הקיבוצניקים נוטשים את הניסוי הסוציאליסטי וצוללים אל לב הקפיטליזם - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
האתוס הקיבוצי

הקיבוצניקים נוטשים את הניסוי הסוציאליסטי וצוללים אל לב הקפיטליזם

הם זוכרים לטובה את ערכי השוויון והשיתוף שעליהם התחנכו, אבל את המימוש העצמי הם היו חייבים לעשות דווקא בזירה העסקית; חלקם גילו שהמרחק בין השניים לא כל כך גדול

61תגובות

כבר כשהיו ילדים הם השכימו קום ויצאו לעבודה במשק. משם היו הולכים לבית הספר כדי לספוג במנות גדושות אידיאלים של חיי שיתוף וקדושת העבודה, ולהפנים שאין ראוי יותר מאורח חיים סוציאליסטי. הם למדו את קרל מרקס, ציטטו את א.ד גורדון, דיקלמו את ברל כצנלסון וקראו את פושקין. גיל ההתבגרות עבר עליהם בתוך גבולות הקיבוץ - בשדות וברפתות, במפעלים ובמטעים, במדשאות ובחדר האוכל של המסגרת הקהילתית.

כיום הם נושאי תפקידים בכירים בשוק החופשי, נמצאים בטבורו של עולם קפיטליסטי תובעני והישגי, סוגרים עסקות במיליוני דולרים ונהנים ממשכורות יפות ומבונוסים. את מזכיר הקיבוץ ואת אסיפות החברים הם החליפו בישיבות דירקטוריון, בבעלי מניות ובמשקיעים. באמצעות מצגות מהוקצעות בפגישות חשובות הם מקדמים מיזוגים ורכישות, ומציגים תשואות ורווחים. הם גדלו והתחנכו בקיבוצים שונים וכיום הם בני 36-70, חלקם עדיין חברי קיבוץ וחלקם נהפכו לאנשי עיר לפני שנים רבות.

בשיחות גלויות לב הם מספרים על ילדות מיוחדת ועל רשת הביטחון הקיבוצית, אבל גם על האינטנסיביות החברתית, על ההתחשבנויות הקטנות ועל קריסתה של הערבות ההדדית. הם משתדלים לעשות זאת ביראת כבוד ובנוסטלגיה, אבל בין זיכרון מתוק אחד למשנהו הם טוענים, כל אחד בדרכו, שהרעיון שכל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו מנוגד לאופי האנושי ושהקיבוץ הוא מודל קיצוני שנדון לכישלון. סיפוריהם של שישה קיבוצניקים משרטטים את התנועה החדה על הציר שבין הקולקטיב לאינדיווידואל.

מהקיבוץ אל הבורסה

זיכרון בולט שמלווה את נגה קנז מהתקופה שבה היתה תלמידת בית ספר קשור במרים, המורה שלה להיסטוריה. "אני זוכרת אותה עומדת באמצע הכיתה ומסבירה לנו מה תפקידו של הכסף בחברה הסוציאליסטית ובחברה הקפיטליסטית. היא הסבירה שבסוציאליזם תפקידו של הכסף הוא המרה בתוצרת, כמו בשר וירקות, ואילו בקפיטליזם תפקידו של הכסף הוא לייצר עוד כסף. שנים אחר כך, כשהתחלתי לעבוד בבורסה, הייתי מזוהה כזאת שהגיעה ללב הקפיטליזם החזירי ורבים שאלו אותי: 'איך קיבוצניקית כמוך הגיעה לכאן?'. אז העובדה שקיבוצניקים הגיעו לשוק ההון עוד עוררה פליאה. זה ההפך הגמור לכאורה, אבל רק לכאורה. אני חושבת שהאמירה הזו היא שילוב של חשיבה סטריאוטיפית שגויה גם על הקיבוץ וגם על שוק ההון".

קנז, 45, נשואה ואם לשלושה, מתגוררת באחת השכונות המבוססות של תל אביב. היא פעילה בשוק ההון קרוב ל-20 שנה, ובארבע השנים האחרונות היא מנכ"לית חברת החיתום ובנקאות ההשקעות רוסאריו קפיטל. היא עוסקת בייזום ובליווי הנפקות ציבוריות ופרטיות, במיזוגים ורכישות ובליווי עסקות מימון בישראל ובחו"ל - הכי רחוק מגן שמואל, הקיבוץ שבו גדלה, שפועל גם כיום כקיבוץ שיתופי.

כבר כשהיתה נערה ידעה שלא תבנה את חייה בקיבוץ, וכך ידעו גם בסביבתה. שנה אחרי שהשתחררה מהצבא החליטה ללמוד כלכלה ומינהל עסקים באוניברסיטת חיפה ועזבה את הקיבוץ. אל התחנה הראשונה בדרך לעצמאות כלכלית הגיעה קנז עם מטען אידיאולוגי כבד: "עסקנו בזה לעומק, היינו מתמודדים עם טקסטים של מרקס ואחרים סביב סוגיות כלכליות חברתיות". עבודת הגמר שלה בכיתה י"ב עסקה בזרם האנרכיסטי בסוציאליזם ובהשפעותיו על הקיבוץ. "עזבתי את הקיבוץ בגיל 20 אחרי שעבדתי בו שנה כמטפלת של ילדים בכיתה ד'. זה היה אחד הדברים הכי מספקים שעשיתי. אם הייתי יכולה להרוויח כמורה חצי ממה שאני מרוויחה כיום, כנראה שהייתי מורה".

