נולדה בכפייה ותיגמר באסון: המשפחה הכי נוירוטית - משפחת היורו - Markerweek - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

נולדה בכפייה ותיגמר באסון: המשפחה הכי נוירוטית - משפחת היורו

החלום בן ה-2,000 על אירופה מאוחדת יכל לעבוד נהדר - אלמלא היו אזרחיה כה נוירוטיים ואם בכלל היו שואלים אותם מה הם רוצים

21תגובות

השעה היא שעת דמדומים. אי שם בערבות אירופה, המשפחה הכי לא מתפקדת בעולם מתיישבת לארוחת ערב. אם, כמו שאמר טולסטוי, כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו וכל משפחה אומללה אומללה בדרכה, אז קשה למצוא משפחה שהאומללות שלה ייחודית יותר מהמשפחה הזאת, ששמה יורו. אף פעם לא שררה אהבת אמת בין בני משפחת היורו: הם תמיד ריכלו זה על זה ונמנעו מחיבוקים, מסוג המשפחות שלא ברור מה בדיוק קושר אותן יחד. אבל יש משהו שונה, סופני אפילו, בארוחה הזאת. האווירה קודרת בהרבה מאשר בארוחות קודמות, ואת המתח אפשר לחתוך בסכין.

משני צדי השולחן כבר מתגודדים שני הפלגים היריבים של המשפחה: הדרומיים והצפוניים. כל אחד מהם מפנה אצבעות מאשימות לעבר הצד השני. הצפונים מאשימים את הדרומים (אותם הם מכנים "חזירים", או PIGS) בחריגה מתקציב הארוחה, בעוד שהדרומיים טוענים שלקרובים מהצפון אין זכות לחטט להם בארנק. כל אחד מקלל את השני בשפה פרטית שמובנת רק לו.

עוד לפני שהמנה העיקרית מוגשת, גולש העסק לאנדרלמוסיה: הדודים הפינים, האוסטרים וההולנדים מסרבים להעביר את תפוחי האדמה לדוד האיטלקי בטענה שכבר אכל מספיק ותיכף יחטוף התקף לב, בעוד שהדוד הספרדי - שישן על הספה מאז שפונה מהווילה שלו על החוף - מתעורר מסייסטה ממושכת וצועק "צנע! צנע!". הדוד היווני, הכבשה השחורה של המשפחה, מנצל בינתיים את ההמולה כדי לאסוף את הפירורים מתחת לשולחן, והדוד האירי השיכור תופס את ראשו בכפות ידיו וממרר בבכי. הפעוטות הקפריסאים, האסטונים והמלטזים - התוספות החדשות למשפחה - משחקים בלול ומציירים שפם על הדוד הפורטוגלי שישן כבר 10 שנים ברציפות, ואפילו הצעקות מסביב לשולחן לא מעירות אותו.

השכנה הצ'כית באה בינתיים להתלונן על הרעש ולועגת למשפחה על אי הסדר השורר בבית, בזמן שהשכנה הבריטית המבוגרת צועקת מלמעלה להפסיק את כל הבלגן הזה. רק כשהאב הגרמני חמור הסבר נכנס לחדר כולם משתתקים סוף סוף, מרוב פחד. הם יודעים מה קורה כשהוא מתעצבן. הוא מלווה באם הצרפתייה הכנועה והצייתנית, שמדברת רק כשהוא מרשה לה ועושה כל דבר שהוא מבקש.

זהו, בקצרה, מצבה הנוכחי של משפחת היורו שניסתה להתקיים כגוש מאוחד, אך גילתה כי הפערים בין חברותיה גדולים מדי לגישור. התקופה הנוכחית היא תקופה רעה במיוחד ל-17 המדינות המשתייכות למשפחת היורו: יוון נופלת לבור עמוק יותר ויותר, איטליה וספרד מתנדנדות כמו סלעים עצומים על סף תהום עמוקה, ולפי כל הסימנים משבר החובות כבר מצא את דרכו ללבו של הגוש, לכלכלות שנחשבו עד כה לסלע אחרון של יציבות: צרפת וגרמניה. הנפקת אג"ח ממשלתיות של גרמניה השבוע נתקלה בחוסר ביקוש זועק שהפך אותה להנפקה הגרעה ביותר של גרמניה מאז 1999, סוכנויות הדירוג מודי'ס ופיץ' איימו להוריד את דירוג האשראי של צרפת, וכלכלנים כמו פול קרוגמן ויעקב פרנקל ומשקיעים כמו וורן באפט כבר לא פוחדים להודות בפה מלא: היורו פשוט אינו עובד.

לפי כל הסימנים, אלה הם ימיו האחרונים של גוש היורו, לפחות בצורתו הנוכחית. "גוש היורו עומד בפני בחירה קשה: או שישנה את זהותו או את זהות המדינות החברות בו", אמר השבוע סיימון דריק, אסטרטג מט"ח בבנק אוף ניו יורק מלון. קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל אמנם הכחישה בתקיפות את האפשרות שגוש היורו יקרוס, אבל "ניו יורק טיימס" דיווח בשבוע שעבר כי הבנקים הגדולים כבר נערכים לאפשרות של קריסת הגוש בשבועות הקרובים. במקרה שתיכשל חבילת החילוץ בסך 600 מיליארד יורו, שעל פי הדיווחים מכינה קרן המטבע הבינלאומית לאיטליה, עשוי גוש היורו להצטמצם כך שיכלול רק את המדינות הצפוניות.

הבעיה היא שהכללים הקיימים בגוש היורו אינם ערוכים לתרחיש שבו מדינות יעזבו את הגוש. אף אחד לא צפה מצב כזה כשהמטבע הושק ב-1999. אז סחפה את הוגי האיחוד המוניטרי אופטימיות מופלאה, רומנטית, שהאמינה כי כל פגם כלכלי בעיצובה של המערכת החדשה יתוקן על ידי המציאות הפוליטית שתיווצר לאחר איחודה הסופי של אירופה.

כבר מראשיתו היה היורו פנטזיה רומנטית גדולה מהחיים, שנולדה באירופה ההרוסה אחרי מלחמת העולם השנייה וקרמה עור וגידים בניגוד לכל סיכוי. כמו כל פנטזיה מסוג זה, גם היורו התנגש באופן מפואר בחומת המציאות. אם מחפשים סיבות לקריסה המהדהדת והפומבית שלו, המקום לחפש אותן הוא שם, בימים שבהם היה חלום של פילוסופים, סופרים ופקידים אירופאים, שאותם כינה הכלכלן חתן פרס נובל פול קרוגמן "רומנטיקנים אכזרים".

ממשיכי האימפריה הרומית

ברוכים הבאים לקרקס האבסורד של העמים האירופיים. הערב, כבכל מאה שנים, יציגו בפניכם עמי אירופה את ריקוד החיזור המסורתי שלהם, עמוס יצרים משולהבים ומעברים דרמטיים, שבו הם נלחמים, מתקרבים, ואז נסוגים ונלחמים בשנית. נכון, הם רוקדים את אותו ריקוד מאכזב מדי מאה מבלי לשנות דבר; אבל ההפקה משתכללת והקהל גדל, אז למה לא? מי יודע, אולי הפעם זה יהיה הדבר האמיתי.

