"הקפיטליזם מבוסס על צמיחה בלתי פוסקת - והגענו לגבול" - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"הקפיטליזם מבוסס על צמיחה בלתי פוסקת - והגענו לגבול"

פרופ' דיוויד גרייבר, האנרכיסט המפורסם בעולם, סומן כמנהיג המחאה בוול סטריט ■ שנים צחקו עליו עמיתיו, עד שהגה את הסיסמה "אנחנו 99 האחוזים" ונהפך ליקיר האליטות ■ עכשיו הוא רוצה לשנות את העולם, והוא יכול להצליח

75תגובות

דיוויד גרייבר היה שם לפני כולם. הוא קרא לצדק חברתי ולנפילת הקפיטליזם בהפגנות האנטי-גלובליזציה הגדולות בקוויבק ב-2000. הוא השתתף בהפגנות האלימות נגד פסגת ה-G8 בגנואה ביולי 2001 ובהפגנות נגד הפורום הכלכלי העולמי בניו יורק בפברואר 2002. וחשוב מכך: הוא היה אחד מתריסר הנוכחים בפארק באולינג גרין הקטן במנהטן ב-2 באוגוסט 2011, בפגישה הראשונה של מה שנהפך לימים לתנועת Occupy Wall Street.

גרייבר, אקטיביסט ותיק, אחד האנתרופולוגים החשובים של דורנו והאיש שהגה את הסיסמה "אנחנו 99 האחוזים", שחדרה למיינסטרים האמריקאי ושינתה את השיח הציבורי, ציפה שכיבוש וול סטריט יתפתח כמו כל אירוע אנרכיסטי אחר שראה בחייו: המפגינים יתעמתו עם המשטרה, ההפגנה תפוזר במהירות והממסד ימשיך להתייחס אליו ואל חבריו כאל טיפשים שלא מבינים דבר בכלכלה. אבל בדיוק ההפך קרה: כיבוש וול סטריט תפס תאוצה ונהפך לשופרו של דור. התנועה הקטנה, תוצר של מאות פגישות בין מספר קטן של אנרכיסטים, סוציאליסטים ופעילים חברתיים קהילתיים, נהפכה לתנועה ענקית - אם לא במספר הפעילים בה, אז בתהודה התקשורתית הבינלאומית שהיא יצרה.

Occupy Wall Street אמנם לא כבשה באמת את וול סטריט, אך עיר האוהלים בזוקוטי פארק נהפכה למרכז השיח הפוליטי והכלכלי האמריקאי. סלבריטאים ופוליטיקאים, ואפילו אקדמאים מהשורה הראשונה כמו הכלכלן חתן פרס נובל פול קרוגמן, הגיעו לבקר ולהביע תמיכה - ולא רק הפרופסורים האקטיביסטים שתמיד מגיעים להרצות באירועי מחאה, כמו גרייבר עצמו, הפילוסוף הסוציאליסטי קורנל ווסט והכלכלן חתן פרס נובל ג'וזף שטיגליץ.

גרייבר, 50, אחד האנרכיסטים המפורסמים בעולם, משמש כמרצה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת גולדסמיתס בלונדון, ולפני כן עבד בייל. האוניברסיטה סיימה את העסקתו ב-2005, לטענתו על רקע פעילותו הפוליטית השנויה במחלוקת. כעת, בראיון ל-Markerweek, הוא מתקשה שלא לגחך כשהוא רואה את האליטה האקדמית והכלכלית האמריקאית והעולמית תומכת במחאה בוול סטריט, משמיעה טיעונים שמפגיני סיאטל וגנואה השמיעו לפני עשור וזכו בשל כך למטחי גז מדמיע מהשוטרים ולמטחי בוז מצד עיתונאים רבים.

"זה מאוד משעשע, אין ספק. תמיד ידענו שאנחנו צודקים, אז זה נחמד", אומר גרייבר, שמגזין "ביזנסוויק" הצמיד לו את התואר "האנטי מנהיג של המחאה", ולא מכחיש שחיוך מרוח על פניו. "ראינו את אותו דבר לפני שנים, בתנועת הצדק העולמי (Global Justice Movement). בהתחלה התעלמו מאתנו, ואז קראו לנו ילדים מפגרים שלא מבינים בכלכלה. היו לנו צוותי תקשורת שכתבו עבורנו חומרים ומאמרים שהעבירו למערכות העיתונים. אמרו לנו שאי אפשר להדפיס את הדברים האלה. אבל חצי שנה או שנה לאחר מכן, הכותבים באותם עיתונים פירסמו טיעונים זהים לשלנו. הם קראו את זה, ואז כתבו אותו דבר אחרי שהחליטו שזה בעצם רעיון שלהם".