אבל לא היה די בכל אלה כדי להשאיר את קנז בקיבוץ. "סבא שלי אהב לצטט את המשפט: 'אם אתה לא סוציאליסט עד גיל 25 - אין לך נשמה. אם אתה סוציאליסט אחרי גיל 25 - אין לך שכל'". אף על פי שהיא נזכרת בקיבוץ בגעגוע מסוים, החיים בו לא תאמו את תוכניותיה. "הלכתי ללמוד כלכלה ומינהל עסקים כי חשבתי שמחובתי לפרנס את עצמי ואין לי את הפריווילגיה ללמוד משהו שלא מתאים למטרה הזאת. כשאתה עוזב את הקיבוץ אתה הכי עני שאפשר, אתה למעשה חסר כל. אני זוכרת את התסכול של אבא שלי שעבד קשה כל חייו במפעל של הקיבוץ, אבל לא היה יכול לעזור לי. בימים למדתי ובלילות עבדתי כברמנית בפאב בכרמל. זה היה הרבה יותר קשה לאבא שלי מאשר לי". אחרי הלימודים היא התגוררה בדירה של קרובי משפחה בתל אביב, והחלה לעבוד כסוחרת בבורסה לניירות ערך.

המבט הרטרוספקטיבי של קנז על הקיבוץ משקף יחסים של כמיהה וסלידה. "אם אתה נתפס משקר או מרמה בקיבוץ, השמים ייפלו. אלה ערכים של עבודה קשה שמעצבים את האדם. האלמנט הסוציאליסטי כולל הרבה לימודים והתעסקות בשאלות כמו איך מתנהל העולם וכיצד אנשים צריכים לחיות חיים ראויים יותר, צודקים יותר. מאוד מצער אותי שילדותי לא נחשפות לדילמות הערכיות האלה כחלק מתהליך ההתבגרות שלהן.

"בקיבוץ שמו דגש חזק על ערכים של יושר, הגינות וחריצות. היינו ילדים מאוד מטופחים מבחינת החינוך שקיבלנו. זו חברה שמשקיעה מאוד בילדיה. היינו 20 ילדים בכיתה ורמת המורים היתה גבוהה מאוד, הרבה יותר ממה שאני רואה בשכונות הכי יוקרתיות של תל אביב".

הזיקה שלה לקיבוץ אינה נחלת העבר. יש לה משפחה שם, והיא מבקרת בו לעתים קרובות. עד היום היא משיבה למי שמתעניין מהיכן היא שהיא מגן שמואל. "כולם צוחקים עלי, אבל זה טבוע בי, ואני גם אוהבת לעשות עסקים עם יוצאי קיבוץ כי מבחינתי זה אומר עליהם משהו. אני מעריכה מאוד את מה שקיבלתי. הקיבוץ הוא ההגדרה הכי ראשונית שלי את עצמי. הוא הבית. שנאתי אמנם את כל העניין של לינה בבית ילדים כי פחדתי נורא, אבל אני לא מאלה שרואים בקיבוץ ובלינה המשותפת את הסיבה לכל דבר שלא הצליח להם בחיים".

ובכל זאת, השנים הרבות בשוק הפרטי והקריירה התובענית מולידות גם ביקורת על תופעות הלוואי של הקיבוץ. "יש הרבה דברים יפים בקיבוץ השיתופי, אבל הוא כבר לא יכול להתקיים. זה היה מודל נוקשה, שחלקו היה גם תוצר של אילוצים היסטוריים. הייתי שמחה אם הדשא מול הבית שלי יהיה של כולם, ובכל מקום יש אנשים שרוצים חיי קהילה - השאלה היא באיזה מחיר. הקיבוץ לא היה מספיק בטוח בעצמו בשביל להתגמש לאורך הזמן, ולכן הוא פשוט נשבר".

לדברי קנז, עיקרון השוויון בין החברים, שרומם את הקיבוץ לפסגות ערכיות מבחוץ, הוא זה שהיה לו לרועץ מבפנים. "אנשים בקיבוץ לא פחות חומריים מאנשים אחרים", פוסקת קנז. "כשהייתי סטודנטית גרתי בדירה של דוד שלי ולא היה לי כלום, אבל לא הייתי מוטרדת מזה כי העניין היה מאוד ברור: כל עוד אין כסף - אין טלוויזיה. כשהייתי מבקרת בסופי שבוע בקיבוץ, חברים שלי, בני 22, התעסקו בסוגיות כמו מי קיבל טלוויזיה ומי יקבל מקרר חדש. זה משהו בלתי סביר".

תומר אפלבאום

לדבריה, המסגרת השיתופית נהפכה לבעייתית כשרמת החיים עלתה ביחס לתוצר ולהכנסה. "אני עובדת קשה, ואני מרשה לעצמי להניח שאף אחת מחברותיי בקיבוץ לא עובדת קשה כמוני, ובכל זאת רמת החיים של אנשים בקיבוץ גבוהה מאוד. כשיותר מדי חברים עובדים במקצועות שמתומחרים בשוק החופשי בפחות כסף, זה בעייתי וזה לא יכול להחזיק לאורך זמן. הלוואי שיכולתי לומר שזו תולדה של הצלחת השיטה הסוציאליסטית".