משחר ההיסטוריה נלחמו ביניהם האירופאים. משחר ההיסטוריה הם גם חלמו על איחוד בין המדינות, שיגשר על הבדלי השפות והתרבויות וישים קץ ללחימה - רק כדי ליפול בכל פעם קורבן לנוירוזות הלאומיות שלהם ולחזור להילחם. במערה חשוכה כלשהי באירופה חייב להימצא ציור שבו שני אירופאים קדומים, עם פאות מצועצעות וכידונים, נלחמים ביניהם, חותמים על הסכם שלום ומיד לאחר מכן דוקרים זה את זה בגב.

ואם נראה לכם שגוש היורו וכישלונו המפואר הם רעיון מקורי, הם לא: מדובר בסך הכל ברימייק. לגוש היורו (או בשמו הרשמי, EMU) קדם איחוד מוניטרי אירופי אחר, LMU, שנולד בסוף המאה ה-19 וקרס בתחילת המאה ה-20 בעקבות שורה של שקרים ותחבולות - שבהם היתה מעורבת, איך לא, יוון, שגם אז נבעטה מהאיחוד בבושת פנים.

איחוד אירופה המודרנית שלאחר מלחמת העולם השנייה נולד, מכל הדברים, דווקא כתוצאה מפחם. קהילת הפחם והפלדה האירופית (ECSC) נוסדה ב-1951, והחלה את שיתוף הפעולה האירופי שהוביל ליצירת המטבע המשותף. אך למעשה, שורשיה של האובססיה האירופית לאיחוד היבשת מרחיקים לכת עד לאימפריה הרומית, שכבר לפני 2,000 שנים הנהיגה באירופה מטבע אחיד, הססטרטיוס, שבניגוד ליורו דווקא הצליח לשרוד מאות שנים, הודות לשליטה התרבותית והצבאית של הקיסרות הרומית והאוטונומיה היחסית שנתנה לרשויות המקומיות בארצות שכבשה.

איחוד אירופה תחת האימפריה הרומית היה הניסיון המוצלח האחרון לאחד את כל מדינות היבשת, על בליל שפותיהן ותרבויותיהן השונות, לישות פוליטית ותרבותית אחת. אותו ניסיון גירה במשך אלפי שנים את דמיונם של כמה מגדולי הכובשים, המצביאים, המלכים, המדינאים, ההוגים, המשוררים והסופרים - מנפוליאון עד צ'רצ'יל, מוויקטור הוגו עד לאון טרוצקי - שניסו שוב ושוב לאחד את אירופה לפי המודל הרומאי מתוך תקווה שהדבר יגרום לאירופים להפסיק להרוג זה את זה, והעלו חרס. זאת, כמובן, עד שהגיעו היטלר ומלחמת העולם השנייה, ועשו בטנקים ובפצצות את מה שהמשוררים והרומנטיקנים לא הצליחו לעשות במשך מאות שנים בחרוזים ובמניפסטים: להעלות את אירופה על המסלול המהיר לאיחוד.

האיחוד האירופי נחשב ליורש הקרוב ביותר, רוחנית ומעשית, של האימפריה הרומית. אבל גם לפניו היו אינספור יוזמות לאחד את אירופה תחת דגל משותף. מלך בוהמיה גיאורג מפודיבראד העלה הצעה דומה כבר ב-1464, וב-1693 הציע ויליאם פן האנגלי, מייסד פנסילווניה ומאבות האומה האמריקאית, פרלמנט משותף שיורכב מנציגי האומות האירופיות. מלחמת תשע השנים היתה אז בשיאה, ופן התעייף מההרס וביקש למנוע מלחמות נוספות.

ב-1728 הציע מאותה הסיבה ההוגה הצרפתי שארל אירני קסטל, הנודע בשם האב סן פייר, להקים ארגון אירופי שיורכב מ-18 מדינות שיפעלו כאיחוד כלכלי נטול גבולות, עם משרד אוצר משותף. האב סן פייר היה מעורב במשא ומתן על הסכם אוטרכט, שנחתם ב-1713 וסיים את מלחמת הירושה הספרדית, ומאס גם הוא במלחמות. לאחר מלחמת העצמאות האמריקאית, שעוררה את דמיונם של אירופים רבים, קיבל החלום על אירופה המאוחדת את שמו הבלתי רשמי: "ארה"ב של אירופה". המונח, שבו השתמש גם ג'ורג' וושינגטון שחזה כי זה העתיד הצפוי לאירופה, נמצא בשימוש עד היום.

היוזמות נותרו על הנייר עד המאה ה-19, אז הגיע נפוליאון וביקש "ליצור מערכת אירופית, מערכת חוקים ומשפט משותפת לאירופה", והכריז כי תחת שלטונו "יהיה באירופה רק עם אחד". נפוליאון, שהעריץ את אלכסנדר הגדול, חלם על אירופה שבה הצרפתים, הספרדים, האיטלקים והגרמנים יצליחו לחיות בשלום במסגרת ישות פוליטית אחת, "ארה"ב של אירופה" שבין חברותיה ישכנו שלום וקשרי מסחר. ואם הוא יוכל לעמוד בראש אירופה מאוחדת שכזאת כקיסר רב עוצמה, מה טוב. נפוליאון, כידוע, לא הצליח במשימתו, אבל הוגים כמו ג'ון סטיוארט מיל וויקטור הוגו, שחלם על "אחווה אירופית, ארה"ב של אירופה שתשכון מול ארה"ב של אמריקה", ניסו לקדם את היוזמה במאה ה-19. אפילו האנרכיסט הרוסי מיכאיל באקונין קבע כי הקמתה של ארה"ב של אירופה היא הפתרון היחיד לשפיכות הדמים שהיתה מנת חלקה של היבשת במשך אלפי שנים.

בזמן שחלקם חלמו על אירופה מאוחדת, האירופאים לא ויתרו על שיסוף גרונות והרג המוני. מלחמת העולם הראשונה, עם ההרג חסר התקדים שגרמה והצלקת העמוקה שהותירה בלבו של דור שלם, הובילה לתחיית החלום על "ארה"ב של אירופה". מצד אחד היתה התנועה הפאן-אירופית, שהוקמה על ידי הרוזן האוסטרי ריכרד ניקולאוס גראף פון קודנהובה-קלרגי ושאפה להקים אירופה מאוחדת וקתולית. מהצד השני היו טרוצקי ואנשיו, שרצו גם הם להקים "ארה"ב של אירופה", אבל אירופה המאוחדת שהם חשבו עליה היתה אירופה קומוניסטית. הרעיון נהפך לכה פופולרי עד שבין 1930 ל-1933 פורסמו שני ספרים בשם "ארה"ב של אירופה" - אחד של הבריטי ארתור סלטר והשני של ראש ממשלת צרפת לשעבר, אדוארד הריוט.

הקמתו של מטבע אירופי משותף נתפשה כחלק מרכזי באיחודה הכלכלי והפוליטי של אירופה. כבר במאה ה-19 היא היתה בגדר אובססיה עבור צרפת. הצרפתים, שהיו אז חסרי ביטחון כמו היום, חששו מאובדן ההשפעה הפוליטית שלהם באירופה ומכוחם המצטמק ביבשת. ב-1865 ניסו צרפת, בלגיה, איטליה ושווייץ להקים איחוד מוניטרי משלהן, האיחוד המוניטרי הלטיני (LMU) שמו, שאליו הצטרפו מאוחר יותר גם יוון, ספרד ובולגריה. ל-LMU לא היה מטבע אחיד או בנק מרכזי, בניגוד לגוש היורו, אבל המטבעות השונים של המדינות היו שווים בערכם ובמתכות שמהן הורכבו. המטרה היתה להקל על המסחר בין המדינות ולהסיר את הגבולות הכלכליים ביניהן - שלב ראשון בדרך לאיחוד כלכלי אמיתי.