עבור אקטיביסטים ואנרכיסטים רבים, כמו גרייבר, מדובר בסוג של ימות המשיח: נאמני השוק החופשי של העבר, האנשים שקראו להם יאפים מזדקנים וילדים מפונקים, מדברים לפתע על כישלונה של הגלובליזציה, על רשעותו של הקפיטליזם נטול הרסן ועל ליקויי המערכת הכלכלית, שמוטה לטובת המאיון העליון. אבל גרייבר לא מוצא סיבה להיות שאנן ולנוח על זרי הדפנה - הוא נותר חשדן. "חלק מהם מבינים, במובן מסוים, שהחגיגה נגמרה. אנשים מהמעמד השליט, שאיבדו אמונה, מעזים לומר שהקפיטליזם נגמר. זה נחמד, אבל זה גם מעורר חשד. הרי האנשים האלה - כמו פרופ' סיימון ג'ונסון, שהיה הכלכלן הראשי של קרן המטבע הבינלאומית, ופרופ' ג'פרי סאקס מאוניברסיטת קולומביה - הם אלה שעשו את כל הנזק, ועכשיו הם בצד שלנו. נחמד לראות שמכירים ברעיונות שלנו, אבל הנזק כבר נעשה. איפה הייתם כשאפשר היה לעשות משהו בקשר לזה?"

על אף שכתב כבר ביולי במגזין "אדבסטרס" כי "בעוד דור או שניים הקפיטליזם יחדל להתקיים", הוא לא צפה את השגשוג המרשים של המחאה בוול סטריט. "לא היה לנו מושג, לא ידענו שזה יקרה", הוא מספר. "כל מי שהיה מעורב בארגון של התנועה לא צפה שזה יתפוצץ ככה. היו לנו שישה שבועות להקים את הדבר הזה. היינו בטוחים שכולנו נסיים בכלא".

התפרצותה של המחאה העולמית והגעתה לארה"ב הפתיעו את גרייבר. היו לו תוכניות אחרות: ללמוד נהיגה, למשל, או להיפגש עם בת זוגו, גם היא אנתרופולוגית, בטקסס. הוא התכוון גם לקדם את ספרו החדש והשאפתני, Debt: The First 5,000 Years ("חובות: 5,000 השנים הראשונות"), שבו הוא מתחקה אחר תולדותיו של מושג החוב ומנסה לספר באמצעותו את סיפור המאבק בין העשירים לעניים. הוא מנסה להסביר כיצד בתקופות שונות יכול היה מושג החוב, לפעמים במקביל, להיחשב הן לחטא והן למקדם צמיחה, כיצד שימש כאמצעי לדיכוי ושליטה וכיצד ההיסטוריה היא במובן מסוים תולדה של דינמיקה בין מלווים לבעלי חובות. מסעו להבנת המשמעות המוסרית של מושג החוב והאופן שבו השתנתה במהלך ההיסטוריה לוקח אותו ממסופוטמיה העתיקה לארה"ב של ימינו. בין השאר, הוא מנסה להפריך את המיתוס של אדם סמית, שלפיו הכלכלה שלפני המצאת הכסף היתה מבוססת על סחר חליפין, וטוען כי חוב מדכא את הדחף הטבעי של בני האדם לסייע זה לזה.

"במקביל למעורבות שלי בארגון Occupy Wall Street קידמתי את הספר. ניסיתי להפריד בין השניים, אבל באופן מעניין, בכל פעם שדיברתי על הספר מול קהל, צעירים ניסו לדבר אתי אחרי ההרצאה ולערב אותי בהקמה של איזה ארגון או תנועה נגד הלוואות סטודנטים. היה ברור שיש כאן דור שלם שפשוט פוחד. בכל העולם שורר מצב שבו רוב האוכלוסיה סובלת מחובות ולחלק קטנטן יש את כל הכסף.

"'שיחקנו לפי החוקים', אמרו לי הרבה אנשים, 'הלכנו ללמוד, ועכשיו אנחנו בחובות של 50 אלף דולר, בחובות לאנשים שלקחו מאתנו את המשרות. אנחנו לוזרים לכאורה, אבל בעצם שיחקנו לפי החוקים - והם לא'. תנועת המחאה העולמית היא בהחלט התקוממות של הדור הצעיר. במונחי דורות, הכישלון החברתי של המערכת הנוכחית הוא הכישלון הקולוסאלי הגדול ביותר שראיתי בחיי. הצעירים הם המקור לרעיונות ולחדשנות, והם מסתכלים על עתיד ללא עבודה, כשהם משועבדים לחובות עצומים שהם חייבים לפרוע. שעבוד הצעירים האלה לחובות פירושו הרס המשאב הגדול ביותר שיש לנו. ריסוקו המוחלט. אלה האנשים שאמורים לחשוב על רעיונות חדשים שישפרו את העולם. משם באים רעיונות, אבל גודעים אותם באבם. זה התחיל בשנות ה-60: הדור ההוא רצה לראות שינוי חברתי, אבל הוא לא הצליח. לדור הזה אין מה להפסיד. שיחקנו לפי הכללים - ונדפקנו. לכן צריך לנסות משהו אחר.