נשאר נאמן לקיבוץ

כששאול אשכנזי ביקש לצאת ללימודי כלכלה וניהול, אי שם באמצע שנות ה-60, התכנסו חברי הקיבוץ לדון בבקשתו כמקובל. "אצלנו לא לומדים ניהול. זה לא מקצוע", הסבירו לו החברים. אשכנזי התעקש. "הם אישרו לבסוף, אבל זה לא היה קל. מי שרצה ללמוד מקצועות כאלה היה צריך להילחם קשה מאוד. אם הייתי רוצה ללמוד חקלאות זה היה הרבה יותר קל". בסוף התרצו החברים ואישרו לו, לפנים משורת הדין, לצאת ללימודי כלכלה וניהול, אבל הדגישו בפניו שעם סיום הלימודים לא תצפה לו משרת ניהול, אלא עבודת כפיים יצרנית כשאר החברים.

אשכנזי, 70, נשוי ואב לשלושה, הוא חבר בקיבוץ השיתופי מעגן מיכאל. "למדתי תואר ראשון בכלכלה וניהול במכללת רופין כשזה עוד לא היה תואר מוכר, אלא לימודי תעודה", הוא מספר. ההבטחה שלא יעסוק בניהול הופרה: עם שובו לקיבוץ הוא מונה למרכז כוח אדם במשק, ולאחר מכן למנהל עבודה ולמנהל המנפטה, עד שנהפך למרכז משק. בהמשך, על רקע כישרונו הניהולי, אישר לו הקיבוץ בצעד יוצא דופן לצאת ללימודי תואר שני במינהל עסקים ב-MIT בבוסטון. עם שובו הוא נכנס לתפקיד יו"ר ומנכ"ל חברת צינורות הפלסטיק של מעגן מיכאל, פלסאון, והוביל אותה להנפקה. בהמשך הוא נהפך לשותף-מנהל של קרן ההשקעות קציר, המשקיעה בחברות התעשייה הקיבוצית, ובנוסף הוא משמש יו"ר של חברות קיבוציות רבות.

אשכנזי נולד במצרים למשפחה קשת יום ובגיל 16 נקלט בקיבוץ במסגרת עליית הנוער. את מעגן מיכאל הוא מתאר כגן עדן על חוף הים. המיקום הגיאוגרפי של הקיבוץ הפך אותו למבוקש, ובני החברים מבקשים כל הזמן להיקלט בו. "אומרים שחברת הביטוח הכי טובה היא להתחתן עם מישהו ממעגן מיכאל", הוא צוחק. כלכלת השוק החופשי לא ייצרה אצל אשכנזי הרהורים על עזיבת הקיבוץ. "אני מאלה שמאמינים בקיבוץ, ואני חושב שהערכים שלו משפיעים עלי יותר מדברים אחרים. נכון שלא הכל טוב ויפה, אבל כשמודדים את זה לעומת האלטרנטיבות, אני מעדיף את הקיבוץ. אני לא זוכר שהיה שלב שבו התלבטתי לגבי החברות בקיבוץ, גם מפני שקיבלתי בקיבוץ הזדמנויות להתקדם".

למרות אהבתו למעגן מיכאל, אשכנזי יודע שלא הדבקות באידיאולוגיה איפשרה לשמר את אורח החיים השיתופי. הקיבוץ פועל בסביבה של כלכלת שוק, וגם החברים בו, שמעבירים את הכנסתם לקופה המשותפת, כבר בוחנים את הדברים במושגים של עלות מול תועלת מיידית. "בחלק מהקיבוצים השיתופיים יש עדיין כאלה שמאמינים שכל הערכים של פעם נשארו, ויש רוב מוחלט לשימור הדבר הזה, אבל זו תוצאה של התמורה שמקבלים החברים. אם הקיבוץ שלי היה מגיע למצב שבו הוא לא מסוגל לתת לילדים שלי חינוך ראוי, הייתי מתלבט אם להישאר או לא. אני לא בטוח שהייתי חבר קיבוץ בכל מחיר. הרעיון של ביטול המשפחה הגרעינית לטובת מימוש האידיאל הקיבוצי נזנח מזמן. בהתאם לכך, גם היחס לעבודה כערך שאמור לקיים את הקהילה נזנח. אם בעבר העבודה היתה ערך וחוסר תעסוקה היה בושה, הרי שכיום הערך הראשון הוא המשפחה ואחר כך הקהילה. בקיבוצים מופרטים הדאגה של החבר היא קודם כל לפרנסת המשפחה".

בימים שבהם עולה לסדר היום חוסר השוויון בתנאי ההעסקה וזעקתם של עובדי הקבלן בישראל מתחילה להישמע, מרגיש אשכנזי שבעניין הזה יש לחברות התעשייה הקיבוצית, ולערכים שעל בסיסה הוקמו, במה להתגאות. "אני מכיר הרבה מאוד חברות, ואם אני צריך להשוות - אין לי ספק שחברות התעשייה של הקיבוצים הרבה יותר הוגנות ביחס לחברות הפרטיות שהולכות על הקצה. בפלסאון, למשל, המנקה מקבלת אותו שכר כמו כל העובדים, כולל המנכ"ל. בחברות פרטיות אתה נתקל בעיוות ובניצול לרעה של החוק".