אלא שה-LMU, ממש כמו ה-EMU שבא עשרות שנים אחר כך, לא זרם על מי מנוחות. הוא הגיע לקצו הרשמי ב-1927, אך בפועל הוא קרס שנים רבות לפני כן. הסיבה לנפילתו היתה שחלום אירופה המאוחדת, וכל הפאתוס הרומנטי שבו הצטיידו, לא מנע מהאירופאים לשקר אלה לאלה. המדינות החברות, כך התגלה, החלו לרמות בכמות הכסף ששמו בתוך המטבעות. מי שהחל בתחבולה הזאת היה דווקא שר האוצר של הוותיקן באותה התקופה, ג'יאקומו אנטונלי.

השקרים האלה, יחד עם נפילה פתאומית בערך הכסף, הובילו את מדינות ה-LMU לעבור בתחילת המאה ה-20 לתקן הזהב. מלחמת העולם הראשונה, שפרצה לאחר מכן, הביאה לקצו בפועל של האיחוד המוניטרי הראשון של אירופה המודרנית. גם אז, אגב, יוון היתה בשורש הבעיה והראשונה שנבעטה מהאיחוד: היא הועפה ממנו ב-1908, לאחר שהפחיתה את כמות הזהב במטבעות שהנפיקה מבלי לספר לאף אחד.

ועדיין, למרות כישלונו של ה-LMU, המשיכו האירופאים לחלום על אירופה מאוחדת עם מטבע משותף. המדינאי הגרמני גוסטב שטרזמן, ששימש כקנצלר גרמניה לתקופה קצרה של 100 ימים במהלך רפובליקת ויימאר, קרא גם הוא למטבע אירופי אחיד.

מלחמת העולם השנייה שמה קץ זמני לכל הפנטזיות על איחוד אירופה. היא היתה המפלה הקשה ביותר לתנועה לאיחוד היבשת, ההוכחה לכאורה שבין המדינות האירופיות לעולם לא יוכל לשרור שלום. אבל היא גם הובילה להצלחה הגדולה ביותר של תנועת האיחוד. המשבר הגדול בתולדות אירופה היה גם הזדמנות של פעם בדור עבור חולמי חלום אירופה המאוחדת להגשים את חזונם.

מטבע חדש למילניום חדש

עוד לפני שהיורו הושק, ידע פרנץ שמיד שמדובר באסון. קורות חייו של שמיד, ספר בווארי שיצא לגמלאות, היו תמצית קורותיה של האומה הגרמנית במאה ה-20: הוא חווה את הכאוס האינפלציוני שהוביל לעליית היטלר, גויס לצבא הנאצי ונשבה בחזית הרוסית, ולאחר 1945 בנה את חייו בזהירות ובאטיות, כשהמארק האהוב משמש לו סלע של יציבות. בקיצור, הוא ידע בדיוק לאן משחקי השחמט של המנהיגים באירופה מובילים אותו, פיון פשוט, והוא לא אהב את זה. "כשמשחקים במטבעות משחקים באש", אמר בראיון ל"ניו יורק טיימס" ב-1997. "המארק הוא חלק מאתנו. בשביל מה אנחנו צריכים כסף חדש וחסר ערך?"

אזרחים כמו שמיד ידעו כבר בשלב מוקדם זה שדעתם לא באמת משנה. אירופה מאוחדת תחת מטבע משותף היתה משאת נפשם של המנהיגים ביבשת, חלום פוליטי שקידמו האליטות של אותה התקופה מעל לראשי העמים. כמו בשורה המפורסמת מהסרט "שדה החלומות", גם הוגי היורו דיקלמו בכל ראיון: "אם נבנה אותו, הם יבואו".

"איכות הדיון על איחוד אירופה היתה נמוכה מאוד, באופן חלקי בגלל האליטות הטכנוקרטיות, שלא רצו להכניס לדיון את האנשים הרגילים", אומר גלין מורגן, פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת סירקיוז בארה"ב, מומחה לכלכלות אירופה ותומך נלהב ברעיון אירופה המאוחדת, שעליו כתב בספרו The Idea of a European Superstate.

קנצלר גרמניה דאז, הלמוט קוהל, דחף באותה התקופה באגרסיביות את גרמניה ואת אירופה כולה לעבר היורו, מתוך אמונה שהמטבע המשותף ימחק את הצלקות שהותירה מלחמת העולם השנייה ביבשת, יעודד משמעת תקציבית וייצב את האינפלציה ואתה את כלכלת היבשת. קוהל, שכבר נרשם בספרי ההיסטוריה כקנצלר שאיחד את גרמניה מחדש, רצה להירשם שוב כאדם ששם קץ לפילוג ושפיכות הדמים שאיפיינו את אירופה במאה ה-20.

למעט קוהל, רבים בצמרת הפוליטית הגרמנית היססו בנוגע ליורו, ושוכנעו להצטרף על ידי הצרפתים, שהיו תומכים נלהבים. בדרך, הם הסכימו לוותר על מה שעבור גרמנים רבים היה סמל מקודש: המארק. "היורו נתפש כדבר שהאליטות כופות על הציבור, אך זאת הדרך היחידה להפוך את אירופה לחזקה בעשורים הבאים", אמר ב-1998 דומיניק שטראוס-קאהן, אז שר האוצר הצרפתי.

"מטבע חדש למילניום חדש", כך תואר היורו עם השקתו ב-1 בינואר 1999. הגוש היה אז קטן יותר וכלל 11 מדינות בלבד - ועדיין הוא היה הניסוי המוניטרי הגדול בהיסטוריה, עם יותר מ-300 מיליון אזרחים שעברו להשתמש במטבע החדש. הבהלה מ"באג 2000" היתה אז בשיאה, וההתרגשות מהמטבע האירופי היתה כה גדולה שחלק מהעיתונים הזהירו מפני "באג היורו", שבעטיו היו עלולות מערכות המחשבים של המוסדות הפיננסיים הגדולים וחברות המט"ח לקרוס בשל המעבר של שווקים שלמים למטבע החדש. אנליסטים העריכו כי יידרשו לחברות האירופיות 150-400 מיליארד דולר כדי לשדרג את מערכות המחשבים שלהן.

ב-2002 נהפך המטבע ליחיד שבו נעשה שימוש במדינות הגוש. ברחבי אירופה חגגו אלפים במסיבות מפוארות ועמוסות זיקוקים, כשהם מצטלמים לצד השטרות החדשים. שנים לאחר מכן, אותם אנשים התלוננו כי היורו ייקר את עלויות המחיה באופן משמעותי. אף שנאבק מעט בהתחלה, התחזק היורו במהרה עד שהגיע לשיא של 1.6 דולר ליורו ביולי 2008.

חילופי המטבע הגדולים בהיסטוריה היו הישג חייהם של רבים, שעבדו על הפרויקט מאז שנות ה-60. המהלך היה השיא של התנועה לאיחוד אירופה, והיה אמור להעמיק את השילוב הכלכלי והפוליטי בין האירופים עד שלעולם לא יוכלו להיפרד. במובן מסוים, זה בדיוק מה שהוא עשה - אם כי לאור ההתפתחויות האחרונות, לא בטוח שזה היה דבר טוב.

