גרמניה אחרת: הסיפור המדהים על הכלכלה שנבלעה באירופה - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

גרמניה אחרת: הסיפור המדהים על הכלכלה שנבלעה באירופה

במהלך הבועה, בנקאים גרמנים הלוו כסף ללווי סאבפריים אמריקאים, לברוני נדל"ן אירים ולאילי בנקאות איסלנדים, כדי לעשות דברים שאף גרמני לא יעשה לעולם

48תגובות

ואניטי פייר

כשהגעתי להמבורג נראה היה שגורלו של היקום הפיננסי מסתובב בכיוון שבו העם הגרמני קופץ. מודי'ס עמדה להוריד את דירוג האשראי של פורטוגל לדרגת אג"ח זבל, וסטנדרד אנד פור'ס רמזה בקדרות שאיטליה עלולה להיות הבאה בתור. גם אירלנד עמדה לספוג הורדת דירוג לאג"ח זבל, והיה סיכוי ממשי מאוד שהממשלה הנבחרת בספרד תנצל את הרגע כדי להודיע שהממשלה הקודמת שגתה בחישוביה, וכי היא חייבת לזרים הרבה יותר כסף מכפי שהעריכו קודם לכן.

והיתה גם יוון. מבין 126 המדינות שהאג"ח שלהן מדורגות, יוון נמצאת כיום במקום ה-126: היוונים נחשבים רשמית לבעלי הסיכוי הנמוך ביותר בעולם לפרוע את חובותיהם. היות שהגרמנים היו לא רק הנושים הגדולים ביותר של האומות האירופיות הבטלניות, אלא גם התקווה הגדולה ביותר שלהן למימון עתידי, הגרמנים נאלצו לקבל על עצמם את תפקיד הבורר המוסרי, ולהחליט איזו התנהלות פיננסית נסבלת ואיזו לא. כפי שבכיר בבונדסבנק אמר לי, "אם נגיד 'לא', זה 'לא'. שום דבר לא קורה בלי גרמניה. אנחנו צריכים לספוג את ההפסדים".

רק לפני שנה, כשבכירים בגרמניה קראו ליוונים רמאים, ומגזינים גרמניים היו מלאים בכותרות כמו "למה שלא תמכרו את האיים שלכם, יוונים פושטי רגל?", היוונים ראו זאת כעלבון נוראי. ביוני החלה ממשלת יוון למכור איים והרכיבה רשימה למכירת חיסול של אלפי נכסים - מגרשי גולף, חופים, נמלי תעופה, חוות, כבישים - כדי לסייע בפירעון החובות. אפשר לומר בביטחון שהרעיון למהלך הזה לא הגיע מהיוונים.

המבורג אינה המקום הטבעי לבלות בו חופשה אם אתה לא גרמני, אך במקרה היה זה חג. כששאלתי את פקיד הקבלה במלון מה יש לראות בעיר, הוא היה צריך לחשוב כמה שניות, ואז אמר, "רוב האנשים פשוט הולכים לרפרבאן". רפרבאן הוא רובע האורות האדומים של המבורג, הגדול מסוגו באירופה, לפי אחד ממדריכי הנסיעות, אם כי לא ברור מדוע הוא נחשב לכזה. רפרבאן, במקרה, היה הסיבה לביקורי בהמבורג.

אולי משום שהם ניחנים בכישרון להערמת קשיים על מי שאינו גרמני, הגרמנים שימשו נושא למחקרים רבים שניסו להבין את התנהגותם הקולקטיבית. בתחום הזה, ספר קטן אחד עם כותרת מצחיקה מצליח להתעלות על הרבה מחקרים גדולים ומשעממים יותר. "Life Is Like a Chicken Coop Ladder" ("החיים הם כמו סולם שעולים בו ללול תרנגולות"), ספרו של האנתרופולוג הידוע אלן דונדס שפורסם ב-1984, מתאר את האופי הגרמני באמצעות סיפורים שהגרמנים אוהבים לספר זה לזה.

גטי אימג`ס

דונדס מתמחה בפולקלור, ובפולקלור הגרמני, לדבריו, "אפשר למצוא מספר גדול ביותר של טקסטים הנוגעים לאנאליות. שייסה (חרא), דרעק (לכלוך), מיסט (זבל), ארש (ישבן)... שירי עם, סיפורים עממיים, פתגמים, חידות, ביטויים שגורים - וכולם ממחישים את העניין המיוחד שיש לגרמנים מאז ומתמיד באזור הזה של גוף האדם".

דונדס ממשיך בשורה ארוכה של ראיות שתומכות בתיאוריה שלו. יש דמות פולקלור גרמנית פופולרית בשם "דר דוקאטנשייסר" (מחרבן הכסף), שמתוארת בדרך כלל כמי שמוציאה כסף מישבנה. המוזיאון היחיד באירופה שמוקדש כולו לבתי שימוש נמצא במינכן. המלה "חרא" בגרמנית משמשת מגוון רחב של פעולות מוזרות בשפה הגרמנית - למשל, כינוי חיבה גרמני נפוץ היה פעם "שק החרא הקטן שלי". הדבר הראשון שגוטנברג רצה להדפיס, אחרי התנ"ך, היה לוח זמנים של שלשולים שהוא כינה "לוח השנה של הטיהור". ויש גם מספר עצום של פתגמים גרמנים אנאליים: "כפי שהדג חי במים, כך החרא נדבק לתחת" הוא אחד מאינספור דוגמאות.

דונדס עורר לא מעט סערה, יחסית לאנתרופולוג, כשעקב אחר התכונה הלאומית האופיינית הזו לאורך כמה מהרגעים החשובים ביותר בהיסטוריה הגרמנית. מרטין לותר ("אני כמו חרא בשל, והעולם הוא פי טבעת ענק", הסביר פעם לותר) הגה את הרעיון שהצמיח את הרפורמציה הפרוטסטנטית בשעה שישב בבית השימוש. מכתביו של מוצרט חשפו, לדבריו דונדס, מוח ש"את ההתענגות שלו מדימויים צואתיים אי אפשר להשוות לשום דבר אחר". אחת המלים האהובות על היטלר היתה "שייסקרל" ("ראש חרא"): הוא כנראה השתמש בה לא רק כדי לתאר אנשים אחרים, אלא גם את עצמו. לאחר המלחמה, הרופא של היטלר אמר לקציני המודיעין האמריקאים שהחולה שלהם הקדיש הרבה אנרגיה לבחינת הצואה שלו, ויש ראיות מוצקות למדי לכך שאחד הדברים שהוא אהב לעשות עם נשים היה לגרום להן לחרבן עליו.

ייתכן שהיטלר היה כה משכנע עבור הגרמנים, אמר דונדס, משום שהוא היה שותף לתכונה המושלמת שלהם: סלידה פומבית מלכלוך שהסתירה אובססיה פרטית. "השילוב של נקי ומלוכלך - חוץ נקי ופנים מלוכלך, או חזית נקייה ותוכן מלוכלך - הוא במידה רבה חלק מהאופי הגרמני הלאומי", כתב.

אי–פי

דונדס התמחה בעיקר בחקר התרבות הגרמנית הנמוכה. עם זאת, קשה שלא לחוש לאחר קריאת מאמריו תחושה חזקה שכל הגרמנים, בין אם הם בני מעמד גבוה או נמוך, קצת שונים ממך וממני - נקודה שהוא ציין בהקדמה לספרו. "אשתו האמריקאית של עמית גרמני הודתה שהיא הבינה את בעלה הרבה יותר טוב לאחר שקראה את הספר. לפני כן היא פשוט הניחה שיש לו הפרעה פסיכולוגית מוזרה, משום שהוא מתעקש תמיד לדון באריכות בפעולות המעיים שלו".

רובע האורות האדומים תפס את תשומת לבו של דונדס, משום שהמקומיים התלהבו מהיאבקות בוץ. נשים עירומות נאבקו בתוך זירה מטאפורית של זוהמה בשעה שהצופים חבשו כובעי ניילון, סוג של קונדומים לראש, כדי להיזהר מהשפרצות. "כך", כתב דונדס, "הקהל יכול להישאר נקי בזמן שהוא נהנה מהלכלוך!". הגרמנים השתוקקו להיות קרובים לחרא, אך לא בתוכו. מתברר שזהו תיאור מצוין לחלקם במשבר הכלכלי הנוכחי.

אירופאים או גרמנים?

כשבוע קודם לכן, בברלין, הלכתי לפגוש את סגן שר האוצר של גרמניה, יורג אסמוסן. הגרמנים הם בעלי משרד האוצר היחיד בעולם המפותח שמנהיגיו לא צריכים לחשוש שהכלכלה תקרוס ברגע שהמשקיעים יפסיקו לרכוש את האג"ח שלהם. בשעה שהאבטלה ביוון שוברת שיאים (16.2% לפני הנתונים האחרונים), בגרמניה היא בשפל של 20 שנה (6.9%). נדמה שגרמניה חוותה משבר פיננסי ללא השלכות כלכליות. הם חבשו את כובעי הקונדום בנוכחות הבנקאים, וכך הצליחו שלא להירטב בבוץ שלהם. כתוצאה מכך, בשנה האחרונה מנסים השווקים הפיננסיים לפצח את העם הגרמני ללא הצלחה: הם בוודאי יכולים לפרוע את חובותיהם של חבריהם לגוש היורו, אך האם הם באמת יעשו זאת?