אשכנזי מודע היטב לקושי הגדול לשמר את עיקרון השוויון בקיבוץ השיתופי ובו בזמן לקיים תחרות בשוק הפתוח, בייחוד כאשר מה שמניע את העובדים הוא רמת ההכנסה. "בקיבוץ השיתופי יש אוכלוסיה מקופחת שאחראית באופן ישיר להצלחה הכלכלית, אבל מתוגמלת כמו כל השאר. צריך למצוא דרך להשאיר את האנשים הטובים במסגרת ולדאוג גם לאוכלוסיה הזו. אני צריך למצוא דרך להתחרות במפעלים אחרים, ומכיוון שאני לא יכול להתחרות בשכר אני חייב לתת הטבות אחרות. כל זה הופך את טיפוח השדרה הניהולית בקיבוצים לקשה הרבה יותר".

תומר אפלבאום

ואולם הוא אינו מטיל את האחריות רק על הקיבוץ אלא מצפה, גם בעידן הנוכחי, לנאמנות לקיבוץ. "יש לי ביקורת על אנשים מוכשרים שיוצאים החוצה. אם יש אלטרנטיבה בקיבוץ, אני חושב שהם צריכים להישאר".

ללא כלים להתמודד עם החיים

כשמזכירים לדני ירדני את הציטוט "אצל מי למדת לעשות רוורס עם עגלה? בפו"מ למדת את זה או אצלי בכותנה?" מהסרט "מבצע סבתא", הוא מתמוגג וצוחק. זו לא רק ההיכרות המעמיקה שלו עם הסרט, אלא גם הזיכרונות שהוא מציף אצלו, בעיקר מהעבודה במטעי האבוקדו, הליצ'י והמנגו של קבוצת כנרת בחום הלוהט של אמצע אוגוסט. "לא סתם קיבוצניקים שרואים את הסרט בוכים מצחוק. רק הם מבינים כמה קשה לעשות רוורס עם טרקטור שמחובר לעגלה של ארבעה גלגלים", הוא מסביר בפגישה המתקיימת במשרדו בבניין משרדים חדיש ברמת החי"ל בתל אביב.

ירדני, 36, נשוי ואב לילד, הוא מנהל השקעות בכיר בבית ההשקעות אלטשולר שחם, שם גם הכיר את אשתו. הוא מתגורר בתל אביב מאז שעזב את כנרת לפני כעשור. גילו מעיד על כך שהוא שייך לדור המעבר של הקיבוצים, שנמצא רגל פה ורגל שם, בין הישן למתחדש. קבוצת כנרת, שבבית העלמין שלה קבורים אנשים כמו המשוררת רחל, ברל כצנלסון, משה הס, נחמן סירקין ועוד, נמצאת כיום בשלבים סופיים של הפרטה ושיוך הנכסים לחברים. השכנים בבית העלמין בוודאי מתהפכים בקברם.

ירדני, שמצוטט לרוב במדורי הכלכלה בענייני השקעות, עדיין חי את המתרחש בקיבוץ ומתעדכן אצל חבריו על כל מה שקורה. המעבר מכנרת לשוק ההון לא כלל תחנות ביניים: אחרי שסיים ללמוד מינהל עסקים במכללה למינהל הוא נחת באלטשולר שחם בתפקיד זוטר וצמח יחד עם החברה.

את התואר הראשון מימן הקיבוץ, והוא תרם את חלקו בעבודת המשק. "בחופשים ובסופי שבוע הייתי מגיע לקיבוץ במיוחד לתורנות חליבה", הוא נזכר. הוא לא סימן לעצמו יעד ברור, והאפשרות של הישארות בקיבוץ היתה גם היא על הפרק. בסוף התואר הגיע לצומת דרכים. "שקלתי לחזור, אבל לא היה להם שום דבר רלוונטי להציע לי. אבא שלי הכיר את גילעד אלטשולר, והוא פנה אליו ואמר לו: 'יש לי בן שסיים ללמוד ולא מבין כלום מהחיים שלו'. בראיון הוא שאל אותי אם עשיתי צבא. אמרתי שכן והתקבלתי".

זיכרונות הילדות שלו טובים בסך הכל, אבל ככל שהתבגר והקיבוץ שינה את פניו, הם נהפכים לביקורתיים יותר. "נולדתי וגדלתי בתקופה שבה הקיבוץ היה מאוד שיתופי. זה שונה ממה שקורה כיום - הקיבוץ מקבל אופי של יישוב קהילתי. כבר בכיתה ה' התחלנו לעבוד פעמיים בשבוע. מכיתה ט' למדנו חמישה ימים בשבוע ויום נוסף הוקדש לעבודה. הלוואי שאוכל לתת לילדים שלי חלק מזה, אבל אין סיכוי. את ההורים היינו פוגשים רק בערב, אחרי שכל היום הסתובבנו בחוץ. בגיל 14 עברנו לגור לבד".

