ילדיהם. רבים מתושבי "עיר המתים" נולדו בה והקימו בה משפחות משלהם, חלקם פליטים שנדדו לבירה המצרית מתוך תקווה למצוא עבודה. כולם שייכים ל-40% מהאוכלוסיה המצרית הנמצאים מתחת לקו העוני. גם אלה מביניהם שעובדים תלויים בנדיבותם של עוברי אורח, שמבקרים בקברים הסמוכים ועשויים להעניק להם מזון, כסף, שמיכות או נדבות אחרות.

תושביה של "עיר המתים" בקהיר נמצאים במוקד דרישותיהם של המוחים בכיכר תחריר לצדק חברתי, אבל המהפכה לא שינתה את מצבם, שנותר בדיוק כפי שהיה שנה קודם לכן. כעת, כשכלכלת מצרים מרוסקת ועומדת בפני תהליך התאוששות ארוך, הסיכוי שיוכלו לשפר את מצבם בעתיד הקרוב שואף לאפס. "מבחינה כלכלית לא טוב יותר למצרים עכשיו. במובנים רבים רע להם יותר", אומר ריינולדס. וכאילו כדי להוכיח את דבריו, בשבוע שעבר הורידה סוכנות הדירוג S&P את דירוג האשראי של מצרים, בעקבות ההידרדרות במצבה הפוליטי והכלכלי. בורסת קהיר נפלה ב-48% מאז תחילת המחאות, והכלכלה המצרית, שצמחה ב-7% ב-2010, צפויה לצמוח ב-1% בלבד ב-2011. יתרות המט"ח שלה נפלו גם הן בחדות, מ-36 מיליארד דולר ל-22 מיליארד דולר, בשל מאמצי הבנק המרכזי לחזק את המטבע המקומי שנפל בחדות.

בחודשים האחרונים גילו המפגינים בכיכר תחריר, לצערם, שהם אולי כבשו את לבו של הציבור במדינות המערב, אך לא במצרים, שם מאשימים אותם רבים כי המהפכה שלהם חירבה את הכלכלה ואת פרנסתם. נהגים שחולפים ליד הכיכר מקללים את המוחים, ואחרים מאשימים אותם כי הרסו את הכלכלה והבריחו את התיירים. הם גילו גם שהחברה המצרית שמרנית בהרבה מחבריהם החדשים במערב: כשהבלוגרית והסטודנטית המצרית עליא אל-מחדי ניסתה למחות למען חופש הביטוי ונגד הדרת הנשים באמצעות פרסום תמונות עירום שלה, היא הותקפה על כך בחריפות בידי נציגים מכל קצוות הקשת הפוליטית במצרים ואף גורשה מכיכר תחריר. ההפגנות האחרונות עוררו במיוחד את זעמם של רבים במצרים, שקיוו שבחורף תגבר התיירות ותסייע לפרנסתם.

היחידים שעוד נמצאים לצדם של המוחים, כך נראה לעתים, הם רוכלי הרחוב בסמוך לכיכר תחריר, שעדיין נהנים ממכירות יציבות של דגלים וסטיקרים מהפכניים. התחדשות המחאות אמנם שיכנעו את טנטאווי להיעתר לדרישות המפגינים ולהכריז על הקדמת הבחירות לנשיאות ליוני 2012, אבל רבים בציבור המצרי כבר עברו הלאה מהשלב שבו תמכו במהפכה לשלב שבו הם דואגים לפרנסתם האישית. "למה המפגינים לא מבינים שהם הורסים את המדינה?", אמר מוחמד א-שרקאווי, רואה חשבון שמחלטר כחשמלאי, ל"ניו יורק טיימס" בשבוע שעבר. "הם אומרים שהם רוצים דמוקרטיה וחופש, אך שוכחים שצריך גם אחריות".