האם הם אירופאים עכשיו, או שהם עדיין גרמנים? כל ביטוי או מחווה של בכיר גרמני בנוגע להחלטה הזו ב-18 החודשים האחרונים נהפכו לכותרת שהניעה את השווקים, והיו הרבה כאלה. רובם חזרו על דעת הקהל הגרמנית, והביעו תדהמה או כעס על כך שעמים אחרים יכולים להתנהג בכזה חוסר אחריות. אסמוסן הוא אחד מהגרמנים שנמצאים כעת תחת זכוכית מגדלת. הוא והבוס שלו, וולפגנג שויבלה, הם שני הבכירים הגרמנים שנמצאים בכל דיון בין ממשלת גרמניה לבין המדינות פושטות הרגל.

בלומברג

משרד האוצר, שנבנה באמצע שנות ה-30, הוא אנדרטה לשאפתנותם של הנאצים ולטעמם. המבנה, מעין גבעה חסרת פנים, כה גדול, שאם תקיפו אותו בכיוון ההפוך תצטרכו 20 דקות כדי למצוא את דלת הכניסה. אני מקיף אותו בכיוון ההפוך, ואחר כך מתנשף בניסיון לפצות על הזמן האבוד. לאחר הרבה חיפושים אני מוצא חצר מוכרת: ההבדל היחיד בינה לבין התמונות הישנות והמפורסמות הוא שהיטלר כבר לא צועד לתוך הכניסה והחוצה ממנה, ופסלי הנשרים היושבים על צלבי קרס הוסרו. "הבניין נבנה עבור משרד חיל האוויר של הרמן גרינג", מספר דובר משרד האוצר שהמתין לי, שבאופן מוזר הוא בכלל ממוצא צרפתי. "אפשר לזהות זאת לפי האדריכלות הצוהלת". אחר כך הוא מסביר שהמבנה כה גדול משום שגרינג רצה להנחית מטוסים על גגו.

אני מגיע באיחור של כשלוש דקות, אך סגן שר האוצר הגרמני מאחר בחמש דקות שלמות - בעיניים גרמניות זו כמעט עבירה על החוק - והוא מתנצל הרבה יותר מדי. הוא מרכיב משקפיים בעלי מסגרת דקה כמו במאי קולנוע, מאוד רזה וקירח - מתוך בחירה ולא מכורח הנסיבות. מניסיוני, גברים לבנים רזים במיוחד שמגלחים את ראשם נושאים בדרך כלל הצהרה. "איני זקוק לשומן ואיני זקוק לשיער", נראה שהם אומרים, תוך שהם רומזים שכל מי שעושה כן הוא רכרוכי.

סגן שר האוצר גם צוחק כפי שכל הגברים הרזים במיוחד עם ראשים מגולחים צוחקים, כשהם רוצים להתאים לדימוי. במקום לפתוח את פיו ולאפשר לאוויר לעבור, הוא מכווץ את שפתיו ונוחר את הצליל דרך האף. הוא בוודאי זקוק לצחוק כמו כל אדם אחר, אך הוא צריך פחות אוויר בשביל לצחוק.

בלומברג

השולחן שלו הוא מודל למשמעת עצמית. הוא חי עם פעילות מרומזת - פנקסים, פתקים נדבקים, תיקיות חומות - אך כל חפץ על השולחן קשור באופן מושלם לכל האחרים, וכן לקצות השולחן. כל זווית היא בדיוק של 90 מעלות. הפריט המעניין מכל הוא שלט לבן גדול על הקיר ליד השולחן. הכיתוב עליו הוא בגרמנית, אך אפשר לתרגם אותו בקלות: "סוד ההצלחה הוא היכולת להבין את נקודת המבט של הזולת", הנרי פורד.

השלט מפתיע אותי. זו בכלל לא אמורה להיות המנטרה של אדם רזה וקירח. זה רך. סגן השר ממשיך להפריע להנחות הפרועות שלי עליו כשהוא מדבר בבירור, אפילו בפזיזות, על נושאים שרוב שרי האוצר מאמינים שתפקידם לטשטש. הוא מספר לי, ללא צורך בהרבה שכנוע, שזה עתה סיים לקרוא את הדו"ח האחרון, שעדיין לא פורסם, שכתבו חוקרי קרן המטבע הבינלאומית על תהליך הרפורמות שמבצעת ממשלת יוון. "הם לא יישמו במלואם את האמצעים שהתחייבו ליישם", הוא אומר בפשטות. "ויש להם עדיין בעיה עצומה עם גביית ההכנסות, לא עם חוקי המס עצמם. אופן הגבייה הוא מה שצריך לשנות".

היוונים עדיין מסרבים לשלם מסים, במלים אחרות. אבל זהו רק אחד מחטאיהם הרבים. "יש להם גם בעיה עם רפורמות מבניות. שוק העבודה שלהם משתנה, אך לא במהירות הדרושה", הוא ממשיך. "בעקבות ההתפתחויות בעשר השנים האחרונות, על משרה זהה מקבלים בגרמניה שכר של 55 אלף יורו - וביוון 70 אלף". כדי לעקוף את מגבלות השכר בלוח השנה, ממשלת יוון פשוט שילמה לעובדיה משכורת 13 ואף 14. "צריך להתחולל שינוי ביחסים בין הציבור לממשלה", טוען אסמוסן. "זו לא משימה שיכולה להתבצע תוך שלושה חודשים. צריך זמן". הוא לא יכול היה להגדיר זאת באופן בוטה יותר: אם היוונים והגרמנים רוצים להמשיך להתקיים אלה לצד אלה באיחוד מוניטרי, היוונים צריכים להשתנות.

לא סביר שזה יקרה מספיק מוקדם בכדי שזה ישנה משהו. היוונים סובלים לא רק מחובות אדירים אלא גם מגירעונות גדולים. היות שהם לכודים במטבע חזק הם לא מסוגלים להפוך את הגירעונות האלה לעודפים, אפילו אם הם יעשו כל מה שהגורמים החיצוניים יבקשו מהם. היצוא שלהם, שמתומחר ביורו, יישאר יקר.

גרמניה רוצה שיוון תצמצם את היקף הממשלה, אך זה יאט את הצמיחה ויפחית את ההכנסות ממסים. לכן חייב לקרות אחד מהשניים. או שהגרמנים יהיו חייבים להסכים על מערכת חדשה שבה הם ישולבו מבחינה תקציבית עם מדינות אחרות באירופה: המסים הדולריים של הגרמנים ייכנסו לקופה משותפת וישמשו למימון סגנון החיים של היוונים. או שהיוונים (וכנראה, בסופו של דבר, כל מי שאינו גרמני) יבצעו "רפורמות מבניות", או במלים אחרות ישנו את עצמם באופן רדיקלי, וייהפכו לעם יעיל כמו הגרמנים.

הפתרון הראשון נעים ליוונים אך כואב לגרמנים. הפתרון השני נעים לגרמנים אך כואב, ואף אובדני, עבור היוונים. התרחיש הכלכלי היחיד שמתקבל על הדעת הוא שהגרמנים, עם קצת סיוע מהאוכלוסיה ההולכת וקטנה של מדינות בעלות כושר פירעון באירופה, יבלעו את הכבוד שלהם, יעבדו קשה יותר, ויממנו את כל השאר.

אבל נראה שמה שמתקבל על הדעת מבחינה כלכלית לא מתקבל על הדעת מבחינה פוליטית. העם הגרמני יודע לפחות עובדה אחת על היורו: שלפני שהסכימו להמיר את המארק, מנהיגיהם הבטיחו להם בפירוש שהם לעולם לא יידרשו לחלץ מדינות אחרות. הכלל הזה נוצר עם הקמת הבנק המרכזי של אירופה (ECB), והופר לפני כשנה. הציבור בגרמניה כועס בכל יום יותר ויותר על הפרת הכלל הזה - כועס כל כך, עד שהקנצלרית אנגלה מרקל, שהיתה בעלת שם של מישהי שיודעת לקרוא את הלך הרוח הציבורי, לא טרחה אפילו לפנות לעם הגרמני כדי לשכנע אותו שאולי הסיוע ליוונים הוא לטובתו.

זאת הסיבה לכך שמצבה הכספי של אירופה נראה לא רק בעייתי, אלא גם קשה לפתרון. זו הסיבה לכך שהיוונים שולחים עכשיו פצצות למרקל, ובריונים בברלין מיידים אבנים לעבר הקונסוליה היוונית. וזוהי גם הסיבה לכך שמנהיגי אירופה לא עשו דבר כדי לעכב את התוצאה הבלתי נמנעת, אלא פשוט נאבקו מדי כמה חודשים בניסיון למצוא כסף לסתום את החורים הכלכליים המתרחבים ביוון, באירלנד ובפורטוגל, והתפללו שלא יצוצו חורים גדולים ומדאיגים יותר בספרד, באיטליה ואפילו בצרפת.