"תרבויות שונות, חלומות שונים, ציפיות שונות, אבל מטבע אחד שמאחד ביניהם: היורו, הכסף שלנו". כך אמרה פרסומת טלוויזיה שצילם האיחוד האירופי לקראת השקתו של היורו. על רקע המלים נראו צעירים רוקדים ותמונות של אתרים אירופיים, ממקדשים יווניים עד לגורדי שחקים בגרמניה. הקמפיין פנה למשהו בסיסי ביותר בזהות האירופית של אחרי מלחמת העולם השנייה: הרצון בסולידריות, ביבשת ללא גבולות וללא מלחמות. עבור הגרמנים היא גם ייצגה הזדמנות לא להיות שנואים יותר על ידי עמי היבשת, שתיעבו אותם גם עשרות שנים אחרי סוף המלחמה.

הגרמנים מאמינים בגוש היורו ובכל מה שהוא מייצג עבור אירופה, ומדוע שלא יאמינו? אין מדינה שהרוויחה מהיורו יותר מגרמניה, שחייבת את הצמיחה היציבה שלה בשנים האחרונות לגוש היורו ולמדינות הפריפריה. החולשה היחסית שלהן דאגה כי המטבע החדש לא יזנק לרמות גבוהות שהיו הופכות את היצוא הגרמני ליקר ולא אטרקטיבי. אבל כבר כשתוכנן היורו בשנות ה-90, בכירים גרמנים רבים רצו שהוא יכלול רק את גרמניה, בלגיה, הולנד, לוקסמבורג וצרפת. צרפת, שחששה כי היצוא שלה יהיה פחות תחרותי ללא מדינות כמו ספרד ואיטליה, רצתה להגדיל את גוש היורו, לא מעט משום שהאמינה כי גוש גדול יותר פירושו יותר כוח פוליטי עבורה.

מדינות הדרום הורשו לבסוף להיכנס לגוש, להפתעתם של בכירים גרמנים רבים. אבל הן נדרשו לשנות בן לילה את כלכלתן ואת תרבותן וליהפך למדינות תואמות גרמניה. השנאה אליהן מצד תושבי מדינות הצפון - והפוליטיקאים שלהן - נותרה בעינה. הגרמנים היו חסכניים וחששו מאינפלציה גבוהה, בעוד הדרומים התאפיינו בצריכה מוגזמת. הגרמנים תיעבו את היוונים שהיו יכולים לצאת לפנסיה 10 שנים מוקדם יותר מהם. הפורטוגלים והיוונים נכנסו למערבולת של חובות בעקבות ההסתגלות הקשה לריבית נמוכה, שהתאימה יותר לגרמניה, והתקשו לבצע את הרפורמות הדרושות בשוק העבודה שלהן, שבו מילא המגזר הציבורי תפקיד מרכזי.

מדינות ה-PIIGS השנואות הן מדינות הדרום של אירופה, פלוס אירלנד, שזוכה כעת לשבחים מבכירים אירופאים על מדיניות הצנע מרחיקת הלכת שאימצה. רבות מהן דמוקרטיות חדשות יחסית, עם הרגלים שונים להפליא מאלה של מדינות הצפון וכלכלות שבמידה רבה עוצבו על ידי מדיניות סוציאליסטית, שנועדה לפצות את האזרחים על שנים של רודנות. במשך שנים הן נהנו מבועת אשראי ונדל"ן, אך לא ביצעו רפורמות שיהפכו אותן לתחרותיות יותר - וחמור מכך, לא שינו במאום את התרבות שלהן. בקרב בכירים ואזרחים ממורמרים הן כונו בשנאה "קלאב מד". כיום, בגלל השנאה האירופית, היוונים צריכים לייבא נפט מאירן, משום שאף אחד אחר לא מוכן להעניק להם אשראי.

בסוף שנות ה-90, כשהושק היורו, מצבה של אירופה לא היה מזהיר. קל לשכוח זאת כיום, כשצופים במרקל מטיפה מוסר ליוונים ולאיטלקים, אבל אירופה כולה - וגרמניה במיוחד - היתה זקוקה נואשות ליורו. באותה התקופה אירופה עדיין התאוששה מהמשבר הכלכלי שפגע בה בתחילת שנות ה-90, שיעור האבטלה בצרפת ובגרמניה היה גבוה מ-11% - הגבוה מאז מלחמת העולם השנייה - וגרמניה היתה כישלון תקציבי מהדהד. למעשה, היא לא הצליחה לעמוד ביעדי הגירעון המחמירים שהיא עצמה קבעה כקריטריונים לכניסה לגוש היורו, בין היתר בגלל חצי טריליון הדולרים שהשקיעה בבנייתה מחדש של מזרח גרמניה ו-100 מיליארד הדולרים שעלתה לה מדי שנה העלייה החדה במספר המובטלים.

ליוון, אגב, יש לא מעט סיבות משלה לכעוס על גרמניה. בניגוד לגרמניה, שלא עמדה ביעדי הגירעון בדיוק כמוה, יוון לא הורשתה להיכנס ליורו ב-1999 יחד עם המדינות המייסדות. יוון חשקה במיוחד בכניסה לגוש היורו, והובילה לשם כך מהלכים כואבים כמו צמצום במגזר הציבורי, הפחתת חובות וצמצום הגירעון התקציבי מ-13.9% ב-1993 ל-4.2% ב-1997. כבר אז עקפו הפוליטיקאים ביוון את אזרחיהם כשהחליטו להפחית את ערך המטבע ב-14%, במסגרת הצטרפותה למנגנון החליפין האירופי שקדם ליורו, ה-ERM.

יוון הורשתה לבסוף להצטרף לגוש היורו ב-2001. שנים לאחר מכן התברר שהנתונים שבזכותם התקבלה יוון היו שקריים, והסתירו את מלוא העומק של חובותיה. אם אירופה היתה סיפור תנ"כי אפשר היה להשוות את יוון לקין, שנדחק לחיי פשע משום שקינא ביחס המועדף שקיבל אחיו הבכור - קנאה שהעבירה אותו על דעתו.

עוד באירופה הם היו סקפטים

בלומברג אי–פי

הדיבורים על אירופה המאוחדת הם דבר יפה, אבל האמת היא שלאחר האיחוד התקשו עמי הצפון להשלים עם כך שהעמים הדרומיים והמזרחיים נהפכו לפתע לשווים להם. במידה רבה, היריבויות הישנות נשמרו. הגרמנים, למשל, תמיד בזו ליוונים העצלנים מהדרום, ומשבר החובות של יוון רק אישש את דעותיהם וסיפק להם תירוץ להשפיל קצת את האתונאים.

מדינות הצפון - פינלנד, אוסטריה, גרמניה ואחרות - אמנם השלימו עם קיומן של יוון, ספרד ודומותיהן בגוש היורו, כרע הכרחי שימנע מהמטבע להתחזק יותר מדי ולייקר את היצוא שלהן, אבל הן מעולם לא סמכו על "הדרומיים". במשבר החובות הנוכחי התעללו מדינות הצפון במדינות הפריפריה בכל הזדמנות אפשרית, בין אם בקביעת תנאים נוראיים כדי לסייע ליוון, השהיית הסיוע עד הרגע האחרון או לעג למנהיגים מאחורי הגב. הדינמיקה המסורתית של צפון ודרום אירופה נשמרה, ואתה גם הטינה ההדדית, שהתחזקה כשגרמניה וצרפת החליטו לקבוע באחרונה מי ימשול באיטלקים וביוונים.