"גם ב-2008 אמרו הכלכלנים שקפיטליזם אינו רעיון טוב. ואז הם סתמו אוזניים והמשיכו כרגיל וניסו לראות מה יקרה אם יתעלמו מזה. זה לא עבד. הניאו ליברליזם, השיטה הכלכלית שאליה הורגלנו ב-30 השנים האחרונות, היא צורה של קפיטליזם שתמיד מעדיפה אידיאולוגיה ותעמולה על פני יישום בשטח. כלומר, אם היו נותנים לקובעי המדיניות בחירה בין שתי אפשרויות, אחת שתדאג שהקפיטליזם ייראה כמו האופציה הכלכלית היחידה ושנייה שבאמת תעשה אותו כזה, הם יעדיפו את האפשרות הראשונה. לכן שמים דגש אדיר על צבא, על מעקב ותעמולה ועל מניעה אובססיבית של תנועות חברתיות - כדי להעלים את התחושה שיש אלטרנטיבה. הבעיה היא שזה יקר יותר מקפיטליזם שבאמת עובד.

"זאת מלחמה על הדמיון. תומכי השיטה הקיימת השקיעו את הארטילריה הכבדה שלהם במחנה האידיאולוגי. במקום ליצור מערכת כלכלית בת קיימא, הם העדיפו להילחם בכל מי שניסה לומר שיש מערכת טובה יותר. לכן המערכת מתפרקת, והניצחון היחיד שהם יכולים להתהדר בו הוא שאף אחד לא יכול לחשוב על מערכת שתחליף אותה. הקפיטליזם ייעלם בעוד דור או שניים, והחשש שלי הוא שהדבר הבא יהיה גרוע יותר. אולי הגיע הזמן שנתחיל לדאוג למשהו טוב יותר".

מחאה בלי מנהיגים

תנועת כיבוש וול סטריט נולדה ב-13 ביולי, אז הוציא ארגון אדבסטרס הקנדי הפרו-אנרכיסטי הודעה לכבוש את וול סטריט וקרא ל-20 אלף איש להקים אוהלים מול המרכז הפיננסי העולמי, אבל המעורבות של הארגון הסתיימה בפרסום ההודעה. חודש לפני כן ניסתה קבוצה מקומית בניו יורק לכבוש את פארק זוקוטי - המקום שבו שכנה עד השבוע שעבר עיר האוהלים של OWS - אבל רק ארבעה אנשים הגיעו לפעולה.

גרייבר, ששהה בלונדון בשנת שבתון לצורך קידום הספר, הגיע לניו יורק והחל להיפגש עם אקטיביסטים מקומיים. המהפכה במצרים ומחאות הצעירים בספרד עוררו בו התרגשות, והוא פירסם במגזין "אדבסטרס" מאמר שבו תהה מה דרוש כדי לעורר התקוממות דומה במערב. "'אדבסטרס' זרקו את זה לאינטרנט ולא אירגנו כלום. אולי הם חשבו שהדברים האלה באמת קורים באינטרנט. הם היו בקשר עם ארגון בשם הקואליציה הניו-יורקית נגד קיצוצים - ארגון שנשלט על ידי מרקסיסטים מיושנים והיררכיים. 'אדבסטרס' לא ידעו את זה עליהם, כי הם מעולם לא פגשו אותם. בכל מקרה, הם החליטו להרים את הכפפה וכינסו פגישה ב-2 באוגוסט, שעליה שמעתי דרך חברים אקטיביסטים שלי. החלטנו ללכת, וגילינו שם שזאת בכלל אסיפה של מפלגת פועלי העולם (WWP), חבורה של סטליניסטים מטורפים. זה התנהל כרגיל: היו נאומים ורצו לערוך מצעד. אני וחבריי הבנו שזה אירוע היררכי, לא אופקי, ולכן השתלטנו על הפגישה: פנינו לאנשים ושאלנו אותם אם הם רוצים לבוא לאסיפת עם אמיתית, בצד השני של הפארק. בסוף כולם הצטרפו אלינו".