"הכלכלה המצרית מבוססת על תיירות. ענף התיירות הוא במקום הראשון אצלה", אומר וינקלר. "ומה קרה לתיירות? מה קרה ליצוא הגז, להשקעות הזרות, לסיוע האמריקאי? כל בסיסי הכלכלה המצרית משותקים. בלעדיהם מצרים לא יכולה לחיות. אם יציעו לי להיות נשיא מצרים, אני לא לוקח את התפקיד. הסיכוי שלו להיחלץ מהמשבר אפסי. מי יספק למצרים מקומות עבודה? הם זקוקים למיליון מקומות עבודה בשנה, ואין להם סיכוי להשיג את זה".

גם לשאר כלכלותיהן של מדינות ערב שעברו מהפכות יידרש זמן רב לחזור למסלול, וגם אז הדבר אינו מבטיח שיצליחו לשפר את מצבן. גם מבחינה כלכלית, כמו מבחינה פוליטית, האביב הערבי לא תרם בהרבה לשיפור המצב. "הכלכלות של המזרח התיכון לא השתנו בעקבות המהפכות", אומר נדן, "יש מיתון בכל מקום שבו יש מחאה, יש נפילה בביצועים הכלכליים, אבל סביר להניח שזה יחזור לעצמו. השאלה העקרונית היא אם כשהכלכלה תחזור לעצמה, אותן מדינות ייהפכו לעשירות יותר או למצליחות יותר כלכלית - והתשובה היא לא. שום דבר בבסיס הכלכלי של המזרח התיכון לא משתנה. הנפט ממשיך להיות הגורם המרכזי שקובע את רמת הפיתוח הכלכלי של המדינה - הרבה חביות נפט לנפש פירושן תמ"ג גבוה, ומעט נפט לנפש פירושו תמ"ג נמוך.

"אנחנו לא רואים שהמזרח התיכון נותן אלטרנטיבה למקומות שתיאורטית הוא יכול להתחרות בהם, כמו השווקים המתעוררים. המזרח התיכון נשאר מאחור. העולם אומר: אני מאמין בסין ובהודו ובכלכלות האסיאתיות, אני לא מאמין בכלכלות המזרח-תיכוניות. בסיכומו של דבר, מה השתנה במזרח התיכון מבחינה כלכלית? אין דבר שהוא יכול להוציא החוצה. את הנפט כבר גילו, ואין לו את המהנדסים החכמים של סין. גם אחרי המהפכות, המזרח התיכון נתפש כמקום מאוד לא יציב ומתוח, והסכנות פה גדולות לעומת כלכלות מתפתחות אחרות שנתפשות כאלטרנטיבות להשקעה".

"המצרים ירו לעצמם טיל ברגל", אומר וינקלר. "בסוריה ובמצרים נוצר מעמד ביניים של צעירים שלא היתה לו דריסת רגל כלכלית. אלה בוגרי אוניברסיטה שהבטיחו להם עבודה, ובמקרה הטוב הועסקו בתור פקידים שהם עצמם ידעו שאין בהם צורך. המצרים שיצאו לרחובות רצו לקבל משהו אחר ממה שקיבלו, ולכן הם יצאו לרחובות שוב, אבל הצבא לא מוכן לוותר על מנעמי השלטון. הבעיה היא שאני לא רואה פתרון למשק המצרי, ואפשר לומר אותו הדבר על כל המדינות הערביות האחרות. אין להן איפה להעסיק את האנשים. לא תצמח שם מחר תעשיית היי-טק. ייקח זמן רב עד שתהיה אינטל אלכסנדריה".

הכיכר שלא היתה

בבחריין אפשר לומר באופן חד-משמעי שתנועת המחאה מתה. לא כדורי השלטונות הם אלה שהרגו אותה, אלא הנשק הערמומי והיעיל מכולם לדיכוי מחאות עממיות - משרד יח"צ טוב. לשלטונות בחריין, שלאחר הפלת מובארק חששו כי ההתקוממות העממית במדינה תפיל גם את בית המלוכה של משפחת אל-ח'ליפה, היה את אחד הטובים שבהם: משרד קורביס (Qorvis) האמריקאי.