כששב לקיבוץ אחרי השירות הצבאי, שכלל תקופת קבע, בחר ירדני לנסות ולשנות. יחד עם חבר הוא ניסח מכתב ביקורתי ואנונימי על אופן תפקודו של הקיבוץ. המכתב חולק לתיבות הדואר של החברים ועורר סערה, אבל לא דיון של ממש.

"ניסינו להגיד לחברים 'תתעוררו, המצב השתנה וצריך לעשות את השינוי'. פירטנו בסעיפים מהם התחלואים של המערכת. זה עורר מהומה לכמה ימים, אבל החברים בחרו להתייחס אך ורק לעובדה שהמכתב היה אנונימי. היה להם קשה עם זה שמישהו משלהם מציב להם את הדברים מול הפרצוף. הקיבוץ הושתת על העיקרון שתיתן כמה שאתה יכול ותיקח רק כמה שאתה צריך. אני לא חושב שזה מתאים לאופי האנושי. בשלב מסוים אנשים לא נתנו כל מה שהם יכולים ולקחו יותר ממה שהיו צריכים. אנשים התחילו לפתוח עיניים על החברים ולפזול אל מחוץ לקיבוץ - וזה יצר מרמור".

לדברי ירדני, אורח החיים הקיבוצי, שביטל את הקשר הישיר בין התפוקה של החבר הבודד לרמת החיים הקולקטיבית, נהפך לנקודת הכשל של הקיבוצים, יחד עם הרפיון של האחיזה האידיאולוגית ושל קידוש ערך העבודה וחיים צנועים. "בתור ילד בקיבוץ אתה לא מבין מהו ערך של כסף, כי אתה לא משלם על כלום. אתה נהנה מאוכל, מחינוך ומבריאות, מטיולים בחינם ומבגדים במחיר סמלי. זה מייצר תמונת מציאות בעייתית, כי בחוץ אתה מגלה שצריך לשלם על קורת גג, ארנונה וגז. בקיבוץ לא מקבלים את הכלים להתמודד עם זה".

דרור בן אשר, מנכ"ל רדהיל
תומר אפלבאום

רשת הביטחון היתה פתח לפרזיטיות בקרב חלק מהחברים, שיכלו להקטין את תפוקתם וליהנות מאותה רמת חיים, מוסיף ירדני. "הקיבוצים, גם העשירים, לא יכולים להחזיק מעמד כך. מתישהו ייגמר להם הכסף. כיום, בראייה מפוכחת יותר, אני חושב שהקיבוץ התאים לתקופה של הקמת המדינה. בשלב מסוים המציאות השתנתה. יש עדיין את החגים המשותפים ויש איזו אווירה קיבוצית, אבל הקיבוץ התרוקן מאידיאולוגיה. אנשים בכנרת בודקים מה הם מקבלים ולא מה יש להם לתרום. הייתי שמח אם הרעיון הקיבוצי היה מצליח כיום, כי יש בו תמימות, אבל צריך להכיר בעובדה שהקיבוץ השיתופי הוא דבר קיצוני - וכמו כל דבר בחיים, גם הוא חייב למצוא את דרך האמצע".

טוב שיש חברים

כשבוחנים את הקריירה של שרול בן יעקב נראה כי כבר לפני שנים רבות העניקו לו החיים שתי תובנות יקרות ערך: האחת היא שהתעשייה והתוצרת הקיבוצית יגיעו לבסוף לידיו של המגזר הפרטי; והשנייה היא שקשרים טובים עם אנשים בעלי השפעה לא יכולים להזיק. בן יעקב, 63, מקיבוץ דגניה א', הוא דוגמה טובה לשינוי הכלכלי והאידיאולוגי שחווה הקיבוץ ולנקודת ההשקה שיצר עם המגזר הפרטי והכלכלה החופשית.

רשימת התפקידים הרשמיים שבהם מחזיק בן יעקב ארוכה: הוא דירקטור בקבוצת דור אלון שבשליטת דודי ויסמן ויו"ר פעיל בשתי חברות בנות בקבוצה - חברת דור אלון גז, שמספקת גז ללקוחות ביתיים ולתעשייה, וחברת אלון חיפושי גז טבעי שאוחזת ב-4% ממאגר הגז הטבעי "תמר". מעבר לכך הוא משמש מנכ"ל המשביר המרכזי, יו"ר חברת טבסקו המפעילה את רשת פיצה האט בישראל ויו"ר מפעל הפלסטיק של קיבוץ גרופית.

שמו של בן יעקב מוכר גם בשל היותו חבר ב"חונטה של עמק הירדן" בראשות שמעון שבס, שהורכבה מבכירי עמק הירדן וידעה תמיד לעזור לידידים קרובים. החונטה כבר לא קיימת: היא מתה יחד עם ראש הממשלה יצחק רבין. אבל בן יעקב מצליח לשלב בין חברות בקיבוץ לבין ייצוגו של דודי ויסמן, בעל השליטה בקבוצת דור-אלון, ואנשי עסקים אחרים במגזר הפרטי. "יש מי שלא יראו בי חבר קיבוץ מפני שאני נמצא בקיבוץ רק בסופי שבוע, אבל להרגשתי ולטעמי אני חבר קיבוץ לכל דבר ועניין. מעולם לא חשבתי לעזוב את הקיבוץ, אבל מתוקף עבודתי ב-20 השנים האחרונות אני ישן במהלך השבוע בתל אביב", הוא אומר. מזה שנתיים הוא ישן בסופי השבוע במשמר השרון, הקיבוץ של אשתו השנייה.