בשבועות הבאים קיימו גרייבר והפעילים האחרים עשרות אסיפות. הם הצליחו יחדיו להסכים על האופי האופקי של המחאה - ללא הנהגה שתכתיב לפעילים מה לעשות וללא נציגים רשמיים שיעמדו מול המשטרה או התקשורת. הם אירגנו סדנאות על התנגדות לא אלימה לפינוי ודנו בדרישות שעליהם להציג או לא להציג. בדומה למחאות במצרים, בספרד ולתקופה קצרה גם בישראל, הוסכם על קיום אסיפות עם יומיות, שבהן יתקבלו החלטות בהסכמת הרוב - בהתאם למסורת האנרכיסטית, שבה אסיפת העם מחליפה את מנגנוני הממשלה הדכאניים.

"לא אכפת לנו אם אתה אנרכיסט, כל עוד אתה מוכן לפעול באופן דמוקרטי", אומר גרייבר, שכונה בכמה הזדמנויות "אחד ממנהיגי המחאה בוול סטריט", הגדרה שלה הוא מתנגד בתוקף. "יש לנו אלפי מנהיגים, כל מי שמוכן לקחת יוזמה הוא מנהיג. אבל אין לנו מבנה מסודר, וזה המפתח. כולם חופשיים לקחת יוזמה, לדון, ליצור אירוע מחאה. אתה יכול לעשות כל דבר, איש לא עוצר אותך. יש לך אוטונומיה. זה אחד מהיתרונות, כי זה מאפשר לכל מי שיש לו רעיון לעבוד אתנו. אחד מהדברים שאנחנו רוצים להראות הוא שדמוקרטיה ישירה היא באמת אפשרית. לא רק דיברנו על זה, אלא מצאנו דרכים לעשות את זה. משהו כזה מעולם לא קרה.

"החלטנו בשלב מוקדם שלא נדרוש שום דבר אנרכיסטי. לאחר שבועיים שבהם התקשורת לא סיקרה את הפעילות שלנו, תהינו מדוע זה כך. ב-NPR, הרדיו הציבורי בארה"ב, אמרו לנו שהם לא מסקרים אירועים כאלה אם אין מאות אלפי אנשים, סלבריטאים, או התנגשויות אלימות עם המשטרה. בפועל, אמרו לנו 'אתם צריכים לשבור משהו כדי שנסקר אתכם', אבל כמובן שאז הסיפור היה שאנחנו אנרכיסטים אלימים. למזלנו, סלבריטאים שמעו את זה והתחילו להגיע, וסרטונים ביוטיוב שבהם נראו שוטרים תוקפים מפגינים גייסו תמיכה נוספת".

אחד מדברי מהביקורת העיקריים שהושמעו נגד תנועת המחאה בוול סטריט, וגם נגד המחאה בישראל, הוא שמיעוטים לא הצטרפו אליה במספרים משמעותיים. גרייבר טוען שהמצב הזה משתנה במהירות. "בהתחלה לא היו כאן אפרו-אמריקאים, זה נכון, אבל עכשיו המצב שונה לגמרי. בפארק זוקוטי יש אסיפה שפועלת רק בספרדית. זה לקח זמן מה, הדינמיקה הגזעית בארה"ב תמיד הפרידה את השמאל, אבל זה משתנה וזה מרשים מאוד.

"אנחנו מנסים למשוך תשומת לב לשחיתות של המערכת. זאת נקודת חולשה בארה"ב, כי הדבר היחיד שמוסכם כאן על כולם הוא שאנחנו חברה דמוקרטית. זה התנפץ כשאנשים ראו שארה"ב נהפכה למדינה שבה השוחד חוקי אם קוראים לו לוביזם, והמאיון העליון, ה-1%, יכול לעשות מה שבראש שלו. אני חושב שגם הבחירה בברק אובמה קשורה לזה: דור שלם של צעירים שבחר בו חשב שהוא יגרום לשינוי, ופתאום הם מקבלים משבר בקונגרס ומשבר כלכלי בלתי אפשרי שבגללו אי אפשר לשנות דבר, ובמקביל הבנקים בוול סטריט, האחראים למשבר, לא נענשו. אם אתה לא יכול לבצע שינוי במצב כזה, לעולם לא תוכל לשנות. זה מה שמסביר את הדחייה המוחלטת של המפלגות הפוליטיות.

"הבעיה אינה מחסור ברעיונות. שיהיה ברור: אין מחסור ברעיונות אלטרנטיביים לארגון כלכלי. יש מאות רעיונות שונים. הבעיה היא שאין לנו מספיק כוח לגרום לאנשים בעמדות כוח להקשיב לרעיונות האלה ולקחת אותם ברצינות. הרעיון מאחורי המחאה הוא ליצור מרחב של יצירתיות, מקום שבו כל מי שיש לו רעיון או פתרון יכול לפתח אותו - ומישהו יקשיב לו".