עד עכשיו הבנק המרכזי של אירופה, היושב בפרנקפורט, היה המקור העיקרי של הכסף הזה. ה-ECB אמור היה להתנהג באותה משמעת כמו הבונדסבנק הגרמני, אך הוא התפתח למשהו שונה לגמרי. מאז תחילת המשבר הפיננסי הוא קנה, באופן ישיר, אג"ח יווניות, איריות ופורטוגליות בסדר גודל של כ-80 מיליארד דולר, והלווה בערך 450 מיליארד דולר נוספים לממשלות שונות ולבנקים באירופה, כמעט ללא ערבויות, כולל אג"ח ממשלתיות יווניות. אך ל-ECB יש כלל - והגרמנים סבורים שזהו כלל מאוד חשוב: הוא אינו יכול לקבל כערבויות אג"ח שמדורגות בסוכנויות דירוג האשראי האמריקאיות כחדלות פירעון.

בהתחשב בכך שבעבר היה גם כלל נגד רכישת אג"ח ישירות בשוק הפתוח, וכלל אחר נגד חילוצי ממשלות, קצת מוזר שהם נתלים כל כך בעניין הטכני הזה. אך ככה זה. אם יוון תשמוט חובות, ה-ECB לא רק ירשום הפסד על אחזקותיו באג"ח יווניות, אלא יהיה חייב להחזיר את האג"ח לבנקים האירופיים, והבנקים האירופיים יהיו חייבים להעביר 450 מיליארד דולר במזומן.

ה-ECB עצמו עלול לעמוד בפני חדלות פירעון, מה שיאלץ אותו לפנות לעזרתן של המדינות בעלות כושר הפירעון, ובראשן גרמניה (בכיר בבונדסבנק אמר לי שהם כבר חשבו על אופן הטיפול בבקשה זו. "יש לנו 3,400 טונה של זהב. אנחנו המדינה היחידה שלא מכרה את ההקצאה המקורית שקיבלנו בסוף שנות ה-40. כך שאנחנו מכוסים במידה מסוימת"). הבעיה הגדולה יותר במקרה של חדלות פירעון יוונית היא שהיא עלולה להוביל מדינות אחרות ובנקים באירופה לחדלות פירעון. במקרה הטוב ביותר היא תיצור בהלה ובלבול בשוקי האג"ח הממשלתיות והאג"ח של הבנקים, בתקופה שבה בנקים רבים ולפחות שתי מדינות מוכות חוב באירופה, איטליה וספרד, לא יכולים להרשות לעצמם בהלה ובלבול.

מה שגרם לכל הבלגן המזעזע הזה, מנקודת המבט של משרד האוצר הגרמני, הוא אי הנכונות, או אי היכולת, של היוונים לשנות את התנהגותם. זה מה שתמיד נרמז באיחוד המוניטרי: עמים שלמים יצטרכו לשנות את דרך החיים שלהם. האיחוד, שנולד ככלי לשלב את גרמניה באירופה ולמנוע מהגרמנים לשלוט באחרים, נהפך להפך מכך. לטוב ולרע, אירופה נמצאת כעת בידי הגרמנים. אם שאר העמים באירופה רוצים להמשיך ליהנות מיתרונותיו של מטבע שהוא למעשה מטבע גרמני, הם יצטרכו להיות גרמנים יותר. וכך, שוב, כל מיני אנשים שהיו מעדיפים לא לחשוב על המשמעות של היותם גרמנים נאלצים לעשות זאת בעל כורחם.

אסמוסן מרמז על התשובה בעצם התנהגותו האישית. הוא טיפוס מסוג שמוכר בגרמניה, אך נחשב לחריג ביותר ביוון - או לצורך העניין בארה"ב: עובד מדינה אינטליגנטי ושאפתן מאוד, שאין לו שום רצון מלבד לשרת את ארצו. בקורות החיים הנוצצים שלו חסרה שורה שבדרך כלל נמצאת ברזומה של אנשים במעמדו בכל מקום אחר בעולם, השורה שבה הוא עוזב את השירות הציבורי כדי להרוויח כסף בגולדמן סאקס. כששאלתי עובד מדינה בכיר אחר למה הוא לא נטל פסק זמן מהשירות הציבורי כדי להרוויח הון באחד הבנקים, כפי שנדמה שכל עובד ציבור אמריקאי שנמצא בקרבת כסף רוצה לעשות, פניו הביעו דאגה. "אבל לעולם לא אוכל לעשות דבר כזה", אמר. "זה ייחשב לחוסר נאמנות!"

אסמוסן מסכים, ואז פונה להתייחס לשאלה הגרמנית ביתר ישירות. מה שמעניין לגבי ההלוואות הרבות שניתנו בזול וללא אבחנה במהלך העשור האחרון היו ההשפעות השונות שלהן בין מדינה למדינה. כל מדינה מפותחת היתה נתונה פחות או יותר לאותו הפיתוי, אך כל אחת הגיבה באופן שונה. שאר מדינות אירופה השתמשו בדירוג האשראי של גרמניה כדי לספק את תשוקותיהן החומריות: הן לוו בריביות הזולות ביותר כדי לרכוש דברים שלא היו יכולות להרשות לעצמן.

אבל למרות ההזדמנות לקחת משהו ללא מחיר, העם הגרמני פשוט ויתר על ההצעה. "לא היתה שום בועת אשראי בגרמניה", אומר אסמוסן. "מחירי הנדל"ן נשארו ללא שינוי. לא היו הלוואות לצריכה, משום שההתנהגות הזו זרה לגרמנים, הגרמנים חוסכים היכן שאפשר. זה נמצא עמוק בתוך הגנים הגרמניים. אולי אלה שאריות של הזיכרון הקולקטיבי מהשפל הגדול וההיפר-אינפלציה של שנות ה-20. גם ממשלת גרמניה היתה זהירה, משום שישנה הסכמה בין המפלגות השונות בעניין הבא: אם לא תדבקו במשמעת תקציבית לא יהיה לכם סיכוי בבחירות, משום שהאנשים הם כאלה".

באותו רגע של פיתוי, נהפכה גרמניה לסוג של תמונת ראי לאיסלנד, לאירלנד וליוון, ולצורך העניין גם לארה"ב. מדינות אחרות השתמשו בכסף זר לתדלוק שיגעונות שונים. הגרמנים, באמצעות הבנקאים שלהם, השתמשו בכספם כדי לאפשר לזרים להתנהג בשיגעון. זה מה שעושה את המקרה של גרמניה כה מוזר. אם הם היו האומה הגדולה והמפותחת היחידה עם מוסר כלכלי הגון, הם היו אמורים להציג תמונה אחת, של הגינות פשוטה. אך הם עשו משהו הרבה יותר מוזר: במהלך הבועה, בנקאים גרמנים יצאו מגדרם כדי להתלכלך. הם הלוו כסף ללווי סאבפריים אמריקאים, לברוני נדל"ן אירים ולאילי בנקאות איסלנדים, כדי לעשות דברים שאף גרמני לא יעשה לעולם.

ההפסדים הגרמניים עדיין נגררים, אך נכון לספירה האחרונה הם מסתכמים ב-21 מיליארד דולר בבנקים האיסלנדיים, 100 מיליארד דולר בבנקים האיריים, 60 מיליארד דולר באג"ח מגובות משכנתאות בארה"ב, וסכום שעדיין לא ידוע באג"ח יווניות. האסון הפיננסי היחיד שהבנקאים הגרמנים החמיצו בעשור האחרון היה כנראה השקעה אצל ברני מיידוף (אולי היתרון היחיד לכך שבמערכת הפיננסית של גרמניה אין יהודים).

עם זאת, בארצם שלהם, הבנקאים המשוגעים האלה התנהגו בריסון. הציבור בגרמניה לא הרשה להם להתנהג אחרת. זאת דוגמה נוספת לניקיון החיצוני וללכלוך הפנימי. הבנקים הגרמנים שרצו להתלכלך קצת היו צריכים לצאת מהמדינה בכדי לעשות זאת. לסגן שר האוצר אין הרבה מה לומר בנוגע לכך: הוא ממשיך לתהות כיצד משבר נדל"ן בפלורידה יכול להסב כל כך הרבה הפסדים בגרמניה.

כלכלן גרמני בשם הנריק אנדרליין, שמלמד בבית הספר לממשל הרטי בברלין, תיאר את השינוי הקיצוני שעבר על הבנקים בגרמניה מאז 2003. במאמר שפורסם בספטמבר מציין אנדרליין כי "מתבוננים רבים מהצד חשבו בתחילה שהבנקים הגרמניים יהיו פחות חשופים למשבר. התברר שההפך הוא הנכון. הבנקים הגרמניים ספגו את הפגיעה הקשה ביותר באירופה, וזאת על אף התנאים הכלכליים הטובים יחסית".