לפני השקתו של היורו וגם אחריו, טענו רבים שאין בו היגיון כלכלי, שמדובר בהזיה פוליטית אבסורדית ובבדיחה שנהפכה למציאות. הם אמרו שכלכלות אירופה שונות מכדי להכפיף אותן לריבית אחידה, שנקבעת לפי האינטרסים של שתי הכלכלות החזקות ביבשת, ושהיעדר סמכות מרכזית שתאכוף משמעת תקציבית יוביל לאבדון. אותם אנשים כונו "יורוסקפטים", וכעת היא שעתם היפה ביותר. הבריטים, הצ'כים והדנים שסירבו להצטרף לגוש נמנים עם הספקנים האלה. בראיון ל-TheMarker בחודש שעבר, הגיב שר האוצר הבריטי ג'ורג' אוסבורן לשאלה אם הוא שמח שבריטניה לא הצטרפה ליורו בחיוך רחב של אדם שיודע שחמק מעונש מוות.

כבר מתחילת דרכו היה היורו מוצר לאספנים יותר מאשר מטבע שימושי. מספיק להסתכל על אחד מהניסויים המקיפים הראשונים שנעשו במטבע החדש לפני שהושק באופן רשמי. במסגרת הניסוי, שנערך ב-1997 בעיירה איטלקית בשם פיאסולה, הוכנסו 440 אלף יורו למחזור של העיירה. תוך חודש, כל השטרות והמטבעות נעלמו כאילו לא היו. אף אחד מתושבי העיירה לא הוציא אפילו יורו אחד מאלה שקיבל. אספנים נטלו את כל המטבעות, והציעו אותם למכירה במחיר הגבוה פי עשרה משוויים האמיתי. ניסוי דומה שנערך בעיירה הגרמנית וולדקירש הניב תוצאות דומות והוכרז ככישלון אחרי שבועיים.

אבל היורו לא נוצר כפרויקט בעל היגיון כלכלי, שנהגה לאחר חישובים זהירים. הוא היה יצור פוליטי, שנולד מרצונם של מנהיגי אירופה להפוך את היבשת למדינה פדרטיבית כמו ארה"ב. היורו היה תוצאה של תהליך שהחל מיד עם סיומה של מלחמת העולם השנייה. ב-1950 הוקם ה-ECSC על ידי בלגיה, צרפת, גרמניה, איטליה, לוקסמבורג והולנד, כדי להחיות את תעשיות הפלדה והפחם שנפגעו קשות במלחמה ולאחד את משאביהן. לארגון היתה מטרה מעשית, אבל החזון הכולל שלו - שיתוף פעולה כלכלי שישים קץ למאות שנים של סכסוכים לאומיים - היה המשפיע ביותר.

ב-1957 נחתמה אמנת רומא, שיצרה את הקהילה הכלכלית האירופית (EEC) והובילה להקמת שוק משותף בין המדינות האירופיות. ב-1979 ערך הפרלמנט האירופי את הבחירות הראשונות שלו, ב-1986 הסכימו מדינות אירופה על דגל האיחוד המוכר לנו כיום וב-1992 נעשה הצעד המשמעותי ביותר: החתימה על אמנת מאסטריכט, שהובילה ליצירתו של האיחוד האירופי וליצירתו של מטבע אחיד, שב-1995 זכה לשם המתבקש: יורו.

אמנת מאסטריכט, שאליה הצטרפה מאוחר יותר אמנת אמסטרדם שהובילה ליצירת הבנק המרכזי של אירופה (ECB), קבעה קריטריונים מחמירים להצטרפות לאיחוד: על המדינות החברות נאסר להחזיק בגירעון הגבוה מ-3% מהתמ"ג, או בחובות ממשלתיים הגבוהים מ-60% מהתמ"ג. הבעיה? כל המדינות, כולל גרמניה, עברו על החוקים. בהיעדר סמכות מרכזית חזקה שתאכוף את הסדר, כמו הממשל הפדרלי בארה"ב שבראשו עומד הנשיא, כל המדינות דאגו קודם כל לאינטרסים שלהן, ולא לאלה של אירופה המאוחדת.

כבר כשהושק, בכיר בנציבות האירופית הודה שהיורו הוא "חלום באספמיה של ביורוקרטים". "אני חושב שרובם היו תחת אשליה שגוש היורו יכול להצליח", אומר ג'רי אפשטיין, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת מסצ'וסטס. "הם האמינו בגישה ניאו-ליברלית, שדגלה בבנק מרכזי עצמאי שיתמקד בשמירה על אינפלציה נמוכה וברגולציה מוגבלת על השווקים. האשליה הזו היתה תקפה בכל העולם המערבי. הוגי היורו חשבו שהם ישנו את המבנה במהלך הדרך, שאחרי שאנשים יראו כמה טוב גוש היורו הם יהיו מוכנים לוותר על הריבונות שלהם בהדרגה לטובת איחוד מוגבר של אירופה".

הטעות הגדולה ביותר של חולמי אירופה המאוחדת, שהתבססו על אידיאולוגיות בנות מאות שנים, היא שהם האמינו שהכל יסתדר בסופו של דבר, והמבנה הפוליטי יתבהר לאחר שהשגשוג הכלכלי שייצור היורו יסיר את המכשולים בפני איחוד פוליטי של אירופה. בפועל, קרה בדיוק ההפך: משבר החובות העמיק את שיתוף הפעולה בין המדינות ואת סבך הקשרים הכלכליים ביניהן, אך גם גרם לכל אחת להתחפר בזהותה הלאומית.

"הדעה הרווחת היתה שהיתרונות של הצטרפות לגוש גדולים מהחסרונות", אומר בוב הנקה, כלכלן פוליטי ומרצה בלונדון סקול אוף אקונומיקס (LSE). "אבל זה מוביל אותנו לשוודיה ולדנמרק, שתי מדינות עם עמים רציונליים להפליא. לפי הטיעון הזה, שוודיה היתה צריכה ליהפך לחברה בגוש היורו. האליטה הפוליטית בשוודיה עשתה שמיניות באוויר כדי להצטרף לגוש היורו, אך במשאל העם שנערך בעניין השוודים אמרו ‘לא'. אם אנשים הגיוניים כמו השוודים לא רצו להצטרף, זה אומר שיש פה משהו עמוק יותר, משהו שנאבד שאנחנו לא רוצים להפסיד. ואם זה נכון למדינה כמו שוודיה זה נכון יותר למדינות אחרות. הדבר הזה תמיד יעמוד בפני גוש היורו ואיחוד פוליטי אמיתי".