לאחר כמה ימים במנהטן עזב גרייבר כדי לפגוש את זוגתו בטקסס. "אני עדיין מעורב, אבל נסוגתי קצת. כתבתי ועשיתי דברים כדי לעזור, אבל היה טוב לסגת. הדבר הזה שייך לדור של הצעירים. אני לא רוצה שיצמידו לו מנהיגים".

ממדגסקר לוול סטריט

גרייבר, 50, גדל בניו יורק. אביו נלחם לצד הרפובליקאים במלחמת האזרחים הספרדית ואמו היתה חברה באיגוד המקצועי של עובדות הטקסטיל. הוריו השתייכו למעמד הפועלים, וגרייבר ספג כמעט מינקות תורות פוליטיות רדיקליות מהוריו, משכניו ומחבריהם באיגודים המקצועיים. הוא פיתח עניין מיוחד בהירוגליפים, ולאחר ששלח מכתב שהצליח להרשים את אחד מהמומחים הגדולים בארה"ב לנושא הוא קיבל מלגה לפנימיה יוקרתית במסצ'וסטס.

הרקע המהפכני של גרייבר שירת אותו גם כשהשלים את התואר השני שלו באוניברסיטת שיקגו, וגילה בראשונה את אחד ממקורות ההשראה הגדולים של חייו: מדגסקר. גרייבר בילה באי האפריקאי 20 חודשים, בין 1989 ל-1991, כשהוא חוקר את אנשי הבטאפו (Betafo), קהילה מקומית של צאצאי אצילים ועבדיהם שעליה כתב בספרו "Lost People" מ-2007. הממשלה נטשה את האזור בגלל קיצוצים בתקציב, והותירה את 10,000 אנשי הבטאפו לבדם.

הם הגיבו לנטישה הממשלתית ביצירת סוג של אוטופיה אנרכיסטית: קהילה שבה מקבלים החלטות בהצבעה, באופן קהילתי ועצמאי מהממשלה, כאוטונומיה נפרדת לחלוטין. אם הם היו צריכים לבנות גשר, למשל, אנשי הקהילה לא פנו לממשלה וביקשו אישור - הם פשוט בנו אותו בעצמם. מנגד, לינץ' היה אמצעי ענישה חוקי לפושעים, אך עם תוספת מיוחדת: הוא היה תלוי באישור מהוריו של הקורבן המיועד.

את הלקחים שהפיק מחוויותיו במדגסקר יישם גרייבר גם בפעילותו כאקטיביסט. שורשיו הרעיוניים של המחקר במדגסקר מופיעים גם בתנועת המחאה בוול סטריט: בקיומן של אסיפות העם היום-יומיות, באופי קבלת ההחלטות ובדגש על פעולות ישירות ועל מבנה נטול הנהגה.

גרייבר נהפך לאקטיביסט בפועל רק לאחר ההפגנות הגדולות נגד ארגון הסחר העולמי (WTO), שהתקיימו בסיאטל ב-1999. הוא היה אז מרצה למשפטים באוניברסיטת ייל, בדרכו מעלה בעולם האקדמי, אך אז הבין שתמיד רצה להצטרף לתנועה מהסוג הזה. ב-2005 הוא שילם מחיר אישי ומקצועי על פעילותו הפוליטית, לאחר שסולק מאוניברסיטת ייל לפני שקיבל קביעות. בדיעבד הוא מודה כי ייתכן שגם הסגנון האישי הבוטה שלו הקשה על התקדמותו.

כיום נהנה גרייבר מתשומת לב מחודשת: עיתונים כמו ה"וול סטריט ג'ורנל" וה"גרדיאן" מבקשים ממנו תגובות לאירועים חדשותיים, ובחודש שעבר זכה לכתבת שער נרחבת במגזין "ביזנסוויק". העובדה שאנרכיסט כמוהו נהפך לפתע למרואיין מבוקש, הוא מציין, היא סימן לקריסה הכוללת של המערכת הכלכלית. "ה'וול סטריט ג'ורנל' ביקש ממני תגובה במהלך משבר תקרת החוב בארה"ב, וזה הרשים אותי. אני חושב שהמעמד השולט מבין שכמעט אף אחד לא חושב על האינטרס של המערכת לטווח הארוך. הם מבוהלים, ומוכנים לשמוע עצות מכל אחד, כי הם זקוקים לאנשים שהם לא יס-מנים - אלא יגידו להם את האמת. מצד שני, הם לא רוצים שהאנשים האלה יהיו אנשים שאחרים לוקחים יותר מדי ברצינות.