כולם חשבו שהבנקאים הגרמנים היו שמרנים ומבודדים יותר מהעולם החיצוני, לעומת הצרפתים למשל. אך זה לא היה נכון. "מעולם לא היתה חדשנות כלשהי בבנקאות הגרמנית", אומר אנדרליין. "נתת כסף לחברה, והחברה שילמה לך בחזרה. הם פעלו כך, ופתאום - ממש בן לילה - נהפכו לאמריקאים. והם לא היו טובים בזה".

מה שהגרמנים עשו עם כסף בעולם בין 2003 ל-2008 לא היה מתאפשר בתוך גרמניה, היות שלא היה מי שייקח את הצד השני בעסקות הלא-הגיוניות הרבות שהם ביצעו. הם הפסידו סכומי עתק בכל דבר שבו נגעו. ואכן, אחת הטענות במשבר החוב האירופי - טענת הרחוב היווני - היא שזהו ניסיון מתוכנן של ממשלת גרמניה, בשם הבנקים, לקבל את כספם בחזרה. ממשלת גרמניה מזרימה כסף לקרן החילוץ של האיחוד האירופי כדי שתוכל לתת כסף לממשלת אירלנד, כך שממשלת אירלנד תוכל לתת כסף לבנקים האיריים, כדי שהבנקים האיריים יוכלו לפרוע את חובותיהם לבנקים הגרמניים. "הם משחקים ביליארד", אומר אנדרליין. "דרך קלה יותר לעשות זאת היא להזרים כסף גרמני לבנקים הגרמניים ולתת לבנקים באירלנד לקרוס". מדוע הם לא מעדיפים לעשות זאת היא שאלה ששווה לנסות לענות עליה.

ההליכה בת 20 הדקות ממשרד האוצר הגרמני למשרדו של יו"ר קומרצבנק, אחד משני הבנקים הפרטיים הענקיים בגרמניה, רצופה בזיכרונות רשמיים: אנדרטת השואה החדשה, בסמוך לשגרירות ארה"ב; הרחוב החדש לידה, ששמו רחוב חנה ארנדט; השלטים המובילים למוזיאון היהודי החדש של ברלין; הפארק שכולל את גן החיות של ברלין, שבו, לאחר שנים שבהן הכחישו כי הפלו לרעה יהודים, התקינו באחרונה לוח המודה בהפקעת חלקים בגן שהיו שייכים ליהודים. לאורך הדרך עוברים גם את הבונקר של היטלר, אך קשה לדעת שהוא שם, משום שסללו עליו מגרש חנייה - והלוח שמציין זאת חבוי היטב.

רחובות ברלין נותנים תחושה של מקדש לאשמה הגרמנית, כאילו שהגרמנים נאלצו לקבל את העובדה שתמיד יהיו בתפקיד הנבל. כמעט אף אחד מהאחראים כבר לא בחיים: כיום כולם אחראים. אך כשכולם אשמים, איש לא אשם.

בכל מקרה, אם יצור מהמאדים היה נוחת ברחובות ברלין מבלי להכיר את ההיסטוריה, הוא בוודאי היה תוהה: מיהם האנשים האלה המכונים "יהודים" וכיצד הם הגיעו לנהל את המקום הזה? אך אין יהודים בגרמניה, או אולי לא הרבה. "הם אף פעם לא רואים יהודים", אומר גארי סמית, מנהל האקדמיה האמריקאית בברלין. "יהודים לא אמיתיים בעיניהם. כשהם חושבים על היהודים הם חושבים על קורבנות".

ככל שהגרמנים מתרחקים מקורבנותיהם, כך הם יותר מקדשים את זכרם. מובן שאף גרמני צלול דעת לא רוצה לשבת כל היום ולזכור את הפשעים הנוראיים שביצעו אבותיו - וישנם סימנים, כולל האנדרטאות, לכך שהם מוצאים דרכים להמשיך הלאה. חבר טוב שלי, יהודי שמשפחתו גורשה מגרמניה בשנות ה-30, ביקר באחרונה בשגרירות גרמניה כדי לבקש דרכון. הוא כבר החזיק בדרכון אירופי, אך חשש שהאיחוד יתפרק יום אחד, ורצה גישה לגרמניה, ליתר ביטחון. הממונה הגרמני - ארי מהסרטים, לבוש באפודה טבטונית - הגיש לו עלון שכותרתו "חייו של יהודי בגרמניה המודרנית". "אכפת לך אם נצטלם על רקע הדגל?" הוא שאל את חברי, לאחר שעיבד את בקשתו לדרכון. חברי בהה בדגל גרמניה. "בשביל מה?" שאל. "אתר האינטרנט שלנו", השיב לו הממונה, והוסיף כי ממשלת גרמניה קיוותה לפרסם את התמונה עם הכיתוב "האיש הזה הוא צאצא של ניצולי שואה שהחליט לשוב לגרמניה".

דויטשלנד אונטר אלס

קומרצבנק היה הבנק הפרטי הראשון שממשלת גרמניה חילצה במהלך המשבר הפיננסי, עם הזרמה של 25 מיליארד דולר. אך הוא לכד את תשומת לבי מסיבה אחרת. הסתובבתי בפרנקפורט לילה אחד יחד עם פיננסייר גרמני, כשהבחנתי בבניין של קומרצבנק בקו האופק. יש מגבלות נוקשות על בנייה לגובה בגרמניה, אך פרנקפורט מאפשרת לחרוג מהן. הבניין של קומרצבנק הוא בן 53 קומות ומעוצב באופן יוצא דופן: הוא נראה כמו כתר ענק, וראשו דקורטיבי יותר מאשר שימושי. אחד הדברים המעניינים בבניין הזה, סיפר לי חבר שביקר בו לעתים קרובות, הוא חדר בפסגה שמשקיף מלמעלה על פרנקפורט. מדובר בשירותי גברים. בכירי קומרצבנק לקחו אותו למעלה כדי להראות לו כיצד הוא יכול, במבט על העולם מלמעלה, להשתין על דויטשה בנק. ואם הוא יושב בתא עם הדלת פתוחה...

יו"ר הבנק, קלאוס-פטר מולר, עובד בברלין, בתוך מקום גרמני טיפוסי אחר. המשרד שלו צמוד לשער ברנדנבורג. חומת ברלין עברה ממש באמצעו. צד אחד של הבניין היה פעם שטח אש למשמר הגבול של מזרח גרמניה, והצד השני היה הרקע לנאומו המפורסם של רונלד רייגן ("מר גורבצ'וב, פתח את השער! מר גורבצ'וב, הרוס את החומה הזו!"). מי שמסתכל על הבניין לא היה יודע את כל זה. "אחרי שהחומה נפלה הציעו לנו לקנות את הבניין בחזרה", מספר מולר. "הוא היה שלנו לפני המלחמה. אך כתנאי היה עלינו להחזיר את הכל בדיוק למקום שבו היה. הכל היה צריך להיות בעבודת יד".

הוא מצביע על הידיות העתיקות של הדלתות והחלונות העתיקים. "אל תשאל אותי כמה זה עלה", אומר יו"ר הבנק וצוחק. ברחבי גרמניה, ב-20 השנים האחרונות, מרכזי ערים שנהרסו לחלוטין בהפצצות של מלחמת העולם השנייה שוקמו, אבן אחר אבן. אם המגמה הזו תימשך, גרמניה תיראה יום אחד כאילו לא התרחש בה שום דבר נורא, בעוד שלמעשה כל דבר נורא התרחש בה.

אחר כך הוא מציג לי אותה סקירה של הבנקאות הגרמנית שאשמע מחצי תריסר אחרים. בניגוד לבנקים האמריקאיים, הבנקים הגרמניים ברובם אינם עסקים פרטיים. רובם הם "לנדסבנק", בנקים מקומיים שעוסקים בבנקאות סיטונית בגיבוי המדינה, או קואופרטיבים קטנים שעוסקים בחיסכון.

קומרצבנק, דרזדנר בנק ודויטשה בנק, שנוסדו שלושתם בשנות ה-70 של המאה ה-19, היו הבנקים הפרטיים הגדולים היחידים בגרמניה. ב-2008 קומרצבנק קנה את דרזדנר, אך משום ששניהם סבלו מעול כבד של נכסים רעילים, הבנק הממוזג היה זקוק לחילוצה של ממשלת גרמניה. "אנחנו לא אומה של סוחרי נוסטרו", הוא אומר, ומגיע לנקודה שבה הבנקים הגרמנים טעו. "מדוע שנשלם 20 מיליון דולר לסוחר בן 32? הוא משתמש במשרד, בטכנולוגיית המידע, בכרטיס הביקור שעליו שם של מחלקה ראשונה. אם הייתי לוקח את כרטיס הביקור מהבחור הזה הוא בוודאי היה מוכר נקניקיות". מולר הוא המקבילה הגרמנית למנכ"ל של בנק אוף אמריקה, או סיטיגרופ, והוא מתעב את הרעיון שהבנקאים צריכים להרוויח סכומי עתק.