"נולדתי בקיבוץ והתחנכתי בו, ועד לבגרות התנהלו חיי במסלול המקובל והרגיל. שם גם ספגתי ערכים כמו יושר, חריצות וחברות. אחרי שהשתחררתי מהצבא לא היו לי לימודים בראש. הלכתי לעבוד ברפת ומהר מאוד מוניתי למנהל, ואז פרצה מלחמת יום כיפור".

במלחמה נפצע בן יעקב באורח קשה, ושכב שנה בבית חולים. עם שובו לקיבוץ, בגיל 24, מונה למרכז משק, ושנתיים מאוחר יותר השלים בגרות ויצא לקורס מרכזי משק במדרשת רופין. "התפישה וההכוונה היתה שלומדים דברים שהקיבוץ צריך. היו לנו ענפי חקלאות של בננות, רפת, לול, פיטום וגידולי שדה, ומפעל תעשייה של כלי יהלום לחיתוך אבן, שדי ירד מנכסיו".

עם סיום הלימודים הוא מונה לגזבר ולמנהל הכספים של הקיבוץ והמפעל. קפיצת המדרגה בקריירה שלו היתה ב-1988, כשמונה למנכ"ל משקי עמק הירדן - ארגון הקניות הגדול של כל משקי עמק הירדן, אחד מתוך תשעה ארגונים בישראל. במקביל הוא מונה ב-1991 למנכ"ל המשביר המרכזי, נקודת ההשקה הראשונה שלו למגזר הפרטי.

באותן השנים הקימה התנועה הקיבוצית את חברת "אלון". "זו היתה חברת דלק שהוקמה על ידי ארגוני הקניות האזוריים הקיבוציים והמשביר, והתחילה מכמה תחנות פנימיות בקיבוצים ומתחנה ציבורית אחת בקיבוץ הגושרים", הוא משחזר. ב-1993 נכנסו דודי ויסמן ושרגא בירן כשותפים באלון, ובמהלך השנים רכשו את השליטה בחברה, תוך שמירה על שותפות פוריה עם הארגונים הקיבוציים. "כיום חברת אלון היא הגוף הקמעוני הכי גדול בישראל, כי היא מחזיקה 200 תחנות דלק וחניות נוחות, את רשת AM:PM ואת רבוע כחול", הוא אומר.

בן יעקב משמש דירקטור באלון מאז הוקמה, גם כשהחליפה ידיים. "היו לי יחסי הערכה הדדית עם דודי ויסמן, ואחרי שהתמניתי למנכ"ל המשביר המרכזי והפסקתי לכהן כדירקטור באלון מתוקף תפקידי הקודם כמנכ"ל משקי עמק הירדן, הוא הציע לי להיות דירקטור באלון מטעמו. ראיתי בכך הבעת אמון, אבל ביקשתי ממנו לסגור את זה עם הקולגות שלי. הם לא התנגדו ועד היום אני יושב באלון מטעמם של דודי ושרגא". ההצלחה של בן יעקב להישאר סביב שולחן הדירקטוריון גם אחרי העברת הבעלות חזרה על עצמה במקרה נוסף: ב-2002 רכשה קבוצת דור-אלון את רשת פיצה האט בישראל וב-2009 מכרה אותה לאיש העסקים אודי שמאי, שביקש מבן יעקב להישאר בתפקיד היו"ר.

כשהוא נשאל איך קיבלו בקיבוץ את ההצלחה שלו במגזר הפרטי, הוא משיב: "מבחינתי בהערכה רבה, אבל לא מכולם. מנהל טוב צריך לדעת להתעמת, ולכן אני יודע שיש אנשים שטוענים שאני מתנהל באופן כוחני ושתלטני. אני חושב שאני עושה זאת במידה, אך יש לא מעטים שסברו שזה לא במידה. גם כשהייתי מעורב בפוליטיקה במפלגת העבודה, כשהייתי חלק מ'החונטה של עמק הירדן', טענו שאנחנו כוחניים ובוטים. כנראה שזה מה שבדרך כלל עובר. כשמנהל מתקדם ומצליח, במערכת הקיבוצית בפרט, לצד ההערכה מתפתחת גם קנאה - שנהפכת גם לשמחה לאיד ואפילו לשנאה. נתקלתי גם בתופעות האלה".

אל דגניה א' הוא מגיע עם אשתו מדי סוף שבוע. חלק מבני משפחתו עדיין מתגוררים שם. "בעבר החיים בקיבוץ היו מבוססים על כך שהקיבוץ הוא המשפחה, והתפישה היתה שאם אני בן קיבוץ אני בן של כל הקיבוץ. כשזה עובד, ערבות ושוויון בלתי מוגבל יכולים להתקיים. אך ב-20 השנים האחרונות מעמדה של המשפחה הגרעינית התחזק והיא קדמה לקיבוץ. במצב הזה חייבים לתת יותר חופש, סמכות ואחריות לאיש הפרטי, אחרת השוויון המלא גורם להקטנת אחריות שמובילה להפקרות ולהתפרקות כלכלית".