המחאה בבחריין החלה באופן רשמי ב-14 בפברואר, אבל במדינה התקיימו הפגנות גדולות גם במחצית הראשונה של 2010. החלו אותן חברי הרוב השיעי במדינה, המתנגדים לבית המלוכה הסוני וסובלים במשך שנים מדיכוי פוליטי, מעוני ומאפליה. אף ש-70% מאוכלוסיית בחריין הם שיעים, משפחת המלוכה הסונית מינתה את מקורביה לכל המשרות הממשלתיות הבכירות. השיעים, במיוחד הצעירים, הופלו בכל הקשור למשרות ולקידומים, והתוצאה היתה עוני נרחב: חצי מאוכלוסיית בחריין כיום סובלת מעוני, לפי נתוני המרכז לזכויות אדם במדינה. הזירה שנבחרה למחאות היתה כיכר הפנינה בבירה מנאמה, שמעליה התנשאה אנדרטה עצומה שנבנתה ב-1982 - והורכבה מפנינה ענקית ולבנה הנישאת על שש קשתות, שכל אחת מהן סימלה מדינה חברה במועצת המפרץ לשיתוף פעולה (GCC).

כיכר הפנינה היתה כיכר תחריר של בחריין. במשך שבועות היא היתה המוקד המרכזי לעימותים בין המפגינים לצבא. המפגינים דוכאו במהירות ובאלימות על ידי כוחות הביטחון של בחריין וסעודיה, שפינו את המאהל באמצעות כדורים וגז מדמיע. לאחר מכן התפנו השלטונות לפנות גם את סמל המהפכה. אנדרטת הפנינה נהרסה לאחר שלטענת השלטונות "חוללה" על ידי המפגינים. ואולם זה לא היה הסוף: האנדרטה הופיעה גם על המטבעות של בחריין, לכן הסירו אותה השלטונות מהמטבעות והעלימו את כל המטבעות הקיימים שעליהם היא נותרה.

במקביל גויסה קורביס כדי לשקם את תדמיתה של הממשלה הבחריינית - התמחות ייחודית של משרד היח"צ האמריקאי, שמסייע לממשלות שסובלות משערוריות לשקם את תדמיתן. הממשלה, לפי דיווחים בבחריין, שילמה לקורביס 40 אלף דולר בחודש, בנוסף להוצאות. אך אפילו הטוב שבמשרדי היח"צ לא הצליח לקבור את הסמל: בהפגנה האחרונה של האופוזיציה בנובמבר, שבה נכחו 50 אלף איש, הקימו המפגינים דגם מוקטן מפלסטיק של אנדרטת הפנינה, ובמקום פנינה הונח בראשה כדורגל.

בלוב, לעומת בחריין, המחאה דווקא הצליחה - במידה רבה משום שההתנגדות לשלטונו בן 42 השנים של קדאפי היתה למעשה מרד מזוין. קדאפי, שפילג וסיכסך את החברה הלובית, דיכא באכזריות כל ניסיון להקים לו אופוזיציה, התעשר על חשבון אזרחיו וחילק את הרווחים מתעשיית הנפט בינו לבין חבריו, הודח מהשלטון באוגוסט. הוא נלכד באוקטובר, כשהוא מסתתר בבור ביוב, הוכה באכזריות והוצא להורג בירייה.

ואולם הפלת קדאפי היתה הבעיה הקטנה ביותר שאתה תצטרך להתמודד הממשלה הזמנית בלוב, שנכנסה לתפקידה השבוע, ומועצת המעבר הלאומית (NTC), ועדת השלטון של המורדים, בראשות מוסטפה ג'ליל המשמש כיום כשליט בפועל. החברה הלובית מורכבת מעשרות שבטים יריבים שהממשלה תצטרך לאחד, הכלכלה שלה תזדקק לשנים כדי להתאושש מנזקי מלחמת האזרחים, ורבים מהתושבים עדיין סובלים ממחסור במים, בחשמל ובמזון. שלטונו של קדאפי היה כה רקוב עד שלמורדים אין כיום אפילו מערכת משפט שבה יוכלו להביא לדין את בכירי המשטר הקודם, בהם בנו של קדאפי, סייף אל-אסלאם, שנלכד באחרונה.