למעשה, המשבר הנוכחי לא זו בלבד שהחזיר את כל המדינות לתפקידיהן ההיסטורי, אלא שהוא הוסיף להן קורטוב של אירוניה צורבת: גרמניה שולטת כעת באירופה, בדיוק כפי שרצתה לפני 60 שנה, אבל השליטה הזאת נכפתה עליה ובעיקר מסבה לה כאב ראש פוליטי וכלכלי. צרפת, שביקשה להקים את היורו ואת הבנק המרכזי של אירופה כדרך לחזור למעמד הדומיננטי שאיבדה במפה הפוליטית האירופית, משמשת כעת ככינור שני לגרמניה ומוצאת את עצמה קרובה באופן מסוכן למצבן של מדינות כמו איטליה וספרד. בריטניה, האאוטסיידר הנצחי של אירופה, מרשה לעצמה לשמוח לאיד בזמן שהיא צופה מהצד בהתפוררותו של הניסוי שבו זילזלה מהרגע שהועלה לראשונה. אבל דווקא עכשיו היא נאלצת להיאבק על מקומה בתהליכי קבלת ההחלטות באירופה, משום שהמשבר כל כך עצום שלהחלטות שמתקבלות עשויות להיות השפעות מרחיקות לכת גם על כלכלתה.

כיום, מסכימים הכל, הפתרון המתבקש והיחידי שיוכל למנוע משברים עתידיים בגוש היורו - אם יצליח לשרוד את המשבר הנוכחי - הוא הקמה של משרד אוצר משותף, ואולי גם מינוי נשיא או ראש ממשלה פדרלי, שיפקח על האופן שבו עומדות המדינות החברות בקריטריונים ושומרות על משמעת תקציבית. אבל הקמה של גוף כזה כרוכה בוויתור על ריבונות מסוימת, ואף מדינה באירופה, בסופו של דבר, לא בשלה להתאחד באמת.

"היורו לא היה רעיון רע. הוא היה רעיון טוב מאוד. הרעיון של אירופה המאוחדת הוביל את היבשת ל-50 שנים טובות מאוד של שגשוג כלכלי", אומר מורגן. "עם זאת, הבעיה היתה שהאיחוד הכלכלי קדם לאיחוד הפוליטי. פרויקט היורו הובל מתחילתו על ידי האליטות, מבלי שהאזרחים נשאלו מה הם חושבים. הם הוצאו מהתהליך כבר בתחילתו. אנשים שוכחים שאירופה נתקלה בבעיות עם תהליך השילוב כבר ב-2005-2006, במשפט שנגע לחברת השיט הפינית ויקינג, שרשמה את הספינות שלה כספינות אסטוניות כדי לשלם לעובדים שכר נמוך יותר. כבר אז השמאל החל לתהות אם הסידור הנוכחי מתאים לפוליטיקה סוציאל-דמוקרטית, אבל זה נשכח לחלוטין כשליהמן ברדרס קרס. בכל מקרה, האיחוד הכלכלי נע במהירות כל כך גדולה לעומת השילוב הפוליטי, שהקריסה היתה רק עניין של זמן".

למרות הכישלון המפואר והפומבי של היורו, מורגן עדיין מאמין בארה"ב של אירופה. "הטיעון הכי טוב הוא לשקול את האלטרנטיבה: חזרה לאירופה של מדינות לאום, 27 מדינות שמנסות להתפתח לבדן מבחינה כלכלית ופוליטית. זה יהיה אסון. איחוד אירופה היה הצלחה אדירה, אבל אי אפשר לשלב 27 כלכלות אירופיות שונות - וכושלות בחלקן - ללא איחוד פוליטי".

"היורו תמיד היה פרויקט פוליטי יותר מאשר כלכלי", אומר הנקה. "המבנה האירופי שנוצר מאז סוף מלחמת העולם השנייה, השלד הפוליטי הפשוט, נהפך לדבר מורכב יותר, וזה לא מספיק. המוסדות האלה לא נוצרו עבור מורכבות כזאת, עבור איחוד מוניטרי. כל עוד הנציבות האירופית והפרלמנט האירופי יישארו כפי שאנו מכירים אותם, זה לא יעבוד לעולם".

"קח למשל את עניין הריבית", מוסיף הנקה. "גוש היורו קובע כיום ריבית אחידה לכולם. אבל לא לכולם יש אותו שיעור אינפלציה. פירושו של דבר שהריבית תמיד נמוכה מדי או גבוהה מדי. זאת בעיה שלא היתה קיימת אם היתה ריבית שונה לכל מדינה. האם זה אומר שגוש היורו היה טעות? בארה"ב יש איחוד מוניטרי עם 50 מדינות שלא כולן מצליחות באותה הרמה, והמבנה הפוליטי דואג שיהיה להן אינטרס לעבוד יחד. צריך איחוד פוליטי שמגבה את האיחוד הכלכלי".

"אני חושב שהסיפור של המשבר בגוש היורו הוא סיפור של הנהגה פוליטית כושלת", אומר הכלכלן ג'ורג' מגנוס, יועץ בכיר לבנק ההשקעות UBS. "אני מניח שבאופן מסוים אנחנו לא צריכים להיות מופתעים. אולי תמיד קיווינו שזה לא יגיע לכך, אבל זאת בעיה עתיקה. אלה נושים ולווים שאין להם דיאלוג ראוי ולא מבינים מה הזכויות והחובות שלהם. זאת היתה הבעיה בשנות ה-30, כשארה"ב לא לקחה עמדת מנהיגות. זאת היתה הבעיה בשנות ה-80 כשיפן לא לקחה עמדת מנהיגות, וכעת הגרמנים וגוש היורו לא נוטלים את ההנהגה האירופית כפי שכולם קיוו שיעשו.

"אם חושבים על ההיסטוריה הגרמנית, במיוחד אחרי רפובליקת ויימאר, יש לגרמנים חשש תהומי מאינפלציה ורצון עז למשמעת תקציבית. יותר מכל דבר אחר, הם חוששים לאבד שליטה על הארנק שלהם באמצעות העברת כוח למוסדות אירופיים. אבל אם רוצים להציל את היורו ואת פרויקט היורו, גרמניה צריכה להתפשר, בדיוק כמו האיטלקים, היוונים וכל השאר. עד כה זה לא קורה".

הביורוקרטיה ניצחה

חבורה של גברים אירופאים בגיל העמידה, רובם צרפתים וגרמנים, יושבת בחדר חשוך בבריסל, או במקום כלשהו בצרפת או בגרמניה. חלקם שותים תה, חלקם גם שותים כוס יין (בכל זאת, שעת הקוקטייל), ומדברים בפאתוס על אירופה מאוחדת, על מדינה אירופית משולבת. ואז אותם אנשים מתכננים מנגנון שידוע להם שיקרוס ויוביל למשבר, משום שהם מאמינים שרק דרך משבר תוכל להיוולד אותה אירופה חדשה שעליה הם חולמים. עם הגעתם של כריכי המלפפונים, הם מחלקים ביניהם את השליטה באותה אירופה חדשה שעדיין לא קיימת. זה אולי נשמע קיצוני, אבל לא מעט כלכלנים וחוקרים משוכנעים שזה הסיפור האמיתי מאחורי הקמתו של גוש היורו.