מולר מסביר לי גם מדוע המשבר הפיננסי הנוכחי גרם לבנקאים הגרמנים תחושות לא נוחות כלפי העולם הבנקאי. בתחילת שנות ה-70, אחרי שהתחיל לעבוד בקומרצבנק, הבנק פתח את הסניף הראשון אי פעם של בנק גרמני בניו יורק, והוא עבר לעבוד בו.

עיניו נעשות מצועפות כשהוא מספר סיפורים על האמריקאים שעמם עשה עסקים באותה התקופה. באחד מהסיפורים בנקאי השקעות אמריקאי, שבהיסח הדעת השאיר אותו מחוץ לעסקה, רדף אחריו ונתן לו מעטפה ובה 75 אלף דולר, משום שלא התכוון להותיר את הבנק הגרמני בחוץ. "עליך להבין", הוא אומר לי באמפתיה, "זהו המקום שממנו שאבתי את הדעה שלי על האמריקאים". בשנים האחרונות, הוא מוסיף, הדעה הזו השתנתה.

כמה הפסדתם?

"אני לא רוצה לספר לך", הוא אומר.

הוא צוחק ואז ממשיך. "במשך 40 שנה לא הפסדנו גרוש על השקעות בדירוג AAA", הוא אומר. "הפסקנו לבנות את תיק ההשקעות שלנו בסאבפריים ב-2006. היתה לי תחושה שמשהו לא בסדר עם השוק אצלכם", הוא משתהה. "האמנתי שהמערכת הבנקאית בעלת הפיקוח הטוב ביותר נמצאת בניו יורק. מבחינתי, הבנק הפדרלי ורשות ניירות ערך היו ראשונים במעלה. לא האמנתי שיכולה להיות תכתובת מיילים בין בנקאי השקעות שאומרים שהם מוכרים..." הוא עוצר ומחליט שלא כדאי שיגיד "חרא". "לכלוך", הוא אומר במקום. "זאת ללא ספק האכזבה המקצועית הגדולה ביותר שלי. הייתי משוחד מדי לטובת ארה"ב. היתה לי אמונה רבה בערכים האמריקאיים".

המערכת הפיננסית הגלובלית אולי קיימת כדי לחבר בין לווים למלווים, אך היא נהפכה בעשורים האחרונים גם למשהו אחר: כלי למקסום מספר המפגשים בין החזק לחלש, כך שהאחד ינצל את השני. סוחרים חכמים במיוחד בתוך בנקי ההשקעות בוול סטריט מבצעים הימורים לא הוגנים ומורכבים עד כדי שטניות, ואז שולחים את אנשי המכירות שלהם החוצה, לאתר אידיוט שיהיה מוכן לקחת את הצד השני של ההימורים האלה. במהלך שנות הבועה, רבים מהאידיוטים האלה היו גרמנים. כפי שאמר לי כתב של חדשות בלומברג בפרנקפורט, ארון קירשפלד, "היית מדבר עם בנקאי השקעות ניו-יורקי והוא היה אומר, 'אף אחד לא יקנה את הזבל הזה. אה. רגע. הבנקים המקומיים בגרמניה יקנו!'"

כשמורגן סטנלי עיצבו חוזי ביטוח מורכבים ומועדים לכישלון נגד חדלות פירעון של אג"ח, כדי שסוחרי הנוסטרו שלהם יהמרו נגדם, הקונים העיקריים שלהם היו גרמנים. כשגולדמן סאקס סייע למנהל קרן הגידור הניו-יורקי ג'ון פולסון לבחור אג"ח להמר נגדה - שפולסון ידע שתסב הפסדים - הקונה מהצד השני היה בנק גרמני בשם IKB .IKB, ביחד עם טיפש מפורסם נוסף בשולחן הפוקר של וול סטריט בשם WestLB, יושב בדיסלדורף - וזו הסיבה לכך שכשתשאלו סוחר אג"ח חכם מוול סטריט מי קנה את כל הזבל שנמכר במהלך הבועה, רוב הסיכויים שיאמר "גרמנים טיפשים מדיסלדורף".

האהבה הלא-טבעית לכללים

הנסיעה מברלין לדיסלדורף אורכת זמן רב מדי. חלקים גדולים מהכביש המהיר פקוקים במכוניות ובמשאיות. פקק תנועה גרמני הוא מחזה משונה: איש אינו צופר, איש אינו עובר נתיב בחיפוש אחר יתרון קטן, כל המשאיות נשארות בנתיב הימני, כפי שהן נדרשות לעשות. המחזה הזה, של מכוניות אאודי ומרצדס נוצצות בנתיב השמאלי ומשאיות נקיות מסודרות זו אחר זו בנתיב הימני, הוא כמעט תענוג לעיניים. היות שכל המשתתפים בו מצייתים לחוקים, ומאמינים שכל האחרים יצייתו גם כן, התנועה מתקדמת מהר ככל האפשר, בהתחשב בנסיבות. ואולם האשה הצעירה והנאה שיושבת מאחורי ההגה במכונית שלנו לא נהנית במיוחד. שרלוטה נאנחת למראה אורות הבלמים באופק. "אני שונאת להיתקע בפקק", היא אומרת בנימה מתנצלת.

היא שולפת מתיקה את המהדורה הגרמנית של ספרו של אלן דונדס, שאת שמו אפשר לתרגם ל"לקק את שלי קודם". אני שואל אותה על השם. יש ביטוי נפוץ בגרמנית, היא מסבירה, שמיתרגם ל"לקק את התחת שלי". התשובה המקובלת לאיחול הלבבי הזה היא "לקק את שלי קודם!". "כולם יבינו את הביטוי הזה", היא אומרת. "אבל הספר הזה, אני לא יודעת לגביו".

הפעם האחרונה שבה הייתי בגרמניה ליותר מכמה ימים היתה בגיל 17. טיילתי ברחבי המדינה עם שני חברים, אופניים, מילון ביטויים בגרמנית ושיר אהבה גרמני שלימדה אותי אשה אמריקאית ממוצא גרמני. מעט מאוד אנשים דיברו אז אנגלית, כך שעדיף היה להשתמש בכל הגרמנית שבידי - שהיתה בעיקר שיר האהבה. משום כך הנחתי שבטיול הזה אזדקק למתורגמן. לא ידעתי עד כמה הגרמנים הספיקו בינתיים לשפר את האנגלית שלהם. נדמה שהאוכלוסיה כולה לקחה קורס אינטנסיבי בברליץ בעשורים האחרונים. ובעולם הכסף, אפילו בגרמניה, אנגלית היא השפה הרשמית. זאת שפת העבודה המשמשת את כל ישיבות הבנק המרכזי של אירופה, אפילו שה-ECB נמצא בגרמניה, והמדינה היחידה בו שאנגלית היא שפת האם שלה היא אירלנד.

דרך חברים של חברים של חברים הכרתי את שרלוטה, אשה מתוקה ואינטליגנטית בשנות ה-20 לחייה, שהיתה גם באופן מפתיע קשוחה - כמה בחורות צעירות ומתוקות יכולות לומר "לקק את התחת שלי" מבלי להסמיק? היא דוברת שבע שפות, כולל סינית ופולנית, ועומדת לסיים את התואר השני שלה בהבנה בין-תרבותית, תחום שחייב להיות ענף הצמיחה הבא של אירופה. שכרתי את שירותיה עוד לפני שהבנתי שאיני זקוק למתורגמן, לכן היא נהפכה לנהגת שלי. הכישורים שלה היו גבוהים מדי בשביל להיות המתורגמנית שלי, כך שלהעסיק אותה כנהגת בכלל היה מגוחך. אך היא נטלה על עצמה את התפקיד בהתלהבות, והרחיקה לכת כשעשתה מאמצים למצוא את התרגום הגרמני הישן לספרו הקטן של דונדס.

והוא הטריד אותה. בתחילה, היא סירבה להאמין שיש אופי לאומי גרמני. "אף אחד בתחום שלי לא מאמין בזה יותר. כיצד אפשר להכליל 80 מיליון איש? אתה יכול לומר שהם כולם דומים, אך מדוע שיהיו דומים? השאלה שלי לגבי האובססיה האנאלית של הגרמנים היא: כיצד היא יכולה היתה להתפשט? מהיכן היא הגיעה?". דונדס עצמו ניסה לענות על השאלה הזו. הוא טען שלשיטה שבה אמהות גרמניות עטפו את תינוקותיהן, שגרמה להם להישאר בתוך הלכלוך שלהם למשך פרקי זמן ארוכים, יש חלק באנאליות האנרגטית של הגרמנים. שרלוטה לא קנתה את זה. "מעולם לא שמעתי על זה".