בשבוע שעבר אפשר היה לקבל הצצה מטרידה לעתידה הפוטנציאלי של לוב - עתיד שבו מדינה שסועה תימצא במלחמת אזרחים תמידית בשל יריבויות שבטיות - כשבני המיעוט הברברי יצאו לרחובות ודרשו מהשלטונות לכלול נציגות ברברית בממשלה החדשה. בינתיים קראו מנהיגי המיעוט לבני עדתם לא לשתף פעולה עם הממשלה או עם מועצת המעבר.

"הייתי בלוב בספטמבר, אחרי שטריפולי נפלה וקדאפי נמלט, והייתי אופטימי, אבל נעשיתי פחות אופטימי", אומר ריינולדס. "לוב עוברת למצב של שלטון צבאי. היה לה סיכוי, כמו לתוניסיה, להיות יציבה ודמוקרטית. מאז, המיליציות השתלטו על המערכת ויש כאוס בכל הנוגע למבנה השלטון החדש. המנהיגים לא מקבלים החלטות, משום שהם מפחדים לערער את הסטטוס קוו.

"עם זאת, אם בונים היטב את המוסדות הנכונים, לוב עדיין יכולה לבנות דמוקרטיה יציבה. נפגשתי עם אנשים בטריפולי ובבנגאזי, והרגשתי שאפשר למנוע את המצב שבו כולם ישנאו אלה את אלה. הם לא חייבים בהכרח ליפול לדפוסים ישנים. לוב היא מדינה לא ענייה, עם משאבים רבים ונפט באיכות גבוהה. יש לה כסף ויש לה פוטנציאל ותשתיות סבירות לעומת שכנותיה, ויש הרבה זרים שמוכנים לסייע לה. הייתי אופטימי יותר אם המעמד הפוליטי היה זוכה ביד העליונה על פני הצבא".

תוניסיה היא היחידה בינתיים שמראה סימני יציבות אמיתיים. הבחירות הראשונות שלה מזה עשרות שנים, שנערכו באוקטובר, היו חגיגה דמוקרטית אמיתית שבה נטלו חלק יותר מ-90% מאזרחי המדינה. המפלגה האסלאמית המתונה, "א-נהדה", זכתה בבחירות - והפרלמנט החדש, הגוף הנבחר הראשון שהיה לתוניסאים מזה עשרות שנים, הושבע בחודש שעבר. שיעור הנשים בפרלמנט, אגב, גבוה מבמדינות מערביות רבות.

בפני הממשלה החדשה עומדים אתגרים רבים, בהם תיקון הפגמים הרבים במודל הפוליטי הנהוג במדינות ערב וחיסול השחיתות, שבמשך שנים רבות התפשטה לכל פינה בתוניסיה. אך לעומת מדינות אחרות, נראה שתוניסיה נמצאת בדרך לשיקום. "אפשר לומר שתוניסיה הסתדרה הכי טוב ועברה למצב שונה באופן דרמטי מכפי שהיה קודם. הסיכויים שלהם להיות דמוקרטיה יציבה הם טובים למדי", אומר ריינולדס.

רויטרס

וינקלר, לעומת זאת, לא אופטימי בנוגע לסיכויי ההצלחה של כלכלת תוניסיה. "עכשיו שהאסלאמיסטים עלו לשלטון, מה יהיה? תעשיית התיירות היתה חלק מרכזי בכלכלה התוניסאית. נראה לך שעכשיו אפשר יהיה לשבת עם כוס בירה על החוף? וגם אם יהיה אפשר, למה שיבואו לשם? צרפתי שסובל מאסלאמופוביה יעדיף לנסוע לקפריסין או ליוון. היתה לנו דוגמה כזאת באלג'יריה, שם עשו בחירות והאסלאמיסטים ניצחו, וזה מה שקרה שם".