אפלבאום תומר

לדברי בן יעקב, "גם בקיבוצים השיתופיים שמתדהרים בשיתוף מלא זה לא ממש מדויק. מנהל בכיר במגזר הציבורי, שהוא גם חבר בקיבוץ שיתופי, תנאי השכר שלו כוללים פנסיה גבוהה יותר מזו שהקיבוץ מפריש לכלל החברים. יש לו ביטוח מנהלים וזכויות סוציאליות, שיכולים להגיע מעל ל-25% מהמשכורת ואינם שייכים לקיבוץ בדרך כלל. הם רשומים על שמו ומחכים לו בפרישה".

רק שניים מתוך אלפים שעזבו

ממזרח לקיבוץ גבעת ברנר ניצבת גבעת חול אדמדמה, שמוכרת לחברים כ"גבעה האדומה". כשדרור בן אשר ואורי שילה, יוצאי הקיבוץ, ייסדו את חברת תרופות שלהם, הם העניקו לה את השם "רדהיל ביופארם", מחווה ותזכורת לעברם בקיבוץ. זה קרה 20 שנה אחרי שיצאו את שעריו לבלי שוב. מי שיחפש ימצא במחווה הזו גם מעט אירוניה, שכן הקריירה העסקית של השניים, על פי השקפתם, לא היתה יכולה להתקיים במסגרת הקיבוצית. הם אמנם ספגו בבית הגידול השיתופי ערכים שמלווים אותם עד היום, אבל העדר הקיבוץ בסיפור חייהם היה חשוב לא פחות מנוכחותו.

בן אשר, 46, ששירת כקצין ביחידת שלדג, ושילה, 45, ששירת כקצין בסיירת מטכ"ל, עזבו את הקיבוץ עם שחרורם מהצבא. כל אחד מהם פנה לכיוון אחר עד שדרכיהם הצטלבו שוב. מבחינתם, המסגרת הקיבוצית לא תאמה את השאיפות שלהם. ב-2008 הקימו השניים את רדהיל, העוסקת ברכישת תרופות לשלבי פיתוח מתקדם ובשיפור תרופות קיימות. בן אשר הוא מנכ"ל החברה ושילה הסמנכ"ל. לפני הקמת החברה הם עסקו בבנקאות ובפיננסים.

כמו צעירים יוצאי קיבוץ אחרים, גם עבורם העזיבה לא היתה בגדר הצהרה על הסתלקות לתמיד. "זה היה בסוף שנות ה-80, כשהקיבוץ היה במשבר כלכלי וחברתי", נזכר שילה. "העזיבה לא היתה אצלי משהו מתוכנן, פשוט יצאתי לטיול ארוך בחו"ל". במהלך הטיול שהה תקופה בארה"ב. "כשהייתי שם נפתחו לי העיניים והבנתי למה השיטה של הקיבוצים לא עובדת. הגעתי למסקנה שבלי דרייב אישי הרוב נעלמים, ומעט אנשים סוחבים את העגלה. הבנתי שהקיבוץ לא יכול להציע לי את מה שאני מחפש, ושהוא צריך לעבור הרבה שינויים תפישתיים כדי להגיע להבנה שצריך לתגמל עובדים על פי ביצוע". שילה חזר לישראל ולמד כלכלה ומינהל עסקים. לאחר סיום הלימודים עבד כיועץ בפירמת ראיית החשבון דלויט ובהמשך כסמנכ"ל ברשות ההגבלים העסקיים, וב-2000 "קיבלתי טלפון מדרור שבדיוק הקים פעילות חדשה והציע לי להצטרף אליו".

אפלבאום תומר

גם אצל בן אשר ההחלטה לעזוב את הקיבוץ לא היתה מודעת. "רציתי לצאת ללמוד והיה קשה מאוד לעזוב את הבית. אם הייתי נשאר תקופה מסוימת יכולתי ללמוד על חשבון הקיבוץ, אבל שנינו למדנו על חשבוננו". בן אשר למד לתואר ראשון במשפטים ובכלכלה באוניברסיטת לסטר בבריטניה, ומשם המשיך לתואר שני במשפטים בהרווארד, שבמהלכו כתב עבודת מחקר גדולה על תעשיית התרופות. "כשלמדתי בבריטניה עבדתי שבעה ימים בשבוע - ארזתי צ'יפס וניקיתי חדרי מדרגות", הוא מספר. ההתמחות בתעשיית התרופות הובילה אותו להקמת בנק השקעות בוטיק שהתמחה במיזוגים וברכישות בתעשיית הפארמה באירופה ובישראל.

דווקא בימי המשבר הכלכלי ב-2008 החלו בן אשר ושילה בהקמת רדהיל. "זיהינו במשבר הזדמנות והחלטנו לנצל אותו לפעילות חדשה. הרעיון היה לרכוש תרופות בשלבי פיתוח מתקדמים בכל העולם בתנאים אטרקטיביים, ולסיים את הפיתוח אצלנו בחברה", מסביר בן אשר. מאז רשמה החברה שני גיוסי הון מוצלחים, ומפברואר היא נסחרת בבורסה בתל אביב. "המטענים שעמם הגענו מגבעת ברנר באים לידי ביטוי באופן שבו מתנהלת החברה: אנשי צוות הם לא רק עובדים של חברה, אלא גם קולגות ויש רמת סולידריות שמוכרחים לשמר. מבחינתנו העובדים בחברה הם שותפים לדרך, וזה אומר סביבת עבודה תומכת, משכורות הוגנות, מעורבות בתחומים רבים ללא מידור ותגמול באמצעות תוכניות אופציות נדיבות. זו מחויבות לחזון ולרעיון", הם מסבירים.