אבל בדיוק אז היא מבחינה במשהו ופניה נמלאות אור. "תראה!" היא קוראת. "דגל גרמניה". מדובר כמובן בדגל שמתנוסס מעל לבית קטן בכפר מרוחק. אפשר לבלות ימים שלמים בגרמניה מבלי לראות דגל. לגרמנים אסור לעודד את הנבחרת שלהם כפי שעמים אחרים עושים. זה לא שהם לא רוצים לעשות זאת, הם פשוט צריכים להסתיר את זה. "פטריוטיזם הוא עדיין טאבו", מסבירה שרלוטה. "זה לא תקין מבחינה פוליטית לומר 'אני גאה להיות גרמני'".

עכשיו התנועה משתחררת, ואנחנו טסים שוב לכיוון דיסלדורף. האוטוסטרדה נראית חדשה לגמרי, והיא מאיצה את המכונית השכורה עד שמד המהירות עולה על 210 קמ"ש. "זה כביש ממש טוב", אני אומר. "הנאצים בנו אותו", היא משיבה. "זה מה שאנשים אומרים על היטלר, כשהם מתעייפים מלומר את הדברים הרגילים: 'טוב, לפחות הוא בנה כבישים טובים'".

בחזרה ל-2004, עיתונאי כלכלי בלונדון בשם ניקולס דאנבר חשף סיפור לגבי כמה גרמנים בדיסלדורף, עובדי בנק IKB, שזממו משהו חדש. "השם IKB צץ ועלה כל הזמן בלונדון אצל סוחרי אג"ח", אומר דאנבר. "זאת היתה פרת המזומנים הסודית של כולם". בתוך הבנקים הגדולים בוול סטריט היו אנשים שכל תפקידם היה, כשהלקוחות הגרמנים באו מדיסלדורף ללונדון, להחזיק בחבילת מזומנים ולוודא שהם מקבלים את מה שהם רוצים.

הכתבה של דאנבר התפרסמה במגזין "ריסק" ותיארה כיצד הבנק הגרמני המשונה הזה נהפך לפתע ללקוח הגדול ביותר של וול סטריט. IKB הוקם ב-1924 כדי להבטיח תשלומי פיצויים מגרמניה לבעלות הברית לאחר המלחמה, נהפך לבנק מצליח שהעניק הלוואות לחברות גרמניות בינוניות, והתפתח למשהו אחר לגמרי. הבנק היה בחלקו בבעלות בנק ממשלתי גרמני, אך לא היה לחלוטין בגיבוי ממשלת גרמניה. זאת היתה חברה פיננסית פרטית במגמת עלייה. זמן קצר לפני כן גייס הבנק אדם בשם דירק רטיג, גרמני בעל ניסיון בארה"ב (הוא עבד בבנק סטייט סטריט), כדי לעשות משהו חדש ומעניין.

בעזרתו של רטיג הקים IKB בנק בשם ריינלנד פאנדינג במדינת דלאוור בארה"ב, שהונפק בבורסת דבלין. הם לא קראו לו בנק. אם היו עושים כן, אנשים היו מתחילים לשאול למה הוא לא נמצא תחת פיקוח. הם קראו לו "conduit" (צינור הולכה), מלה שהיתרון שלה היה שאיש כמעט לא הבין את משמעותה. ריינלנד לווה כסף לתקופות קצרות באמצעות הנפקת ניירות ערך מסחריים. הבנק השקיע את הכסף הזה ב"אשראי מובנה" לטווח ארוך יותר, שהתברר כמלה נרדפת לאג"ח מגובות בהלוואות לצרכנים.

חלק מהבנקים בוול סטריט שגייסו את הכסף לריינלנד (באמצעות מכירת ניירות ערך מסחריים) מכרו לריינלנד בין היתר אג"ח מגובות משכנתאות סאבפריים אמריקאיות. הרווחים של ריינלנד הגיעו מהפער בין הריבית ששילם על הכסף שלווה לבין הריבית הגבוהה יותר שהרוויח על הכסף שהלווה באמצעות רכישות האג"ח. היות ש-IKB גיבה את החברה, מודי'ס נתנה לריינלנד את דירוג האשראי המרבי, ואיפשרה לו ללוות כסף בזול.

לגרמנים בדיסלדורף היה תפקיד חשוב אחד: לייעץ לבנק שהקימו מעבר לים אילו אג"ח כדאי לו לקנות. "אנחנו בין האחרונים שמקבלים כסף מריינלנד", אמר רטיג בראיון ל"ריסק". "אך אנחנו כה בטוחים ביכולת שלנו לייעץ לו נכונה, עד שאנחנו בכל זאת מרוויחים". רטיג הסביר ש-IKB השקיע בכלים מיוחדים לניתוח האג"ח המורכבות האלה, המכונות collateralized debt obligations (CDO), שבהן וול סטריט סוחרת. "אפשר לומר שהן הוכחו כהשקעה משתלמת משום שלא ספגנו הפסד עד כה", אמר.

בפברואר 2004 זה נראה כמו רעיון טוב - כל כך טוב עד שבנקים רבים אחרים בגרמניה השתמשו בצינור של IKB ורכשו אג"ח מגובות משכנתאות סאבפריים לעצמם. "האסטרטגיה הזאת נשמעה רווחית למדי", אמר ל"ריסק" האיש ממודי'ס שהעניק לניירות הערך המסחריים של ריינלנד את הדירוג הגבוה ביותר.

פגשתי את דירק רטיג לארוחת צהריים במסעדה בדיסלדורף, ברחוב עמוס בחנויות. הבנקים הגרמנים הצהירו על הפסדים של כ-50 מיליארד דולר כתוצאה מהאסטרטגיה הרווחית הזו, אף שההפסדים האמיתיים כנראה גבוהים יותר, משום שלבנקים גרמנים לוקח הרבה זמן להצהיר על כל דבר. רטיג ראה את עצמו, בצדק מסוים, כקורבן יותר מאשר כפושע. "עזבתי את הבנק בדצמבר 2005", הוא מבהיר לי בשעה שהוא מתיישב. ואז הוא ממשיך להסביר.

הרעיון להקים בנק מעבר לים היה שלו. ההנהלה הגרמנית של IKB התלהבה מהרעיון, במלותיו, "כמו שתינוק מתלהב מממתק". הוא הקים את הבנק כשהשוק שילם תשואות גבוהות יותר לבעלי האג"ח: ריינלנד פאנדינג קיבל תשלום הולם עבור הסיכון שנטל. באמצע 2005, כשלא היה עדיין ענן אחד בשמי השווקים הפיננסיים, מחיר הסיכון קרס. רטיג אמר כי הוא פנה לממונים עליו וטען כי IKB צריך לחפש רווחים במקום אחר, "אך היו להם יעדי רווח והם רצו לעמוד בהם. כדי להשיג את אותם רווחים בסיכון נמוך יותר היה עליהם פשוט לקנות יותר", הוא אומר.

ההנהלה, לדבריו, לא רצתה לשמוע לו. "הראיתי להם שהשוק משתנה", הוא אומר. "לקחתי את הממתק מהתינוק, במקום לתת לו אותו. ולכן נהפכתי לאויב". כשעזב אחרים עזבו יחד אתו, וצוות ההשקעות הצטמצם - אך פעילות ההשקעות שיגשגה. "מחצית מהאנשים עם שליש מהניסיון ביצעו השקעות בהיקף כפול. הורו להם לקנות".

הוא ממשיך לתאר את מה שנראה אז כאסטרטגיית השקעות מוסרית ומורכבת אך למעשה היה אסטרטגיה מטופשת. IKB "תימחר את ה-CDO עד לנקודת הבסיס האחרונה", כפי שתיאר מתבונן מהצד ל"ריסק" ב-2004. אך המומחיות הזו היתה סוג של שיגעון. "הם היו מאוד אנאלים, למשל, לגבי מקור הסאבפריים של ה-CDO האלה", אומר דאנבר. "אבל זה לא ממש שינה. הם התווכחו לגבי אג"ח ששוויין יקרוס מאוחר יותר מ-100 ל-2 או ל-3. במובן מסוים הם צדקו: הם רכשו את האג"ח שירדו ל-3 ולא ל-2".

כל עוד האג"ח שהוצעו על ידי הבנקים בוול סטריט צייתו לכללים שקבעו המומחים ב-IKB, הן מצאו את דרכן אל תיק ההשקעות של ריינלנד פאנדינג ללא בדיקות נוספות. ואולם האג"ח האלה נהפכו ליותר ויותר מסוכנות, משום שההלוואות שגיבו אותן נהפכו ליותר ויותר מטורפות.

לאחר שעזב, גדל תיק ההשקעות של IKB מ-10 מיליארד דולר ב-2005 ל-20 מיליארד דולר ב-2007, מספר רטיג, "והוא היה גדל עוד יותר אם היה להם יותר זמן לקנות. גם כשהשוק קרס הם עדיין קנו. הם היו בדרכם ל-30 מיליארד דולר". באמצע 2007 כל בנק בוול סטריט, לא רק גולדמן סאקס, הבין ששוק הסאבפריים קורס, וניסה בבהלה לצאת מהפוזיציות האלה. כמה אנשים בוול סטריט אמרו לי שהקונים האחרונים שנותרו בעולם כולו היו הגרמנים האלה, שלא היו מודעים למתרחש סביבם. כלומר, הדבר היחיד שעצר את IKB מלהפסיד אפילו יותר מ-15 מיליארד דולר על משכנתאות הסאבפריים האמריקאיות היה שהשוק חדל מלתפקד. שום דבר - שום עובדה, שום פיסת מידע - לא שינה את הגישה שלהם להשקעות.