לא מהפכה - תהליך

יותר מ-3,500 מפגינים סורים נהרגו מאז שהחלה ההתקוממות נגד אסד לפני תשעה חודשים. ועדיין אסד שומר על כסאו, למרות הלחצים הבינלאומיים וההתנגדות מבית. הקהילה הבינלאומית והליגה הערבית הטילה על סוריה סנקציות, אבל אסד מסרב להתפנות, בניגוד לתחזיות שצפו כי בשלב זה גם סוריה תהיה בעידן חדש. הסנקציות אמורות היו להעניש את הממשל הסורי על הדיכוי האלים של המחאות, אך הן פוגעות בעיקר בסורים הפשוטים, במיוחד אלה שהועסקו בתעשיית התיירות שנמחקה לחלוטין. שיעור האבטלה במדינה הוא כיום 22%.

אלפי המפגינים בסוריה אמנם מוכנים להקריב את חייהם למען הפלת אסד, אך השאלה היא עד מתי יוכלו להחזיק מעמד. "כל עוד יהיו למשטר הכנסות, וכל עוד אסד ימשיך לרצות להחזיק בשלטון, הוא יעשה זאת", אומר וינקלר. "החרם על סוריה הוא פיקציה גדולה. הדבר שהכי מסכן כיום את שלטונו של אסד הוא לא האופוזיציה הסורית, או המערב, או העם הסורי - אלא האנשים שסביבו שעשויים לנצל את המצב ולהקים משטר צבאי, בדיוק כפי שהיה עם מובארק".

כישלונה של תנועת ההתנגדות בסוריה להפיל את אסד עשוי להעיד על מגבלותיה של תנועת המחאה העממית שהתפשטה לרוב המדינות בעולם הערבי, אך חוללה מהפכה רק בארבע מהן. "לפחות 16 התקוממויות שונות התרחשו במדינות ערב, ומתוכן נפלו ארבעה משטרים. אפילו באותם המקרים הייתי אומר שהשאיפות לדמוקרטיזציה, לשינוי פוליטי או לשינוי במבנה השלטון לא התממשו", אומר ריינולדס. "במקרים אחרים, המונרכיות בירדן ובמרוקו עשו מעט ליברליזציה וקנו קצת זמן. האופטימיות, אני חושש, לא הולידה תוצאות ממשיות".

אם יש דבר אחד שגל המהפכות הבטיח להביא למדינות ערב - זו דמוקרטיה. הרצון במערכת שתייצג את כל חלקי האוכלוסיה, תיבחר על ידי הציבור ולא תהיה מושחתת ומבוססת על שלטון מעטים מקורבים על הרוב העני נמצא במוקד המחאות בכל המדינות הערביות. ובכל זאת, למעט מצרים ותוניסיה, הדמוקרטיה עדיין לא הגיעה למזרח התיכון. "עבור מצרים יש שני תרחישים אפשריים, שאף אחד מהם לא טוב במיוחד: הראשון הוא שהצבא נשאר בשלטון, והשני הוא שהצבא מאפשר לממשלה אזרחית להיכנס לתפקיד, אבל שומר על השפעה מכרעת", אומר ריינולדס. "יהיו נשיא נבחר ופרלמנט, אבל יינתן להם כוח מוגבל מאוד. זאת התוצאה הסבירה ביותר בעיניי: מדינה כאילו דמוקרטית עם צבא שמושך בחוטים. השאלה היא אם המצרים יקבלו זאת, ואם יש להם מה לעשות בנוגע לזה".

נדן אופטימי יותר. "בסופו של דבר, כן מדובר בפעם הראשונה שבה אנחנו רואים את העולם הערבי מבצע מהפכות עם אוריינטציה דמוקרטית. אנחנו כן רואים נכונות ורצון להתחבר לעולם המערבי יותר מבעבר. נוצר איזון חדש, כוחות חדשים חדרו לזירה, ויש מפלגות חדשות ומערכת שמבינה שצריך לשמור על מעמד הביניים ולטפל בבעיות חברתיות וכלכליות. עוד מוקדם לדעת מה יהיה. אף אחד לא אוהב לוותר על כוח. מי שחשב שהמזרח התיכון הישן נמחק רואה שזה לא קורה, אבל יש שינוי גדול. בפעם הראשונה העם אומר את דברו ומחליף שליטים".