אם שמתם לב שיש מלת מפתח שחסרה בכל דיון על עתידו של גוש היורו ולא הצלחתם להבין איזו, מדובר ב"דמוקרטיה". בשנתיים האחרונות קיבלו מנהיגיה של אירופה החלטות חשובות, בעלות השלכות מרחיקות לכת, מבלי להתייעץ עם בוחריהם הממורמרים, במיוחד במדינות כמו גרמניה, פינלנד, הולנד ואוסטריה, שאזרחיהן אינם ששים עוד לממן את חילוצן של מדינות הפריפריה מוכות החוב ומאיימים במרד בוחרים - ובמקרה של גרמניה, בתביעה נגד מרקל בבית המשפט החוקתי. דמוקרטיה היא גם הפן החסר בממשלותיהן החדשות של יוון ואיטליה, שלא נבחרו על ידי הציבור אלא על ידי שורה של פקידים גרמנים, שיכריעו בשנים הקרובות כיצד יחיו אזרחיהן של שתי המדינות ומה בדיוק יאבדו.

הדמוקרטיה מעולם לא היתה חלק מהותי מגוש היורו, שהוגיו פעלו בשם מטרה שקידשה את כל האמצעים. בסיפור התנכ"י עמוס היצרים, הדרמה והבגידות שהוא גוש היורו, הכלכלן ברנרד קונולי הוא ירמיהו, נביא הזעם שדבריו נפלו על אוזניים ערלות. קונולי, כלכלן בכיר באיחוד האירופי בתחילת שנות ה-90, לא היה היורוסקפטי הראשון, אך הוא היה החריף והמדויק שבהם. קונולי היה מעורב בכל המגעים שהובילו להקמתו של היורו כראש המחלקה המוניטרית של הנציבות האירופית. ב-1995 הוא יצא לשנת שבתון כדי לכתוב ספר, ששמו "הלב הרקוב של אירופה" (The Rotten Heart of Europe).

הספר, שפורסם ב-1996 והוביל לפיטוריו, מדהים בחריפותו גם כיום. בספר חשף קונולי את המניעים האידיאולוגיים שעירפלו את שיקול דעתם של בכירי הנציבות האירופית במגעים על הקמת האיחוד המוניטרי, וחשוב מכך - הציג את גוש היורו כתוצר של מאבק שליטה בין המעמדות השולטים בצרפת וגרמניה, שכבר אז נאבקו בנוגע לזהותו של הצד שישלוט במדינה האירופית המאוחדת, אם וכאשר תקום. למעשה, בשם אירופה המאוחדת נאבקו שתי הכלכלות הגדולות באירופה על אינטרסים לאומיים. גרמניה רצתה לשמור את המארק ואת הבנק המרכזי שלה, הבונדסבנק, ולספח את שאר המדינות לאזור פרנק מורחב, בעוד צרפת רצתה מטבע חדש ובנק מרכזי שאינו בשליטה גרמנית.

ההשראה העיקרית עבור רבים בנציבות, שהיו הגורם המניע ליצירת היורו, היתה תיאוריה של הכלכלן הצרפתי ז'אן מונה, המכונה "אבי אירופה המודרנית", לפיו איחוד מדינות אירופה לעולם לא יושג באמצעים הנורמליים של דמוקרטיה ייצוגית, כמו משאלי עם ובחירות. הדרך היחידה, קבע, היא העברה של יותר ויותר סמכויות ממשלה לידי מוסדות אירופיים מובהקים.

"שני כוחות עיקריים הובילו להקמת היורו", אומר מורגן. "אחד מהם היה משא ומתן גיאו-פוליטי בין הגרמנים לצרפתים. הצרפתים רצו מידה של שליטה בגרמנים, שהיו צפויים להתחזק בהרבה לאחר איחוד גרמניה, והם חשבו שהיורו ובנק מרכזי אירופה בשליטה צרפתית יהיו דרך להשיג זאת. הגרמנים, מצדם, הסכימו ליורו כי הם הבינו שללא הסכמה ליורו הצרפתים לא יסכימו לאיחוד. רבים בנציבות האירופית חשבו שהיורו יהיה שלב בקידום האיחוד האירופי. רבים מהם מעולם לא חשבו שהיורו יצליח כפי שהוקם - הם ידעו שיתפתח משבר, והמשבר הזה יהיה השלב הבא בקידום איחודה של אירופה. הם היו מושחתים בטירוף והונו את הציבור, לו הם אמרו שהיורו יקדם את היציבות באירופה. הם הסתירו את המניעים האמיתיים שלהם".

לדברי מורגן, הבכירים שהובילו את הקריאות להקמת היורו ידעו שהוא ייכשל, אך האמינו כי קריסתו תוביל לתוצאה טובה יותר. "הם ידעו שהם מעצבים משהו שיתפוצץ, אבל האמינו שהתוצאה של הפיצוץ תהיה טובה. זה היה ההימור שלהם. זה היה הימור הרה אסון מבחינת הדמוקרטיה והתרבות הפוליטית, מי יודע, אולי הם צודקים. אבל אי אפשר להצדיק זאת בדרך שקופה או דמוקרטית".

"גוש היורו, כפי שהכרנו אותו, הסתיים כבר לפני שנה וחצי", אומר הנקה. "הכל השתנה. ה-ECB לא אמור לרכוש אג"ח ממשלתיות, אבל זה מה שהוא עושה. הרבה חוקים וכללים כבר לא קיימים בפועל. בשנה וחצי האחרונות כל ההחלטות שהתקבלו, וכל אלה שלא התקבלו, נבעו מקבוצה קטנה של אנשים שחיים בפרנקפורט וסוחרים בשוקי האג"ח הממשלתיות בלונדון. מי מנהל את אירופה עכשיו? אליטה קטנה של אנשים שלא נבחרו באופן דמוקרטי".

ב-12 השנים שחלפו מאז השקת היורו הצליחה גרמניה להשתלט מחדש על אירופה. היא לא תיכננה זאת, אך מתוקף מעמדה ככלכלה הגדולה והחזקה בגוש היורו - ולכן גם הנושה הגדולה ביותר - נמצאת כיום אירופה תחת שלטון גרמני. ליתר דיוק, גרמניה נמצאת כיום תחת שלטון אירופי, מולכת מתוך כלוב של זהב.

אבל יש גם כאלה שטוענים שזאת היתה התוכנית של גרמניה מלכתחילה. ניקולס רידלי, שר המסחר והתעשייה הבריטי בממשלתה של מרגרט תאצ'ר, כבר קבע בראיון למגזין "ספקטייטור" לפני 21 שנה שהאיחוד האירופי הוא "מזימה גרמנית שנועדה להשתלט על כל אירופה". בעקבות ההתבטאות, שעוררה סערה דיפלומטית, הוא אולץ להתפטר.

עם זאת, ייתכן שרידלי צדק: "ניו יורק טיימס" טען בשבוע שעבר כי המשבר הנוכחי בגוש היורו הוא התגשמות חלום עבור שר האוצר הגרמני, וולפגנג שויבלה. לפי הדיווח, שויבלה - האדריכל הראשי של אירופה החדשה - מתכנן כעת לנצל את המשבר כדי לסיים את פרויקט איחוד אירופה ולהקים מדינת-על אירופית. מזה בדיוק מורגן חושש. "חשוב להבדיל בין מדינת-על אירופית לבין אירופה משולבת יותר, שהיא התוצאה של דיון בריא ובחירה, מתוך הבנה שהאלטרנטיבות גרועות יותר. שינויים כאלה עדיף לעשות בתהליך שקול ושקוף. אבל אני חושש שהאירופאים ינצלו את המשבר כדי להציג ישות פוליטית חדשה. כשגופים נוצרים בדרכים לא דמוקרטיות הם נוטים לא להצליח".