על פני השטח, סוחרי האג"ח הגרמנים היו דומים לסוחרים הפזיזים שביצעו הימורים מטופשים לא פחות עבור סיטי ומורגן סטנלי. מתחת לפני השטח, הם שיחקו משחק שונה לגמרי. סוחרי האג"ח האמריקאים אולי הטביעו את החברות שלהם בכך שהעלימו עין מהסיכונים הטמונים בשוק הסאבפריים, אך בדרך הם הכניסו לכיסם הון עתק, וברובם לא נדרשו לשאת באחריות. הם קיבלו כסף על כך שסיכנו את החברות שלהם, ולכן קשה לדעת אם עשו זאת בכוונה או לא. סוחרי האג"ח הגרמנים, לעומת זאת, קיבלו בקושי 100 אלף דולר בשנה, ובמקרה הטוב גם בונוס של 50 אלף דולר.

באופן כללי, הבנקאים הגרמנים קיבלו סכומים קטנים כדי לנהל את הסיכונים שהטביעו את הבנקים שלהם, מה שמעיד על כך שאולי הם באמת לא ידעו מה הם עושים. ואולם - וזה הדבר המוזר כאן - בניגוד לעמיתיהם האמריקאים, הציבור בגרמניה מתייחס אליהם כנוכלים. מנכ"ל IKB לשעבר, סטפן אורטסייפן, קיבל עשרה חודשי מאסר על תנאי, והתבקש על ידי הבנק להשיב את משכורתו: 805 אלף יורו.

הגבול שהכלכלה המודרנית יצרה בין הבנקאים האנגלו-אמריקאים לבין הגרמנים היה בוגדני. "אי ההבנות הבין-תרבותיות היו רבות", אומר רטיג בזמן שהוא אוכל לובסטר. "האנשים בבנקים האלה מעולם לא פונקו כמו מקביליהם בוול סטריט. לפתע מגיע מישהו עם כרטיס פלטינה של אמריקן אקספרס, שיכול לקחת אותם לגראנד פרי במונקו, ולוקח אותם לכל המקומות האלה. אין לו גבולות. עובדי הבנקים המקומיים היו הבנקאים המשעממים ביותר בגרמניה, כך שהם מעולם לא קיבלו תשומת לב כזו. ופתאום מופיע בחור מאוד חכם ממריל לינץ' ומתחיל לתת להם הרבה תשומת לב, והם חושבים לעצמם 'וואו, הוא פשוט מחבב אותי'". הוא ממשיך את קו המחשבה. "אנשי המכירות האמריקאים הרבה יותר חכמים מעמיתיהם האירופאים. הם יודעים לגלם תפקיד טוב יותר".

בסופו של דבר, הגרמנים היו עיוורים לאפשרות שהאמריקאים לא משחקים את המשחק לפי הכללים הרגילים, אומר רטיג. הגרמנים הבינו את הכללים כפי שניתנו להם: הם בדקו את ההיסטוריה של אג"ח מגובות משכנתאות בדירוג AAA וקיבלו את הסיפור הרשמי שגרס כי הן לחלוטין נטולות סיכון. האהבה הלא-טבעית הזו לכללים בולטת בעולם הפיננסי הגרמני כמו בחיים הגרמניים.

לגמרי במקרה נחשף באחרונה סיפור על כך שחטיבה של חברת ביטוח גרמנית בשם מינכן רה ערכה ביוני 2007 מסיבה לסוכניה הטובים ביותר, שבה הציעו להם לא רק ארוחת ערב ותחרויות גולף אלא גם בילוי עם נערות ליווי בג'קוזי. בעולם הפיננסים דבר כזה לא נחשב כמובן לחריג. מה שהדהים אותי היה עד כמה האירוע הגרמני היה מאורגן. החברה קשרה לזרועותיהן של נערות הליווי סרטים לבנים, צהובים ואדומים, כדי להבהיר מי זמינות לאילו גברים. לאחר כל אקט הוטבעה חותמת על זרועה של האשה, כדי לסמן כמה פעמים השתמשו בה. הגרמנים לא רצו סתם זונות: הם רצו זונות עם כללים.

אולי משום שכל כך נשבו בקסמם של הכללים הפיננסיים הרשמיים, הגרמנים הוכחו כפגיעים במיוחד לרעיון השגוי שהכללים עודדו, ולפיו יש דבר שנקרא נכס ללא סיכון. אין דבר כזה. נכס מניב תשואה משום שהוא טומן בחובו סיכון. אך הרעיון של נכס ללא סיכון, שהגיע לשיאו בסוף 2006, הציף את עולם ההשקעות, והגרמנים נפלו בפח בצורה הקשה ביותר. שמעתי על כך מאנשים בוול סטריט שעבדו עם רוכשי אג"ח גרמנים. "אתה צריך לחזור למנטליות הגרמנית", אמר לי אחד מהם. "הם אומרים, 'בדקתי את כל הסעיפים. אין שום סיכון'. זה היה מקרה של צורה מעל לתוכן. הגרמנים - ואני מדגיש זאת באופן הברור ביותר - אינם נוטלי סיכונים טבעיים". כל עוד האג"ח נראתה נקייה כלפי חוץ, הגרמנים נתנו לוול סטריט ללכלך אותה מבפנים ככל האפשר.

רטיג מנסה להגיד שמה שהיה בפנים לא ממש שינה. IKB נזקק לחילוץ של בנק ממשלתי ב-30 ביולי 2007. כנגד הון של כמעט 4 מיליארד דולר הוא הפסיד יותר מ-15 מיליארד דולר. כשהוא קרס, התקשורת הגרמנית רצתה לדעת כמה אג"ח סאבפריים אמריקאיות הבנקאים הגרמנים בלעו. מנכ"ל IKB, סטפן אורטסייפן, הצהיר בפומבי ש-IKB לא החזיק בשום אג"ח מגובות סאבפריים - וזו הסיבה שבגינה הורשע באחרונה בהטעיית משקיעים.

"הוא דיבר אמת", אומר רטיג. "הוא לא ידע שהוא החזיק במשכנתאות סאבפריים. הם לא היו יכולים לתת שום נתונים לגבי כמות הסאבפריים שהיתה בידיהם, משום שהם לא ידעו. מערכות המעקב של IKB לא הבדילו בין משכנתאות סאבפריים למשכנתאות פריים". רטיג מספר שב-2005 הוא הציע לבנות מערכת שתעקוב בדיוק רב יותר אחר הלוואות שעמדו מאחורי אג"ח מורכבות שנרכשו בוול סטריט, אך הנהלת IKB לא רצתה להוציא כסף. "אמרתי להם, 'יש לכם תיק של 20 מיליארד דולר, אתם מרוויחים 200 מיליון דולר בשנה, ואתם מונעים ממני 6.5 מיליון דולר'. אבל הם לא רצו לעשות זאת".

יורו סוג ב'

בפעם השלישית בשלושה ימים אנחנו חוצים את הגבול מבלי שנבחין בו, ומבלים 20 דקות בניסיון להבין אם אנחנו במזרח או במערב גרמניה. שרלוטה נולדה וגדלה בעיר לייפציג שבמזרח גרמניה, אך בדיוק כמוני היא אינה בטוחה באיזו מדינה לשעבר אנחנו נמצאים. "פשוט אי אפשר לדעת יותר אם לא אומרים לך", היא אומרת. "הם צריכים לשים שלט כדי לסמן". בנוף שבעבר היה מצולק בביצורים, בגדרות תיל ובשדות מוקשים אי אפשר לראות אפילו גבעה קטנה.

איפשהו ליד הגבול לשעבר אנחנו סוטים מהכביש ועוצרים בתחנת דלק. יש בה שלוש משאבות במעבר אחד, ללא שטח לתמרון או למעבר. שלושת הנהגים שממלאים את מיכלי הדלק שלהם צריכים לעשות זאת בו זמנית, ולהתקדם ביחד, שכן אם אחד הנהגים משתהה, כל השאר צריכים להמתין. אף נהג לא משתהה. הנהגים הגרמנים משרתים את מכוניותיהם ביעילות של צוות תא טייס. היות שההתנהלות כה ארכאית, שרלוטה מנחשת שאנחנו במערב גרמניה. "לעולם לא תמצא תחנת דלק כזאת במזרח גרמניה", היא אומרת. "הכל במזרח חדש".