"בעבר האוניברסיטאות מילאו את התפקיד הזה, של מי שמתקנות את הממשלות ומעירות להן כשהן נוהגות בטיפשות, אך הן איבדו את זה. כעת, שהכל מתפרק, הם לא יודעים את מי לשאול והם מוכנים לשמוע הכל - אפילו רעיונות אנרכיסטיים. אני חושב גם שהציבור האמריקאי הרבה יותר רדיקלי מכפי שמישהו מוכן להכיר, אפילו בצד השמאלי של עיתונות המיינסטרים. כולם יודעים שהמערכת שבורה ושגויה, שהיא כך כבר הרבה הזמן, ושהתקשורת מנסה לא רק לשכנע אותך שזה לא המצב - אלא גם שאתה היחיד שחושב ככה.

"אני אוהב לצטט סקר שנערך תחילה ב-2008 ושוב ב-2011, ששאל אמריקאים איזו שיטה הם מעדיפים: קפיטליזם או סוציאליזם. אחד מתוך כל חמישה אמר שהוא מעדיף סוציאליזם, אבל זה לא הנתון המעניין. בקרב צעירים בני פחות מ-25, 50% תמכו בסוציאליזם על פני קפיטליזם. שני שלישים מהצעירים האמריקאים, לפי הסקר, מוכנים לשקול להיפטר מהקפיטליזם לחלוטין. בארה"ב יש תשוקה לשינוי רדיקלי".

המחאה, אומר גרייבר, היא הכרח חברתי. "המאיון העליון הורס הכל. הם השתלטו על הכוח הפוליטי. כבר אי אפשר לקרוא לזה קפיטליזם, כי זה ניאו-פיאודליזם". בספרו הוא מציג פתרון אפשרי למשבר החובות בעולם המערבי: מחילה כלל-עולמית של החובות הצרכניים והממשלתיים - אירוע חסר תקדים בעת המודרנית, אך תופעה נפוצה בחברות עתיקות כמו בבל ומצרים.

"כ-16%-17% מההכנסה של אמריקאי ממוצע מופנית לתשלום הלוואות, וזה לא כולל עמלות וריביות. תוסיף לזה כל מיני תשלומים על שירותים וקנסות, ואני בטוח שזה עולה ל-20%. כלומר, חמישית מההכנסה מופנית לתשלומים לבנקים, והשאלה היא למי באמת חייבים את הכסף הזה. הרי רק כשמעמד הביניים או מעמד הפועלים חייב לעשירים כסף, חוב נחשב להתחייבות מקודשת שאי אפשר לשנות את התנאים שלה. כשעשירים חייבים כסף לעשירים, לעומת זאת, יש להם יכולת מדהימה לסלוח זה לזה, כפי שלמדנו ב-2008. באותם ימים גילינו שחלק גדול ממושג החובות כפי שאנחנו מכירים אותו נובע מחשבונאות יצירתית: הרי לא יכול להיות שכל אחד בעולם חייב כסף. למי בדיוק?"

כשהוא מסתכל על המשבר הכלכלי ששורר כיום בעולם, לגרייבר אין שום ספק בנוגע למשמעות האמיתית של ההתפתחויות. "הקפיטליזם מתפרק. לאנשים שונים יש הגדרות שונות, אבל הדבר היחיד שכולם מסכימים עליו הוא שקפיטליזם מבוסס על צמיחה בלתי פוסקת, ואנחנו הגענו לגבול. זה סוג של סוף האימפריה האמריקאית. התעשייה הפיננסית שימשה כצינור שדרכו עבדה כל המערכת, והיא נמצאת כעת תחת איום רציני. בתקופות אחרות בהיסטוריה - למשל, כשהאימפריה הבריטית התפרקה לאחר מלחמת העולם השנייה - העשירים ניסו לקחת את כל העוגיות שנשארו, את כל הפירורים. וזה בדיוק מה שקורה כיום. באותן תקופות 99 האחוזים השתלטו על הכל, וזה מה שהוביל למדינת הרווחה, לחינוך חינם ולמערכת הסוציאלית".

עם זאת, מבחינה היסטורית, 30-40 שנה הן כלום. אנחנו מדברים על מחזורים של 500 שנה. לדעתי אנשים יבינו שכסף הוא המצאה פוליטית, ומבחינה מוסרית אין לו עדיפות על פני מכשירים אחרים. אפשר להעלים כלים אם הם לא נוחים. הקפיטליזם מתפרק, אין ספק, השאלה היא מה יהיה אחריו. אני חושב שנגיע למשהו אחר. האם זאת תהיה מערכת של שליטה אוטוריטרית של מעטים על רוב, או שיטה דמוקרטית אמיתית, שבה לכולנו תהיה אפשרות אמיתית להחליט? האם שיטה דמוקרטית כוללנית כזאת תוכל בכלל להיקרא קפיטליזם? אני לא בטוח. זה יהיה משהו אחר, לא משנה איך הוא ייקרא".