רויטרס

"המשולש השלטוני במצרים היה מורכב מהשלטון, מהצבא ומאנשי עסקים מעטים, והוא לא עורער. השאלה היא אם הוא יחזיק מעמד", אומר נדן. "בשנות ה-60 ההפיכות היו צבאיות ונוהלו על ידי הצבא, ופה ההפיכה נכפתה על הצבא. ברור שזה לא יהיה אירופה תוך שנה, אבל גם ברור שהמצב לא יהיה אותו הדבר. האם צריך להתאכזב? האם אפשר לקבוע שהמהפכה מתה? לא, יש פה שינוי. מי שמנסה לקבוע כיצד ייראה השינוי עוד חמש שנים, או שהוא נביא מוצלח או שהוא מדמיין. אין שום תופעה מקבילה בעולם הערבי שאפשר לגזור ממנה מסקנות לגבי מה יהיה. כולם במזרח התיכון מנסים להבין לאן זה יתגלגל".

"אם מישהו חשב שזה יקרה במהירות, שמדינות ערב ייהפכו לפסבדו-אירופיות, זה לא יקרה", אומר מייקל ואחיד האנה, מומחה לפוליטיקה מצרית ועמית במכון המחקר האמריקאי סנצ'ורי פאונדיישן, ששהה בקהיר בעת הראיון. "עוד מוקדם מדי לקבוע מה יקרה, ואני לא מוכן לקבוע אף מסקנה. משהו יסודי השתנה, זה מה שברור. יש דינמיקה חדשה והערכה מחדש של הנורמות. התגובה של הליגה הערבית להרג בסוריה אמנם צבועה, אבל גם מראה שהרג אזרחים הוא לא שיטה מקובלת יותר. האביב הערבי החיה מחדש את הפוליטיקה באזור כפי שלא קרה עשורים. זה ייקח זמן, אבל אי אפשר להתחמק. יש פה אופק, יש הרבה אי ודאות ויש גם המון סכנות מאוד מאוד רציניות, אבל גם הזדמנויות.

"יש כאלה שרוצים שהמחאות יסתיימו, אבל בעיניי זה לא סביר. אני חושב שנראה יותר מחאות והפגנות, מפני שהצבא נוקט שיטות אוטוריטריות, והאופן שבו האחים ישתלבו בפוליטיקה עשוי להמריץ את המחאה. זה לא משהו שקל לדכא עכשיו. זה חלק מהדינמיקה הפוליטית".

האנה אופטימי יותר מאחרים בנוגע לסיכויי ההצלחה של האביב הערבי. "הרבה דברים שהיו צריכים לקרות בשלב מוקדם יותר יוכרעו כעת בתהליך הפוליטי, שנהפך לזירה המרכזית לשינוי חברתי ולרפורמות. בלוב, לעומת זאת, הם במצב טוב בהרבה מבחינת מנהיגות פוליטית, ורוב חלקי לוב נותרו רגועים. היו מעט מאוד מקרי אלימות לאחר הפלת המשטר, וזאת מדינה קטנה הומוגנית למדי עם הרבה משאבים".

"לא הייתי מבטל את האביב הערבי", אומר ריינולדס, "אני עדיין חושב שהוא בתהליכי התקדמות. האזור שונה לעד. אבל זה לא אומר שהאביב הערבי הוביל למהפכות. הוא הוביל לכמה שינויי אליטות בשלטון, אבל הוא לא הוביל עדיין לשינוי חברתי. אני חושב שהוא עדיין מתרחש. המסלול שלו אמנם לא חיובי כרגע, אבל אפשר להציל אותו. הכל תלוי באוויר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#