היא טוענת שהיא יכולה לנחש לפי מראה אם אנשים, ובמיוחד גברים, הם מהמזרח או מהמערב. "המערב-גרמנים הרבה יותר גאים. הם עומדים זקוף. מזרח-גרמנים בדרך כלל יותר כפופים. הגרמנים מהמערב חושבים שהמזרח-גרמנים עצלנים". "המזרח-גרמנים הם היוונים של גרמניה", אני אומר. "תיזהר", היא אומרת.

מדיסלדורף אנחנו נוסעים ללייפציג, ומלייפציג אנחנו תופסים רכבת להמבורג, כדי למצוא היאבקות בוץ. בדרך היא מחפשת סימנים לאנאליות בשפת האם שלה. "'קאקוורסט' הוא ביטוי לצואה", היא אומרת בטינה. "הפירוש המילולי של זה הוא 'נקניקיית חרא'. זה נורא. כשאני רואה נקניקיות אני לא מסוגלת לחשוב על שום דבר אחר". היא חושבת לרגע. "בשייסן זה כשמישהו מחרבן עליך. קלוגשייסר: מחרבן חוכמה. אם יש לך הרבה כסף", היא ממשיכה, "אומרים שאתה מחרבן כסף, גלדשייסר". היא שולפת עוד כמה דוגמאות, קצת מזועזעת לנוכח קו המחשבה הפורה הזה, ואז היא אומרת, "ואם תמצא את עצמך במצב רע, תאמר 'החרא כבר מוציא קיטור'".

היא עוצרת לרגע, כנראה מבינה שהיא מעודדת את התיאוריה על האופי הגרמני. "זה רק בשפה", היא מסבירה. "זה לא אומר שזה באמת תקף".

מחוץ להמבורג אנחנו עוצרים לארוחת צהריים בחווה, שנמצאת בבעלות אדם בשם וילהלם נלינג, כלכלן גרמני בשנות ה-70 לחייו. כשהחלו לדון ברעיון של היורו, הוא היה חבר במועצת הבונדסבנק. מהרגע שבו הדיון נהפך לרציני, נלינג התנגד ליורו. הוא כתב חוברת אבל, "היה שלום, מארק?", וגם חוברת הצהרתית יותר, "היורו: מסע לגיהינום". יחד עם שלושה כלכלנים בולטים אחרים בגרמניה ומנהיגים פיננסים הוא הגיש תביעה, שעדיין מפלסת את דרכה במערכת המשפט הגרמנית, שטוענת כי היורו נוגד את החוקה הגרמנית. ממש לפני שהמארק בוטל, ייעץ נלינג לבונדסבנק לשמור את כל השטרות. "אמרתי 'אני לא מוכן לגרוס אותם!', הוא אומר כעת בלהט רב, מזנק מהכורסה בסלון ביתו. "אמרתי 'ערמו את כולם, שימו אותם בחדר, למקרה שנזדקק להם מאוחר יותר!'"

הוא מוצא את עצמו תקוע: הוא יודע שהוא נלחם בטחנות רוח. "האם אפשר להחזיר את הגלגל לאחור?" הוא שואל. "אנחנו יודעים שאי אפשר. אם הם יגידו 'אוקי, אנחנו טעינו ואתם צדקתם', מה אתה יכול לעשות? זאת שאלת 100 אלף מיליון הדולר".

הוא חושב שהוא יודע מה צריך לעשות, אך לא מאמין שהגרמנים מסוגלים לעשות זאת. הרעיון שהוא ועמיתיו מבשלים הוא לפצל את האיחוד האירופי לשניים, למטרות פיננסיות. יורו אחד, סוג ב', ישמש את הכלכלות מוכות החוב - יוון, פורטוגל, ספרד, איטליה וכן הלאה. יורו שני, סוג א', ישמש את "המדינות ההומוגניות, אלה שאפשר לסמוך עליהן". הוא מונה את המדינות האמינות: גרמניה, אוסטריה, בלגיה, הולנד, פינלנד, וגם (הוא מהסס לשנייה בעניין הזה) צרפת.

"אתה בטוח שצרפת שייכת?"

"כבר דנו בכך", הוא אומר ברצינות. הם החליטו שמסיבות חברתיות אי אפשר באמת להוציא את צרפת. זה יהיה מביך מדי. יש שמועה הגורסת כי נשיא צרפת פרנסואה מיטראן, שעמד בראש אמנת מאסטריכט ליצירת היורו, אמר למקורביו שחיבורה של גרמניה לשאר מדינות אירופה יוביל בוודאות לחוסר איזון. חוסר האיזון, אמר מיטראן, צפוי לעורר משבר, אך בזמן שהמשבר הזה יכה הוא כבר יהיה מת מזמן - ואחרים יצטרכו לפתור אותו. גם אם זה לא הניסוח המדויק של דברי מיטראן, זה דבר שמתאים היה לו להגיד, והוא בוודאי חשב כך. באותה התקופה, לרבים היה ברור שהמדינות האלה לא מתאימות להיות ביחד.

אז איך זה שהגרמנים, שנראים כל כך אינטליגנטים, כל כך מצליחים, כנים ומאורגנים, הרשו לעצמם להיסחף לבלגן הזה? בעניינים הפיננסיים הם סימנו את כל הרובריקות הקטנות כדי לוודא שהרובריקה הגדולה יותר אינה רקובה, ובכל זאת התעלמו מהצחנה שעלתה ממנה.

נלינג סבור ששורש הבעיה טמון באופיו של העם הגרמני. "נכנסנו למאסטריכט משום שהיו להם חוקים", הוא אומר כשאנחנו ממשיכים למטבח שלו, שבו הצלחות מלאות באספרגוס לבן שהגרמנים מגדלים בגאווה. "שיכנעו אותנו להיכנס בתואנות שווא. הגרמנים הם עם נאיבי. הם סומכים והם מאמינים. הם אוהבים לסמוך".

זו כנראה הסיבה לכך שלסגן שר האוצר יש שלט על הקיר שמזכיר לו לראות את נקודת המבט של האחר. אחרים לא מתנהגים כמו הגרמנים: אחרים משקרים. בעולם הרמאות הפיננסית, הגרמנים הם ילידיו של אי מוגן שלא חוסנו נגד הווירוס שהמבקרים נושאים. אותם אינסטינקטים שגורמים להם לסמוך על סוחרי האג"ח בוול סטריט גרמו להם לסמוך על הצרפתים כשהבטיחו שלא יהיו שום חילוצים, ועל היוונים כשנשבעו שהתקציב שלהם מאוזן. זאת תיאוריה אחת. תיאוריה אחרת גורסת שהם בוטחים כל כך בקלות משום שלא אכפת להם מספיק ממחיר הטעות, היות שנלווים אליה גם יתרונות. עבור הגרמנים היורו אינו סתם מטבע. זהו כלי לשטיפת העבר - עוד אנדרטת זיכרון לשואה. סקרי דעת הקהל בגרמניה הם כיום נגד היוונים, אך כוחות גדולים מהם דווקא תומכים בהם.

בכל מקרה, מי שיש לו אובססיה לניקיון ולסדר וגם תשוקה ללכלוך ולכאוס, צפוי שייקלע לצרות. אין ניקיון ללא לכלוך. אין טוהר ללא טומאה. העניין באחד מרמז על עניין גם בשני.

הצעירה הגרמנייה שהסיעה אותי הלוך ושוב ברחבי גרמניה לא הפגינה עניין באף אחד מהם, וקשה לדעת אם היא יוצאת מן הכלל או שהיא מסמלת כלל חדש. למרות זאת, היא צועדת בבטחה לתוך רובע האורות האדומים הגדול באירופה, מחפשת גברים בעלי מראה מפוקפק כדי לשאול אותם היכן אפשר למצוא מופע היאבקות בוץ. היא ממשיכה לחשוף בפני ביטויים חדשים ומפתיעים של הגרמנים ללכלוך. "'החרא לא יבריק גם אם תצחצח אותו'", היא אומרת כשאנחנו עוברים ליד מועדון בשם "פאנקי פוסי". "Scheissegal: המשמעות היא I don't give a shit", היא צוחקת. "זה אוקסימורון בגרמניה, נכון?"

הלילה צעיר, והרפרבאן שוקק חיים: זה הדבר הכי קרוב שראיתי בגרמניה למקום בילוי הומה. סרסורים מסתובבים מחוץ למועדוני סקס ומנסים למשוך לקוחות פוטנציאלים מבין העוברים ושבים. נשים כמעט יפות מפתות גברים. אנחנו חולפים כמה פעמים על פני לוגו של שתי דמויות שעוסקות במין אנאלי. שרלוטה מזהה אותו ונזכרת שהלהקה הגרמנית רמשטיין נעצרה בארה"ב לאחר שהראתה מין אנאלי על הבמה, בזמן שביצעה את שירה "תתכופפי". היא ממשיכה ושואלת גברים מבוגרים היכן אפשר למצוא את הלכלוך. לאחר חיפושים רבים היא משיגה תשובה סופית, מגרמני שעובד כאן כבר כמה עשורים. "המקום האחרון נסגר כבר לפני שנים", הוא אומר. "הוא היה יקר מדי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#