בן אשר, נשוי ואב לילדה, מתגורר בתל אביב, ושילה, נשוי ואב לשניים, מתגורר ברמת גן. לשניהם יש חברים ומשפחה בקיבוץ והם מבקרים בו תכופות. "היה כיף לגדול בקיבוץ, היינו בדור שבו הלינה כבר היתה משפחתית", הם מספרים. מאז שעזבו השתנה אורח החיים בגבעת ברנר. "כיום מנסים לנהל את הקיבוץ כמו עסק, ובמשך השנים סגרו הרבה פעילויות לא רווחיות, כי מבינים שאי אפשר להתנתק מהעולם ומהכלכלה שבחוץ", מסביר שילה. השניים, אגב, לא רואים בסיפור חייהם משהו חריג או קיצוני ביחס לחברים רבים אחרים שעזבו את הקיבוץ. "אנחנו רק שניים מתוך אלפים שעזבו את הקיבוץ".

- מצאו את הדרך אל העושר

איך מסבירים מדוע קם קיבוצניק בוקר אחד, עוזב את הקיבוץ העוטף והחם, ומקים עסק שמתמקד בשוק ההון או בעולם העסקים הגדול? הקיבוצים הם תמונת ראי של הנוף האנושי בישראל. בקיבוץ נמצאים ייצוגים של כולנו - חכמים יותר או פחות, בעלי מוטיווציה לעשייה ולצמיחה, כמו גם כאלה שרק רוצים לשמר את הקיים.

עם זאת, במשך שנים נשמעה הטענה כי הקיבוץ מנציח בינוניות, שכן מי שמתבלט בו יתר על המידה לא יזכה לפרגון, וייתכן שאף ידוכא. בראייה לאחור, האמירה הזאת לא נראית נכונה. פאר התעשייה הישראלית והפיתוח החקלאי הוא פרי יצירתם של קיבוצים וקיבוצניקים. היקף התפוקה של התעשייה הקיבוצית מכלל התעשייה בישראל הוא 14% - פי שבעה מחלקם של הקיבוצים באוכלוסיה, וזאת עוד ללא מרכיב החקלאות. החקלאות הישראלית אינה מצטיינת רק באיכותה ובאיכות מוצריה, אלא גם בטכנולוגיות הזרעים, בהשקיה, בשרשרת הייצור ובאספקה ללקוח הסופי.

1982 היתה שנת משבר לכלכלה ולחברה הקיבוצית, שבא לידי ביטוי באי יכולת לפרוע חובות ובהתרסקות החסכונות במניות הבנקאיות. כל זה, בתקופת אינפלציה של 400% בשנה, גרמו לטובי הבנים לעזוב את הקיבוצים. אלה הרגישו שהמלחמה אבודה ושאין עוד תוחלת לצורת החיים הקיבוצית, וכך עזבו את הקיבוץ ויצאו לדרכם בעיר הגדולה, או אף בחו"ל.

שיעור העוזבים ב-1982-1984 היה עצום - עשרות חברים וחברות בכל קיבוץ. האם דרכם של העוזבים היתה סוגה בשושנים? ממש לא. חלק מהעוזבים עברו לעבוד בעבודות פשוטות, שאילו היו מספרים עליהן בקיבוץ היו בזים להם. חלק קטן מהם ראו את הלימונדה ולא את הלימון, ותפשו את העיר כהזדמנות לממש חזון שלא היו יכולים לממש בקיבוץ. הם הקימו עסקים, למדו לסחור עם העולם הגדול, נהפכו למנהלים במקומות עבודה עירוניים ועוד. יש לזכור שמי שהצליח בעיר הגדולה היה יכול להצליח בקיבוץ במידה דומה, אלא שהתקופה גרמה למה שגרמה.

מי מאתנו לא מכיר את סיפור הישראלים היורדים לארה"ב, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. האם כל הישראלים הצליחו? גם כאן התשובה שלילית - מרביתם עוסקים במלאכות פשוטות, כאלה שלא היו מתקרבים אליהן אילו היו בישראל, אך הם הרגישו שהם עושים לביתם. רק מעטים מהישראלים היורדים זכו לתהילה, וגם כאן, אנו יודעים בדיעבד כי מי שהצליח "שם" היה מצליח גם כאן. זה עניין של תזמון, מקום ובעיקר החלטה אישית להצליח. המעניין הוא שהקיבוצניקים המצליחנים חוזרים בשנים האחרונות לעבוד עם הקיבוצים. הם רוצים להביא לקיבוץ את היכולות שלהם ואת ההבנה שהכסף אינו הכל, אם הוא אינו מבוסס על צדק ושוויון חברתי.

רו"ח דורון שטיין, מנהל מגזר התיישבות ושותף ב-BDO זיו האפט



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#