שעתה הקשה והיפה של תנועת המחאה

באופן אירוני, שעתה הקשה ביותר של תנועת המחאה בוול סטריט - פינויה מפארק זוקוטי, שבו הוקמה עיר האוהלים המרכזית לפני יותר מחודשיים - הובילה גם להישג המרשים ביותר שלה. בשבוע שעבר, יום לאחר הפינוי מפארק זוקוטי, יצאו לרחובות אלפי מפגינים לצעדת מחאה בניסיון להשבית את המסחר בוול סטריט. הם חסמו רחובות, התעמתו עם השוטרים ועוררו פאניקה רבתי בעיריית ניו יורק.

המפגינים אמנם לא הצליחו להשבית את המסחר בבורסה, אך זו היתה ללא ספק הפעולה הגדולה ביותר עד כה של Occupy Wall Street: 03 אלף משתתפים, לפי הערכות המארגנים, מאות עצורים ועשרות הפגנות הזדהות שצצו ביותר מ-30 ערים בארה"ב וברחבי העולם. ביוון התעמתו במקביל 30 אלף מפגינים עם יותר מ-7,000 שוטרים שירו לעברם גז מדמיע והשתמשו באקדחי הלם, ובאיטליה יצאו אלפי מפגינים להפגנות במילאנו, בטורינו ובסיציליה. המסר שניסו מארגני המחאה בוול סטריט להעביר היה ברור: המחאה הזאת גלובלית.

פרשנים ועיתונאים בארה"ב העריכו כי ההפגנה סימנה את סופה של תנועת המחאה, שתתקשה לגייס מצטרפים חדשים או לשמור על מקומה בשיח הציבורי ללא בסיס הבית בפארק זוקוטי. אולם הפינוי מזוקוטי רק הבעיר את תנועת המחאה האמריקאית. השבוע יצאו מאות מפגינים, בלוויית כמה פוליטיקאים מקומיים בכירים מהסנאט הניו-יורקי וממועצת העיר, להפגנה מול ביתו של ראש עיריית ניו יורק, מייקל בלומברג, באפר איסט סייד במנהטן. ההפגנה, שכונתה Occupy Bloomberg's Mansion, לוותה בסיסמאות ובשירים נגד ראש העירייה - שהכריז בגאווה בשבוע שעבר כי ניצח את המחאה. פעולות מחאה נוספות אירעו בימים האחרונים בניו יורק וברחבי ארה"ב. בהדרגה, הפעולות נהפכות למיליטנטיות יותר, ובמידה מסוימת גם לאלימות יותר.

פינוי המאהלים בפארק זוקוטי אמנם הוביל להפגנה הגדולה ביותר אי פעם של Occupy Wall Street, אבל הוא גם רגע המבחן הגדול ביותר שלה. בישראל, הסיקור התקשורתי של המחאה התפוגג ברגע שהאוהלים ברוטשילד פונו, וגם בארה"ב חיפשו גופי התקשורת הממוסדים תירוץ להפסיק לסקר את המחאה. גם הציבור האמריקאי החל להיבהל מהאלימות שנלוותה לפינוי זוקוטי, והתמיכה בתנועת המחאה ירדה בסקרים האחרונים. תנועות מחאה, באופן היסטורי, נוטות לדעוך כשהן מחוסרות בית.

אבל גם אם האוהלים לעולם לא יחזרו, המחאה כבר רשמה את הניצחון החשוב ביותר שמארגניו יכלו לחלום עליו: היא שינתה את השיח הפוליטי בארה"ב. הדמוקרטים פחות חוששים להציע להעלות מסים לעשירים, סוגיית ההעדפה המתקנת הקיימת לטובת המעמדות העליונים צפויה לעמוד בראש סדר היום במערכת הבחירות לנשיאות, והמושג "99 האחוזים" חדר למיינסטרים ומכתיב את אופי השיח. זה רק הצעד הראשון, אבל הוא חשוב מאין כמוהו: תנועת המחאה החלה כפעולת מחאה שנועדה להזכיר לקובעי המדיניות את קיומם של ה-99% הנותרים. עכשיו, כשהם יודעים על קיומם, צריכים ה-99% להחליט מה השלב הבא.

כל מה שרציתם לדעת על חוב ולא העזתם לשאול

עובדות מפתיעות על תולדות החוב מתוך ספרו של דיוויד גרייבר Debt: The First 5,000 Years

1. כסף וירטואלי הוא לא תוצר של העידן הדיגיטלי - אלא חזרה לשורשים

הכסף הפיסי, המטבע, הומצא רק ב-600 לפנה"ס, אבל מושגים כמו חובות וחשבונות קיימים מאז 3,500 לפנה"ס. המסחר התבסס על אמון והיכרות אישית. כסף היה כלי חשבונאי, דרך לחשב אשראי וחובות, ולא פריט שאנשים לקחו עמם והשתמשו בו כדי לרכוש מוצרים. באנגליה העתיקה, למשל, דרך נפוצה לחשב חובות היתה באמצעות מקל שעליו סומן גובה החוב.