האירופאים הפילו את אירופה

אז מה באמת הפיל את הניסיון הנוכחי לאחד את אירופה? האם זו היתה הרומנטיקה המוגזמת של הבכירים הצרפתים והגרמנים, שחלמו להיות נפוליאון כשהיו קטנים? האם זה האופי הלאומי של המדינות, העובדה שהגרמנים קמצנים, היוונים עצלנים, האיטלקים הוללים, הצרפתים קלי דעת והספרדים מיושנים? האם מה שהפיל את אירופה היה, בסופו של דבר, השנאה המסורתית בין מזרח למערב וצפון לדרום, שגרמה לגרמנים ולאירופאים אחרים לסרב לסייע ליוון עד שכבר היה מאוחר מדי? ואולי מה שהפיל אותה היה שהעמים עצמם מעולם לא נשאלו לדעתם, אחרת מנהיגיהם היו יודעים שאירופה עדיין אינה בשלה לאיחוד פוליטי וכלכלי מלא?

ואולי אירופה בכלל לא נפלה, ולא נופלת? אולי, כפי שצפו אותם גברים בפגישותיהם, זהו שלב התבגרות הכרחי של משפחה? אולי כמו כל משפחה, גם המשפחה הזאת תתקרב ותתחזק דווקא ברגע של משבר, שיאלץ אותה לפעול יחד? אולי, יחדיו, תגלה משפחת היורו כמה היא זקוקה לכל חברותיה, דרומיות כצפוניות? ייתכן, אבל רוב הסיכויים שלא. אם ההיסטוריה של אירופה לימדה אותנו משהו, זה שאם גוש היורו אכן מתפרק - אולי הגיע הזמן לרדת למקלט.

בסוף הארוחה, אחרי שסיימו לריב על כל מנה ומנה, על כל סכין ומזלג, חיכו בני משפחת היורו לקינוח, שלא הגיע. האבא הגרמני האשים את הדוד היווני, השנוא עליו מבין הבנים, אבל היווני הפנה אצבע מאשימה לעבר הדוד האיטלקי השמן, שנודע בחיבה המוגזמת שלו לדברי מתיקה. הדוד האיטלקי טען שלא לקח את הקינוח, אף שזו זכותו משום שהיה מהראשונים שהגיעו לאירוע. האם הצרפתייה, שעמלה שעות על הכנת הקצפת, המילוי השוקולדי והמרציפן הכחול שעיטר את העוגה, בכתה על יצירת המופת האבודה. הדוד הספרדי דרש לדעת איפה הקינוח, שהרי רק בשביל זה הוא הגיע: הבטיחו לו קינוח. רק הדוד האירי, שהיה שקוע בחמרמורת רצינית, נראה כמשלים עם גורלו. אחרי הכל, הוא לא זכה לאכול קינוח כבר שנתיים. לבסוף, כשההמולה שככה, הגיע הזמן שכולם ילכו, איש איש לביתו. אלא שאז נתקלו בני משפחת היורו בדילמה הקשה ביותר: מי יעזוב ראשון?

גלגוליו של חלום

1946

אנחנו חייבים להקים סוג של ארה"ב של אירופה. רק בדרך זאת יוכלו מאות מיליוני עובדים קשי יום לזכות בתקוות ובהנאות הקטנות שהופכות את החיים לראויים

וינסטון צ'רצ'יל, באוניברסיטת ציריך

1989

התהליך שהוליד את היורו החל ב-1989, ותפס תאוצה ב-1992 עם החתימה על אמנת מאסטריכט, שהובילה להקמת האיחוד האירופי ושמה לה ליעד להקים מטבע אירופי משותף

1990

מדובר במזימה גרמנית להשתלט על כל אירופה. חייבים לסכל אותה. ניסיון ההשתלטות המזורז הזה של הגרמנים, כשהצרפתים מתנהגים כמו פודלים שלהם, הוא פשוט בלתי נסבל

ניקולס רידלי, לשעבר שר המסחר והתעשייה של בריטניה, בראיון על התוכניות להקמת גוש היורו. בעקבות הראיון אולץ רידלי להתפטר

1995

שמו הרשמי של המטבע האירופי, "יורו", ניתן לו ב-16 בדצמבר 1995

1999

היורו הושק ב-11 מדינות ב-1 בינואר 1999, במקביל למטבעות הקיימים של המדינות. זהו האיחוד המוניטרי הגדול בהיסטוריה

2001

יוון הצטרפה למדינות המקוריות שאימצו את המטבע, אחרי 2,600 שנה של שימוש בדרכמה

2002

ב-1 בינואר 2002 החליף היורו באופן רשמי את המטבעות הלאומיים. 80 מיליארד מטבעות הופצו לרגל המאורע

2003

ב-2003 ערכה שוודיה משאל עם שנועד להכריע אם תצטרף לגוש היורו. 56% מהמצביעים השיבו בשלילה

2004

גם הבריטים סירבו תמיד להצטרף לגוש היורו, אך ראש הממשלה לשעבר טוני בלייר הכריז ב-2004 כי מטרתו היא לצרף את בריטניה לגוש. בלייר לא הצליח, והבריטים לא מראים סימני חרטה

2004

ב-15 בנובמבר 2004 הודתה יוון שמעולם לא עמדה בקריטריונים להצטרפות לגוש היורו, אלא עיוותה את הנתונים והסתירה את עומק חובותיה ממדינות הגוש

2007

סלובניה הצטרפה לגוש היורו ב-2007. ב-2008 הצטרפו מלטה וקפריסין. ב-2009 הצטרפה סלובקיה וב-1 בינואר השנה הצטרפה אסטוניה, החברה הטרייה ביותר בגוש

2008

היורו לא זכה במהירות באמון השווקים, ודשדש בשנתיים הראשונות שלו. לאחר מכן נהפך למטבע מבוקש וזינק מול הדולר עד לשיא של 1.6 דולר ליורו ביולי 2008. כשליש מעתודות המט"ח בעולם כיום נקובות ביורו

2009

היורו משמש 332 מיליון איש באירופה, בנוסף ל-175 מיליון אזרחים של מדינות שמטבעותיהן מוצמדים ליורו. יחדיו, 17 כלכלות גוש היורו הן הכלכלה השנייה בגודלה בעולם

2009

משבר החובות בגוש היורו החל באופן רשמי בנובמבר 2009, בעקבות משבר החובות של דובאי, אז התעוררו חששות בנוגע ליכולתן של חלק ממדינות גוש היורו, בעיקר יוון, לעמוד בחובותיהן. בדצמבר הודיעה יוון כי חובותיה התנפחו לשיא של 300 מיליארד יורו וראש הממשלה דאז, יורגוס פפנדראו, הודה שהכלכלה "נמצאת בטיפול נמרץ"

2010

ב-2 במאי 2010 נהפכה יוון למדינה הראשונה בתולדותיו של גוש היורו שנזקקה לחילוץ. אחריה יגיעו חבילות חילוץ לאירלנד ולפורטוגל, וחבילה נוספת ליוון

2011

יותר מ-16 מיליון בני אדם בגוש היורו הם כיום מובטלים, הנתון הגבוה ביותר מאז החל תיעוד הנתונים ב-1998

2011

גוש היורו אינו עובד. במערכת של גוש היורו, כפי שהוא מעוצב כיום, יש פגם חמור שאי אפשר לתקנו באמצעות מלים בלבד

וורן באפט, נובמבר 2011



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#