2. המטבע הומצא כדי לשלם לחיילים

למרות מערכות האשראי המתוחכמות שהיו קיימות במשך אלפי שנים לפני המצאת המטבע, היה צורך למצוא דרך לשלם לחיילים, שנדדו ממקום למקום עם שלל שבזזו. במהרה הבינו מלכים ושליטים את היתרון במטבעות: היכולת לגבות מסים בקלות מנתיניהם ולספק את צורכי הצבא.

3. המושג "חופש", במקור, פירושו חופש מחובות

אפילו במסופוטמיה העתיקה, הלוואות בריבית גבוהה נהפכו לבעיה רצינית שהובילה למשברים חמורים, לפירוק של משפחות וקהילות ולכאוס. מלכי בבל ושומר הקדומים, שחששו מקריסה חברתית, הכריזו על חנינה כללית של חובות, שבמסגרתה בוטלו כל החובות הצרכניים, אדמות הוחזרו לבעליהן המקוריים וילדים ונשים שהוחזקו כערבות לתשלומי חובות הוחזרו למשפחותיהם.

4. הדמוקרטיה ביוון והרפובליקה הרומית נולדו בשל מרידות של לווים

הסכסוכים הפוליטיים הראשונים הידועים להיסטוריונים ביוון וברומא נגעו לענייני חובות. הקמתן של הדמוקרטיה היוונית והרפובליקה הרומית היתה תגובה לדרישה של פשוטי העם למחיקת חובותיהם. החוב נחשב למושג קדוש, ולכן במקום למחוק את חובותיהם של האזרחים - היוונים שילמו להם כדי שייקחו חלק באסיפות העם המקומיות.

5. ההון סיכון הוא למעשה המצאה בודהיסטית

בעוד האסלאם והנצרות אסרו על גביית ריבית, הבודהיסטים בחרו להיות סובלניים יותר. מנזרים בודהיסטים רבים בסין החלו להלוות כספים, עד שפיתחו את הרעיון שלפיו כל אדם מחזיק בחוב לאמו בשל החלב שהעניקה לו בשנות חייו הראשונות, והדרך היחידה לפרוע אותו הוא לתרום בשמה למנזר המקומי. את התרומות היו המנזרים מלווים, כשהם נהנים מהריבית. המנזרים צברו עד מהרה עוצמה כלכלית אדירה שהתבטאה בהתכה של אלפי מטבעות לפסלים עצומים של בודהה. לבסוף הם נהפכו לכל כך חזקים עד שהאוכלוסיה כולה היתה שקועה בחובות למנזרים - והרשויות המקומיות נאלצו להתערב, לבטל את החובות ולהתיך את הפסלים בחזרה למטבעות.

6. השוק החופשי מקורו באסלאם הימי-ביניימי

זוז הצדה, אדם סמית. הקרדיט ליצירתה של מערכת אשראי מורכבת, הנסמכת רק על אמון וללא שום התערבות ממשלתית, שייכת לבתי המשפט האסלאמיים, שבימי הביניים הנחילו שוק חופשי בכחצי מהעולם, אם כי עם מנגנוני הגנה רבים ללווים - מתוך אמונה שהשווקים הם טובים מיסודם וממשלות הן הכרח מצער.

7. המערכת המוניטרית נוסדה בשל חובות שממשלות לא הצליחו לפרוע

בנק אוף אינגלנד, הבנק המרכזי של בריטניה, נוסד ב-1694 על ידי קונסורציום סוחרים בלונדון שהלוו 1.2 מיליון ליש"ט למלך ויליאם השני, כדי שיבנה מחדש את הצי ויביס את צרפת. המערכת האמריקאית מבוססת על אותו הרעיון.

8. גם המחאות כיום קשורות, בסופו של דבר, לחובות

כשקרוב ל-50% מהכנסותיהן של משפחות בבריטניה מוצאות על תשלום חובות, קל להבין מה מניע את המחאות ברחבי העולם. הממשלה בסעודיה הבינה זאת, ומתוך חשש שהאביב הערבי יתפשט גם אליה הכריזה על מחיקה כללית של החובות וחנינה לכל הלווים - המדינה המודרנית הראשונה שנקטה צעד כזה.

דיוויד גרייבר

פרופ' לאנתרופולוגיה באוניברסיטת גולדסמיתס בלונדון | גיל: 50 | מצב משפחתי: בזוגיות | השכלה: תואר שני ודוקטורט באוניברסיטת שיקגו | תפקידים קודמים: מרצה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת ייל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#